מיוחד למארב: תרגום עברי ראשון למאמרו של באלארד על הסוריאליזם
מאנגלית: לאה ששקו
הדימויים של הסוריאליזם הם האיקונוגרפיה של הפנימיות שלנו. בדרך-כלל מתייחסים אל הסוריאליזם כאל אמנות פנטסטית סנסציונית, המתעסקת במצבי חלימה והלוצינציות, אבל סוריאליזם הוא למעשה התנועה הראשונה, במלותיו של אודילון רדון, המציבה את "ההיגיון של מה שנראה לעין בשירות הבלתי נראה". הכניעה המחושבת של הדחפים והפנטזיות של חיינו הפנימיים אל מול הנוקשות של זמן וחלל, אל מול חקר המדעים הרשמי, שהפסיכואנליזה היא חלק גדול ממנו, מניבה מציאות מורמת או חלופית שנמצאת מעל ומעבר לדברים השכיחים האלה, לראייה או לחושים שלנו. מה שמאפיין בצורה ייחודית את האיחוי הזה שבין עולם המציאות החיצוני לעולם הרוח הפנימי (שאותו כיניתי "פנימיות") הוא כוחו המכפר והתרפויטי. ההתניידות בתוך הנופים האלה היא מסע של חזרה אל הקיום הפנימי.
התפשטות הסוריאליזם היא הוכחה מספקת להצלחתו. נופי הנפש, הביזאר והמוכר הנמצאים בסמיכות זה לזה, וכל הטכניקות שיוצרות רושם אלים הפכו להיות חלק ממלאי הסחורה של הפרסום והקולנוע, שלא להזכיר את המדע הבדיוני. אם כבר, הסוריאליזם הונף מעלה יחד עם מטען הנפץ שלו, זה שאינו שנוי במחלוקת, והוא מיומנותו בפרסום עצמי. ההישגים האמיתיים של ארנסט, טנגי ומגריט מתחילים להגיח רק עכשיו מתוך דיוני המגאפונים והמנשרים. אפילו במקרה של צייר בודד, כמו סלבדור דאלי, הליצנות האקסהיביציוניסטית, שהעיתונות התייחסה אליה תמיד כאל "חדשות", טישטשה בעקביות את ההשפעות החשובות הרבה יותר של יצירתו.
המרכיבים הסותרים האלה משקפים את המקורות הדואליים של הסוריאליזם: מצד אחד ה"דאדא", תנועה שקמה אחרי מלחמת העולם הראשונה לא רק נגד המלחמה והחברה אלא גם נגד אמנות וספרות, והיתה נחושה לבצע כל פשע שימשוך תשומת לב לייעודה – הרס מוחלט של מה שמכונה, במרכאות, ערכים "תרבותיים". עלייתו של היטלר – מטורף גדול יותר אפילו מחלומותינו הפרועים ביותר, אפילו מחלומותיהם של הדאדאיסטים – השתיקה אותם באופן סופי, אף שעדיין אפשר לראות את השפעות ה"דאדא" ב"הפנינגים", בפסלי הדמויות הבוטים של קינהולז, ואצל אנדרה ברטון – אפיפיור הסוריאליזם – שאמר כי "סוריאליזם הוא אוטומטיזם טהור של הנפש". ממש לא.
