תחזיקו אותי או שאני

האדם רוצה להיות בחיק משהו, ורוצה גם לפרוץ החוצה. לכן הוא מחפש שומרים: אם לא יחזיקו אותו, הוא ייאלץ לעבור את הגבול

אין כמו החופש. כולם רוצים לטוס, לעוף, לצאת, לפרוץ גדרות, לרדת לחקר, לעשות כל שיעלה על הדעת. שום דבר לא מחזיק אותנו מלבד הגרביטציה. כפי שכותבת מרים ילן-שטקליס:

"אל תשאל יותר מדי
אין עכשיו לאבא פנאי!
אל תלך אל הבאר!
אל תקפוץ מעל גדר!
אל תכה את אחותך –
היא קטנה קטנה ממך!
אל ואל ואל ואל
מי המציא אותך בכלל?".

והתשובה היא "אנחנו", כי אנחנו מחפשים מי שיעצור אותנו – חיפוש המקבל ביטוי בקריאתם הקמאית של ילדי השכונה, "תחזיקו אותי!". שכן רק אם מישהו מחזיק אותו יכול האדם להרגיש שהוא, מצדו, עושה הכל כדי להסתער אל מעבר לגבול, תוך ביטחון מלא שלא ייאלץ לממש את אופצית הפריצה החוצה. זוהי הדואליות הבסיסית של היחס למשמר הגבול.

מי יחזיק אותי? שואלת האנושות ועורכת מבחני קבלה לתפקיד. רק מי שהוכיח שכוחו מספיק למשימה יוכל לזכות במכרז. אחד האודישנים עוצרי הנשימה מתרחש בסיום ספר "שמות", במופע פירוטכניקה מרהיב של המתמודד "ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו". לאחר שהביס את כל המתחרים והוכיח מי הכי חזק, הצופים ההמומים מתמסרים לרשת סבוכה של גדרות ואיסורים שתחזיק אותם כל רגע בחייהם. בקיצור, "ויקרא". הבחירה מספקת את הסחורה, והקהל זוכה בגייסות שומרי גבול של אלפי רבנים, כמרים ומדריכים רוחניים המתפרשים במרחב ומשגיחים יומם ולילה. לא ינום ולא ישן שומר ישראל. וכמובן, יש לו גם הכוח להתרות "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" ("דברים" י"ז, י"א).
מכאן ההצלחה העצומה של הדתות: הן מעמידות לרשות כל אדם חברת שמירה יעילה, המאפשרת לו להישאר רגוע. יש מי שיודיע לו כשיתקרב לגבול, ואם חצה את הקווים, אל פחד ואל חיל – יחזיקו אותו בחיק החם.

פסגת הישגיו של השומר היא הטמעת הגבול בנפש צאן מרעיתו. האפקטיביות של שמירה מבפנים עומדת ביסוד תמונת פגישתן של האם והבת בסרטו של מייק לי "סודות ושקרים". השתיים קבעו פגישה עיוורת עשרים שנה לאחר שהבת נמסרה לאימוץ. הן ממתינות במתח בפתח תחנת התחתית הולבורן, מתבוננות לכל עבר וסוקרות כל עובר ושב. אבל לא זו את זו. חולפות דקות ארוכות בטרם חודרת האפשרות לתודעתן: האם, סינתיה פאלר, לבנה, והבת, הורטנס, שחורה. מחסום הגזע הוטמע, והוא משמש חיץ אפקטיבי.
כשאין גבול מוגדר קשה שבעתיים לשמור עליו. מצב כזה הוא שעתם הגדולה של שומרי הגבול, ובהם איש הצבא והפוליטיקאי הישראלי נושא המפות. לישראל אין גבול, לכן יש באמתחתו של האיש צבר מפות הנושאות שורה של קווי גבול אפשריים: הקו הירוק, הסגול והכחול, קווי האוטונומיה, הקנטונים של שרון, הבקעה של יגאל אלון. כגודל ההעדר כן גודל העיסוק הלאומי בו. כשכלו כל הקצים נפתח חיפוש קדחתני אחר פתרונות חלופיים, ואפילו הם דרסטיים, ברוטליים וירודים. הבו משהו להיאחז בו! הבו משהו בלתי עביר, חזק וחד-משמעי. הבו גדר.

