על דלות חיי הסטודנט

הצעה צנועה לחיסול דלות חיי הסטודנט, כפי שהיא באה לידי ביטוי כלכלי, פוליטי, מיני ובמיוחד אינטלקטואלי

האינטרנציונל הסיטואציוניסטי. והסטודנטים של שטרסבורג, נובמבר 1966
תרגמה מאנגלית: נועה שובל

1. להפוך את הבושה למבישה יותר בהצגתה בפומבי

אפשר לומר בבטחה שמלבד השוטר והכומר, הסטודנט הוא היצור המתועב ביותר בצרפת. הסיבות לתיעובו הן לרוב סיבות שווא המשקפות את האידיאולוגיה הדומיננטית, בעוד סיבות מוצדקות לתיעובו מבחינה מהפכנית נותרות מודחקות ומושתקות. לוחמי אופוזיציית הסרק מודעים לטעויות אלה – טעויות שהם עצמם חולקים – אבל הם הופכים את הבוז שהם חשים להערצה פטרונית. האינטלקטואלים השמאלנים האימפוטנטים (מ-Les Temps Modernes ועד L’Express) מתלהבים מ"התקוממות הסטודנטים" האמורה ומדעיכת המאבק הקנאי של הארגונים הבירוקרטים (מהמפלגה ה"קומוניסטית" עד ל-UNEF איגוד הסטודנטים הלאומי הצרפתי), על "התמיכה הרוחנית והחומרית" שלו. אנחנו נחשוף את הסיבות לדאגה לסטודנט ואת האופן בו הן נטועות במציאות הדומיננטית של קפיטליזם מפותח מדי. אנו נשתמש בחוברת זו כדי להוקיע אותם בזו אחר זו: ביטול הניכור חייב לעבור בדרך שעבר הניכור.

ניתוחים ומחקרים של חיי הסטודנט התעלמו עד כה מהמהותי ביותר. אף אחד מהם אינו מתרומם מעבר להתמקצעות אקדמית (פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה) ולכן הם נותרים מוטעים מיסודם. פורייה (Fourier) חשף זה מכבר את "קוצר הראיה המתודולוגית" הנעוץ בבחינת השאלות הבסיסיות ללא כל התייחסות לחברה המודרנית ככללה. הסגידה לעובדות מסתירה את הקטגוריה המהותית: ריבוי הפרטים מאפיל על המכלול. הכל נאמר על החברה הזאת חוץ ממה שהיא באמת: חברה הנשלטת באמצעות סחורות וראווה. הסוציולוגים בורדרון ופסדיו (Bourderon ו-Passedieu) במחקרם היורשים: הסטודנטים והתרבות (Les Héritiers: les étudiants et la culture) נותרים אימפוטנטים למרות האמיתות החלקיות שהצליחו להוכיח. למרות כוונותיהן הטובות, הם מתדרדרים אל מוסריות מקצועית, האתיקה הקנטיאנית הבלתי נמנעת של דמוקרטיזציה אמיתית דרך רציונליזציה אמיתית של מערכת ההוראה (כלומר המערכת של הוראת המערכת). בינתיים תלמידיהם, כמו קרווץ (Kravetz), (1) על התרעומת הבירוקרטית הקטנונית שלהם בבליל של מינוחים מהפכניים מיושנים.
ראוות (2) החיפצון של הקפיטליזם המודרני מקצה לכל אחד תפקיד משלו בתוך הפאסיביות הכללית. גם הסטודנט אינו יוצא דופן. יש לו תפקיד זמני, חזרה לקראת תפקידו האולטימטיבי כיסוד שמרני במערכת הצריכה. להיות סטודנט זה סוג של טקס חניכה.

טקס חניכה זה מגלם באורך פלא את כל תכונות טקס החניכה המיתי. הוא נשאר מנותק לחלוטין ממציאות היסטורית, פרטית וחברתית. הסטודנט חי חיים כפולים, מרחף בין מעמדו הנוכחי לבין המעמד העתידי, המנותק לגמרי, שאליו ידחף במפתיע יום אחד. בינתיים המודעות הסכיזופרנית שלו מאפשרת לו לסגת אל תוך "קבוצת החניכה" שלו, לשכוח מעתידו ולהשתכשך בטרנס של הווה מוגן מפני ההיסטוריה. אין זה מפתיע שהוא נמנע מלהתעמת עם מצבו. ובמיוחד עם הממדים הכלכליים שלו: ב"חברת השפע" שלנו הוא עדיין אביון. יותר מ-80% מהסטודנטים מגיעים מקבוצות סוציו-אקונומיות גבוהות ממעמד הפועלים, אך ל-90% מהם יש פחות כסף מאשר לפועל פשוט. דלות הסטודנט מהווה אנכרוניזם בחברת הראווה: שכן, לא מדובר בדלות החדשה של פרולטריון חדש. בתקופה שבה יותר ויותר צעירים משתחררים מדעות קדומות של מוסר ומסמכות המשפחה, בזמן שהם כפופים לניצול גס וגלוי בגיל הצעיר ביותר, דבק הסטודנט ב"ילדות המתמשכת", הצייתנית וחסרת האחריות שלו. משבר גיל התבגרות מאוחר עלול לעורר ויכוחים משפחתיים מדי פעם, אך הוא מקבל את היחס התינוקי לו הוא זוכה מהממסדים השולטים בחיי היומיום שלו מבלי להתלונן (אם הם מפסיקים לחרבן לו על הפרצוף הרי זה רק כדי להסתובב ולזיין אותו בתחת). 

דלות הסטודנט היא הביטוי הגס ביותר לקולוניאליזציה של כל תחומי הפרקטיקה החברתית. השלכת המצפון המלוכלך של החברה על הסטודנטים מכסה על העוני והשעבוד של כולם. אולם הבוז שאנו רוחשים לסטודנט מבוסס על סיבות אחרות. הוא בזוי לא רק בגלל העוני בו הוא שרוי, אלא גם בגלל שאננותו לגבי כל סוג של עוני, נטייתו החולה להתפלש בניכור שלו בתקווה לעורר עניין, בתוך חוסר העניין הכללי, במחסור המיוחד שלו. דרישות הקפיטליזם המודרני קובעות שרוב הסטודנטים יהפכו ללא יותר מפקידים זוטרים, הממלאים תפקידים דומים לאלו שמילאו פועלים מיומנים במאה ה-19. (3) כשלפניו עומד כזה "פיצוי" על דלותו הנוכחית המבישה, הסטודנט מעדיף להתנחם בחיי ההווה המדומים, אותם הוא מקשט באשליה של זוהר.

הסטודנט הוא עבד סטואי: ככל שהסמכות כובלת אותו ביותר שלשלאות כך הוא חושב שהוא יותר חופשי. כמו משפחתו החדשה, האוניברסיטה, הוא רואה עצמו כיצור החברתי ה"עצמאי" ביותר, בעוד שבעצם הוא כפוף ישירות למרותן של שתי מערכות הסמכות החברתית החזקות ביותר: המשפחה והמדינה. כילד הכנוע, המחונך ואסיר התודה שלהם, הוא חולק ומגלם את כל הערכים והמיסטיפיקציות של המערכת. האשליות שבעבר נכפו על פועלי צווארון-לבן, מופנמות ומועברות כעת ברצון בידי המוני פקידים זוטרים לעתיד.

בעוד העוני החברתי בעולם העתיק הניב את מערכות הפיצוי המרשימות ביותר בהיסטוריה (הדתות), הסטודנט, בדלות השולית שלו מתנחם בדימויים השחוקים ביותר של החברה השלטת, בחזרה המגוחכת על כל מוצריה המנוכרים.
כיצור אידיאולוגי, הסטודנט הצרפתי תמיד מאחר. כל הערכים וההתלהבות שהם גאוות עולמו הקט והמנותק הוכחו כבר בהיסטוריה כאשליות קלושות ומגוחכות.
היו זמנים בהם נהנו האוניברסיטאות מיוקרה מסוימת: הסטודנט מתעקש להאמין שהוא בר מזל שהוא שם. אבל הוא אחר. רמת הלימודים המכאניים והממוקדים שלו נמוכה באופן משמעותי (בהשוואה לרמה של התרבות הבורגנית הקודמת) (4) כמו גם הרמה האינטלקטואלית שלו, כיוון שהמערכת הכלכלית המודרנית מצריכה ייצור המוני של סטודנטים בורים שלא מסוגלים לחשוב. האוניברסיטה הפכה לארגון ממסדי של בערות. ערכה של "תרבות גבוהה" הולך ופוחת בקו היצור של פרופסורים, מפגרים כולם, שרובם יזכו ללעג מצד תלמד תיכון. אך הסטודנט בבלותו האינטלקטואלית, אינו מודע לכל זה; הוא ממשיך להקשיב בכבוד לאדוניו, כשהוא מדכא מבחירה את רוחו הביקורתית כדי לשקוע באשליה המיסטית של היותו "סטודנט" – אדם המסור ברצינות ללימוד דברים רציניים – בתקווה שהמורים שלו יקנו לו בסופו של דבר את אמיתות העולם הגדולות. החברה המהפכנית העתידית תוקיע את רעש המסדרונות וההרצאות והכיתות כלא יותר מזיהום מילולי. הסטודנט הוא לא יותר מבדיחה גרועה.

