מתח נבנה בין הגופים: הפסיבי והפועל, המאויר והמצולם, הסגור והנחדר. אהובה מועלם עושה אמנות דיגיטלית
העולם הטכנולוגי הממוחשב מאופיין בשורה של ניגודים: הוא פומבי ופרטי, ציבורי ואישי, וירטואלי וממשי. מרכולתו פרושה וחדירה לכל, אך גם ארוגה בשגרת האינטימית של הבית; הוא פתוח בו-זמנית למספר עצום של משתתפים, אך בנוי על אינטראקציה אישית; הוא אוסף של סימנים ודימויים פנימיים הקבורים בעולם הממוחשב, ובכל זאת הוא גם מקורן של תרבות ומנטליות שהתפשטו מחוץ ומעבר לגבולות הקופסא.
המתחים הללו משתברים בעבודות שמציגה אהובה מועלם בגלריה המקוונת שלה, ומכוננים חקירה אינטנסיבית של הדיוקן האישי ושל היחיד האנונימי בעידן ההיפר-טכנולוגי. הטכנולוגיה, שהפכה לאחד מסימני הניכור של העולם המודרני, מקבלת בתערוכה תפקיד כפול. היא לא רק כלי היצירה; היא גם מהדהדת בגוף העבודות את אוסף המתחים המודרני שיצרה המכונה בנפש האדם.
1995, דיוקן עצמי
מועלם מציגה אמנות דיגיטלית המבוססת על צילום סרוק ועל עיבודי מחשב. רוב העבודות, שנוצרו בין 1995 ל-2004, עוסקות בחקירה אינטנסיבית של הסובייקט באמצעות הטכנולוגיה הדיגיטלית.
בעבודה "דיוקן עצמי" (1995) מושיבה אהובה את תמונתה על מיטה מכוסה סדין אדום כשבגבה איורים מסוגים שונים. האיורים הם במקורם אילוסטרציות שצורפו לדפי הסבר שעוסקים במגוון פעולות, בהן הנשמה מפה לפה, טיפול בגודש בחזה בתקופת ההנקה, החדרת טמפון בזמן המחזור החודשי והתאמת נעל זכוכית אדומה לכף הרגל. לצד האיורים ניצבות שלוש נערות דקות ומחויכות שנלקחו מדף הוראות בנאלי המצורף לחפיסות טמפונים. האיורים גודשים את המרחב האינטימי של המיטה, חלקם אפילו פולשים לתוכה ומתגוללים על הסדין. אהובה יושבת שם איתם, נמצאת ולא נמצאת. מבטה ממוקד בנקודה דמיונית בחלל, נקודה שמחוץ לפריים של המצלמה ומחוץ לגבולותיו של צג המחשב.
הרדוקציה הבוטה של הגוף הנשי לש?ד, כ?ו?ס וכף רגל היא גם ההחפצה שלנו לחלקיקינו האנושיים. באצטלה של קדמה וייעול הפכה הטכנולוגיה המודרנית את הגוף הנשי לחדיר יותר
למרות השלווה שמשרה המבט התועה, משדרת העבודה מתח גופני רב. המתח נבנה בין הגופים השונים הנערמים על הצג: הגוף המאויר והגוף המצולם, הגוף הפסיבי והגוף הפועל, הגוף הסגור והגוף הנחדר, הסובייקט והאובייקט. הדמות המהורהרת משהו של אהובה מעצימה את הנוכחות האקטיבית-פסיבית של הגופים האחרים, החגים סביבה. הגופים המאוירים לכודים בפעולות פולשניות מגוונות של דחיסה וריקון: באחת מוחדר אוויר, מאחרת נשאב חלב, לאחת מוכנס טמפון ואחרת נחנטת בנעל. אוסף של מגעים זרים, של פעולות חודרניות שמחוץ לאינרציה של הפעילות הגופנית עצמה. הדם, החלב, האוויר וכף הרגל עוברים טיפול אינטנסיבי של הטכנולוגיה והתרבות. בחסות הטקסט ההיגייני "איך להחדיר טמפון", בחסות הטקסט הרפואי "איך למנוע גודש בחזה" ובחסות הטקסט הרומנטי "איך למצוא בן-זוג שמתאים כמו כפפה ליד" (או כמו נעל עקב לכף רגל), נפרצים גבולות הגוף וגבולות הסובייקטיביות.
