"המלחמה הפתאומית, הבלבול, השינוי המהיר – כל אלה לימדו אותי שהמציאות דומה להצגה. השחקנים, התפאורה והמחזה יכולים להתחלף כל לילה"
בראיון, כשנשאל באלארד על ההשפעה שהיתה לאירועי ילדותו על כתיבתו, ענה: "קשה להשיב על כך תשובה אחת, מאחר שזה נוכח בכל הסיפורים שלי. המלחמה הפתאומית, הבלבול, השינוי המהיר – כל אלה לימדו אותי שהמציאות דומה להצגה. השחקנים, התפאורה והמחזה יכולים להתחלף כל לילה, והאמונה שלנו בנראה ובקבוע היא אשליה. כל עבודתי כסופר היא ניסיון לגלות את המציאות שמאחורי הנראה לעין, ואני רוצה להאמין שאני הולך נאמנה בעקבותיהם של המאסטרים הסוריאליסטים".
קריאה בספריו של באלארד, אם כן, שולחת אותי היישר לציורים הסוריאליסטיים. דרך עיניו, דרך סיפוריו, אני מגלה אותם מחדש.
בספרים "תערוכת הזוועות", "יובש" ו"חברת החלומות בעב"מ" (שם שהוא תרגום עברי תמוה), כמו גם בסיפורים כמו "מיתולוגיות מהעתיד הקרוב", באלארד מתייחס לציורים הסוריאליסטים כאל חלק ממערכת הישרדות, פשוטו כמשמעו. הגיבורים משתמשים בהם כדי לשרוד, כדי לעבור טרנספורמציה או כדי להתמצות במקומות הקיצוניים נפשית ופיזית שאליהם הם מגיעים. הציורים הסוריאליסטים, עבור באלארד, הם פתח למציאויות אחרות וזמנים אחרים. דלת אל מציאות החיים הפנימית, החשובה: כלי שעניינו טיבה של המציאות כשם שהיא נתפשת בעין הפנימית.
הדימויים הפאליים הגרוטסקיים של הסוריאליזם הציגו גוף שאינו אלא משכן למוות. צורת חיים נחותה, חסרת זהות, שהיא גם מושאה של מטמורפוזה: הגוף נמצא בדרכו לצורה אחרת. בדרכו להפוך ליצור אחר, ספק אנושי, חייתי, צמחי, מינרלי
כשם שעיצבו זוועות מלחמת העולם השנייה את נפשו היוצרת של באלארד, כך עיצבו מוראות מלחמת העולם הראשונה והאירועים הדרמטיים שבאו בעקבותיה את עולמם של השותפים לתנועה הסוריאליסטית: עולם רווי אלימות, משבר חברתי, כאוס פוליטי וכריסה כלכלית.
בין היתר הביאו האירועים הללו לאובדן האמון בחוש הראייה ולאובדן המעמד המרכזי שיוחס לו ביחס לחושים האחרים.* אנדרה ברטון ביקש לשקם את הראייה, ולעשות זאת על-ידי הפניית המבט אל מחוזות ונופים שלא נראו עד כה: תת-ההכרה, נופי החלום וההזיה.** אלא שהקומפוזיציות הקשות והדמויות הקרועות, השבורות, המעוותות והחייתיות שיצרו דאלי, מירו וג'קומטי, כמו נופי ההרס והשממה שציירו טאנגי, הרנסט ומגריט וכמו היצורים המעונים של מאסון, טאנינג ופיקסו, אינם רק ייצוגים פנימיים, השלכות של עולם הנפש. כפי שכתבה סידרא סטיש ב"Anxious Visions", אלה הם פורטרטים אקטואליים של אימי המלחמה והקטסטרופה. לא ייצוגים מופשטים למחצה של "המצב האנושי", אלא גופות מושחתות, מעוותות וקטועות של פצועי ונכי המלחמה.
מלחמת העולם הראשונה הותירה את האדם להימחץ בין הטכנוקרטי לביורוקרטי, להיוותר חסר אונים לנוכח הניהיליזם. מלחמת החפירות וההפצצות מהאוויר הפכו את האדם לחסר ערך: אוטומט אימפוטנטי הנשלט בכוחן של טכנולוגיות. הדימויים הפאליים הגרוטסקיים של הסוריאליזם הציגו גופים חסרי ליבידו: גוף שאינו אלא משכן למוות. צורת חיים נחותה, חסרת זהות.
אלא שהסוריאליזם אינו מסתפק בייצוג העגום הזה של הגוף האנושי. הוא עושה את הגוף הזה למושאה של מטמורפוזה: מציג אותו כשהוא בדרכו ללבוש צורה אחרת. בדרכו להפוך ליצור אחר, ספק אנושי, חייתי, צמחי, מינרלי. גוף של יופי מעוות, מושאן של תשוקות מודחקות, בדרך להתפתחות וללבישת צורה חדשה. הגוף נלחם נגד עצמו: הוא הקורבן והמקרבן, מפיק ההנאה וגורם הכאב. הגוף הופך לזירה קמאית של אלימות וכוח, חיים ומוות.
