שומרי החומות

שיח האמנות העכשווי פתוח היום יותר מתמיד ליצירה חדשה ואותנטית ברוח יהודית, אולם הדרך לפריצה האמיתית של הציונות הדתית לעולם האמנות עוד ארוכה. בתי הספר הדתיים לאמנות עדיין בנויים כבתי חרושת להוראה ולא כבתי יוצר ליצירה איכותית ומפרה

בעשורים האחרונים ניכרת לעין פריחה של יצירה אמנותית במסגרות של הציונות הדתית. פריחה זו באה לידי ביטוי בהקמתם של כתבי עת שונים דוגמת משיב-הרוח ודימוי, הקמת מגמות לאמנות במכללות אמונה ותלפיות, וכמובן ייסוד בית הספר הדתי לקולנוע מעלה. במקביל הוקמו מגמות לאמנות בבתי הספר היסודיים ובתיכונים הדתיים, ולאחרונה גם בישיבות תיכוניות.
המסגרות השונות נאלצו להתמודד עם לבטים דוגמת היחסים שבין היצירה האמנותית לבין אורח חיים דתי, ותפיסת עולם אמונית.  לבטים אלה היו קשים וחריפים במיוחד במוסדות החינוך הדתי. אפילו השימוש בספרי הלימוד המקובלים בתולדות האמנות היווה עבורם בעיה, בגלל העירום  הנוכח בהם. 
בכל מוסד אשר התמודד עם שאלות אלה נמצאו פתרונות שונים, והדרך שעברו מנחי הדרך ומנהלי המוסדות  נבדלה  ממוסד למוסד. 
בהקשר זה מתגלה  בית הספר לקולנוע "מעלה" כמוסד מרתק ופורץ דרך. לאחר כשני עשורים של פעילות ניתן להבחין בהתמודדות המורכבת שהביאה את בוגרי בית הספר להישגים לא מבוטלים בתחום התקשורת בכלל, ובהתמודדות עם הסוגיות הייחודיות שעולות מהמתח שבין העולם ההלכתי לבין עולם התקשורת הישראלית בפרט. 
כדוגמה למתח זה ניתן להזכיר את המקרה של אביטל לוי-לבנה, תלמידת בית הספר, אשר יצרה תרגיל באורך 2 דקות לשיעור בקולנוע ניסיוני.  ליבנה כללה ברקע העבודה  עירום נשי.  התרגיל שהוצג בכיתה עורר מהומה, ובעקבותיו התנערו רבנים מבית הספר וסירבו לעודד תלמידים ללמוד  במוסד. לוי-לבנה צוטטה כאומרת: "אף אחד כמעט לא ראה את הסרט הזה, אבל כולם דיברו והתווכחו עליו. אני חושבת שהוא היה קיים בדמיונם של הרבנים, ואני רק הוצאתי להם אותו לאור". במבט לאחור דומה כי מקרה זה שימש נקודת מפנה בבית הספר, וגרם להתמודדות אמיתית ולתהליך התבגרות ממנו יצא בית הספר פתוח יותר ומחוזק.

נרית זלינגר - ברית, תצלום מעובד (כל היצירות הוצגו בתערוכת בוגרות המחזור הראשון של כתת לימודי ההמשך במכללת תלפיות, בהדרכת צפורה לוריא ואבנר בר חמא) 

