על הרוחני באוננות

מאמר קצר על שורשי נשמתו של מלך המשיח

בט"ו בכסלו, תשל"ד, הגעתי למצוות. כחצי שנה לפני כן התחלתי בביקור חד-שבועי אצל המלמד שהיה אמור לנטוע בתוכי את ניגון טעמי המקרא. לימוד פרשת השבוע וההפטרה נראה לי אז כעוד מכשול הכרחי שצריך להיפטר ממנו כמה שיותר מהר ובכמה שפחות מכאוב. לאחר בר-המצווה, העלייה לתורה, קריאת הפרשה וההפטרה, הייתי אמור להפוך לגבר יהודי בוגר. לעמוד ברשות עצמי, ולמלא את חובותי המוסריות והדתיות; נשיאה באחריות אישית על חטאי ובאחריות ציבורית כשותף בכלל ישראל. מושג החטא והעונש היה ערטילאי עבורי כמו עננה שהייתי מרגיש בקיומה רק אם טרחתי והבטתי לשמים תוך אימוץ עיניים; גבול רחוק ואחרון שידעתי על קיומו ידיעה שכלית בלבד.

הייתי בן שתים-עשרה וחצי. עיני החלו לתור אחר נופים חדשים, חלומותי הפכו צבעוניים ומפורטים יותר, וידי קרטעה בעצבנות בעקבותיהם, עדיין לא יודעת את ייעודה

הפרשה בתורה שנקשר בה גורלי מתוקף תאריך הולדתי היתה פרשת "וישב" בספר בראשית. "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען: אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע-עשרה שנה…" (בראשית ל"ז, א'-ב'). תחילה היו כל מעייני נתונים ללימוד המרחא, הטיפחא, המונח, האתנחתא וחבריהם, וכשגיליתי שיש לי שלשלת בפרשת "וימאן", (מאורע נדיר למדי בהוויית טעמי המקרא), הייתי עסוק בעיקר בתרגילי נשימה אקרובטיים, כליאת אוויר בריאות ושחרורו בסלסול עולה ודק. עם הזמן התחלתי להקשיב לסיפור המעשה שבפרשה, עלילה סבוכה ופתלתלה, רוויית יצרים ושיאים, סאגה משפחתית המלווה בשקרים, בגידות, מרמה, ניאופים, חלומות ומלכים. מכל הדרשה הסבוכה משכו את תשומת לבי יותר מכל שני סיפורים. האחד סיפור יהודה, ער, אונן ותמר, והאחר סיפור יוסף ואשת פוטיפר. מבין שניהם העסיק את דמיוני וגופי סיפורם של אונן ותמר. בדיעבד אני חושב שאין כל פליאה שדווקא עלילה משנית זו אסרה אותי בחיקה. הייתי בן שתים-עשרה וחצי, זמן חילופי העונות בגופי. הזמן שבו עיני החלו לתור אחר נופים חדשים, חלומותי הפכו צבעוניים ומפורטים יותר, וידי קרטעה בעצבנות בעקבותיהם, עדיין לא מזהה את ייעודה.

ואלה תולדות, 1991. צילום: שרון יערי

רש"י מעלה טענה מעניינת: הסיבה לכך שער גמר בחוץ היתה אסתטית בבסיסה, שלא רצה שתמר תתעבר ותאבד את יופיה. וזו הרי מרידה נגד הסדר האלוהי

"ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו…" (בראשית ל"ח, א'). כך מתחיל הסיפור. "וירד" – לשון ירידה, שיהודה ירד מגדולתו לאחר מעשה מכירת יוסף לישמעאלים (רש"י). יהודה, בנו של יעקב, האח הבכיר והדומיננטי בסיפור מכירת יוסף, לא רק שגרם למכירתו של יוסף לישמעאלים ולישיבתו בבית האסורים במצרים, אלא גם שיקר לאביו יעקב, כשהציג לו כתונת-פסים טבולה בדם ואמר, "טרוף טורף יוסף". יהודה יורד מגדולתו, מתרחק מבית אביו ומאחיו, מגיע עד "איש עדולמי ושמו חירה" (שם, ל"ח, א'), ונושא לו לאשה "בת איש כנעני ושמו שוע" (שם, ל"ח, ב'). כבר כאן, בתחילת הפרשה, מתעוררת השאלה הראשונה: איך ייתכן שיהודה, ממשיך זרעם העיקרי של יעקב, יצחק ואברהם, לוקח לו אשה כנענית שתהפוך לאם ילדיו? שהרי מכל עמי הארץ, דווקא על הכנענים חל איסור מפורש בחיתון. הכנעני נקרא "העבד הארור", והכתוב ציווה להחרימו ולא להשאיר לו זכר ופליט. רש"י, אבן-עזרא, הרמב"ן וכל אלהף בעקבות אונקלוס, פירשו "איש כנעני – תגרא", כלומר, סוחר. לאמור, היה זה ציון עיסוקו ולא שיוכו האתני. חייבים להודות שפירוש זה הוא קצת דחוק. מנישואין אלה נולדים ליהודה שלושה בנים: ער, אונן ושלה. יהודה משיא את ער בכורו לתמר ואז "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני יהוה וימיתהו יהוה" (שם, ל"ח, ז'). ער חטא והאלוהים הרגו. אך מה היה חטאו של ער? את זה הכתוב לא מפרט. רש"י אומר לנו שחטאו היה כחטאו של אונן, אחיו הצעיר ממנו. שאצל אונן נאמר: "וימת גם אותו" (שם, ל"ח, י'). ה"גם" מלמד אותנו שער ואונן הומתו בגין אותו החטא. החטא של אונן היה "השחתת הזרע", או בלשון אחר "שפיכת זרע לבטלה", או בלשוננו, אוננות. הספורנו מציע פירוש שונה לסיפור של שני האחים, ואומר לנו שבעצם הבנים נענשו בחטאו של אביהם יהודה – חטא מכירת יוסף. כלומר, זוהי מעין מידה כנגד מידה: הוא לקח מיעקב אביו את יוסף בנו האהוב, ועל כן נלקחו בניו ממנו. ואולם, בעניין זה הספורנו מחזיק בדעת מיעוט. רש"י מעלה טענה מעניינת ולפיה הסיבה שער גמר בחוץ, או בלשונו "דש מבפנים וזורה בחוץ", היתה משיקולים אסתטיים, שלא רצה שתמר תתעבר ותאבד את יופיה, בניגוד למהלך הטבעי של החיים. בעצם היתה כאן התרסה נגד חוקיותו של הטבע, ונגד מהלך הזמן, ובלשון אחר, נגד הסדר האלוהי, ומכאן – נגד האלוהים עצמו. התרסה הדומה במהותה למקרה מגדל בבל, שכן משמעותה היא מרידה באלוהים, שמחייבת תגובה הולמת.

באמצעות הזיווג הנכון מונעים את שליטתו של הרע בעולם ואת התגברות הקליפות. לכן שפיכת הזרע לבטלה מגבירה את כוחו של הסטרא אחרא, ודוחקת את הקץ ומאחרת את התיקון, ומתוך זה מרחיקה את ביאת המשיח והגאולה