"האשה הכללית" - הגנרית, המאוירת בתרשימים - הופכת באמצעות שדות השיח הללו לאובייקט, לחפץ של הדגמה. אהובה בוחרת לבנות את דיוקנה העצמי נוכח הנשים המוחפצות הללו. הן ממלאות את החדר האינטימי שלה, את התודעה ואולי אפילו את תפישות העצמי. הן האילוסטרציה של אוסף המצבים שגופה/ גופנו עבר על בשרו. ההחפצה והרדוקציה הבוטה של הגוף לשד, כוס וכף רגל היא גם ההחפצה והרדוקציה שלנו לחלקיקינו האנושיים. קשה לחשוב על תרשימי הסברה שמבודדים באופן דומה איברי גוף גבריים. באצטלה של קדמה וייעול הפכה הטכנולוגיה המודרנית את הגוף הנשי לחדיר יותר. הטכנולוגיזציה של הגוף הנשי מתחדדת עוד יותר נוכח ההקבלה המתבקשת בין הוראות ההפעלה המצורפת לתרשימים ובין תרשים שמסביר לנו "כיצד לא להחדיר דיסקט לכונן".
הטכנולוגיה שמייצרת/משכפלת את הפעולות/איורים הללו הפכה כבר מזמן לחלק מן הקיום ולחלק מן הגוף גם כשהגוף מרחף לצד האיורים/הפעולות, מתעלם מהם, מתעקש לא ליצור קשר עין.
2002, "It's Me"
העבודה "It's me" נוצרה ב-2002, נוכח אירועי אינתיפאדת אלאקצה. האני הפנימי, שצומצם בעבודות הקודמות לגוף בלבד, הוטבע בעבודות הללו בנחשולים העזים של האירועים הפוליטיים האחרונים. ההידרדרות המתמדת של המרחב החברתי-מדיני נחווית בעבודה כאיום ממשי נוסף על קיומו של האני. הפוליטיקה המקרו-חברתית מוצגת בעבודה כדה-הומניזציה אלימה של הזהות והקול האישיים. תחת מכבש המלחמה מותך האישי, תרתי משמע, בלהבות (הדיגיטליות) של הזהות הקולקטיבית.
גם במקום הכמעט אפוקליפטי הזה צומחים עצים. צומחת עדיין איזו אמונה ברוח האדם, בחירו?ת האנושית, באפשרות לצמוח שוב
בעבודות הקודמות נכח הגוף במרכז, אך בעבודות הללו מאוינים לחלוטין אפילו היבטיו הפיזיים. מה שנשאר מן הגוף הוא רק צמד המלים "זו אני". צמד המלים הזה מבטא מצוקה וחוסר אונים של "אני" שכבר לא יודע ממש מי הוא, או שכבר אינו יכול להיות הוא עצמו. מי זה "אני"? מה יש בו, ב"אני" הזה? מה ייחודו? נראה כי ה"אני" התאכל כליל בבעירה הפוליטית, בעירה שחווינו בעיקר באמצעות המכשור הטכנולוגי.
בעידן שבו התקשורת האלקטרונית והווירטואלית משנעת גלי מידע עצומים ממקום אחד לאחר, נתונות התודעה והזהות תחת השפעתם העצומה של הכלים החיצוניים. עדשת המצלמה היא העין, מקלטי הרדיו והטלוויזיה הם הקול, והמרחב הווירטואלי הוא הגוף האינטנסיבי-אינטראקטיבי, שקולט ומשדר non stop לופים של reality. במרחבי האמת החדשים הללו איבדו העין, הקול והגוף את ממשותם. האני הפך ל"אני" במרכאות. "אני" מנותק, "אני" חלול וריק. הפוליטיקה והטכנולוגיה חיסלו אותו. בחלל שהותיר האותנטי, נשארו רק מלים ריקות.