הסטודנט לא מודע לכך שההיסטוריה משנה אפילו את עולם "מגדל השן" הקטן שלו. "משבר האוניברסיטה" המפורסם, אותו פרט במשבר הכללי יותר של הקפיטליזם המודרני, נותר מושא לדיאלוג חירש-אילם בין מומחים שונים. הוא פשוט מבטא את קשיי ההסתגלות המאוחרת של מגזר היצור הספציפי הזה לשינוי הכללי של המערכת היצרנית. שרידי האידיאולוגיה של האוניברסיטה הבורגנית, הליברלית, הישנה, הופכים לבנאליים כיוון שהבסיס החברתי שלהם נעלם. בעידן הקפיטליזם של הסחר החופשי, כשהמדינה הליברלית השאירה לאוניברסיטה מידה מסוימת של חופש שולי, יכלה זו לדמיין עצמה ככוח עצמאי. אך כבר אז היא הייתה כבולה ישירות לצרכי החברה, בספקה ידע כללי הולם למיעוט המיוחס לפני שתפסו את מקומו במעמד השליט. המרירות הפתטית של כל כך הרבה פרופסורים נוסטלגיים(5) נובעת מכך שאיבדו את תפקידם הקודם ככלבי שמירה המשרתים את אדוניה העתיד, ובמקום, הם הוצבו בתפקיד נחות יותר של כלבי רועים המופקדים על נהיגת עדרי צווארון לבן אל מפעליהם ומשרדיהם בהתאם לצרכי הכלכלה המתוכננת. פרופסורים אלה שומרים על הארכאיות שלהם כאלטרנטיבה לטכנוקרטיזציה של האוניברסיטה, וממשיכים לספק בשלווה שיירי תרבות "כללית" לקהל של מומחים לעתיד שלא ידעו כלל כיצד להשתמש בהם.

רציניים יותר, ולכן גם מסוכנים יותר, הם המודרניסטים של השמאל ושל ה-UNEF בהנהגת ה"קיצוניים מה-FGEL (הפדרציה הכללית של תלמידי מדעי הרוח), התובעים "רפורמה במבנה האוניברסיטה" כדי "להחזיר את האוניברסיטה אל תוך החיים החברתיים והכלכליים", כלומר להתאים אותה לצרכי הקפיטליזם המודרני. המכללות שסיפקו בעבר "תרבות כללית" למעמד השליט, למרות שהן עדיין משמרות מעט מהיוקרה האנכרוניסטית שלהם, הופכות למפעלי האבסה לגידול פקידים זוטרים ובינוניים. במקום להיאבק בתהליך ההיסטורי הזה, המשעבד את אחרון המגזרים העצמאים יחסית של החברה לדרישת מערכת הצריכה, אוהבי הקדמה המוזכרים לעיל מוחים על העיכובים וחוסר היעילות שביישומו. הם הלוחמים למען אוניברסיטת העתיד הקיברנטית, שכבר מרימה, פה ושם, את ראשה המכוער. (6) מערכת הצריכה ומשרתיה המודרניים – הם האויב. 
אך כל המאבקים הללו מתחוללים מעל ראש הסטודנט, אי-שם במחוזות השמימיים של אדוניו. חייו נמצאים לגמרי מחוץ לשליטתו – החיים עצמם נשגבים מבינתו.  

בגלל דלותו הכלכלית הקיצונית, נידון הסטודנט לצורת הישרדות חסרת ערך. אלא שהוא מנפנף בעוני, כולו מדושן עונג, כאילו היה "סגנון חיים" מקורי, בהופכו את העליבות לערך ובהעמדת פני בוהמי. "בוהמיות" רחוקה מאוד מלהיות פתרון מקורי בכל מקרה, אך המחשבה שניתן לחיות חיים בוהמיינים אמיתיים מבלי להתנתק לגמרי מהסביבה האוניברסיטאית היא מגוחכת. בכל זאת, הסטודנט הבוהמי (וכל סטודנט אוהבת לדמות שהוא בוהמי בנשמתו) נאחז בגרסה מזויפת ובזויה של פתרון אישי פחות-ערך, במקרה טוב. אפילו זקנות פרובינציאליות יודעות על החיים יותר ממנו. שלושים שנה אחרי ויהלהלם רייך (Wilhelm Reich) (מחנך נוער דגול),(7) ה"נונקונפורמיסט" המתיימר מאמץ צורות התנהגות של אהבה-ארוטית שמרניות ביותר, וממחזר את מערכות היחסים של חברה מעמדית במערכות היחסים הבין-מיניות שלו. הקלות בה הוא מתגייס למען כל מטרה רק מאששת באופן מובהק את האימפוטנטיות האמיתית שלו. 

למרות הזמן הגמיש פחות או יותר, שמאפשרת הראווה הטוטליטרית בשולי החירות האישית, נמנע הסטודנט מהרפתקאות והתנסויות ומעדיף את הביטחון שמעניקה כותונת-הכפייה בדמות סדר יום שמכתיבים לו שומרי המערכת. למרות שאין הוא מחויב להפריד בין שעות עבודה לבין שעות הפנאי שלו, הוא עושה זאת על דעת עצמו, בעודו מצהיר בצביעות על הבוז שהוא רוחש ל"סטודנטים טובים" או "תולעי ספרים". הוא מקבל על עצמו כל סוג של הפרדה רק כדי לקונן על "חוסר בתקשורת" במועדון הספורט, הדת, במועדון הפוליטי או באיגוד שלו. הוא כה טיפש וכה אומלל עד שהוא בוחר ללכת למרכזי הסיוע פסיכולוגי של האוניברסיטה, אותן סוכנויות שליטה של משטרת-משחשבות שהוקמה בידי חזית הדיכוי המודרני, הנתפסות באופן טבעי כניצחון גדול של איגוד הסטודנטים.(8)

אך הדלות האמיתית בחיי היום יום של הסטודנט מוצאת פיצוי כביר ומיידי באופיום שבסחורה התרבותית. בראווה התרבותית הסטודנט מוצא את מקומו הטבעי כשוחר רוחש כבוד. למרות קרבתו לנקודת היצור, נמנעת ממנו הגישה למקדש התרבות האמיתי; כך הוא מגלה את ה"תרבות המודרנית" כצופה נלהב". בעידן בו האמנות מתה הוא נותר התומך הנאמן ביותר של בתי התיאטרון והקולנוע, והצרכן הלהוט ביותר של הרסיסים הארוזים של גופתה המשומרת המוצגת במרכולי התרבות. כשהוא צורך בלא הסתייגות ובלא ביקורת, הוא מרגיש בבית. אלמלא היו "מרכזי התרבות" קיימים, היה הסטודנט ממציא אותם. הוא הביטוי המובהק לשטחיות של סקר השווקים האמריקני: צרכן מובחן, מותנה באמצעות פרסומות לעמדות שונות וקנאיות כלפי מוצרים הזהים בסתמיותם, עם העדפה אירציונאלית למותג X (ז'ורז' פרק או גודאר, לדוגמה) וסלידה אי רציונאלית ממותג Y (רוב-גרייה או ללוש, למשל). וכשה"אלים" שמייצרים ומארגנים את הראווה התרבותית שלו עוטים בשר ודם על הבמה, הוא הקהל העיקרי שלהם, הצופה המושלם. סטודנטים מגיעים בהמוניהם לראות את התצוגות המגונות ביותר. כשכוהני הכנסיות השונות מציגים שיח עלוב ועקר (סמינרים על מחשבה "מרקסיסטית", כנסים של אינטלקטואלים קתוליים), או כשהפסולת המלומדת מתכנסת כדי להעיד על האימפוטנטיות שלה עצמה (חמשת אלפים סטודנטים הגיעו לכנס בנושא "מהן האפשרויות העומדות בפני הספרות?") מי אם לא סטודנטים ממלאים את המסדרונות? 

הסטודנט, חף מתשוקות אמיתיות, מחפש גירויים בפולמוס הטיפשות: אלתוסר – גרודי – סארטר – בארת – פיקר – לפבר – לוי-שטראוס – אלידיי – שטלה – אנטואן; ובין האידיאולוגיות המתחרות שלהן, שמטרתן להסתיר את הבעיות האמיתיות באמצעות ויכוח על בעיות מומצאות: הומניזם – אקזיסטנציאליזם – סטרוקטורליזם – סיינטיזם – ביקורת חדשה – נטורליזם-דיאלקטי – קיברנטיציזם – פלנטאיזם – מתהפילוסופיזם.
הוא חושב שהוא אוונגארד אם ראה את הסרט האחרון של גודאר, או קנה את הספר החדש של אחד הארגומנטיסטים, (9) או השתתף בהפנינג האחרון שארגן האידיוט ההוא, לפסאד. הוא מגלה את השיגעונות האחרונים במהירות בה השוק מצליח לייצר תחליפים ליוזמות שכבר יצאו מזמן מהאפנה (למרות שפעם היו בעלי חשיבות); מתוך בורות, הוא נאחז בכל קריאה מחודשת למהפכה תרבותית. הדאגה הכי גדולה שלו היא שימור מעמדו התרבותי. כמו כולם, הוא מתגאה בקניית עותקים של טקסטים חשובים וקשים ש"תרבות ההמונים" מפיצה במהירות גדלה והולכת. (10) כיוון שאינו יודע לקרוא, מספיק לו לבהות בהם בחיבה. 