הרמב"ן לא מפרש את חטאו של ער, אלא רק מדגיש שהחטא היה פרסונלי ושער לא נענש בחטאו של יהודה אביו. כי דווקא חטאו-לכאורה (ע"פ הרמב"ן) של יהודה – חטא מכירת יוסף והטעיית יעקב – הביא בסופו של דבר להצלתם של ישראל. לכן אין כאן עניין של "חטא אבות על בנים" וכו', אלא יהודה שימש ככלי בתוכנית האלוהית.
לאחר שמת ער בחטאו, פונה יהודה לבנו השני אונן: "בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך" (שם, ל"ח, ח'). וזו הפעם הראשונה שבה אנו למדים על מצוות הייבום, או בלשונו של רש"י, "הבן ייקרא על-שם המת", מצווה שבתורת הסוד יש לה משמעות עמוקה ביותר כי "מי שמת בלא בנים, מת בעולם הזה ובעולם הבא, והשכינה אינה שורה עליו כלל" (זוהר, ה"א, רב"א, עמ' ב'). עניינה של מצוות הייבום הוא בתיקון נשמתו של המת, חזרתו בגלגול דרך הקרוב לו ביותר, כדי שיוכל להשלים את "עבודתו" בעולם; תיקון ב"תחתונים" לשם תיקון ב"עליונים". נוסף על הייבום יש גם טעם של צדק אזרחי: שגם לאלמנה יהיו חלק ונחלה, ולא תידחק הצדה ותגורש.
"וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו" (שם, ט', י'). "וירע בעיני יהוה אשר עשה וימת גם אותו" (שם, י'). אונן, בפשטות, מסרב לייבם את תמר אלמנת אחיו ער. אופן סירובו הוא נקיטת פעולה שאין לה תוצאה, כלומר, שיחות זרע. אונן גומר בחוץ. על-פי תורת הסוד, השחתת הזרע היא עבירה חמורה ביותר כי עיקר התיקון נעשה באמצעות הזיווג, ובאמצעות הזיווג הנכון מונעים את שליטתו של הרע בעולם ואת התגברות הקליפות. לכן, שפיכת הזרע לבטלה רק מגבירה את כוחו של הסטרא אחרא – סמאל – ואת אחיזתו בעליונים, ודוחקת את הקץ ומאחרת את התיקון, ומתוך זה מרחיקה את ביאת המשיח והגאולה. ואולם, מכל הפרשה הנ"ל, התמוה ביותר הוא מדוע סירב אונן לקיים את חובתו כלפי תמר והסתכן במיתה, במיוחד כשכבר ידע מה קרה לאחיו ער? האם גם אונן נפל למלכודת האסתטית? (הספורנו רומז לעניין זה). אם נבחן טוב את הכתוב נראה שנאמר שם "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע…" (שם, לח', ט'), כלומר: לא כבמקרה ער, אונן ידע משהו שער, הבכור לא ידע, ואולי אפילו יהודה אביו לא ידע. מה ידע אונן?
יש לשים לב שהלשון שנוקט המקרא, "וידע", נקוטה לא רק בהכרה שכלית ו/או הבנה, אלא גם בידיעה מינית ועיבור – ידיעת הזכר את הנקבה. כמו "האדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד', א'), "וידע קין את אשתו" (שם, ד', יז'), או "וידע אלקנה את חנה אשתו" (שמואל א', יא', ט'). ואחרי כל ידיעה מהסוג הנ"ל יש ולדות, ולכן לא מקרית היא נקיטת לשון "ידע" בסמיכות לשלילת הזרע. על-פי הרמב"ן, "ולא אמר הכתוב ויאמר אונן אבל אמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע. אבל הענין סוד גדול מסודות התורה בתולדות האדם…" הרמב"ן מכוון לסוד הייבום שקשור לסוד הגלגול (גלגול נשמות) ובפירושו של הרב חיים דב שעוועל לפירוש הרמב"ן על התורה אנו מוצאים במפורש "…וענין הסוד הוא סוד גלגול הנשמות… שמרמז לענין שלפנינו (תחזינה עיניך המלך והכלה) היינו יהודה ותמר ונשמת המשיח (ותצפה לגאולה) ולידת התאומים פרץ וזרח…" על יהודה ותמר ולידתו של המשיח נרמז ב"צדיק כתמר יפרח" ו"צדיק יסוד עולם", שזה שוב זיווג ספירת היסוד עם מלכות (שכינה, משיח, בית דוד), אבל לא ארחיב כאן בעניין.

כאשר הש"י רוצה להוציא הוויה חדשה אל זה צריך הרכבה, מין נטיעה אחרת שאינה מן הראשונה, שאם היתה זו הנטיעה הראשונה אין כאן דבר חדש… וכל אשר יותר רחוק מישראל ראוי שתהיה ממנו הוויה חדשה

בהמשך השתלשלות העניינים בפרשה אנו למדים שלאחר מותו של אונן סירב יהודה לאפשר לבנו הצעיר שלה לייבם את תמר "פן ימות גם הוא כאחיו" (שם, ל"ח, יא'). לכן תמר לוקחת את היוזמה בידיה, "ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה כי ראתה כי גדל שלה, והיא לא ניתנה לו לאשה" (שם, י"ד). "ויראה יהודה ויחשבה לזונה…" (שם, ט"ו). תמר מתחפשת לזונה כדי לגנוב מיהודה את זרעו כי הפר את הבטחתו. תמר מתעברת מיהודה ונולדים תאומים: זרח ופרץ. ומתוך זרעו של פרץ נולד דוד המלך ומזרעו של דוד עתיד להיוולד משיח בן דוד, שיביא את הגאולה לעולם (פרץ באותיות ב"ש עולה י"ד, והיא גימטריה של דוד, על-פי בעל הטורים). לסוד זה ככל הנראה מתכוון הרמב"ן. לא השיקול האסתטי גרם לאונן לשחת את זרעו, וגם לא חששו שהילד שייוולד לו יקרא על שם אחיו ולא על שמו (אבן-עזרא במקום), אלא אותה "ידיעה" עמוקה שאפילו ליהודה, שהיה בסך-הכל כלי (וראינו זאת גם בענין מכירת יוסף), לא היתה: הידיעה שמלך המשיח, זרעו של דוד, לא יוכל לצאת ממנו, אלא רק מזיווג יהודה ותמר. כמובן שמיד מתעוררת השאלה, מדוע אונן לא היה זכאי שמלכות בית דוד ומלך המשיח ייצאו ממנו, הרי בסופו של דבר הוא היה זרעו של יהודה? לכאורה, מתוך סיפור המעשה, ניתן לתרץ קושיה זו בכך שאמו של אונן היתה כנענית, וכפי שכבר ציינתי לעיל חל איסור חמור על בני ישראל לשאת נשים כנעניות. הווייתו הרוחנית של אונן, בגלל אמו הכנענית, לא היתה שלמה, ולכן שורש נשמתו היה פגום. לבירור נוסף של עניין זה כדאי להסתכל בספר "עץ חיים" לויטאל – "ואמנם שם בקליפות אפילו הזכר אין בו דעת. רק ב' מוחין לבד, אבל מוח הג', הנקרא דעת אין בהן, וכיון שכך הוא, אם כן, אין בו בחינת זיווג והרי הוא דומה לסריס שאינו עושה פירות. ונודע כי אל אחר הוא הזכר שבקליפה… וכו'" ("עץ חיים", היכל אבי"ע שער הקליפות, עמ' שע"א). הסוגיה סבוכה ולא אוכל להיכנס לכל ההסברים. אומר רק שבפישוט נובע מכאן כי בזיווג של ישראל עם בת עכו"ם לא תיתכן שלמות בבחינת נר"ן (נפש, רוח, נשמה) ולכן יקשה מאוד לקבל שבמיוחד בזרע שאמור להוליד את המשיח ימצא פגם בגלגולים. לעומת זאת, אצל המהר"ל מפראג אנו מוצאים דעה הפוכה. בעניין מוצאו של המשיח כותב המהר"ל "ומזה תבין הטעם שהמלך המשיח יהיה נולד מאומה אחרת, שהרי דוד ממואביה (רות) ושלמה מעמונית, שכאשר הש"י רוצה להוציא הוויה חדשה אל זה צריך הרכבה, מין נטיעה אחרת שאינה מן הראשונה, שאם היתה זו הנטיעה הראשונה אין כאן דבר חדש… וכל אשר יותר רחוק מישראל ראוי שתהיה ממנו הוויה חדשה… וכו'". אנו רואים שעל-פי המהר"ל דווקא כשמדובר במשיח, שהופעתו היא חוץ לסדר העולם הטבעי, שורש נשמתו צריך שיהיה מאומות אחרות.

