על מרחבים חיצוניים ופנימיים ב"חלל העצום"
"החלל העצום" ("The Enormous Space"), סיפור קצר שכתב ג'יי.ג'י באלארד ב-1989, מספר על אדם הגר באחד מפרבריה של לונדון, שהחליט בוקר אחד, בעודו עומד בפתח דלת הכניסה (יציאה) של ביתו כי לא יעבור יותר את סף הדלת החוצה.
באלארד מתאר מהלך של פרישה והתכנסות ההופך למסע אינסופי מרתק בזמן ובחלל – והבחירה למקם את המסע הזה (שזמנו, כמו חלל הבית, הולך ומשתנה) דווקא בבית בפרבר של לונדון נראית כאמירה לאו דווקא על הפרבר עצמו, אלא על הנופים העגומים מעשה ידי האדם, ועל ההשפעות הפסיכולוגיות של התפתחות הטכנולוגיה על החברה והסביבה.
הפרבר, החלוץ והמבשר של הקהילה המסוגרת, מתחיל את בניית האוטופיה המרוחקת, המופרדת: כל אדם משיג לו את בית חלומותיו בזעיר אנפין, דירת גן לכל פועל, אי-שם בתוך מרחבים טבעיים. הפרבר מפריד את מקום העבודה של ה"פועל" ממרחב החיים היומיומי שלו, וממקם אותו במעין מרחב מלאכותי המכיל את הטבע. מרחב שונה לחלוטין מהעיר שאליה הוא קשור בחוטים של כביש, חבל טבור דו-כיווני.
מר בלנטיין עומד ותיקו השחור בידו בפתח הדלת. זהו קו הגבול בין פנים וחוץ. קו שנחצה ללא השתאות אלפי פעמים. כמעט מבוזה, ניתן לומר. ומפתן הדלת הקדמית הזה הופך לכלי נשק הפשוט ביותר נגד החברה, ועליו נפלה ההחלטה: קו זה לא ייחצה יותר.
הכל שקט. ההצצה החוצה דרך החלונות בודקת אם הכל כשורה. ואכן, עולם כמנהגו נוהג.
הקירות לא רעדו, הדממה הנכספת של הפרבר אינה מופרת על-ידי המהלך של האדם הבודד. לו היה הדבר קורה בעיר, הוא היה מסתכם במשחק מחבואים של האדם האנונימי עם העולם. אבל כאן המהלך הזה מקבל משמעות של קריאת תגר על הערכים החברתיים.
***
האדם המסתגר בביתו מייצר כמה מהלכים המקרבים אותו אל מחוז חפצו. אחד מהם הוא השריפה. כל המסמכים – חדשים המגיעים בדואר או ישנים הקשורים אל העבר – מוצאים את דרכם אל האח שבחדר האוכל, באים לחיים בלהבות, נשרפים והופכים לאפר. כך גם מנוע המכונית הפועל ושורף את הדלק עד תום, ומרמז על סגירה נוספת של המרחב והחיבור אליו, כי הרי הפרברים אינם מתקיימים בלי הכבישים המחברים אותם אל העולם שממנו הם יוצאים, והדרך היחידה להתחבר אל עולם זה היא באמצעות המכונית הפרטית, המשמשת מעין הרחבה של הקופסה, של הבית. מעין חוליה נעה המחברת את הפרבר אל העיר. ביטול האפשרות לצאת מהפרבר במכונית כמוה כבליעת המפתח או זריקתו לתהום.
הקירות נדחפים על-ידי האור, ובבית מתגלים חללים חדשים. דלת מובילה אל חדר נוסף, גדול מידות, ומשם לחדר אחר, אף הוא ריק כמעט לגמרי. החלל מתעצם כך שהתקרה כמעט בלתי נראית, ותחתיה עוד מעט יעברו עננים
מהלך אחר של ההסתגרות הוא דווקא החשיפה: הסרת הווילונות הכבדים מכל החלונות, המאפשרת לאור לחדור סוף-סוף אל הבית. מכאן מתחילה ההתגלות. האור החודר דרך הפתחים הגלויים הופך את הקירות והתקרות לטבולה ראסה, דף לבן שעליו מופיע האור. הבית יכול לנשום עכשיו. החשיפה הזו אל האור מאפשרת לחלל להשתנות ולבטא את העולם באמצעות הדבר ההכרחי לו – השמש.