חומר הקריאה האהוב עליו הוא עיתונות המתמחה בקידום צריכה שלוחת רסן של חידושים תרבותיים; הוא מקבל ללא עוררין את המלצותיהם כקו מנחה לטעמו. הוא מתענג על L’Express או על Le Nouvel Observateur, או אולי הוא מעדיף את Le Monde כי הוא חש שהוא כתב עת מדויק ו"אובייקטיבי" באמת, למרות שהוא מוצא את סגנונו קצת קשה מדי. כדי להעמיק את הידע הכללי שלו הוא שוקע לתוך Planète, המגזין המבריק והמקסים המעלים קמטים ופצעונים מרעיונות ישנים. עם מדריכים כאלה הוא מקווה להבין את העולם ולפתח מודעות פוליטית!
 כיוון שבצרפת, יותר מכל מקום אחר, הסטודנט מרוצה מהיותו מעורב פוליטית. אך הפעילות הפוליטית שלו מתווכת באמצעות אותה ראווה. כך הוא נאחז בשאריות המרופטות ומעוררות הרחמים של שמאל שהושמד יותר מארבעים שנה קודם לכן בידי רפורמציה "סוציאליסטית" ומהפיכת-שכנגד סטליניסטית. השליטים מודעים היטב לתבוסתה של תנועת הפועלים, וכך גם הפועלים עצמם, אם כי בצורה פחות חדה. אבל הסטודנט כלל אינו מודע לה והוא ממשיך להשתתף בחדווה בהפגנות המגוחכות ביותר שמעולם לא משכו אליהן משתתפים פרט לסטודנטים. הבורות הפוליטית הטוטאלית הזאת הופכת את האוניברסיטאות לשדה צייד פורה עבור המניפולאטורים של הארגונים הבירוקראטיים הגוססים (מהמפלגה ה"קומוניסטית" ועד ל-UNEF), המתכנתים באופן טוטליטרי את דעותיו הפוליטיות של הסטודנט. לעיתים הוא מפגין נטיות סוטות ודחף קל לקראת "עצמאות", אך לאחר תקופה של התנגדות סמלית, המורד נטמע מחדש בסדר החברתי עליו הם מעולם לא באמת ערערו. (11) חברי ה"נוער הקומוניסטי המהפכני", שם מופרך מיסודו (הם לא מהפכניים, לא קומוניסטים, ולא צעירים), התגאו בהתמרדותם כנגד המפלגה הקומוניסטית, ואז הצטרפו לאפיפיור בקריאה ל"שלום בוייטנאם".

הסטודנט מתגאה בהתנגדותו לאספקטים ה"מיושנים" בשלטון דה-גול, אך בכך הוא מרמז, בצורה לא מודעת, על הסכמתו עם פשעים מוקדמים יותר (כמו פשעי הסטליניזם בתקופה של טוליאטה, גרודי, חרושצ'וב ומאו). עמדותיו ה"צעירות" הן בעצם מיושנות עוד יותר מאלו של המשטר –אנשי דה-גול לפחות מבינים מספיק את החברה המודרנית כדי לנהל אותה.
אך הארכאיות של הסטודנט לא באה לידי ביטוי רק בזה. הוא חש חובה לאחוז בדעות כלליות על כל דבר, לבנות תפישת עולם קוהרנטית שתעניק משמעות לצורך שלו בפעילות עצבנית ובהפקרות א-מינית. כתוצאה מכך הוא נופל טרף למאמץ המיסיונרי המקרטע האחרון של הכנסיות. בלהט קדמון הוא נוהר להעריץ את הנבלה המצחינה של אלוהים ולהוקיר את השרידים הנרקבים של דתות פרה-היסטוריות, באמונה שהן מעשירות אותו ואת זמנו. יחד עם זקנות פרובינציאליות, סטודנטים יוצרים את המגזר החברתי בעל האחוז הגבוה ביותר של מאמינים פעילים. בכל מקום אחר, כהני הדת בוזו וגורשו, אך אנשי הכמורה באוניברסיטאות ממשיכים לזיין לאלפי סטודנטים את המוח במחראות הרוחניות שלהם.

לשם ההגינות, עלינו להודות שקיימים כמה סטודנטים מספיק אינטליגנטים. אלה האחרונים, מצליחים לעקוף בקלות את התקנות העלובות שנועדו לשלוט בסטודנט הממוצע. הם מצליחים בדיוק מפני שהבינו את השיטה; והם מבינים אותה מפני שהם בזים לה והם מודעים להיותם אויביה. הם נמצאים במערכת החינוך כדי לקבל את המיטב שיש לה להציע: כלומר, מלגות. הם מנצלים את הסתירה שמחייבת את המערכת, לפחות כרגע, לקיים מגזר קטן ויחסית עצמאי של "מחקר" אקדמי, הם הולכים להפיץ את חיידקי ההסטה עד לרמה הגבוהה ביותר. הבוז הגלוי שלהם כלפי המערכת הולך יד ביד עם הצלילות שמאפשרת להם להצליח יותר מכל המתרפסים בפני המערכת, במיוחד מבחינה אינטלקטואלית. הם כבר נמצאים בין התיאורטיקנים של תנועת המהפכה הבאה, והם גאים באימה שהם מטילים. הם אינם מסתירים את העובדה שכל מה שהם משיגים בקלות כזאת מ"המערכת האקדמית" משמש להשמדתה. כיוון שהסטודנט אינו יכול להתמרד נגד שום דבר מבלי להתמרד נגד לימודיו, למרות שהצורך שבהתקוממות הזאת פחות טבעי לו מאשר לפועל, המתקומם באופן ספונטני כנגד התנאים שלו כפועל. אך הסטודנט הוא תוצר של החברה שלו בדיוק כמו גודאר וכמו קוקה-קולה. הניכור הקיצוני שלו יכול להתערער רק אם יערער על החברה כולה. את הביקורת הזאת לא ניתן להוציא לפועל בשדה הסטודנטיאלי: סטודנט המגדיר עצמו ככזה מזדהה עם ערכי-דמה המונעים ממנו להכיר במצבו האמיתי, ובכך הוא נותר בשיא המודעות הכוזבת שלו. עם זאת, בכל מקום שבו מתחילה החברה המודרנית להתערער, לוקחים הצעירים חלק פעיל בערעורה; וההתקוממות הזאת מייצגת את הביקורת הישירה והיסודית ביותר על התנהגות הסטודנט.

2. לא מספיק שהתיאוריה תחפש את מימושה בפרקטיקה, על הפרקטיקה לדרוש לעצמה תיאוריה

לאחר תקופה ארוכה של נמנום ומהפכת-שכנגד תמידית, נראות, בשנים האחרונות, מחוות ראשונות של תקופת התקוממות חדשה, במיוחד בקרב הצעירים. אך חברת הראווה, בייצגה את עצמה ואת אויביה, כופה את הקטגוריות האידיאולוגיות שלה על העולם ועל תולדותיו. היא מציגה בצורה מרגיעה את כל מה שקרה כאילו היה חלק מסדר העניינים הטבעי, ומצמצמת התפתחויות חדשות באמת המבשרות על דיכוייה לרמה של חידושי צריכה שטחיים. במציאות, התקוממות הצעירים נגד דרך החיים הנכפית עליהם היא אות, או ביטוי ראשוני של חתרנות רחבה הרבה יותר שתאמץ את כל מי שחש בחוסר היכולת הגובר לחיות בחברה הזאת, פרלוד לעידן מהפכני חדש. באמצעות שיטותיה להיפוך המציאות, האידיאולוגיה הדומיננטית ושופריה היומיומיים מצמצמים תנועה היסטורית אמיתית זו לקטגוריה "חברתית-טבעית": הנעורים. כל התקוממות נעורים מוצגת כהתקוממות מתמשכת של נוער החוזרת בכל דור ודור, רק כדי לדעוך "כשהצעירים הופכים מעורבים ברצינות בייצור, ומקבלים מטרות אמיתיות ומוחשיות". "מרד הנעורים" זכה לפרסום מנופח בעיתונות (מציגים בפני האנשים ראווה של מרד כדי להסיח את דעתם מהאפשרות לקחת חלק באחד). הוא מוצג כשסתום ביטחון חברתי, בעייתי אך הכרחי, בעל תפקיד מוגדר במסגרת הפעילות החלקה של המערכת. ההתקוממות הזאת נגד החברה אינה מערערת את ביטחון את החברה מפני שהיא כביכול נדמית  חלקית ומבודדת באפרטהייד של "בעיות נעורים" (באנלוגיה ל"סוגיות של גזע" או "ענייני נשים"), והיא תינטש בקרוב. במציאות, אם יש "בעיית נוער" בחברה המודרנית, הרי היא העובדה שהצעירים חשים במשבר העמוק של החברה באופן החד ביותר – ומנסים להביע אותו. הדור הצעיר הוא תוצר של החברה המודרנית, בין אם הוא בוחר להשתלב בה ובין אם הוא בוחר לדחות אותה באופן הקיצוני ביותר. מה שמפתיע הוא לא התקוממות הנוער, אלא כניעת ה"מבוגרים" המוחלטת לגורלם. אלא שהסיבה לכך היא היסטורית ולא ביולוגית: הדור הקודם שרד את כל התבוסות ובלע את כל השקרים של התפוררות ארוכה והמחפירה של תנועת המהפכה.  

