ארנונה, דו"חות חניה, קנסות מזדמנים: אנטומיה של מנגנון כוח. ומה בין זה לבין האמנות?
כולם יודעים שכוח צבאי זה עניין חשוב ונחשב, ולכן הם רוצים לפקד על כוח כזה. זרועות הביטחון הן החיבוק הישראלי האולטימטיבי. החלום הרטוב של מנגנוני השלטון כולם הוא יחידה מבצעית חמושה בניידות, בנשק וביכולת לפזר הפגנות ולהסיר שלטים, וכל זאת תוך הטלת קנסות ורישום דו"חות לציבור. בזה אחר זה מחליטים ראשי ערים שגם הם רוצים לפקד על צבא קטן ויעיל (גדול ויעיל, אם אפשר) שיהיה רק שלהם. עד כה נאלצו להסתפק בפקחים עירוניים ובניידות פיקוח, אבל עכשיו הם עלו על הפטנט החדש: חיל משטרה עירוני לכל שריף, סליחה, ראש עיר.
האזרח התמים מקשר את הארנונה לפינוי אשפה, טיפול בביוב ופקחים המטילים דו"חות חניה. אלא שלא אחת מתברר שמאחורי ניידת הפיקוח הוותיקה מסתתרת עיירת שריף הכפופה לאיש חזק, כזה שלמרותו משטרה מקומית ותחתיו תושבים הנאלצים להתכופף בפני מנגנוני הכוח.
ראשי הרשויות המקומיות יכולים, למשל, להשתמש בפיקוח העירוני בתקופת בחירות, כדי להסיר את השלטים ולפזר את ההתקהלויות של מפלגות מתחרות. בשאר ימות השנה משתמש בהם ראש העיר גם כדי לשמור לו מקום חניה (כן, כן. ניידת מגיעה אל האדם שמצא מקום לחנות, יוצא פקח ומסלק אותו).
***
ועם הכוח בא התיאבון לעוד כוח. לכן מתרחב הצבא העירוני. אל הניידות נושאות המפקחים מצטרפות ניידות עם פקח ושוטר. בערים אחדות יש כבר שלושה חילות עירוניים.
כשמדברים על הפרות הדמוקרטיה, על צבירת כוח רב מדי, עולים על הדעת פקידי האוצר, צבא כיבוש ומעצרים מינהליים. מי חושב בהקשר זה על המועצה המקומית ירוחם או על ראש עיריית נהריה?! מסתבר שמנגנון הוא מנגנון, והוא פועל להעצמה ושרידות של עצמו.
ראש עיר, אמר היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, נהנה מכוח רב יותר משר. שלא כמו משרד ממשלתי, הכפוף למעשה למשרד האוצר, ראש רשות מקומית יכול לעשות בתקציב כבשלו. זהו שלטון יחיד עם מראית עין של דמוקרטיה.
מאבטחים בשירות עיריית קריית-גת
בעניין זה טוב לעקוב אחר כיוון זרימת הממון: עירייה רשאית לגבות ארנונה, ועליה לתת הנחות, לרוב לנכים, לניצולי שואה, לקשישים ולקבוצות חלשות מוגדרות. אלא שחוק ופרצה בצדו. ראש עירייה רשאי גם להטיל מס נוסף, אמנם באישור משרד הפנים. במציאות הישראלית, שראשי ערים מכהנים בה עשר שנים ויותר, ואילו שרי הפנים מתחלפים בקצב המוזיקה הלטינית, פקידי המשרד מרקדים לפי חלילו של המושל העירוני. ראש העיר מחליט שהוא רוצה צבא, וזה עולה כסף. מאין לוקחים את הסכום? מהתושבים. בחולון, למשל, הטילו מס ביטחון מיוחד, מעין מס גולגולת המבטל את ההנחות וההקלות, וחל באופן שוויוני על עניים ועל עניים מרודים, על נכים ועל משגשגים, על חד-הוריות ועל אצולת הממון. הסכום הנאסף בדרך זו, 10.4 מיליון שקל בשנה, מועבר לחברת אבטחה פרטית, המספקת מספר מרשים של ניידות הדוהרות הלוך ושוב ברחובות העיר ללא תכלית, ושני צעירים עובדי קבלן יושבים בהם. אין להם סמכות של שוטר (לעצור ולחקור) וגם לא של פקח (להטיל קנס), אבל תמורת שכר המינימום של הקבלן מותר להם לשרוף דלק שעות ארוכות ביום.
***
אחד הסמלים המובהקים לכוח הוא מבני ציבור קולוסאליים. כך באה לעולם סדרה של מוזיאונים עירוניים. ראש העיר הרי מעוניין בפירמידה, אך לצערו כאן זה לא מצרים והוא אינו פרעה. אי-אפשר לבנות גם בית-ספר מפואר, כי כבר יש בתי-ספר רבים בעיר. נבנה מוזיאון!
לכאורה, מחשבה מבורכת, כי לא חשוב מה הסיבה, ובלבד שהאמנות תצא נשכרת. אבל האם היא נשכרת?