צילום חורבות ממלחמת העולם הראשונה
באלארד מאמין בצייר "הנאיבי המתוחכם": אינדיבידואל אוטונומי המודרך בכוחו של דמיון רדיקלי. הוא מאמין בעולמות שהמציאות הפנימית עליונה בהם על זו החיצונית
יחסיו של באלארד עם הסוריאליסטים אינם מתמצים בתגובתו ליצירותיהם הוויזואליות. הוא מצא בסוריאליזם השראה ומודל גם לקשר האפשרי שבין דימוי לטקסט – אם בטקסט סוריאליסטי דוגמת "שדות מגנטיים", פרי יצירתם המשותפת של אנדרה ברטון ופיליפ סופו (שאת מפגש הכתיבה האוטומטית בין תתי-ההכרות שלהם הגדיר ברטון כ"יצירה טהורה של הרוח, שאינה יכולה להיוולד כתוצאה מדימוי, כי אם מצירופן של שתי מציאויות מרוחקות זו מזו") ואם ב"כלים שלובים" שפירסם ברטון יותר מעשור לאחר מכן, ב-1932.
ברוח הסוריאליזם, באלארד משתמש בדימויים הוויזואליים של הסוריאליסטים כהשראה לדימויים הוורבליים שלו, ובכך משלב מציאות פנימית וחיצונית, משלב את עולמם הפנימי של הציירים עם עולמו הפנימי שלו, מנסה ליצור קיום קולקטיבי. הדבר בולט במיוחד ב"חברת החלומות בעב"מ" מ-1979: חזון רב עוצמה ופנטסטי, כמו גם ביקורת על הכלכלה הצרכנית ועל חלומות הגלובליזציה שלה, והספר שבו עזב באלארד את הכתיבה על המציאות האורבנית האפלה ופנה לעיסוק בטרנספורמציה של החיים בפרברים.
בפרק "החזון" בספר אף מופיע אזכור ברור לצייר הנאיבי הנרי רוסו – אוטודידקט צרפתי שהתחיל לצייר בגיל מאוחר יחסית, וידוע בעיקר כצייר של נופים חלומיים קלסטרופוביים, בעיקר של צמחיית ג'ונגלים וחיות טרף: "נדמה לי כי אני מתבונן בתמונה אדירה, מוארת הן על-ידי המים הרוגשים הן על-ידי אור עמוק, ומוקרנת מבעד לבד הציור. הדבר שהפתיעני ביותר, שעה שדחפתי את הדלת נגד הזרם, היה הבהירות המוחלטת של כל פרט ופרט. מלפני, מעל למדשאה המשתפלת, ניצבה החווילה הטיודוריאנית. מספר דמויות התבוננו בי, כאילו הוצבו על ידי צייר בנוף מדויק. איש מהם לא נע – כאילו הוקפאו על ידי המטוס הבוער שפרץ משמי אחר הצהריים ונפל לרגליהם אל תוך המים".
Yves Tanguy
באלארד משתמש בדימויים הוויזואליים של הסוריאליסטים כהשראה לדימויים הוורבליים שלו, ובכך משלב מציאות פנימית וחיצונית, משלב את עולמם הפנימי של הציירים עם עולמו הפנימי שלו
באלארד, שמוצא השראה גם אצל הסימבוליסטים (דוגמת גוסטב מורו), ובאמנות הנאיבית (רוסו), מאמין בצייר "הנאיבי המתוחכם" – אינדיבידואל אוטונומי המודרך בכוחו של דמיון רדיקלי – ומאמין בעולמות שהמציאות הפנימית עליונה בהם על זו החיצונית.
הוא מוביל אותנו לתוך הציור במסע לתוך עולמו שלו, שהוא גם עולמו הראשוני של הצייר הנאיבי. לא ברור אם סיפור "חברת החלומות בעב"מ" הוא הזיה של גוסס או התרחשות אמיתית: גיבור הספר, בלייק, הופך את עיר הפרברים הישנונית שפרטון (עיר מגוריו של באלארד) לג'ונגל. את תושביה, הרואים בו מעין משיח, הוא הופך לציפורים, ושואף להתאחד איתם תוך כדי מעוף, ולגאול אותם ואת הפרברים מחלומותיהם.
מובן מאליו הקשר שבין גיבור הספר לבין המשורר והצייר המיסטיקן ויליאם בלייק, שחומר היצירה בשירו "נישואי גיהנום לגן עדן", שבאלארד מתכתב איתו בספר, הוא המתח שבין שני הקטבים – מתח שיניב דרכי התבוננות חדשות, וטרנספורמציה.
אלא שבלייק הוא אל פגאני, שביקש להיבנות מן המתח שבין קוטבי הקיום, ואילו באלארד אינו מבקש לשמר את המתח. הוא אינו אל ואינו מיסטיקן, אלא סופר. אמן של נופי הנפש הפרטיים ושל נופי הנפש הקולקטיביים, המבקש להיות שבוי דווקא באשליית האפשרות לאחד בין קטבים. לאחד פנים וחוץ, פנטזיה ומציאות.
* M. Jay, Downcast Eyes, pp. 211–262.
** עדנה מושנזון, "שדות מגנטים או כלים שלובים", "סוריאליזם", מוזיאון תל-אביב לאמנות, עמ' 9–17.