המקור השני והמוקדם הרבה יותר של הסוריאליזם נמצא בסימבוליסטים ובאקספרסיוניסטים מהמאה ה-19, ואצל אלה שמרסל ג'ין מכנה "חכמי הציוויליזציה הכפולה": סאד, לוטרמון, ז'רי ואפולינר, משוררים אינטלקטואליים שהיו מודעים היטב לתפקיד ששיחקו המדעים והחברות המתועשות שבהן הם חיו. הפנטזיות הארוטיות של סאד תאמו אינטרסים מדעיים חשובים בפסיכולוגיה והפיזיולוגיה של האדם. "שירי מאלדורור" של לוטרמון, שהם כמעט הטקסט החלומי הבסיסי של הסוריאליזם, עושים שימוש בדימויים מדעיים: "יפה הוא כיכולת ההתכנסות של טופרי העופות הדורסים; וגם כחוסר הבטחון של תנועות שרירים בפצעים שבחלקים נקים של אזור הצוואר; או העצם, כאותה מלכודת עכברים הפועלת ללא הפסקה, שהחיה הנלכדת בה שבה ומותחת אותה תמיד, והיא יכולה לתפוס לבדה עוד ועוד מכרסמים גם כשהיא מוסתרת מתחת לקש; ובייחוד, כפגישה מקרית, על שולחן הניתוחים, של מכונת-תפירה ומטרייה!" (בתרגום אילנה המרמן, הוצאת עם-עובד). שירתו המדעית-ארוטית עמוסה מטוסים וסמלים של החברה המתועשת, בשעה שז'רי, ב"תשוקה שקולה למרוץ אופניים במעלה ההר", מאחד מדע, ספורט ונצרות תחת מצב רוח שמח ביותר של הומור אנטיקלריקלי.
את העיסוק האינסופי בתפקוד המדעים האנליטיים כאמצעי לערוך את החוקים בקובץ ולהפריד את ההתנסות הפנימית של החושים אפשר לראות בשימוש שעשה הסוריאליזם בתגליות האופטיקה והצילום – למשל, ב"כרונוגרמות" של הפיזיולוג אי.ג'יי מארי, תצלומים רבי חשיפה שממד הזמן מורגש בהם: דמות של גבר בתנועה נראית כמו אסופת גושים שצורתם מזכירה דיונות חול. העניין בערכי הזמן המיוחדים של האמנות הפרימיטיבית באוסטרליה ובאיים של האוקיינוס השקט, בממדים הנסתרים של מבחני הרורשאך, מגיע לשיאו בפסיכואנליזה. עניין זה, עם הדגש על האירציונלי והפרוורטי, על החשיבות של אסוציאציות חופשיות או אקראיות, הסימבוליזם וכל הקונספט של התת-מודע, היה מיתולוגיה גמורה של הפסיכה – ויותר מכך, מיתולוגיה פרקטית, שאפשר היה להשתמש בה לחקר הסיסטמתי של מציאות חיינו הפנימית.
משהו מתסיסת הרעיונות של 1924, כשאנדרה ברטון פירסם את "המניפסט הסוריאליסטי הראשון", טבוע בשני הזרמים ההיסטוריים האלה. יוצאת דופן במיוחד היא העוצמה המוחלטת של פעילותם: הזרם הבלתי פוסק של מגזינים נסיוניים, פמפלטים, תערוכות וכנסים, סרטים ומסיבות ביזאריות, כמו גם כמות משמעותית של ציורים ופסלים, כולם מעשי ידיהן של קבוצות קטנות יחסית (קטנות בהרבה, למשל, ממספר כותבי המדע הבדיוני כאן, באנגליה, או בארצות-הברית).
התנועה זכורה גם בשל יופיין יוצא הדופן של נשותיה – ג'ורג'ט מגריט, שדמתה לספינקס מצטנע עם עיני מונה ליזה מבויתת; מרט אופנהיים, מעצבת הספל והתחתית המצופים פרווה; דורותיאה טנינג בעלת עיני ההירוגליף; ליאונורה קרינגטון המיסטיקנית, ציירת פנטזיות נצח שבריריות; ומעל כולן המדונה מפורט ליגת, גאלה דאלי, אשתו לשעבר של המשורר פול אלואר, שתיאר אותה לפני מותו כ"מי שמראיה חודר קירות". אפשר לכתוב ספר, קל וחומר מאמר, על היצורים הנהדרים האלה – נימפות מכוכב אחר, מי ייתן ובתפילותיכן ייזכרו כל חלומותי.
כל עוד הם משפיעים ישירות על הספרות העיונית של העתיד הקרוב, נדמה לי שאלה הם המסמכים החשובים של הסוריאליזם. הם עוסקים במפורש בטבעה של המציאות הזאת, מציאות הנתפשת על-ידי העין הפנימית, ובאופן שבו אנחנו תופשים את הזהות והמטאפיזיות של חיינו.