מתוך פרוטוקול של ישיבת מועצת אחת הערים:
חבר מועצה מהאופוזיציה (לראש העיר): "ביקשת 27 מיליוני שקלים ואישרנו. לפני שלושה חודשים קפצת ל-70 מיליון ש"ח. עברו שלושה חודשים, ועכשיו מבקשים 74 מיליון שקל. כבר צעקו כאן שזה יגיע גם ל-100 מיליון שקל. ועכשיו אתה מבקש 30 מיליון למוזיאון נוסף? שחברי המועצה הנכבדים יבינו שהתחלה ב-30 מיליון שקל אומרת שנגמור ב-100 מיליון שקל".
חבר מועצה 2 (שוב אופוזיציה): "אני חושב המוזיאון הזה מיותר לעיר שלנו. יש כאן סדר עדיפויות מגלומני".
חבר מועצה 1 (עדיין אופוזיציה): "כמה יעלה להערכתך בסוף המוזיאון שאתם הולכים לאשר? זו השאלה".
והתשובה: לא חשוב, יעלה כמה שיעלה. אחרי הכל, מדובר בכספי ציבור, ואותם כל-כך קל לבזבז. ובתנופת המגלומניה, אין טעם לעצור במבנה ציבור אחד. עוד מוזיאון פירושו הזדמנות לבנות עוד מונומנט ענק, לקרוא לשר הפנים ולחברי מפלגה בכירים לטקס החניכה, ואז לדהור קדימה אל הקמת המוזיאון הבא.
***
יש כמובן עוד עניין אחד, שולי במהותו: תכני המוזיאון. אמנות מודרנית, אמנות ישראלית, איור, תחריטים, עיצוב, בובות – מה שלא יהיה. ובלבד שלא יעלה כסף. מאות מיליוני שקלים הושקעו בשנים האחרונות במפעלי תרבות ואמנות עירוניים, בלי הקצאת תקציבים לסעיפי תוכן. הוחלפו ריצופים, תאורות, תקרות – זה כן, וביד נדיבה. זה גם מצטלם טוב וגם ראוי לשאת את שם אחד מבכירי המפלגה/התורמים. והקהל? לא בעיה למלא ולהוביל בתי-ספר לביקור במוזיאון במסגרת סל תרבות.
האמנים עצמם הוזנחו. האם אפשר לעודד אמנות בלי לעודד את האמנים?
מרכז התרבות העירוני מידעטק 2000. אתר האינטרנט של עיריית נהריה: "המרכז יהיה חדשני ומפואר ומצויד בכל אמצעי הטכנולוגיה המתקדמים ביותר בתחום המחשבים והמולטימדיה. במסגרת המרכז, המשתרע על שטח של כ-15 דונם, ספרייה עירונית משולבת מחשבים, מרכז מוזיקה, מתנ"ס, אולם רב-תכליתי וקפיטריה. כן קיים במרכז פארק פסלים יחודי, בו ניתן לבקר בשעות הבוקר וכולל עשרות פסלים שנוצרו בידי מיטב האמנים בארץ"
נישאר במישור העירוני, ונשער שכל אמן, גדול כקטנטן, גר באיזשהו מקום. והמקום הזה, יש להניח, נהנה מקיומה של מועצה או עירייה, עם ראש הרשות וצוות פקידים הגובים מסים ובונים בניינים. על פלנטה אחרת לגמרי מתנהלים האמנים תושבי אותו ישוב. לא אחת אין להם סטודיו, ובעיקר אין להם היכן להציג. לרשות המקומית קשה לבזבז כמה מקלטים עלובים על אמנים המשוועים לתנאי יצירה, אבל קל להם לבנות מוזיאון. אחרי הכל, למה לעסוק בכסף קטן? הבו לנו תהילה!
התהילה היא המדריך גם לקביעת תכני המוזיאון. פנו למשל לראש רשות המתהדר במוזיאון יקר שהוא קורא לו "השקעה באמנות", ונסו לברר אצלו מה הוא מציג. סביר להניח שאין לו מושג, וגם לא ממש אכפת לו. העיקר שמדובר באירועי תרבות המאפשרים פתיחה חגיגית.
אנחנו, בוגרי ה"דברים שרואים משם לא רואים מכאן", יכולים לנחש איך נראית האמנות מזווית הראייה של ראש רשות מקומית: הזדמנות לז?כות בכיבודים ולז?כות בכיבודים. ראש עיר המשקיע באמנות קוצר לאלתר דיווידנדים לא מבוטלים: תמיכה של אמנים, אנשי תרבות ומעצבי דעת קהל, אפשרות להעניק למקורביו במפלגה ובמשרד הפנים סל תרבות אישי, החל ממנוי לארועים, דרך פתיחת פסטיבלים ותהלוכות וכלה בתערוכת ציורים ליו"ר מפעל הפיס. אכן, אוצר להתבשם בו. ייתכן, בהחלט ייתכן, שאילו היה לראש הרשות בקורות החיים רקע של אוצר במוזיאון, ניסיון כפסל או לימודים בבצלאל, לא היה עוצר בכיבודים ובמעטפת של האמנות. אבל מי ש"צמח במפלגה" או הוצנח מהצנחנים, אפילו הוא נחמד, נבון ואמביציוזי כנדרש, מתבונן על עולם האמנות מרום פירמידה אחרת. משם, זוהי רק עוד לבנה (ססגונית, אמנם) בבניין הכוח המחזיק את השפיץ למעלה. וזה, קאנט היה אומר, מנוגד ל"תכליתיות ללא תכלית" שהיא האמנות.