כעשור מאוחר יותר, בשנה האחרונה, זכה חיים אלבום בפרס מטעם בית הספר לסרט הגמר העלילתי הטוב ביותר. סרטו נוצר בעקבות התמודדותו כבחור ישיבה בעל נטיות הומוסקסואליות.
אלבום מספר על התמודדות אמיתית וכנה של הרב, המורים ומנהלי בית הספר עם התכנים המורכבים שביקש להציג, ומציין את תמיכתם  בו. דוגמאות קצה אלה רומזות כי בית הספר "מעלה" עבר תהליך ארוך שתחילתו בצורך להצדיק את קיומו ולאשר את אפשרותם של בוגרי ישיבות ואולפנות להשתלב בו, ואחריתו בהנחלת התובנה שיהדות וקולנוע אינם תרתי דסתרי.
על אף שדוגמה זאת מייצגת את פריצתם של נושאים שהודרו והודחקו בעבר, חשוב להטעים כי המתח הקיים בבסיס הדברים רחב מכדי מלהסתכם בשאלות של פתיחות ואוונגרד, הגם שאלה נושאים מרכזיים ומהותיים באמנות העכשווית ובתפיסה שלה כמכוונת ל"תיקון עולם". בנוסף לכך, ראוי לבחון נושאים מעין אלה בעין ביקורתית, בגלל הסכנה שבשל האטרקטיביות שלהן בשיח האמנות ההגמוני, הם לא ייצרו שיח חדש ופורה בקרב הציבור הדתי, אלא ידונו בו רק בשל הרצון לקלוע לטעם אופנתי.
בשונה מהמתרחש ב"מעלה", במגמות האמנות של המכללות הדתיות נראה כי תהליך ההתמודדות עם המתח שבין הוויה דתית לבין  אמנות יוצרת ובוחנת גבולות מצוי עדיין בראשיתו. דומה כי המחסום אשר מונע הכשרת אמנים פורצי דרך במוסדות אלה נובע מתפיסה שמרנית ומחוסר הערכה למדיום האמנות. גישות מעין אלה מאפשרות לכל היותר הכשרת מורים לאמנות ברוח הממסד, אבל לא אמנות ואמנים פורשי כנפיים.

האמן אבנר בר-חמא מזהיר: "גל היצירה האמונית השואף להתפרץ ולהיחשף בשנים האחרונות על ידי צעירים וצעירות מהמחנה הדתי-לאומי עלול להיתקע במסגרת צרה, שבה כוחות יצירה הנובעים ממעמקי הנפש יוותרו ללא מימוש עצמי או לכל היותר יהפכו לאפיזודה חולפת. אולי כזו שתמצה את עצמה בהקניית מיומנות מוגבלת של ציור דיוקנאות רבנים או לכל היותר ציורים מעורפלים בעקבות סיפורי חסידים". 

"אליה וקוץ בה" – החינוך לאמנות

 כתלמיד צעיר בישיבת "מרכז הרב", זכורני שבאחד משיעורי הראשונים הופתעתי לשמוע מפי אחד הרבנים  שלמרות שבאנו לישיבה על מנת להשתלב בזרם ה"מרכזניקי", למעשה אין דבר כזה "מרכזניק". הופתעתי עוד יותר כאשר הרב הטעים שלא באנו לישיבה כדי לפתוח את הפה ולתת לרב ליצוק את תורתו לתוכנו, אלא על מנת להתמודד. הרב הדגיש שמי שמחפש למידה על מי מנוחות והתוויית דרך בטוחה, ברורה וסלולה ללא התמודדות עצמית קשה ומורכבת, טועה בחפשו זאת בישיבה.
העיסוק שלי בכתביו של פרופ' ליבוביץ בבית המדרש והתרעומת של חברי על כך, הביאו אותי לפנות לרב. כאשר שאלתי אותו האם "מותר לי" ללמוד כתבים אלה בבית המדרש ענה הרב שאם אני רואה בלימוד זה  "תורה" - ראוי שאעשה זאת  בבית המדרש. ייתכן  שכוונתו של הרב הייתה לרמוז לי כי למעשה לא מדובר כאן  ב"תורה" שראוי ללומדה בבית המדרש, אולם הוא בחר לנסח את תשובתו לא כהנחיה ברורה והחלטית, אלא כהתוויית דרך להתמודדות עצמית.

