בפתח עיניים

מה למונח גבוה ובעל חזון כמו כיסופים ולתחום אפל וחומרי כמו תעשיית המין?
רוב תעשיית המין היא אכן חומרית – הכל נמצא בהישג יד. כסף קונה הכל, ומהר. בלי רגש, בלי שאיפות. רק גוף. ניתן לומר שיש משהו משעמם ומאכזב בנוסחה הזו, אבל היא לא חלה על כל תעשיית המין. את הרבדים הגבוהים של התעשייה בונות הפנטזיות. שם מיוחס ערך מה שיותר מורכב, מושקע מנטלית ורחוק יותר ממגע ישיר. בקונטקסט של פיפ-שואו, הכוס אף פעם אינה מלאה. לא משנה כמה פעמים תגמרו, הגירוי תמיד יהיה נוכח. תמיד יהיה מקום לעוד, והשאיפה לעוד היא חלק אינטגרלי מהפנטזיה. זו הסיבה שאנשים חוזרים שוב ושוב, בניסיון לגלות עוד פיסת מידע, עוד חתיכה מהפאזל שלעולם יישאר חסר.

אין ולו חלון אחד

תארו לעצמכם מקום שנמצא בפינת רחוב ראשי, ועם זאת שנות אור מכל מצב תודעה המוכר לאדם הער. לא משנה מתי תיכנסו לשם, ברגע שתעבור את הדלת, תרגישו שחל בכם שינוי. מקום חשוך, אפל, עם אורות קטנים . האפלה שוררת שם בכל שעות היום, כמו בקזינו. אין שעה, אין כמה-זמן-עבר, אין מיקום. המטרה היא שתשכחו את כל מה שקורה בחוץ. אין ולו חלון אחד אל העולם החיצוני. אנשים באים לכאן כדי להיעלם, לברוח. בחוץ זה עולם אחר, ולא צריך לראות אותו עכשיו.

הם נועצים עיניים בכל חלקי הגוף הנשיים, בולעים אותם בהשתוקקות לפני שהכסף נגמר והחלון יורד. מנסים לראות כמה שיותר כוס, למשל, משום שזהו הדבר שהכי אסור לנעוץ בו מבטים ארוכים, אפילו עם בת-זוג שלא בתשלום

מסדרון ארוך וצר שעומדת בו אותה טמפרטורה צוננת בכל ימי השנה, והוא מריח כמו שפיך ואקונומיקה. הכי נקי והכי מלוכלך. אין כלום במסדרון הזה, חוץ מדלתות אדומות ושחורות. גם אנשים כמעט לא רואים פה. הם נבלעים בדלתות, מציצים החוצה לשנייה ונעלמים כאילו לעולם לא היו. כל דלת היא הזמנה, ואי-אפשר לדעת מה עומד מאחוריה עד שנכנסים, כמו עליזה בארץ הפלאות. מאחורי כל דלת נמצא תא קטן וצפוף עם חלון סגור. אחרי השחלת מטבעות בחריץ המתאים, החלון מתרומם ומבעד לזכוכית נגלית במה קטנה, גבוהה, מוקפת מראות. עליה ישנה אשה. האשה מבעד לחלון. אחרי שרואים את האשה העירומה, כאילו סיימנו את המסלול. זהו, אין יותר לאן ללכת. אבל האמת היא שכאן רק מתחילה התעלומה.

אשה עירומה, או עירומה למחצה. להבדיל מבתי-זונות, כאן הכל מונח על השולחן ישר עם המטבע הראשון. היא תציץ פנימה אל תוך החלון שלך, היא תרקוד בשבילך, היא תראה כל מה שתרצה לראות, אבל היא תמיד תישאר צעד אחד ממימוש כל מה שרצית. תוכל להיות כל-כך קרוב עד שתוכל כמעט לחוש את גופה, אבל החלון תמיד יישאר קו הגבול. גברים בדרך-כלל רצים אל הדברים הכי מובנים מאליהם. הם נועצים עיניים בכל חלקי הגוף הנשיים המוסתרים מהם ביומיום, בולעים בהשתוקקות כל פיסת מידע, מנסים לפרוץ בעיניים עוד ועוד גבולות בזמן המועט שנותר לפני שהכסף נגמר והחלון יורד. הרבה גברים מנסים לראות כמה שיותר כוס, למשל, משום שזהו הדבר שהכי אסור לנעוץ בו מבטים ארוכים, אפילו עם בת-זוג שלא בתשלום. רובם מגלים שסקירה דקדקנית של גוף האשה אינה הגבול האחרון שניתן לפרוץ. אפילו אם תראה הכל-הכל, הכי עמוק שיש, כל-כך הרבה יישאר בבלתי מושג.

כשהייתי הבחורה שמעבר לזכוכית, גברים היו כותבים על פיסות נייר ומצמידים אותן לחלון. "אפשר לפגוש אותך?", "איך קוראים לך?", "מתי את מסיימת לעבוד?"

דווקא כאן, בגלל הזכוכית התוחמת את הגבולות מראש, ברור מאוד שאפשר להכיר את כל הגוף ולא לדעת כלום . הלקוחות לא יכירו את לעולם האשה שמאחורי הזכוכית, על אף רצונם הנואש. אפילו שיחה עם הבחורה נראית דבר לא טבעי. הדיבור מעל מוזיקת רקע ומעבר לזכוכית אינו מספק. כשאני הייתי הבחורה שמעבר לזכוכית, גברים היו כותבים על פיסות נייר ומצמידים אותן לחלון. "אפשר לפגוש אותך?", "איך קוראים לך?", "מתי את מסיימת לעבוד?". כל השאלות תמיד נענות בשלילה. לא תוכל לפגוש אותי מחוץ לעבודה, כי רק כאן נוכל להיפגש ככה. אם ניפגש בחוץ, לאור יום, המסתורין והקסם יפוגו, ולעולם לא תשאף לפגוש אותי שוב. אפילו את שמי האמיתי לעולם לא ידעו, רק את שם הבמה שלי. המידע החסר הוא שמושך אנשים לחזור.