2003, "We Say"
בעבודות משנת 2003 הופך ה"אני" ל"אנחנו" אנונימי ועמום. בין גורדי שחקים עצומי מידות מהדהד הקול הדובר, נטול בעלים וחסר נמען. הקול אומר באירוניה "אנחנו אומרים". הוא אומר פעולה, אך אינו מבצע אותה. למעשה, הוא אינו אומר דבר. בעולם שאין בו יותר אישי, עוברים הדיבור, השפה והמשמעות רדוקציה לרמת הפעולה עצמה. היעדרותו של האישי מועצמת באמצעות לשון הרבים שהקול משתמש בה. היעדרותו של האישי מקבלת ממד נוסף נוכח התפאורה הסטטית והאימתנית המקיפה את הקול מכל עבר.
בין קווי המתאר שיוצרים מרחבי הפלדה, הזכוכית והבטון נגלה עץ. העץ בנוי מקווים גיאומטריים ישרים ומזוויות חדות, ספק עץ ממשי וספק אילוזיה אופטית שנוצרה בין חיתוכי הבניינים. העץ הזה מספר לנו יותר מכל על המפלצתיות שבגודש האורבני של המגלופוליס. מפלצתיות גלובלית, כוחנית ומשתקת, נקייה מבני-אדם ומעשייה אנושית. העץ של אהובה הוא ציטוט מודע של העץ שבנה הפסל דני קרוון. העץ של קרוון - עץ זית הפוך המשתלשל מהתקרה, ענפיו פרושים באוויר ושורשיו למעלה, רחוקים מן הקרבה המוצקה ומעניקת החיים של הקרקע - עורר שאלות קיומיות על אדמה, זהות ועקירה. העבודה מדברת מן העץ הזה, ומבקשת להרחיב את שאלת העקירה הפלסטינית לעקירות נוספות, כמו דחיקת התרבות המזרחית מן המרחב היהודי-ציוני.
סדרת העצים הבאה מחזירה אותנו מן המיקרו, האישי, אל המקרו, החברתי. במבט ראשון נראית העבודה כמו תמונת תשליל של הסדרה הקודמת. אם שם נגלה החלל הריק של העצים בין קווי המתאר של גורדי השחקים, כאן מושחרת ה"סביבה" כולה למעט שני עצים שבוהקים מן החושך. בסביבה המושחרת, נטולת הגוף והקול, בוהקים בפלואורסצנטיות קרה שני העצים הבודדים. העצים הם האורגניזם החי היחיד בתוככי המרחב הדומם הזה. אנחנו מביטים בנוף הקר ושוקעים במקום שאינו מקום, במקום שהותירו אחריהם הציביליזציה האנושית-הטכנולוגית, האורבניות ומסחור היתר. למרות זאת, גם במקום הכמעט אפוקליפטי הזה צומחים עצים. צומחת עדיין איזו אמונה ברוח האדם, בחירו?ת האנושית, באפשרות לצמוח שוב.
בעבודה משנת 2002 שוב ממוקדת תחושת התלישות באני הפרטי. העבודה היא תצלום של דיוקן אישי כפי שזה נשקף מבעד למראה ישנה בחדר האמבטיה בדירה בשכונת רחביה. אהובה מתבוננת בבבואתה כפי שזו נגלית שם, בשכונה שהפכה לשם נרדף להגמוניה המקומית. את הדיוקן העצמי היא גוזרת מתוך מרחב שהוא גם בית ממשי וגם מטפורה של האחרו?ת המבוססת, האשכנזית. במרחב הזה, שיש כלפיו גם תחושות של שייכות אך גם תחושה של דבר זמני, שכור, רגעי, משהו שאין עליו בעלות של ממש, מתמודדת העבודה עם החלקים המגוונים הבונים את תמונת ה"אני". הדמות האישית-הפוליטית נגזרת מאוסף המתחים הללו. הבבואה המוצגת על המסך היא שיקוף של מה שלכדה המצלמה, ציטוט של מה שנתפס במראה הקטנה והישנה. המוצר המוגמר הוא מוצר שחצה מדיומים טכנולוגים ותרבותיים רבים. האני הנשי-המזרחי-העיראקי-הישראלי מצטייר כאני מתווך, אני שנוצר מתוך שברי זהות, אני שאולץ לתוך מנסרות רבות, שנבנה, מתפרק ונבנה מחדש, אני שמצוי עדיין בחיפוש מתמיד אחר מקום.