הלך מחשבתי מסוג זה אינו קיים בתשתית הפרוגרמה החינוכית של מגמות האמנות הדתית. בהסכמה לקובץ הלכתי  שנערך בעקבות סדרת שיעורים לתלמידות לאמנות במכללת אמונה בירושלים (דוד אברהם ספקטור, שו"ת אמנות, ירושלים תשס"ג), גזר הרב יעקב אריאל אבחנות חותכות וברורות בנוגע למה ש"ראוי" ומה ש"אינו ראוי" ביצירה אמנותית. באותו הקובץ ציין המחבר, הרב דוד אברהם ספקטור, מהי הדרך "הנכונה" לצייר דימויים של רבנים. ספקטור הדגיש שיש לצייר פני רב כך ש"פניו יהיו מאירים אור חכמה וחסד". מסתבר כי רוב רבני המכללות וחלק מהתלמידות לא מבינים את ההבדל בין חינוך בגיל צעיר, שייעודו הקניית תשתית תרבותית, מוסרית ודתית, לבין תפקידו של מוסד להשכלה גבוהה כמאתגר ומעורר מחשבה.

הנחיותיהם של הרבנים שהוזכרו מדגישות את הפער בין הלך המחשבה הישיבתי, המאפשר מחשבה עצמאית ויצירתית, לבין הלך המחשבה האופייני ללימודים במגמות האמנות במכללות הדתיות. הנחיות מעין אלה מגבילות את רוחן של אלה אשר אמורות להפוך בסופו של תהליך לאמניות. אמנות בעלת ערך איננה יכולה להישען על אבחנות והוראות של תיאורטיקנים שמחוץ לתחום, אלא חייבת ליצור שפה אקספרימנטאלית הבוחנת את עצמה ומתחדשת תדיר. במילים אחרות,  ראוי שהתיאוריה תלווה את הפרקטיקה אך לא תבקש ליצור אותה.

רבנים כסמכות במגמות האמנות

 נושא חיוני לדיוננו  הוא העמדתם של רבנים כסמכות עליונה וכבעלי "המילה האחרונה" במגמות האמנות. במגמות לאמנות הנדונות עוד לא הגיעו לתובנה שבית הספר מעלה כבר הפנים: רבנים העומדים בנקודות מפתח במוסדות כאלה מוכרחים להכיר את תולדות המדיום ולהיות מעורים בשיח וביצירה העכשווית הנעשית בתחום. לא זו בלבד שרבני המכללות ברובם לא התנסו מעולם בתהליך היצירה הפלסטית ולא למדו תולדות האמנות, אלא גם שהם אינם מבקרים בתצוגות אמנות עכשוויות והם רחוקים מאוד מהבנה של המדיום והשיח. למעשה, מתברר כי הם בורים בתחום עליו הם מופקדים.
האמן אבנר בר-חמא, שכיהן כראש המסלול לאמנות במכללת תלפיות, מספר על קשייו בניהול המחלקה. לדבריו, "רבנים מסוימים שהנהיגו את בנות המדרשה במכללה הגבילו אותן והחליטו בשבילן מה הם ילמדו  (על אף שלא היה להם כל מושג בתחום האמנות). בנוסף, הם החליטו מי ילמד אותן ללא קשר לדרישות האקדמיות  של המכללה.  בנות מוכשרות מאוד נאלצו להישמע להוראות הרבנים, וכפועל נלווה לכך  החלו  לחקות את המורים שהביאו להן – אלה שאושרו על ידי הרבנים. התוצאות היו ציורים בסגנון מוריהן ללא חזון אישי, ללא שום אמירה וללא פריצת דרך. פשוט קפיאה על השמרים. בגלל סגנון הציור של התלמידות ובהוראת הרבנים העבודות  נחשפו רק במסגרות המצומצמות של הקהילה ולא מעבר לכך. כך הפסידה החברה כישרונות מצוינים". בר-חמא מוסיף:  "הרבנים השתמשו במילים גבוהות של רוממות הנפש היוצרת והאמנות הרוחנית שמתחברת למקומות עליונים ועוד כל מיני הגדרות בלתי מובנות ובלתי ישימות, שנערות אלה לא היו מסוגלות לתרגם ליצירה בעלת ערך אלא לריאליזם הנוטה לקיטש". הוא מפנה אצבע מאשימה לעבר הרבנים:  "לדעתי קבוצה מסוימת של רבנים בעלי השפעה ניצלה את הרצון של הרצון של בנות מוכשרות לתת ביטוי למאווייהן, ובמגבלות המוגזמות שהם הטילו עליהן  נותרה רק יצירה  עם ביטוי דל ונמוך".