ה"טבע החדש" בא פתאום לידי ביטוי עז. הפרבר, המספק לכל תושב פיסת קרקע פרטית לייצר לעצמו את הטבע בגנו, מתגלה בגדולתו כמעין עדשה הקולטת את האטמוספירה ואת היקום מעבר לקרום האדמה. האור החודר דרך הפתחים ומופיע על התקרה והקירות משנה את החלל בכל רגע שחולף. זהו הטבע הפרברי החדש, שכל בית בו מרוחק משכניו באופן כזה שהוא מוכן לקלוט את האור ולעבד אותו בפתחיו הייחודיים והודות למיקומו הבלעדי. ומכאן שאין שני בתים הדומים זה לזה, מאחר שכל אחד מהם נמצא במיקום אחר כלפי הגלקסיה, וקולט את אור השמש בקואורדינטות השייכות לו ורק לו.
האור הופך למסה, וחדירתו אל הבית משפיעה על החללים. הקירות נדחפים על-ידי האור, ובבית מתגלים חללים חדשים. דלת מובילה אל חדר נוסף, גדול מידות, ומשם לחדר אחר, אף הוא ריק כמעט לגמרי, למעט שולחן בודד הניצב בו. החלל מתעצם כך שהתקרה כמעט בלתי נראית, ותחתיה עוד מעט יעברו עננים. הווילה הפרברית משמשת צומת בין עולמנו המדומה והזעיר לבין עולם אחר, גדול יותר ואמיתי.
***
באלארד עצמו התגורר רוב ימיו בפרברים – החל בפרבר סמוך לשנחאי שבו נולד וכלה בשפרטון, עיירה מחוץ ללונדון, שבה הוא גר מאז 1960. הוא מפליא לתאר את ההשלכות של הפערים בין האדם המשתמש בבתים שהם כל עולמו לבין עולם הארכיטקטורה המייצר את החללים הלבנים הנקיים, שלדידו רק מזדהמים מעצם אכלוסם. אי-אפשר להתעלם מההשפעות הפסיכולוגיות של מרחבים אלה, ולא מכוחה של הארכיטקטורה שאינה מסתכמת בבניינים בעלי קונסטרוקציות ומעטפת הנדמים תמימים, אלא מייצרת מרחבים פנימיים וחיצוניים בעלי השפעה עצומה על האדם.
כל המסמכים באים לחיים בלהבות, נשרפים והופכים לאפר. גם מנוע המכונית שורף את הדלק עד תום, ומרמז על סגירה נוספת של המרחב והחיבור אליו. הרי הפרברים אינם מתקיימים בלי הכבישים המחברים אותם אל העולם שממנו הם יוצאים
הפתגם אומר "ביתי הוא מבצרי", אך באלארד הולך רחוק הרבה יותר. כאן הבית אינו רק מבצר. הוא העולם ואין בלתו. העולם הנמצא בחוץ הולך ומתכווץ לכדי אותה "הולוגרמה הנקראת מציאות", וביחס הפוך להתכווצותה הולך הבית הבודד וגדל למידות לא מוכרות.
היאחזות בחיוני בלבד, היציבות הפיזית, זרימת הפוטונים והארכיטקטורה של סטרוקטורות גדולות מימדים, ניקוי החלל מכל האלמנטים הקישוטיים והסמליים – כל זה כמוהו כביטול הזכרונות, מחיקת העבר והיצמדות למוחשי, לכאן ולעכשיו ההופכים להיות מושא המאפשר את הקיום. ביטול כל הסממנים האישיים כמוהו כביטול האני והתמזגות עם החלל והזמן. שאיפה אל הריק, אל ההיעלמות.
