איש מן היושבים במדינת ישראל ובשטחים אינו זקוק למועדים וציוני דרך על מנת לזכור את הכיבוש. בשביל לראות כיבוש די להתבונן מהחלון, או בטלוויזיה, או במראה. ובכל זאת, השבוע מציינים רבים מתושבי ישראל 40 שנות כיבוש ישראלי בשטחים. זהו ציון סמלי. במהלך 40 השנים שחלפו מאז החל הכיבוש הצליחו שני הצדדים להתחפר בעמדותיהם ולהתחמק מכל פתרון אפשרי. הישראלים עשו כל שביכולתם על מנת להעמיק, לבסס ולהנציח את הכיבוש, בעוד הפלסטינים מעולם לא הסכימו להכיר ולקבל את זכותם של היהודים בישראל להגדרה עצמית. בין לבין הצליחו שני הצדדים לשבור שיאים של צדקנות רצחנית המכונה - אם להשתמש בלשונם המכובסת של ראשי מערכת הביטחון בישראל - "עימות בעצימות נמוכה".
במהלך החודש הקרוב יוצגו בארץ תערוכות שונות ומגוונות המציינות את יום השנה ה-40 לכיבוש, ומצטרפות לאינספור תערוכות ופעילויות אמנותיות המוצגות חדשות לבקרים בגלריות מוכרות ובחללי תצוגה אלטרנטיביים. ב"מארב" מתפרסם החודש מוסף ארכיון מיוחד, הכולל יצירות ומאמרים שהופיעו בתערוכה גבולות, שהוצגה במוזיאון ישראל בשנת 1980. גבולות היא התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל שהתייחסה להשפעת המצב הפוליטי על יצירתם של אמנים יהודים-מקומיים. למעשה, זו גם אחת התערוכות הראשונות שהכירו בעצם קיומה של השפעה כזו. באותן שנים לא היה זה עיסוק טריוויאלי, קל וחומר שלא עבור מוזיאון מרכזי. ואכן, משנפתחה התערוכה היא זכתה לקבלת פנים צוננת למדי מן המבקרים, ולכינויים כמו "תערוכה פציפיסטית", "תבוסתנית", תערוכה ש"מציגה את ישראל באור חלש". היו שטענו כי מאחורי ההחלטה להציגה עומד ניסיון להרשים קבוצת מנהלי מוזיאונים שביקרו בארץ באותה תקופה. מעניין לגלות כי בין המקטרגים הגדולים נמנו כותבים כמו אדם ברוך, שכתב ב'ידיעות אחרונות' כי אין כל צורך לבקר בתערוכה כדי לדעת שהיא אינה ראויה, ויגאל צלמונה, שהיה אז מבקר האמנות של 'מעריב'.
גבולות, שהוצגה, כאמור, ב-1980, מסכמת עשור של פעילות אמנותית-מקומית עניפה ומיוחדת, ומאגדת עבודות של אמנים המעורים היטב באמנות המושגית שפרחה בארץ באותן שנים. אמנים אלו רותמים את התהיות הניסיוניות ואת פירוקי השפה העומדים בבסיסו של זרם האמנות המושגית, לכדי אמירה כללית על חיים בחברה מרובת זהויות וחסרת גבולות, המדלגת בין אופוריה וקטסטרופה, כשברקע מרחפים חלומות על אוטופיה.
לצד עבודות של 22 אמנים (כאן, כאן, כאן וכאן), כולל קטלוג התערוכה שלושה מאמרים: מאמר מבוא מאת אוצרת התערוכה סטפני רחום, מאמר מאת הפסיכולוגית עמיה ליבליך, שכותבת על תחושות של גבולות ומצור כחוויה אישית, ומאמר מאת חוקר הספרות אהוד בן עזר, הסוקר את ייצוגם של גבולות בספרות העברית. מאמרים אלו שופכים אור הן על הרקע לפעילותם של האמנים, והן על תפיסות פוליטיות-אינטלקטואליות שרווחו בזמן כתיבתם.
פרספקטיבה בת עשרים ושבע שנים יכולה ללמד שיעור קטן על זיכרונו הקצר של עולם האמנות הישראלי. עולם זה, כמו גם המציאות הישראלית עצמה, אינו נוטה חסד ל"אמני האתמול". כך, לצד אמנים שהצליחו לשמור על מעמדם לאורך השנים, מתגלים בגבולות גם אמנים חלוציים לתקופתם שנשכחו ולא נודע כי באו אל קרבם. מבחינה זו יש בפרסום הקטלוג ברשת מידה של צדק היסטורי. מי יתן ותהיה זו רק ההתחלה.
יונתן אמיר, 5.6.2007