מתחיה גודינר - ללא כותרת

הלכות אמנות – הפסיקה העכשווית 

המתח והמרחק בין הרבנים לשדה היצירה העכשווית עולה גם מתוך עיון בקבצי הלכות שפורסמו בשנים האחרונות (פרויקט מבורך כשלעצמו). אחדים מהקבצים נערכו כחלק מהמגמה של שילוב האמנות במסגרות  דתיות. קבצים אלה נפתחים לרוב בהקדמה העוסקת ב"יופי באספקלריה תורנית". הקדמות מעין אלה  מדגימות את המרחק שבין כותבי הקבצים לבין מה שמתחולל בשדה האמנות העכשווית. בשיח התורני ישנו  בלבול בין המושגים "יופי ל"אסתטיקה",שנובע מחוסר הבנה של שדה האמנות העכשווי. עצם המחשבה שאמנות עיקרה יופי היא מוטעית. ה"יופי" אמנם  נוכח באמנות , אך הוא אינו מרכזי בעשייה העכשווית  ובשיח הנלווה לה.
השיח הרבני העכשווי בתחום זה קפא על שמריו.  התהליך ההלכתי הרגיל שעוברות הלכות בסדנת הפוסק ובשיח הבין-דורי, אותו תהליך שמגדיר דברים מחדש,  פורט אותם לפרטי פרטים ולפעמים אף הופך אותם על פניהם – אינו מתקיים כאן. הרבנים ממשיכים ליישם בפשטנות את הכתוב במקורות, למרות שהם אינם רלבנטיים לשדה האמנות העכשווית. 

הקובץ "שו"ת אמנות" אמנם עושה שימוש רב בפסיקותיו והגותו של הרב קוק, אולם רוחו שונה מאוד מהשיח שהרב ביקש לייצר. בעוד שהרב קוק היה מודע למורכבות הנושא ובעקבות כך ניסה לצמצם עד כמה שניתן את האיסורים (ראו למשל אגרות ראי"ה, חלק א' אגרת קנ"ח), בקובץ הנזכר לא ניתן להבין בכיוון ברור או  חזון מוגדר. השימוש הרב שנעשה בו באבחנות הלכתיות אינו מאפשר שיח פתוח, פורה ורציני, אלא מוליד קביעות שאמנם נשענות על בסיס מסורתי מן העבר, אבל הן זרות ולא רלבנטיות לשדה האמנות העכשווי. כאלה למשל הן קביעות כגון ש"מנהג חסידות ופרישות" הוא להימנע מלצייר ולצלם אדם, או שאסור להיכנס למוזיאון שרובו מוקדש לפיסול שמקורו אלילי.  בנוסף לכך מוצעים שם פתרונות משונים ומגבילים לסוגיית איסור ההתבוננות של גבר בציורי עירום נשי. אחת ההצעות היא שנשים תעבורנה על  ספרי אמנות ותהיינה אחראיות להסתיר את כל ציורי העירום במדבקות, "וכל הרוצה להדר בכיסוי ולהרבות בצניעות  הרי זה משובח". אבחנות מעין אלה, שמטרתן אומנם לייצר שדה אמנותי "כשר", מובילות ללימוד מוגבל וסלקטיבי שאינו מאפשר  עיון ישיר במדיום ובהיסטוריה שלו. 