"הנוער" בפני עצמו הוא מיתוס פרסומי הקשור באופן הייצור הקפיטליסטי, כביטוי לדינמיות שלו. עליונות מדומה זו של הנעורים התאפשרה בעקבות ההתאוששות הכלכלית לאחר מלחמת עולם שנייה, בעקבות כניסה המונית לשוק של קטגוריה שלמה וחדשה של צרכנים גמישים שתפקיד הצרכן שמלאו אפשר להם להזדהות עם חברת הראווה. אך האידיאולוגיה הרשמית שוב מוצאת עצמה בסתירה למציאות הסוציו-אקונומית (מפגרת אחריה), והנוער הוא זה שהביע לראשונה זעם מפתה לחיות וזה שמתקומם בספונטניות נגד השעמום היומיומי ונגד הזמן המת שהעולם הישן ממשיך לייצר למרות כל הקדמה שלו. המרדנים מביניהם מביעים דחייה טהורה וניהיליסטית של החברה הזאת ללא כל מודעות לאפשרות להחליפה. אבל זו בדיוק האפשרות שנבדקת ומתפתחת כעת בכל העולם. היא עוד צריכה להגיע לקוהרנטיות של ביקורת תיאורטית ולארגון מעשי של קוהרנטיות זו. 

ברמה הבסיסית ביותר, ה"עבריינים" בכל העולם מביעים באלימות פשוטה את סירובם להשתלב בחברה. אך סירובם המופשט אינו מאפשר להם לברוח מסתירות המערכת שהם התוצר השלילי הטבעי שלה. העבריינים מיוצרים בכל האספקטים של הסדר החברתי הקיים: האורבניזם של תוכניות הדיור, התמוטטות הערכים, התארכות שעות הפנאי המוקדשות לצריכה משעממת, צמיחת הפיקוח המשטרתי-הומניסטי על כל פן בחיי היומיום, וההישרדות הכלכלית של התא המשפחתי שאיבד מזמן את חשיבותו. הם שונאים עבודה אך נהנים לצרוך את פירותיה. הם רוצים את כל אשר יש לראווה להציע, והם רוצים זאת עכשיו; אך הם לא יכולים להרשות לעצמם לשלם עבור זה. סתירה מהותית זאת שולטת בכל הווייתם, ומגבילה את המאמץ שלהם לעשות שימוש חופשי ואמיתי בזמנם, להביע את עצמם ולהקים קהילה (המיקרו-קהילות שלהם משחזרות פרימיטיביות בשולי החברה המפותחת, והדלות שבפרימיטיוויות הזאת יוצרת בהכרח היררכיה בתוך הקבוצה. היררכיה זו מגשימה את עצמה אך ורק דרך מלחמות עם קבוצות אחרות, מבודדת כל קבוצה וכל פרט בתוך הקבוצה). כדי להיחלץ מהסתירה הזאת על העבריין להשלים עם המצב וללכת לעבוד כדי שיוכל לרכוש את הסחורות – ישנו סקטור שלם של ייצור המוקדש לפיתוי לצרכנות (אופנועים, גיטרות חשמליות, בגדים, תקליטים וכו') – או שהוא נאלץ לתקוף את חוקי הסחר, בצורה ראשונית הבסיסית ביותר, על ידי גניבה, או באופן מודע בהתקדמות לקראת ביקורת מהפכנית של עולם הסחורות. הצריכה "מרככת" את התנהגות המורדים הצעירים וההתקוממות שלהם שוקעת לתוך קונפורמיזם נורא. בפני עבריינים עומדות שתי אפשרויות לעתיד: התעוררות המודעות המהפכנית או ציות עיוור במפעלים. 

הפרובוס (Provos) הם התחליף הראשון לחוויית העבריינים, ארגון הביטוי הפוליטי הראשוני שלה. הם קמו מתוך מפגש בין כמה דגי רקק מעולם האמנות הרקוב שחיפשו קריירה, לבין המון של נוער מרדני שחיפש ביטוי-עצמי. הארגון אפשר לשני הצדדים להתקדם ולהשיג לערעור צורת התקוממות חדשה. ה"אמנים" תרמו כמה רעיונות לגבי משחק, אם כי עדיין מוטעים ועוטים מעשה תלאים של מלבוש אידיאולוגי; למורדים הצעירים לא היה דבר להציע מלבד אלימות ההתקוממות שלהם. מלכתחילה, שתי הנטיות נותרו מובחנות; ההמון חסר התיאוריה מצא עצמו תחת חסותה של קליקה קטנה של מנהיגים מפוקפקים שניסו לשמור על ה"כוח" שלהם ברקיחת אידיאולוגיה "פרובוטרית". הרפורמציה הניאו-אומנותית שלהם מנעה את האפשרות שאלימות העבריינים תתפשט לשדה הרעיוני בניסיון להחליף את האמנות. הפרובוס הם הביטוי של הרפורמציה האחרונה שייצר הקפיטליזם המודרני: הרפורמה בחיי היומיום. למרות שרק מהפיכה ממושכת תוכל לשנות את החיים, ההיררכיה של הפרובוס – כמו ברנשטיין וחזונו להפיכת הקפיטליזם לסוציאליזם באמצעות רפורמות – מאמינה שמספר שיפורים מצומצם יכול לשנות את חיי היומיום. מתוך בחירה בחלקי, נאלצו הפרובוס בסופו של דבר לקבל את המכלול. כדי לתת להם בסיס, רקחו מנהיגיהם את האידיאולוגיה המגוחכת של ה"פרובוטריון" (סלט אומנותי-פוליטי שבושל מהשיירים המעופשים של סעודה שהם מעולם לא הכירו) הפרובוטריון החדש מושווה לפרולטריון הפסיבי והמבורגן כביכול (פזמון אינסופי ששרים כל המפגרים במאה הזאת). כיוון שהם נחרדים משינוי טוטאלי הם פוחדים מהכוח היחיד שעשוי להביא לשינוי כזה. הפרולטריון הוא המנוע של החברה הקפיטליסטית, ומכאן שהוא האיום הקטלני ביותר שלה: הכל נעשה כדי לדכא אותו – מפלגות, איגודים בירוקראטיים, משטרה (התוקפת אותו יותר מאשר את הפרובוס), והקולוניזציה של כלל חיו – כיוון שזהו הכוח המסוכן הממשי היחיד. הפרובוס לא השכילו להבין זאת. עדיין אין להם יכולת לבקר את מערכת הייצור ובכך הם נותרים כלואים במערכת ככלל. כשהתפרעויות של פועלים נגד ארגוני עובדים המריצה את בסיס הפרובוס להצטרף לאלימות הישירה, מנהיגיהם הנבוכים נותרו לגמרי מאחור ולא עשו דבר מלבד לגנות את "ההפרזה" ולקרוא לאי-אלימות. אותה הנהגה שקראה להתגרות ברשויות כדי לחשוף את אופיין הדכאני, התלוננה, בסופו של דבר, שהמשטרה היא שהתגרתה בהם. והם יצאו ברדיו בקריאה למתפרעים הצעירים להניח ל"פרובוס" להדריך אותם, כלומר, למנהיגים שהוכיחו ללא צל של ספק שה"אנרכיזם" המטושטש שלהם אינו אלא שקר נוסף. כדי להגיע לביקורת מהפכנית צריך בסיס הפרובוס המרדני להתחיל בהתקוממות נגד מנהיגיו, שמשמעותה התחברות לכוחות המהפכנים הממשיים של הפרולטריון, והתפטרות מאנשים כמו קוסטנט (Constant) ודה-וריס (De Vries) (האחד אמן רשמי של הולנד והשני מועמד פרלמנטארי כושל המעריץ את משטרת אנגליה). רק בדרך זו יכולים הפרובוס להתחבר להתקוממות המודרנית האותנטית אשר הם מהווים אחד מביטוייה הראשוניים. אם הם באמת רוצים לשנות את העולם, אין להם שימוש במי שמסתפקים בלצבוע אותו בלבן.     