אני, כמו מדריכת מסע

את מקומי כבחורה שמבעד לחלון תפסתי בזמן שגרתי בארצות-הברית. במשך ארבע שנים וחצי עבדתי בסיפוק פנטזיות של גברים בודדים במקומות שונים ביבשת הצפון-אמריקאית, לרוב מאחורי זכוכיות. את העבודה שלי ראיתי כמחקר; כפי שגברים שונים השתוקקו לגלות את הסוד שמאחורי הדלת המסתורית, השתוקקתי אני לגלות מה עומד מאחורי מנגנון הפלא הזה, שכולל עולם מלא סודות ומושך גברים ונשים כאחד, אם כלקוחות ואם כעובדים. תמיד שמחתי לראות את אותם פרצופים מוכרים מעבר לזכוכית. פנים שהוארו ברגע שראו אותי שם. עיניים ביישניות שרוצות לחלוק איתי את סודן. הם רוצים חוויה "אמיתית" כביכול, במובן הפיזי של המלה, אבל לא רוצים את האכזבה והריקנות של החוויה הפיזית. רוצים שיהיה מקום לעוד, משהו להתגעגע אליו, להשלים בפעם הבאה. הלקוחות מראים לי מה הם רוצים עם העיניים שלהם, ואני, כמו מדריכת מסע, מובילה את החוויה עם העיניים שלי. תסתכלו במה שאתם רוצים, כמה שאתם רוצים. בסוף תגלו שהמסתורין הוא בעיניים שלי, באישיות שלי, לא בגוף. והם היו נועצים בפרצופי מבטים מלאי תשוקה שנעלמים בשנייה האחרונה, בדיוק כשהכסף אזל והחלון נסגר.

התרבות האמריקאית משערת שמה שרואים על פני השטח אינו התמונה המלאה. זו גם הסיבה שתעשיית המין האינטראקטיבית מצליחה מאוד בארצות-הברית, בעוד שבארץ השימוש הפופולרי ביותר שנעשה באינטרנט הוא הורדת סרטי פורנו בנליים

מקומות כאלו כבר לא קיימים בארץ. בארץ כבר אין לאן לשאוף. הסיפוק המיידי תפס בישראל את מקומם של רומן הגעגועים המתמשך ושל הפנטזיה. בארצות-הברית, לעומת זאת, תופעת הפיפ-שואו עדיין חזקה, מוכרת ובולטת. בניגוד לתרבות הישראלית, שנשענת בשיטתיות על "מה שרואים, זה מה שיש", התרבות האמריקאית  פטישיסטית ומציצנית מאוד, ותמיד משערת שמה שרואים על פני השטח אינו הכל. שקיים עוד משהו מוסתר. המציצנות הזאת היא גם הסיבה לכך שתעשיית המין האינטראקטיבית משגשגת בארצות-הברית, בעוד שבארץ השימוש הפופולרי ביותר שנעשה באינטרנט הוא הורדת סרטי פורנו בנליים.

עם הזמן נוצרו בתאים חורים שאיפשרו מגע עם הנשים. אחר-כך הוציאו את הזכוכית. לבסוף חיסלו טוטלית את ההפרדה, ופתחו בית-זונות. "אי-אפשר להתחרות עם בתי-הזונות", הוא אמר לי. "הם פשוט יותר רווחיים"

בארצות-הברית הפיפ-שואו שרד – בעוד שבישראל קהל צרכני שירותי המין עבר לזנות באופן כמעט בלבדי לפני כשמונה שנים. דיברתי פעם עם סרסור שסיפר לי שבעבר ניהל פיפ-שואו במשך זמן רב. עם הזמן, סיפר, נוצרו בתאים חורים שאיפשרו מגע עם הנשים. אחר-כך הוציאו את הזכוכית. לבסוף חיסלו טוטלית את ההפרדה החוצצת בין הלקוח הצופה והאשה שמולו, ופתחו בית-זונות במקום. "אי-אפשר להתחרות עם בתי-הזונות", הוא אמר לי. "הם פשוט יותר רווחיים". שלטי הפיפ-שואו הקיימים כיום באזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב אינם אלא בתי-זונות פשוטים, חסרי אתגר. תרבות המין בישראל, כמו שאר התרבות בה, מצומצמת וסגורה. עסקי הפנטזיות קיימים פה, כמובן, אבל נחשבים לעניין של סוטים רציניים, שצריכים להסכים להיפרד מהרבה כסף כדי להגשים את חלומותיהם. 

clayton brothers

אף שמצאתי את עצמי בצד השני של החלון – זה המספק את הפנטזיות בקריצה, לא זה שבא לספק אותן – נותרו הרבה תעלומות באשר לקיומו של הפיפ-שואו שגם אני לא יכולתי לפתור. למרות היעדרותה הבולטת של תופעת הפיפ-שואו מהמרחב הציבורי בישראל של ימינו, נראה לי שאין צורך שהוא יתקיים בצורתו הגשמית. ממילא הוא מתקיים יותר בתודעה מאשר בגשמיות. המכלול שמהווה אותו, מכלול התשוקות והשאיפות שלא ניתנות למימוש סופי, ימשיך את חייו העצמאיים בתת מודע של החברה. 

בלוג של נערת פיפ-שואו מסיאטל: http://peepshowstories.com
ומי שמעויינת לפתוח עסק: http://www.micro-tech.de/index.html