רובינזון קרוזו שאף להביא את מנהגי העולם הרחוק אל האי הבודד, אך בלנטיין מבקש דווקא להרחיק ולגרש את סימני העולם הזה, ולמצוא במקומם את האור הזמן והחלל. החופש מהעצמי מאפשר לעסוק רק בדברים ההכרחיים הרצף הוויזואלי סביב המשחק של אוויר ואור. חלל הבית נעשה למשטחים מתימטיים, לוח שחמט בשלושה מימדים, תנועה אינסופית המאפשרת התאחדות עם הארכיטקטורה וסגידה לה.
"ארכיטקטים עשויים ללמוד יותר מהספרים של בלארד מאשר מלה-קורבוזיה", אמר הסופר והארכיטקט ג'ף מנאו בראיון עם סיימון סלרס. באלארד הרי מחזיק בגישה ביקורתית שאינה מקבלת את ההנחלה התרבותית-מרחבית שמציעים ארכיטקטים בני זמננו, ולה-קורבוזיה – מאבות הארכיטקטורה המודרנית – בראשם. הוא מסתכל במבט מפוכח על המרחבים המלאכותיים ההולכים ונבנים בשולי הערים ובפרברים, שם כל אדם חוזר אל מגירת המגורים שלו בארון המגירות העצום המתנשא אי-שם (שוכב או עומד), מוקף במגרשי מכוניות עצומים וריקים.
הארכיטקטים המתכננים סביבות מגורים מופרכות אלה אינם ערים ואולי אף אינם מתעניינים בממשי או במציאות היומיומית הנוצרת סביב ובתוך האובייקטים המעוצבים שלהם. לדידם, כל האנשים הגרים בסביבות מגורים אלה מצאו את האושר של מעמד הביניים, ומתנהגים כאזרחים למופת בתוך המגירות שלהם. באלארד מצביע על המציאות האמיתית הנרקמת במרחבים המודרניים חסרי הזהות, שם גואה האלימות בתוך המשפחה ומחוצה לה, הגזענות מתפשטת ומייצרת סביבות "נקיות" של הפרדה והדרה.
דוגמה מרשימה לכך היא פרויקט שנבנה בשנות החמישים של המאה הקודמת בעיר סנט לואיס בארה"ב: קומפלקס פרואיט–איגו (על שם ונדל פרואיט, טייס קרב אפרו-אמריקאי שלחם במלחמת העולם השנייה, ועל שם ויליאם איגו, שייצג את סנט לואיס בקונגרס). קומפלקס המגורים הזה כלל 33 מבנים בני 11 קומות, שכל אחד הציע מגורים נפרדים בשני חלקים: פרואיט עבור שחורים ואיגו עבור לבנים. הפרויקט נכשל מסיבות רבות ומורכבות, אך לא יהיה זה מופרך לומר כי לארכיטקטורה המודרנית שהגתה אותו ותיכננה את כל פרטיו (בחלקם הזויים, כמו מעלית העוצרת רק כל שלוש קומות) יש מקום מכריע בכשלונו. בשנת 1972 החלו להיהרס המבנים בזה אחר זה, והמקום נותר שומם עד היום. הודאה כזו בכשלונה של הארכיטקטורה המודרנית, המתבטאת בהריסה של עשרות מבנים רבי קומות, אינה נפוצה, ומופיעה בדרך כלל רק בקריסת מבנים לאחר פיגוע טרור.
ואולי זה המקום לציין שאדריכל הפרויקט, מינורו ימאסקי, תיכנן בין היתר גם את מרכז הסחר העולמי במנהטן.
______________________________________________________________
* את הביטוי Inscape שבכותרת טבע ב-1868 המשורר הוויקטוריאני ג'רארד מאנלי הופקינס, שהתייחס להפיכת הנוף החיצוני וההתרשמות ממנו לחלק ממרחב התודעה של האדם.