בהתקוממות נגד הלימודים שלהם, הסטודנטים האמריקנים העמידו בסימן שאלה את עצם הצורך בלימודים כאלה. והתקוממותם (בברקלי ובמקומות אחרים) נגד ההיררכיה האוניברסיטאית ראתה בעצמה מלכתחילה התקוממות נגד כל המערכת החברתית המבוססת על היררכיה ועל דיקטטורה כלכלית של המדינה. בסירובם לקבל את התפקידים העסקיים והממסדיים שלהכשרתם נועדו לימודיהם המקצועיים, הם מערערים ברצינות על מערכת הייצור לניכורה מנכרת בין כל פעילות ותוצריה לבין יוצריהם היוצרים עצמם. עם כל הגישוש והבלבול, הנוער האמריקני המתמרד כבר מחפש אחר אלטרנטיבה מהפכנית קוהרנטית מתוך "חברת השפע". לרוע המזל הוא מקובע על שני אספקטים מקריים יחסית של המשבר האמריקני – השחורים ווייטנאם – וארגוני "השמאל החדש" הקטנים סובלים מכך. המבנה שלהם משקף שאיפה לדמוקרטיה אמיתית. אך נקודות התורפה שלהם היא שהתוכן החתרני שלהם מדרדר אותם לסתירות מסוכנות. בגלל בורותם הפוליטית ואשליותיהם הנאיביות לגבי מה שבאמת מתרחש בעולם, העוינות שלהם כלפי הפוליטיקה המסורתית של ארגוני השמאל הישן מתועלת בקלות לקבלה לא מודעת שלהם. אופוזיציה מופשטת לחברה שלהם מובילה אותם להעריך ולתמוך באויביה הבולטים ביותר: שלטון הפקידים ה"סוציאליסטי" בסין ובקובה. קבוצה כמו "תנועת הנוער לתחייה" (“Resurgence Youth Movement”) יכולה באותה נשימה לגנות את המדינה ולהלל את "המהפכה התרבותית", שבוימה בידי שלטון הפקידים הגדול ביותר בעולם המודרני: סין של מאו. במקביל, אותם ארגונים נטולי-היררכיה הדוגלים בחופש-למחצה, הודות לחוסר התוכן הנוקב שלהם, נמצאים בסכנה מתמדת של התדרדרות לאידיאולוגיה של "דינאמיקה קבוצתית", או לעולם מסוגר של כת. הצריכה הרווחת של סמים היא ביטוי לדלות אמיתית ומחאה נגד דלות זאת: זהו חיפוש מוטעה של חופש בעולם ללא חופש, ביקורת דתית על עולם שמצא תחליף לדת. אין זה מקרה שהיא כה שכיחה בסביבת אנשי ה"ביט" (Beat) (הפלג הימני של התקוממות הנוער), שם חי סירוב אידיאולוגי לצד קבלה של אמונות תפלות מגוחכות (זן, רוחניות, ,"כנסיה חדשה", מיסטיקה, ונבלות סרוחות אחרות כגון גנדי-איזם והומניזם). בחיפושם אחר תוכנית מהפכנית, חוזרים הסטודנטים האמריקנים על הטעות של הפרובוס ומכריזים על עצמם כעל "המעמד המנוצל ביותר בחברה"; עליהם להבין שהאינטרסים שלהם אינם שונים מאלה של שאר הנתונים לשעבוד הסחורות ולדיכוי כללי. 

בגוש המזרחי, שלטון הפקידים הטוטליטרי מתחיל אף הוא לייצר כוחות השוללים אותו. התקוממות הנוער שם עזה במיוחד, אך המידע היחיד עליה שאוב מגינוייה בפרסומים רשמיים ומהאמצעים שהמשטרה נוקטת כדי לדכאה. ממקורות אלה אנו למדים כי חלק מהנוער כבר לא "מכבד" את הסדר המוסרי והמשפחתי (שעדיין קיים שם בצורתו הבורגנית הבזויה ביותר), הוא מקדיש את עצמו לחיי "הוללות", מתעב עבודה ואינו מציית למשטרת המפלגה. בריה"מ הקימה משרד ממשלתי מיוחד במטרה להיאבק בעבריינות חדשה זאת. לצד ההתקוממות הזו, צומחת מחאה המנוסחת באופן יותר קוהרנטי; קבוצות וכתבי עת מחתרתיים מופיעים ונעלמים בהתאם לתנודות שבדיכוי המשטרתי. עד כה, הפעולה החשובה ביותר הייתה פרסום המכתב הגלוי למפלגה הקומוניסטית הפולנית בידי הפולנים הצעירים קורון (Kuron) ומודג'לבסקי (Modzelewski), הקורא במפורש "לבטל את יחסי היצור והסדר החברתי הקיימים" ומכיר בכך שכדי להשיג זאת "מהפיכה היא בלתי נמנעת". האינטליגנציה המזרחית מחפשת להסביר ולהביא למודעות את הביקורת שהפועלים כבר מימשו במזרח ברלין, בווארשה ובבודפשט: ביקורת הפרולטריון על כוחו של מעמד הפקידים. התקוממות זאת שבהצבה מתמודדת עם הקושי שבזיהוי ובפיתרון של בעיות אמיתיות בחטף. במדינות אחרות המאבק אפשרי אבל המטרות נותרות מטושטשות. במשטרי הפקידים המזרחיים המאבק נטול אשליות והיעדים ידועים; הבעיה היא להמציא את אופני הפעולה שיסללו את הדרך להגשמתם.

באנגליה התקוממות הנוער מצאה את הביטוי המאורגן הראשוני שלה בתנועה נגד הפצצה. התקוממות חלקית זו, שהתארגנה סביב התוכנית הערטילאית של וועדת המאה – שהצליחה להוציא 300,000 מפגינים לרחובות – השלימה את הפעילות היפה ביותר שלה באביב 1963 עם שערוריית ה"מרגלים למען שלום".(12) כיוון שחסרה לה פרספקטיבה רדיקלית, היא התדרדרה באופן בלתי נמנע וחברה לעסקנים פוליטיים שמרנים ופציפיסטים יפי נפש. אך הארכאיזם האנגלי לא הצליח להתמודד מול תוקפנות העולם המודרני, במיוחד בשליטתו על חיי היומיום; הפירוק המואץ של ערכים חילוניים מוליד נטיות מהפכניות עמוקות בביקורת האספקטים השונים של אורח החיים הנפוץ. (13) המאבק של הנוער הבריטי חייב לחבור למאבק של מעמד הפועלים הבריטי, שבזכות תנועת מנהיגי העובדים והשביתות הפראיות שלו נותר אחד הלוחמניים ביותר בעולם. ניצחון שני המאבקים הללו אפשרי רק עם יצליחו לפתח פרספקטיבה משותפת. נפילת שלטון הלייבור הוא גורם נוסף שיכול לסייע בקיום ברית שכזאת בין הנוער למעמד הפועלים. מפגש שכזה עשוי להצית התפוצצות שלידה הפרעות של האמסטרדם פרובוס ידמו למשחק ילדים. רק בדרך זו תוכל לקום תנועת מהפכנית אמיתית שתתן מענה לצרכים מעשיים. 

יפן היא המדינה המתקדמת והמתועשת היחידה בה המיזוג בין סטודנטים צעירים לבין פועלים רדיקלים כבר התרחש. הזנגקורן (Zengakuren) ארגון מפורסם של סטודנטים מהפכנים והליגה של פועלים מרקסיסטים צעירים הם שני ארגונים חשובים שקמו על הבסיס המשותף של הליגה המהפכנית הקומוניסטית (RCL). המערך הזה כבר עונה על הבעיות שבארגון המהפכני. הוא נאבק סימולטנית וללא אשליות גם בקפיטליזם המערבי וגם בשלטון הפקידים של המדינות הסוציאליסטיות-לכאורה. הוא מאגד יחד כמה אלפי סטודנטים ופועלים המאורגנים על בסיס דמוקרטי ואנטי-הירארכי, כשכל החברים משתתפים בכל הפעילויות של הארגון. מהפכנים יפנים אלה הם הראשונים בעולם לקחת על עצמם מאבקים מאורגנים בקנה מידה גדול, בשם תוכנית מהפכנית מתקדמת ובהשתתפות המונית. בהפגנה אחר הפגנה, אלפי פועלים וסטודנטים זורמים אל הרחובות כדי לנהל מאבק אלים במשטרה היפנית. אך לליגה המהפכנית הקומוניסטית חסר ניתוח שלם וקונקרטי של שתי המערכות בהן הוא נלחם בכזו אכזריות. עליו עוד להגדיר את טבעו המדויק של הניצול של שלטון הפקידים, ממש כפי שעליו עוד לנסח במפורש את מאפייני הקפיטליזם המודרני, את ביקורת חי היומיום ואת ביקורת הראווה. הליגה המהפכנית הקומוניסטית היא מיסודה ארגון פוליטי חלוצי, יורשת של מיטב התכונות של ארגוני הפרולטריון הקלאסיים. כיום היא הארגון המהפכני החשוב ביותר בעולם, ומכאן ואילך עליה לשמש כהגה בשיח הביקורתי ונקודת מאחז עבור ביקורת הפרולטריון המהפכנית של העולם החדש.