הפתרון הבלתי אלגנטי רק מבליט את מידות הבעיה. שאלת התוואי, למשל. היכן יבנו את הגדר כך שתענה יפה על כל הצרכים? לאן כדאי להביא את הבטונדות, היכן לנעוץ את העמודים בקרקע, היכן להציב את החיישנים? אי-הנחת אינו מרפה מן המתכננים. למעשה הגדר מקיימת שורת התנהגויות מכחישות גבול: מקימים קטע אחד, ואז מקימים קטע אחר במקום שאינו מאפשר לו להמשיך את קודמו, ולבסוף נמלכים מקימי הגדר בדעתם, מסירים ומעבירים ומשנים. כך מתפקדת הגדר כמשקפת את הצורך בשמירה במנותק משאלת קיומו של גבול.
ההיאחזות האובססיבית בגדר לא הומצאה בישראל. אפשר לפגוש אותה כבר אצל ביאליק ב"מאחורי הגדר". גם שם זו גדר תחזיקו-אותי, וגם שם מסתבר שברגע של אמת אפשר פשוט לקפוץ מעליה. אנשי העיירה מצטופפים יחד בקהילה יהודית סגורה. רק שקוריפינשטשיכא הגויה מסרבת לצאת מביתה הגובל בזה של חנינא-ליפא, אשתו ציפא-לאה ובנם הקטן נח. החשש גדול, כי בתחומה של הגויה שוכנת מרינקה, האסופית האטרקטיבית, והס מלהזכיר מה עלול לקרות בינה ובין נח. הפתרון? גדר. וככל שהשכנים בוטחים פחות בחוסנם הרוחני, כך גוברת ההתעסקות בגדר. מגביהים, מוסיפים נדבך, מתקנים, מטליאים, שוברים שיאים של גיחוך ועליבות. ושוב מסתבר כי אין גדר שתעמוד בפני יצר הרע, וכוחות התחזיקו-אותי קורסים כשהמוחזק מחליט לפרוץ גדר. תחילה מוצאים שני הילדים נקב בגדר ומתקשרים דרכו, אבל ברגע השיא קופץ נח לבקר את מרינקה מקרוב, כדי שלבסוף היא תוכל לחבוק ילד מחוץ לנישואים ואילו הוא יחבוק צעירה יהודייה שנשא כדת. יש כאן איזון עדין בין הצורך בגדר לבין הצורך לפרוץ אותה.

התרופפות השומר הפנימי – מזהירה אותנו המערכת הדתית, החברתית, הפוליטית – עלולה להמיט עלינו אסון. כך קורה למזל ג'יניו, האלמנה הצעירה ב"שלמה מולכו" של א"א קבק. היא שוכבת במיטתה, צועקת וזועקת, מניעה את רגליה המתגלות מבעד לשמלה המופשלת, ומוקפת חכמי צפת הפוסקים שהדיבוק חדר אליה. הפולש עצמו מסביר איך נקרתה ההזדמנות בדרכו: בשעה שהכינה את תבשיל השבת ובמקום להתרכז בו עלו על לבה הרהורי תאווה על התלמיד-חכם הצדיק הסועד אצלה. "השתמשתי בשעת כושר זו ונכנסתי לתוכה". האם הצגת הדיבוק בפני חכמי צפת משמשת את מזל כדי להזהיר את השומרים: לא פרצתי גבול, אבל תחזיקו אותי, אני כבר לא מצליחה להחזיק בעצמי?
כדי לרדת לעומקו של הצורך האנושי במחזיק די להתבונן בקו החוף. זהו המודל האולטימטיבי לגבול שאינו נזקק לשומרים: חול מכאן, מים מכאן. הוא אינטראקטיבי ודינמי. סובלני למגוון אינסופי של התנהגויות. אפשר התנפצות, התרפקות, שלווה, געש, חדירות קטנות, צונאמי – אבל הגבול נשמר לעולם.

* הציורים של עמי פייצביץ נלקחו מהתערוכה "שלוש ערים נגד החומה", שתיפתח בנובמבר 2005 בתל-אביב, ברמאללה ובניו-יורק במקביל. בתערוכה משתתפים מעל חמישים אמנים מישראל, פלסטין וארה"ב.