דה-קיריקו: "The Disquieting Muses”. חרדה לא מוגדרת החלה להתפשט על פני הרחבה הנטושה. הסימטריה והסדר הקבוע של העמודים מסתירים אלימות פנימית חזקה; אלה הם פני השקיעה הקטטונית. החלל בתוך הציור הזה, כמו המרווחים בין העמודים, מכיל זמן נגטיבי מדכא. ראשי הבובות, חלקים ודמויי הביצה, נטולי תווים ואברי חישה. במקום זאת יש להם סימנים נסתרים. הבובות האלה הן בני אדם שכל מאפייני הזמן כורסמו מהם, והם צומצמו למהות הגיאומטרית שלהם.
מקס ארנסט, "The Elephant of Celebes”. קדירה ענקית עם רגליים, המצמיחה צינור שבקצהו ראש של שור. אשה ערופת ראש מחווה בידיה לעברו, אבל הפיל מביט אל השמים. למעלה בעננים, צפים להם דגים. המכונה החכמה של ארנסט, קדירת זמן ומיתוס לוהטת, היא האלוהות המפקחת של הפנימיות, המינטאור השפיר של הלבירינט.
מגריט: "The Annunciation”. משעול סלעי נמתח בין עצי זית מאובקים. לפתע חוסם את דרכנו מבנה מוזר. במבט ראשון נדמה שזהו סוג של פאביליון. שבכה לבנה שמזכירה תחרה תלויה כמו מסך על החזית הכהה. שני כלי שחמט מוארכים עומדים בצד אחד. אבל אז רואים שבשום פנים ואופן אין זה פאביליון שאנחנו יכולים לנוח בו. המבנה המאיים הזה הוא טוטם נוירוטי, הצורות העגולות שעליו הן רסיסים ממערכת העצבים שלנו עצמנו, אולי קודים לא פתירים המכילים את הנוסחה המפעילה את המעבר שלנו בזמן ובחלל. הבשורה היא של מאורע ייחודי, החצנה ראשונה של הפוגה עצבית.
דאלי: "The Persistence of Memory”. החוף הנטוש עם החול המותך הוא סימבול לניכור נפשי מוחלט, לקיפאון סופי של הנשמה. שעון הזמן כבר אינו תקף כאן, השעונים התחילו להינמס ולנזול. אפילו העובר, סמל לצמיחה סודית ולאפשרויות, מיובש וחסר אנרגיה. אלה הן שאריות מרגע בזמן שעדיין אפשר לזכור. האלמנטים המרשימים ביותר הם שני האובייקטים בעלי הקווים הישרים, חלקי חוף וים. עקירת שני האובייקטים האלה מהזמן, וזיווגם עם רצף ארבעת הממדים שלנו, עיוות והפך אותם למבנים הקשיחים והלא כנועים של ההכרה שלנו. כמו כן, המבנים בעלי הקו הישר של המציאות המודעת שלנו הם אלמנטים עקומים מעתיד שליו והרמוני כלשהו.
אוסקר דומינגז: "Decalcomania". באמצעות פירורי גואש הצליח דומינגז ליצור נופים מעוררים של סלעים נקבוביים, ימות טבועות ואלמוגים. פני הקרקע המוצפנים האלה הם מודלים של הנופים האורגניים הנצורים במקדש במרכז מערכת העצבים שלנו. המקבילות הקרובות להם ביותר בעולם המציאות החיצוני הן אלה שאנחנו מגיבים אליהן ביותר – סלעים וולקניים, גבעות חול, דלתות מיובשות. רק הנופים האלה מכילים בתוכם את הממדים הפיזיולוגיים של נוסטלגיה, זיכרון והרגשות.
ארנסט: "The Eye of Silence”. נוף עמוד השדרה הזה, על סלעיו המטורפים הנישאים אל האוויר מעל הבצה הדוממת, מגשים חיים אורגניים אמיתיים יותר מאלה של הנימפה הבודדת היושבת בקדמת הציור. לסלעים האלה יש נוגה שיש לאיברים שרק עכשיו נחשפו לאור. הנופים האמיתיים בעולמנו נראים כפי שהם – ארמונות הבשר והעצם שהם החזיתות החיות הסוגרות על המודעות התת-הכרתית שלנו.