3. ליצור אחת ולתמיד מצב שיגיע מעבר לנקודת האל-חזור

"להיות אוונגרד משמעו לנוע בקצב אחד עם המציאות" (האינטרנציונל הסיטואציוניסטי #8). כעת, על הביקורת הרדיקלית לראות במכלול את הנושא ואת המטרה שלה. על הביקורת הזאת להתייחס אל העבר הממשי של העולם, למציאות הקיימת ולאופן בו אפשר יהיה לשנות אותה. אין ביכולתנו לתפוש את כל האמת על העולם הקיים, ועוד פחות מכך לתכנן פרויקט של חתרנות טוטאלית תחתיו, אלא אם כן נוכל לחשוף את ההיסטוריה הנסתרת שלו, אלא אם נעמיד את כל תולדות תנועת המהפכה הבינ"ל שיזם לפני כמאה שנה הפרולטריון המערבי, לביקורת חדה וקפדנית. "התנועה הזו שפעלה כנגד כל ארגון העולם הישן הגיע לקיצה זה מכבר." (האינטרנציונל הסיטואציוניסטי #7). היא נכשלה. הביטוי ההיסטורי האחרון שלה היה במהפכת הפרולטריון הספרדי, שהובס בברצלונה במאי 1937, אך את ה"כישלונות" וה"ניצחונות" הרשמיים שלה יש לשפוט לאור השלכותיהם הסופיות. על האמיתות העמוקות של השלכות אלו לצאת שוב לאור. מהבחינה הזאת אנחנו מסכימים עם הערתו של קארל ליבקנכט (Karl Liebknecht), בערב ההתנקשות בו, ש"יש תבוסות שהן בעצם ניצחונות, בעוד שיש ניצחונות מבישים יותר מתבוסה". וכך, "התבוסה" הגדולה הראשונה של הפרולטריון, הקומונה הפריזאית, הייתה למעשה הניצחון הגדול הראשון שלו, מפני שזו הייתה הפעם הראשונה שהפרולטריון המוקדם הפגין את יכולתו היסטורית לארגן את כל פני חיי החברה בחופשיות. בעוד שה"ניצחון" הגדול הראשון שלו, המהפכה הבולשביקית, התבררה בסופו של דבר כמפלה ההרסנית ביותר שלו.  

ניצחון הסדר הבולשביקי התרחש בד בבד עם הנגדה מהפיכה-שכנגד הבינלאומית שהחלה עם תבוסת הספרטקיסטים בידי "הדמוקרטיה הסוציאלית" הגרמנית. הדמיון בין שתי התנועות המנצחות, הבולשביזם והרפורמיזם, עמוק יותר מהאיבה הנראית לעין ששוררת ביניהן, מפני שגם הסדר הבולשביקי התברר כלא יותר מווריאציה או כסות חדשה לנושא ישן. תוצאות המהפכה הרוסית שכנגד היו ביסוס ופיתוח לצורה חדשה של ניצול, קפיטליזם מדיני בירוקראטי, מבפנים, והפצת אינטרנציונל "קומוניסטי" שענפיו שמשו אך ורק להגנה על המודל הרוסי שלהם ושכפולו. הקפיטליזם בגרסאות הבירוקראטיות והבורגניות שלו, זכה בחוזה חדש לחיים, על גופותיהם של מלחי קרונשטט, איכרי אוקראינה, ופועלי ברלין, קיל, טורין, שנחאי ולבסוף ברצלונה.

האינטרנציונל השלישי, שכונס בידי הבולשביקים לכאורה כדי לבטל את הרפורמיזם הסוציאל-דמוקרטי המנוון של האינטרנציונל השני וכדי לאחד את הפרולטריון ב"מפלגות קומוניסטיות מהפכניות", היה קשור יותר מדי לאינטרסים של מקימיו מכדי לחולל מהפיכה סוציאליסטית אמיתית בכל מקום שהוא. למעשה, האינטרנציונל השלישי היה במהותו המשך ישיר לשני. המודל הרוסי נכפה במהירות על ארגוני הפועלים המערביים ומאז הם התפתחו באופן זהה. הדיקטטורה הטוטליטרית של הפקידים – המעמד השליט החדש – על הפרולטריון הרוסי זכה להדים בדיכויים של המוני פועלים בארצות אחרות בידי שכבה של פקידים פוליטיים ושל ארגוני עובדים, שהאינטרסים שלהם הפכו מנוגדים בבירור לאלה של הפועלים מן השורה. בעוד המפלצת הסטליניסטית רודפת את התודעה המעמדית של מעמד הפועלים, הפך הקפיטליזם למסורבל ולמפותח מדי. הוא יישב את משבריו הפנימיים והכריז בגאווה שניצחון טרי זה הוא ניצחון קבע. אולם בניגוד לווריאציות שונות ואופוזיציות נראות, רק מערך חברתי אחד שולט בעולם. עקרונות העולם הישן ממשיכים לשלוט בעולם החדש שלנו; מסורות של דורות מתים ממשיכות להכביד על דעתם של החיים. 

ההתנגדות לעולם הזה הבאה מבפנים, מהחצר האחורית שלו, מארגונים מהפכניים לכאורה, היא רק מראית עין של התנגדות. פסיאודו-אופוזיציה שכזו מטעה, דוגלת באידיאולוגיות קשוחות פחות או יותר, ובסופו של דבר עוזרת לחזק את הסדר השולט. ארגוני העובדים והמפלגות הפוליטיות שעוצבו בידי מעמד הפועלים ככלים לשחרורו הפכו ללא יותר משסתומי ביטחון, מנגנוני וויסות של המערכת, קניינם הפרטי של מנהיגים המבקשים את שחרורם הפרטי תוך שימוש בהם כבקרש קפיצה לתפקידים במערך המעמד השליט עליו הם מעולם לא חלמו לערער. מצע המפלגה או תקנון ארגון העובדים עשוי להכיל שרידי מינוח "מהפכני", אך בפועל הם לגמרי רפורמיסטיים (יתרה מזאת, הרפורמיזם שלהם הפך חסר משמעות כיוון שהקפיטליזם עצמו הפך רפורמיסטי באופן רשמי). בכל מקום בו הצליחו המפלגות לתפוס כוח – במדינות עוד יותר נחשלות מרוסיה של 1917 – הן שיכפלו את המודל הסטליניסטי של המהפכה-שכנגד הטוטליטרית.(14) בכל מקום אחר, הן הפכו לגורם המשלים הסטטי ההכרחי (15) לויסות הקפיטליזם המסורבל; האופוזיציה הסמלית החשובה ביותר לתחזוק ההומניזם- המשטרתי שלו. אל מול המוני הפועלים, הן נותרו כשומריה הנאמנים ללא תנאי של המהפכה הבירוקרטית שכנגד, והסוכנים הצייתניים של מדיניות החוץ שלה. כשהן פועלות ללא הרף להנצחת הדיקטטורה העולמית של הכלכלה ושל המדינה, הן נושאות על גבן את השקר הגדול ביותר בעולם השקרים. כפי שמנסחים זאת הסיטואציוניסטים, "מערכת שלטון חברתית כלל עולמית, הנוטה לויסות עצמי טוטליטרי, זוכה למאבק רק למראית עין מצד אופוזיציית שווא הנותרת בשטח של המערכת עצמה ולמעשה פועלת כדי לחזק אותה. הפסיאודו-סוציאליזם הבירוקראטי אינו אלא מסווה מרשים ביותר של היררכיית העולם הישן ושל העבודה המנוכרת".

איגוד הסטודנטים, בתורו, אינו אלא פרודיה משעשעת, חיקוי מגוחך וחסר טעם של איגוד הפועלים המנוון זה מכבר. גינוי תיאורטי ופרקטי של סטליניזם על כל צורותיו הוא הבסיס הראשוני ביותר לכל הארגונים מהפכניים בעתיד. ברור שבצרפת, למשל, שם הנחשלות הכלכלית עיצבה את המודעות למשבר, התנועה המהפכנית תוכל לקום מחדש רק על גופתו של הסטליניזם. הסיסמה החוזרת ונשנית של המהפכה האחרונה בפרהיסטוריה צריכה להיות: חובה להשמיד את הסטליניזם.
על המהפכה הזאת להתנתק אחת ולתמיד מהפרהיסטוריה שלה ולהפיק את השירה שלה מהעתיד. קבוצות קטנות של "לוחמים" הטוענים שהם מייצגים את "המורשת הבולשביקית האותנטית" הם קולות מעולם המתים; הם אינם מבשרים את העתיד בשום אופן. שרידים אלו מהתנפצות "המהפכה הנבגדת" מגינים בסופו של דבר על בריה"מ ללא יוצא מן הכלל; זו הבגידה המבישה שלהם במהפכה. הם בקושי מצליחים לקיים את אשליותיהם מחוץ למדינות הנחשלות המפורסמות, שם הם משמשים לחיזוק נחשלות תיאורטית.(16) מהפרטיזנים (אחד הזרמים הסטליניסטים-טרוצקיאנים המפויסים), ועד לכל המגמות והמגמות-החלקיות המתקוטטות מעל גופתו של טרוצקי בתוך האינטרנציונאל הרביעי ומחוצה לו, שולטת אותה אידיאולוגיה מהפכנית, חסרת יכולת תיאורטית ומעשית לתפוש את בעיות העולם המודרני. ארבעים שנה של מהפכה שכנגד מפרידה בינם לבין המהפכה. מכיוון שהשנה איננה 1920, הם בהכרח טועים (והם טעו כבר ב-1920).