הידע של הרבנים בתחום תולדות האמנות שעליו הם מבססים את פסקיהם מבוסס על תשתית דלה וחלקית . בקובץ הנזכר, לדוגמה, מסתמך המחבר על דברי הרב בנימין יהושע זילבר שמסביר שחז"ל לא דנו בנושא תמונות עירום בגלל ש"לא היה מצוי להם" (בנימין יהושע זילבר, שו"ת אז נדברו,  בני- ברק, חלק י"א סימן נ"א).  הסבר זה הוא ללא ספק מוטעה. כידוע, ציור ופיסול עירום רווח באמנות ההלינסטית בתקופת חז"ל ונוכח גם בבתי הכנסת של תקופתם. כמו כן העירום נוכח בהגדות של פסח ובשערי ספרים הלכתיים לאורך הדורות.
דוגמה זו ממחישה את  ההכרח  של רבנים המתיימרים לפסוק בענייני אמנות ללמוד את תולדותיה ולהכיר במכמניה. 

צופיה לונסקי - סודות

רבנים ואמנים – מתח מפרה בעבר ובהווה

מאז ומעולם התקיים מתח ומאבק בין הרבנים נושאי הסמכות הדתית, בעלי האוריינטציה הטקסטואלית המופשטת, לבין האמנים שהמשיכו מסורת יהודית עתיקה של יצירה חזותית.
מתח  זה  יכול להיות מודגם בסיפור מעניין שנזכר בקונטרס "ספר טהרת הקדש" לר' שמואל העליר (צפת 1864). בקונטרס נזכר מקרה בו פרנסי הקהילה היהודית בצפת ביקשו לשפץ את בית הכנסת "האר"י" ולבנות בו ארון קודש חדש, ולשם כך הזמינו נגר גלף. האמן עיצב את ארון הקודש על פי המסורת האשכנזית שהכיר מגליציה, עם שלל פיתוחי חותם של דמויות חיות ועופות. עם תום העבודה עוררה היצירה מחלוקת קשה בקרב הקהילה, ובעקבותיה נדרש הרב לעניין. בתשובתו הרב מצדד בפרנסי הקהילה ואוסר באופן מוחלט על שימוש בצורות מן החי. פסיקה זו נבעה מכך שהרב הסתמך על המקורות הטקסטואליים בלבד, לעומת האמן שיצירתו התבססה על מסורת עתיקה שמקורה עוד בבתי הכנסת הקדומים של תקופת המשנה והתלמוד.

גם המסורת שבה נוכח ציור של השמש בבית הכנסת אינה מוכרת לפוסקים בני זמננו. הקובץ "מדריך תורני לאמנות" מכוון כולו, לדברי המחבר,  לקעקע את העבירה על "האיסורים הנפוצים ביותר של ציורי שמש, ירח וכוכבים, שהוא מעשה יומיומי בגני הילדים ובבתי הספר וכן בציורי פרסום וציורי נוף באמנות". הכותב אינו מודע לכך שציורים מעין אלה מהווים מסורת ויזואלית יהודית שמקורה עוד  בפסיפסי בתי הכנסת הקדומים והמשכה באמנות בתי הכנסת עד לעת החדשה. 
מדוגמאות מעטות אלה עולה כי אכן אין ספק שממשיכיה של המסורת הויזואלית היהודית, אינם ולא היו מעולם האוטוריטות הרוחניות, דהיינו הרבנים ונושאי התורה (המתבססים בעיקר על הכתוב בספרים), אלא אמנים  שיצרו בעבר וממשיכים ליצור היום כחלק מאותה שרשרת ארוכה והדברים נותנים את אותותיהם במגמות האמנות במכללות.
עם זאת, למרות כל הנאמר לעיל, דומה שהמתח שבין הרבנים לאמנים יכול להיות גם בסיס להפריה של היצירה האמנותית. 