אונן, על אף גילו הצעיר, ידע את החישובין בעליונים, שנשמתו של המשיח לא תוכל לבוא ממנו. ביודעין הקריב עצמו, כדי שמלכות בית דוד והמלך המשיח יצאו מהזיווג הנכון

ובחזרה לער ואונן: על-פי מניין הדורות מתברר לנו שכשהומתו בעוון השחתת הזרע היו לא יותר מבני שתים-עשרה שנה, עדיין ילדים מבחינת חיוב החטא, כי לא הגיעו עדיין לגיל שלוש-עשרה ויום אחד, וכל האחריות לחטאיהם אצל אביהם יהודה. ומכאן שכל הפרשה עוד יותר תמוהה, שגם אם חטאו בחטא הנורא של שפיכת זרע לבטלה, שעליו נאמר "כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו הורג נפשות… מעכבים את המשיח… כאילו עובד עבודה זרה… חשוב כבהמה… אין לו חלק בעולם הבא… חייב מיתה" (מסכת כלה רבתי, כ'). כל זה מחזיר אותנו ל"וידע אונן", שעל אף גילו הצעיר ידע את החישובין בעליונים, שנשמתו של המשיח לא תוכל לבוא ממנו, אלא רק מזיווג של יהודה ותמר. ולכן, ביודעין, הקריב עצמו כדי שמלכות בית דוד והמלך המשיח יצאו מהזיווג הנכון שנועד להם. ודרך הקרבתו היתה באמצעות שפיכת זרעו לבטלה (כל תולדות האוננות מתחילות אצל אונן). וייתכן גם שלא יכול היה להאמין שממנו, הקטן, עתיד לצאת דוד ומלך המשיח. מתוך ידיעה אמיתית של החישוב האלוהי העז לא לקבל עליו את הדין ולמרוד. לכן נענש אונן: על כך שידע ופחד.
ואולם, בדיעבד יוצא כי אוננותו המודעת של אונן עתידה היתה לגרום לזיווגם של יהודה ותמר ומתוך כך להולדתם של פרץ ושל דוד המלך ושל משיח בן דוד, ולהביא את הגאולה לעולם.

בט"ו בכסלו תשל"ד עליתי לתורה וקראתי את הפרשה. הסלסול של השלשלת לא הצליח, אבל כולם סלחו לי. שלוש-עשרה שנה מאוחר יותר, בה' אייר תשמ"ז, אוננתי במודע בפעם הראשונה בחיי.

המאמר הוצג לראשונה במסגרת תערוכת "קול ענות" מוטיבים תנ"כיים באמנות ישראלית 1970-1998. אוצרת – טלי תמיר.
1998, אגודת הציירים והפסלים בישראל, סניף תל-אביב.