התפרקות קבוצת סוציאליזם או ברבריות ה"אולטרה-שמאלנית" לאחר התחלקותה לשני פלגים - "קרדניסטי-מודרנטיסטי" ו"מרקסיסטי-מסורתי" (Pouvoir Ouvrier-כוח הפועלים) – מוכיחה, אם צריך, שלא תיתכן מהפכה מחוץ למודרנה, ולא מחשבה מודרנית מחוץ להמצאה המחודשת של הביקורת המהפכנית (האינטרנציונל הסיטואציוניסטי #9). כל הפרדה בין שני אספקטים אלה, מביאה להתדרדרות אל מוזיאון הפרהיסטוריה של המהפכה או למודרניזם של המערכת, כלומר למהפכה שכנגד השלטת: Voix Ouvrière או  Arguments (קול הפועל או ארגומנטים).
אשר לקבוצות האנרכיסטיות השונות, אין להן דבר מלבד אמונה פתטית בתווית האידיאולוגית "אנרכיה" מאחוריה הם בודדו את עצמם. כתב העת Le Monde Libertaire מעורר הרחמים, הנערך בלי שום ספק בידי סטודנטים, מגיע לרמות מדהימות של בלבול וטיפשות. כיוון שהם מצליחים לסבול זה את זה, הם יסבלו עם כל דבר.

על המערכת החברתית השלטת, המתהדרת במודרניזציה קבועה, להתמודד כעת מול יריב שקול: שלילתה המתקדמת לא פחות שהיא עצמה מייצרת. (17) יש להניח למתים לקבור את המתים. הדה-מיסטיפיקציות המעשיות של התנועה ההיסטורית מגרשות את השדים שרדפו את התודעה המהפכנית; המהפכה בחיי היומיום עומדת נוכח כובד משימותיה. יש להמציא מחדש את המהפכה ואת החיים עליהם היא מכריזה. אם מטרת המהפכה תישאר כפי שהיא – ביטול החברה המעמדית – זה רק בגלל שהתנאים שאפשרו את עלייתה לא השתנו בצורה משמעותית. יש להרים את המפעל הזה באמצעות רדיקליות חדשה ועקבית. יש ללמוד מכישלונות המהפכנים הקודמים, כדי שהגשמתו החלקית לא תביא לפילוג חדש בחברה.

כיוון שהמאבק בין המערכת לפרולטריון החדש אפשרי רק במונחים של מכלול, על תנועת המהפכה העתידית לבטל כל מה שעלול לשכפל את הניכור שמיוצר במערכת הסחורות – כלומר, המערכת המונעת בידי כוח עבודה נסחר. עליה להוות ביקורת חייה של מערכת זאת, שלילה המגלמת את כל היסודות ההכרחיים להחלפתה. כפי שהראה לוקאץ' (בהיסטוריה והתודעה המעמדית), ארגון מהפכני הוא מתווך הכרחי בין תיאוריה ופרקטיקה, בין אדם והיסטוריה, בין המון הפועלים לבין פרולטריון מבוסס כמעמד (הטעות של לוקאץ' היתה שהאמין כי המפלגה הבולשביקית מילאה תפקיד זה). כדי שיוכלו להתממש, על הנטיות והמחלוקות ה"תיאורטיות" להיתרגם לשאלות ארגוניות. בסופו של דבר, הכל תלוי באופן בו תפתור תנועת המהפכה החדשה את בעיית הארגון; באופן בו מתיישבות צורות הארגון עם המפעל המהותי: ההכרה הבינלאומית בכוח האבסולוטי של מועצות הפועלים כפי שתוארו במהפכות הפרולטריון שבמאה זו. ארגון שכזה חייב לבקר בצורה רדיקלית את כל יסודות החברה בה הוא נאבק: ייצור סחורות; אידיאולוגיה על כל תופעותיה; המדינה; והפרדות שכופה המדינה.

אבן הנגף שהכשילה את תנועת המהפכה הישנה הייתה הפרדת התיאוריה מהמעשה. רק הרגעים הנעלים של מאבקי הפרולטריון התגברו על הפיצול הזה וגילו את האמת שלהם. אף ארגון עוד לא גישר על הפער הזה. אידיאולוגיה, "מהפכנית" ככל שתהיה, משרתת תמיד את השלטון; היא האזעקה החושפת את הגייס החמישי של האויב. לכן, הביקורת על האידיאולוגיה היא הבעיה המרכזית בארגון המהפכה. שקרים הם תוצר העולם המנוכר; הם אינם יכולים לצוץ בתוך ארגון הטוען להובלת האמת החברתית מבלי שהארגון כולו יהפוך בכך לעוד שקר בעולם השקרים.

כל האספקטים החיוביים של כוח מועצות הפועלים חייבים להתקיים מראש בכל ארגון מהפכני המתכוון לממשן. על ארגון כזה לצאת למלחמה לחיים ולמוות נגד תיאוריית הארגון הלניניסטית. מהפיכת 1905, התארגנותם הספונטנית של הפועלים הרוסים והפיכתם לסובייטים (מועצות פועלים), כבר הייתה ביקורתית בחלק ממעשיה(18) כלפי תיאוריה הרסנית זו. אך המהפכה הבולשביקית המשיכה להאמין שהספונטניות של מעמד הפועלים לא תוכל להתקדם מעבר ל"תודעה של איגודים-מקצועיים" ולכן היא לא הצליחה לתפוש את "המכלול". הדבר התבטא בעריפת ראש הפרולטריון כדי שהמפלגה תוכל לשים עצמה ב"ראש" המהפכה. ערעור על יכולתו ההיסטורית של הפרולטריון להשתחרר, כפי שעשה לנין בברוטאליות כה רבה, משמעו ערעור על יכולתו לנהל את חברת העתיד. מנקודת מבט שכזו, משמעות הסיסמה "הכוח לסובייטים" לא היתה אלא כיבוש הסובייטים בידי המפלגה והצבת מדינת המפלגה במקום ה"מדינה" הגוססת של הפרולטריון המזוין.

על "הכוח לסובייטים" לשוב להיות סיסמתנו. אבל הפעם באופן מילולי, בלי המניעים הנסתרים של הבולשביקים. הפרולטריון יכול לשחק את משחק המהפכה אך ורק אם העולם כולו עומד על הפרק; אחרת אין בכך כלום. הצורה היחידה של כוחו: ניהול-עצמי כללי, איננה ניתנת לשיתוף עם כוח נוסף. מכיוון שהיא מייצגת את פירוק כל הכוחות, המהפכה לא יכולה לסבול גבולות (גיאוגרפים ואחרים); כל פשרה תתקבל מייד כויתור, ככניעה. "על הניהול-העצמי להיות האמצעים והמטרה של המאבק הנוכחי. לא רק כמה שמונח על כף המאזניים במאבק הזה, אלא גם כצורה המתאימה לו. הוא עצמו החומר בו הוא יוצר, והוא ההנחה הקודמת לו עצמו ("The Class Struggles in Algeria").

ביקורת מאוחדת של העולם היא הערובה לעקביות ולאמת של ארגון מהפכני. ההסכמה לקיום של מערכת דכאנית באזור מסוים (כיוון שהיא מציגה עצמה כ"מהפכנית", לדוגמה) משמעה הכרה בלגיטימיות של הדיכוי. ההסכמה לניכור בכל אחד מתחומי חיי החברה משמעו הודאה בהכרחיות של כל סוגי החיפצון. לא מספיק לצדד בכוח של מועצות הפועלים באופן מופשט; צריך להראות מה זה אומר למעשה: מחיקת יצור הסחורות ובעקבותיה מחיקת הפרולטריון. למרות ההבדלים השטחיים ביניהם, כל החברות הקיימות נשלטות בידי ההיגיון של הסחורות. זהו הבסיס לוויסות הטוטליטארי שלהן. חיפצון הסחורות הוא המכשול הבסיסי לשחרור כללי, להבניה חופשית של החיים. בעולם של ייצור סחורות, הפרקסיס אינו נעשה בהתאמה למטרות שנקבעו כי אם בהתאם להנחיות של כוחות חיצוניים. חוקים כלכליים מתחזים לחוקי טבע; אך כוחם תלוי אך ורק ב"חוסר המודעות של מי שמשתפים בהם".

המהות של ייצור הסחורות היא באיבוד העצמי ביצירה הכאוטית והלא מודעת של עולם שנמצא לגמרי מעבר לשליטת היוצרים. לעומת זאת, בגרעין המהפכני הרדיקלי של ניהול עצמי כללי עומדת השליטה המודעת של כולם על החיים בכללותם. ניהול עצמי של ניכור הסחורות, בסך הכל יהפוך את כולם למתכנתים של הישרדותם – ולא ישנה באופן משמעותי את הקפיטליזם. לכן, משימת מועצות הפועלים לא תהיה רק ניהול עצמי של העולם הקיים, אלא שינויו הבלתי פוסק: הביטול הממשי של הסחורות (אותו מעקף עצום בתולדות הייצור העצמי האנושי).  