מספר פרויקטים עכשוויים יכולים להדגים זאת: ההנחיה המשותפת של הרב דב ברקוביץ והאמן אשר דהאן באולפנת "נווה חנה", מבקשת לעשות שימוש במתח המובנה שבין האוטריטות הרבניות לבין האמנים במקום לנסות לטשטשו. גם בבסיס הפרוגרמה של "בית המדרש הויזואלי" שעתיד להיפתח  במוזיאון ע"ש וולפסון בהיכל שלמה בירושלים עומד מתח מפרה  זה. במסגרת זו עתידים להיפגש אמנים, הוגי דעות, אנשי אקדמיה ורבנים לתהליך שמטרתו לימוד וסיעור מוחות הדדי.
יהודה לוי אל-דמע (אוצר המוזיאון והוגה התוכנית) מסביר מה עומד מאחורי יוזמה זו: "לאורך הדורות התרבות היהודית הייתה רובה ככולה מיוצגת באמצעות השיח והכתב. הוויזואליה כמעט ולא נתנה  את ביטויה בשיח התרבותי היהודי ולא דנה כמעט בערכיות היהודית. חסך זה  חייב להתמלא, כדי ליצור מבעים חדשים המדגישים את השיח הוויזואלי עם התרבות היהודית. המוזיאון יוזם הקמת מסגרת חדשה שתדון בסוגיות היהדות במתכונת יהודית מסורתית של בית מדרש.  המוזיאון יהווה את הסביבה הלימודית ויהפוך לבית מדרש ויזואלי. הלימוד יתבצע בחללי המוזיאון תוך שילוב המוצגים שדרכם ילובנו סוגיות יסוד ביהדות בתחומי דעת שונים. הלימוד והדיונים יהיו בחיפוש אחר ערכים ומהויות עמוקות שהעסיקו את הוגי הדעות היהודיים בכל  הדורות ואת ביטויים הוויזואלי". 

מכל האמור לעיל עולה כי הדרך לפריצה אמיתית של הציונות הדתית לעולם האמנות עדיין ארוכה. האורתודוקסיה המודרנית עדיין מקיימת חברה תכליתית וחסרת פתיחות הנדרשת לחופש יצירה. תכליתיות זו מסבירה את הצלחתו של בית הספר "מעלה", אשר נתפס בקרב הציבור הדתי כמוסד שמשמש מנוף להחדרת "סוכנים" של הציונות הדתית לעולם התקשורת החילוני. עולם זה עדיין נשלט ומוכוון על ידי אג'נדות רבניות שדבר אין להם עם האמנות. תכליתיות זו מהווה גם אבן נגף בהתפתחותה של תרבות תוססת שבה עוסקים באמנות במובן המודרני של "אמנות לשם אמנות" (L’art pour L’art; בדומה ל"תורה לשמה") כיוון שהלימודים בבתי הספר הדתיים לאמנות עדיין מובנים כבתי חרושת להוראה ולא כבתי יוצר ליצירה איכותית ומפרה. 

שיח האמנות העכשווי פתוח היום יותר מתמיד ליצירה חדשה ואותנטית ברוח יהודית. הכמיהה ליצירת שדה חדש האופיינית לנושאי הדגל בתחום זה (ובכללם רבנים רבים) יכולה להוליך להתפתחות ולפריחה. לעת עתה דומה שפריחה זו לא תנבע מתוך בתי הספר הדתיים.
מסופקני אם המוכשרות (וכמובן ה"מוכשרים"- שלא זכו עדיין למגמה במכללה גבוהה משלהם) שבתלמידות המגמות לאמנות בתיכונים, תבחרנה בשלב זה ללמוד לימודי המשך במוסדות שמציעים לימודי אמנות לדתיות.  המציאות מראה שעד לשינוי המיוחל הבעה יהודית איכותית באמנות של יוצרים ויוצרות בוגרי החינוך הדתי לא יוצאת מתוך המכללות הדתיות, אלא נוצרת דווקא על ידי תלמידים שלמדו בבתי הספר הכלליים לאמנות והתמודדו בעצמם עם המורכבויות שמזמנים החיים בעולם היהדות והאמנות. 

תודה לאחותי שושנה שפרבר שעזרה בעריכת הכתבה.