המרכיבים הסנסציוניים בציורים האלה אינם אלא תוצאה של השימוש שהם עושים במוכר, ההתגלות של חיבורים בלתי צפויים. אם כבר, לציור הסוריאליסטי יש מאפיין אחד בולט: בידוד מזגג, כאילו כל האובייקטים בנופים שלו יובשו מהקשריהם הרגשיים, מצמיחה של רגש ומשימוש שכיח.
הדבר שהם מראים בצורה משכנעת הוא שייתכן שתפישות המציאות הרווחת – למשל החדרים שאנחנו מאכלסים, הנופים הכפריים והאורבניים הסובבים אותנו, מערכת השרירים של גופנו, התנוחות שאנחנו מציגים – מקבלות משמעויות שונות לחלוטין כשהן מגיעות למרכז המערכת העצבית. וההפך, ייתכן שלחשיבות של הדימויים המוקרנים מתוך הפסיכה אין כל קורלציה אל המקבילות הגלויות שלהם בעולם שמחוץ לנו. הדבר הזה מספיק שכיח בכל הקשור לסמלים היותר ברורים של החלום – נחשים, מגדלים ומנדלות, שפרויד ויונג חשפו את המשמעות שלהם. סוריאליזם, מאידך, הוא המחקר השיטתי הראשון הבודק את חשיבות האספקטים הבלתי צפויים ביותר של חיינו הפנימיים והחיצוניים – המשמעות, למשל, של כמה סוגי פרספקטיבות אופקיות, של צורות מרובעות או מעוגלות בניגוד לצורות אלכסוניות, של חיבור שתי תנוחות שנראות לא קשורות זו לזו.
הטכניקות של הסוריאליזם רלבנטיות במיוחד עכשיו, כשהאלמנטים הבדיוניים בעולם הסובב אותנו מתרבים וכבר כמעט לא ניתן להבחין בין ה"אמיתי" ל"שקרי" – מונחים שאיבדו כל משמעות. פנים של דמויות ציבור מוקרנות אלינו כמו מתוך הצגות פנטומימת רחוב גלובליות ואינסופיות, הפנים האלה והאירועים בעולם באופן כללי הם בעלי היכולת לשכנע והם המציאות של אלה המוצגים על שלטי חוצות ענקיים. יותר ויותר נראה שהמשימה של האמנויות היא לבודד את האלמנטים הבודדים של המציאות מתוך בליל הבדיה הזה. לא איזו "מציאות" מטאפורית, אלא פשוט את האלמנטים של הקוגניציה והמצב שהם הג'יג והמשענת של ההכרה שלנו.
הסוריאליזם נותן כלי אידיאלי לחקר היעדים האונתולוגיים האלה: המשמעות של זמן וחלל (למשל, המשמעות המיוחדת של צורות בקו ישר בזיכרון), של נוף וזהות, תפקיד החושים והרגשות בתוך המסגרות האלה. כפי שציין דאלי, אחרי המסע של פרויד בתוככי הנפש, עכשיו צריך לכמת את העולם החיצוני ולהפוך אותו לארוטי. מיזוג של טראומות עבר עם חוויות, פריקת פחדים ואובססיות בעזרת מצבי נוף, פורטרטים ארכיטקטוניים של אינדיבידואלים – האספקטים המשמעותיים האלה ביצירתו של דאלי מבהירים רק חלק מהשימוש בסוריאליזם. הסוריאליזם מאפשר אזור טבעי או מסלקה בנקאית שבה החלפת המטבע המבולבלת בין העולמות החיצוניים והפנימיים יכולה להיעשות על-פי התקן, אחד מול השני.
עם זאת, אל לנו לשכוח את אלמנט הכסף וההפתעה הממתין לנו בממלכה הזאת. במלותיו של אנדרה ברטון: "הביטחון של המשוגעים: הייתי מעביר את חיי בהתגרות בהם. הם אנשים בעלי יושר מצפוני, שתמימותם שלהם זהה רק לזו שלי. קולומבוס נאלץ להפליג עם משוגעים כדי לגלות את אמריקה".