מחילוף זה משתמע ביטול העבודה והחלפתה בפעילות חופשית מסוג חדש, וכפועל יוצא חיסול אחת הפרדות הבסיסיות של החברה המודרנית: בין כוח עבודה הולך ומתחפצן לבין פנאי שנצרך באופן פאסיבי. קבוצות שהגיעו אל קיצן כמו סוציאליזם או ברבריות או כוח מעמד הפועלים, (19) אמנם דבקות בסיסמא המודרנית "כוח מעמד הפועלים", אבל ממשיכות בדרכן של תנועות פועלים ישנות בניסיון ליצור רפורמציה של העבודה דרך "הומניזציה". אולם כעת יש לתקוף את העבודה עצמה. ביטול העבודה איננו "אוטופי", הוא התנאי הראשון לביטול אפקטיבי של חברת הסחורות, הסרת ההפרדה בחיי כל אדם בין "זמן חופשי" ל"זמן עבודה" – החלקים המשלימים של חיי הניכור – המהווה ביטוי לסתירה הפנימית של הסחורות בין ערך שימוש וערך חליפין. רק כאשר יצליחו להתגבר על הסתירה הזאת יוכלו בני האדם להפוך את פעילותם לנתונה לרצונם ולתודעתם ולראות עצמם בעולם אותו הם יצרו. דמוקרטיה של מועצות פועלים היא הפתרון לכל ההפרדות הנוכחיות. היא הופכת את "כל שנמצא מחוץ לאינדיבידואל" לבלתי אפשרי.

השליטה המודעת בהיסטוריה בידי האנשים שיוצרים אותה – זהו כל המפעל המהפכני. ההיסטוריה המודרנית, כמו כל ההיסטוריה בעבר, היא תוצר של פעילות חברתית, היא התוצאה (הלא מודעת) של פעילות אנושית. בעידן של שלטון טוטליטארי, הקפיטליזם יצר דת משל עצמו: הראווה. הראווה היא המימוש הארצי של אידיאולוגיה. מעולם לא היה העולם כל כך הפוך. "וכמו 'ביקורת הדת' בימיו של מרקס, ביקורת הראווה היא כיום התנאי המקדים לכל ביקורת" (האינטרנציונל הסיטואציוני #9).
לאורך ההיסטוריה התעמתה האנושות עם בעיית המהפכה. האמצעים החומריים והטכנולוגיים המשתכללים תדיר משתווים בגודלם אך ורק לחוסר שביעות הרצון התהומי ההולך וגובר של כולם. הבורגנות ויורשה המזרחי, שלטון הפקידים, לא יכולים להשתמש בפיתוח היתר (שיהווה את שירת העתיד), לשום מטרה ראויה בדיוק מפני ששניהם חייבים לשמר סדר ישן. הם יכולים להשתמש בו אך ורק לתגבור הפיקוח המשטרתי שלהם. הם יכולים רק לצבור הון, ולפיכך פרולטרים – ובפרולטר הכוונה לכל אדם המודע לחוסר השליטה שיש לו על חייו. גורלו ההיסטורי של הפרולטריון החדש הוא לרשת את העושר חסר הערך של העולם הבורגני – עושר שמוטל עליו לשנות ולהמיר פיתוח בצורה שתפתח בני אדם בעלי ממומשים השואפים לחלוקה מלאה של הטבע ושל הטבע שלהם. משמעות מימוש טבע האדם, היא ריבוי אינסופי וסיפוק מלא של תשוקותיו האמיתיות המדוכאות ע"י הראווה בפינות החשוכות ביותר של תת-ההכרה המהפכנית, ושאותן הוא יכול להגשים רק באופן דמיוני בהזיה החלומית שהיא מפרסמת. הסיפוק האמיתי של תשוקות מקוריות – שמשמען סילוק כל רצונות-הדמה ותשוקות-הדמה שהמערכת מייצרת על בסיס יומי כדי להנציח את כוחה – לא יכול להתרחש ללא ביטולה והחלפתה החיובית של ראוות הסחורות.

ההיסטוריה המודרנית תוכל להשתחרר והישגיה הרבים יכלו לשמש באופן חופשי רק את אותו כוח שכיום היא מדכאת: הפרולטריון החסר כל שליטה על תנאי פעילותו, ועל המשמעות והתוצרים של פעילות זו. במאה ה-19 ירש הפרולטריון את הפילוסופיה; כיום הוא יורש את האמנות המודרנית על ביקורתה המודעת של חיי היומיום. הוא לא יצליח לבטל את עצמו אלא אם כן יממש בו-זמנית אמנות ופילוסופיה. שינוי העולם ושינוי החיים הם כהיינו הך עבור הפרולטריון, אלה הן סיסמאות השלובות שתבאנה לביטולו כמעמד, לפירוק שלטון הצורך והחלפתו בשלטון החופש. הביקורת הרדיקלית ושיקום משוחרר של כל הערכים ודפוסי ההתנהגות שנכפו עליו באמצעות המציאות המנוכרת הם הפרוגרמה המקסימלית שלו. יצירתיות חופשית בבניית כל הרגעים והאירועים בחיים היא השירה היחידה שהוא מכיר, שירה שכולם יוצרים, ראשיתו של פסטיבל המהפכה. מהפכות פרולטריות יהיו פסטיבלים או שלא יהיו, מפני שפסטיבל הוא הקו המנחה של החיים עליהם הן מכריזות. משחק הוא העיקרון המוחלט של הפסטיבל הזה, והחוקים היחיד שהוא מכיר הוא חיים ללא זמן מת והנאה ללא גבולות.  

ביבליוגרפיה
1. מרק קרווץ, נואם מבריק, ידוע בקרב העסקנים הפוליטיים של UNEF, עשה את הטעות שבלהיכנס ל"מחקר תיאורטי". בשנת 1964 הוא פרסם כתב הגנה על התאגדות הסטודנטים. בכת העת Les Temps Modernes אותו הוא הוקיע שנה לאחר מכן באותו כתב עת. 
2. ברור מאליו שאנחנו משתמשים במושגים מופע ראווה, תפקיד, וכו' במבנם הסיטואציוניסטי.
3. אך ללא המודעות המהפכנית: לפועל המיומן לא שגה באשליית הקידום.
4. אנחנו מתייחסים לתרבות של הגל או של האנציקלופדיסטים, לא לזאת של הסורבון או של בתי הספר הגדולים (École Normale Supérieure).
5. כיוון שאינם מעזים לדבר בשם הליברליזם הגס, הם מעלים באוב חרויות מדומיינות של האוניברסיטאות בימי הביניים, תקופת ה"דמוקרטיה של אי-חרות".
6. ראו: “Correspondence with a Cybernetician” ב- Internationale Situationniste #9 ובחוברת הסיטואציוניסטית tortue dans la vitrine La המכוונת נגד הניאו-פרופסור א. מול.
7. ראו: המאבק המיני של הנוער ותפקיד האורגזמה.
8. לגבי שאר האוכלוסייה, כותונת כפייה הכרחית כדי לאלץ אותם כדי להופיע אל מול הפסיכיאטר במצודת בית חולי הנפש שלו. אך עם סטודנטים מספיק ליידע אותם לגבי עמדות השמירה שהוקמו בגטו שלהם: הם נחפזים בכאלה מספרים עד שעליהם לחכות בטור כדי להיכנס.
9. על חבורת ארגומנטים (Arguments) והיעלמותו של כתב העת שלה, ראו חוברת "אל תוך פח ההיסטוריה" שהוציא לאור האינטרנציונל הסיטואציוניסטי בשנת 1963.
10. בהקשר הזה אי אפשר שלא להמליץ בחום על הפיתרון לפיו נוהגים החכמים ביותר, המורכב מלגנוב אותם.
11. ההרפתקה האחרונה של "איגוד הסטודנטים הקומוניסטים" ושל עמיתו הנוצרי מוכיחה עד כמה כל הסטודנטים מאוחדים סביב עיקרון בסיסי אחד: כניעה ללא תנאי לממונים עליהם.
12. בה חברי התנועה נגד הפצצה גילו, פרסמו ופלשו לכמה מקלטים אטומיים סודיים ביותר שנשמרו עבור חברי ממשלה.
13. בהקשר הזה כדי להזכיר את כתב העת המצוין Heatwave, המתקדם לקראת רדיקליות קפדנית יותר ויותר.
14. המפלגות חתרו לתיעוש מדינות אלה בשיטה הקלאסית צבירה פרימיטיבית על חשבון האיכרים, שהואצה בעזרת טרור בירוקראטי.
15. במשך 45 שנה המפלגה ה"קומוניסטית" הצרפתית לא עשתה אף צעד כדי לתפוס את השלטון. הדבר נכון לגבי כל המדינות המתקדמות שלא נרמסו תחת מגף הצבא ה"אדום".
16. על תפקידם באלג'יריה, ראו The Class Struggles in Algeria (מלחמת המעמדות באלג'יריה) (האינטרנציונל הסיטואציוניסטי #10)
17. Address to Revolutionaries of Algeria (קריאה למהפכנים באלג'יריה) (האינטרנציונל הסיטואציוניסטי #10).
18. לאחר הביקורת התיאורטית עליו שכתבה רוזה לוקסמבורג. [ראו "שאלות ארגוניות על הסוציאל דמוקרטיה של רוסיה" (1904) של לוקסמבורג בו היא מבקרת את מה יש לעשות? של לנין. (1903)]
19. לעומת זאת, קבוצות כמו ה-ICO בהתנזרותה מכל ארגון או תיאוריה קוהרנטית מביאה על עצמה כליה בהכרח.