האמן צריך להיות אסיר תודה למוזיאון, לא להיות למעמסה על התקציב, ואם אפשר, אז אולי גם לתרום כמה עבודות. אסור לתת יד למצב הזה: הרי המוזיאון צריך לתמוך באמנים ובאמנות, לא להפך
צילום: איתן שוקר (לחצ/י להגדלה)
אם נחשב את הכנסתו הממוצעת של אמן פלסטי ישראלי מעבודתו כאמן בלבד, סביר להניח שנמצא כי אותו אמן מצוי מתחת לקו העוני. ובכל זאת, האמנים אינם נתפשים בעיני עצמם כעניים. אנו עובדים בעבודות משלימות לצורכי פרנסה, חלקנו נעזרים בבני-הזוג, בנות-הזוג או ההורים, ובכלל יש לנו עולם עשיר, הוא עולם האמנות. איננו עניים, איננו רעבים.
מדיניות ההפרטה שממשלת ישראל נוקטת בשנים האחרונות חותרת לכך שגם התרבות והאמנות תהיינה נתונות לכוחות השוק. המדינה תיצור תנאים לתחרות חופשית, והתרבות תשאף להיות תחרותית ורווחית. המדינה, כך נראה, מעוניינת להיות מעורבת פחות גם בתקציבים וגם בתכנים. יש לכך השלכות מרחיקות לכת על האמנות והאמנים. אם נשכיל לפקוח עיניים ולהיות עם אצבע על הדופק, ייתכן שנוכל להיות שחקנים עצמאיים על המגרש, ולא בובות משחק של המערכת החדשה שנוצרת.
אלא שכבר היום איננו ממש חלק מהמשחק. הרי אנחנו "יוצרים לשם היצירה", ו"לא עובדים בשביל אף אחד". אפילו לא בשביל הקהל שלנו – כמו זמרי רוק'נרול, לדוגמה. אנו דומים יותר לתלמידי הכולל שלומדים תורה לשם לימוד תורה והצלת עם ישראל. כמוהם אנו מצפים לתמיכה, לעזרה ממשלתית, לסבסוד – אבל בניגוד אליהם, אין לנו כוח פוליטי. כך יוצא שהאמנות הפלסטית מקבלת את הפרוסה הדקה ביותר מעוגת (עוגיית) התקציב הדלה ממילא של תחום התרבות. הכנסתם של האמנים מעבודתם המקצועית בטלה בשישים, ורוב האנשים שמתפרנסים מאמנות בארץ אינם אמנים, אלא לוויינים ליצירה: פקידים במחלקות התרבות בעיריות ובמשרדים ממשלתיים, מרצים ועובדי מינהלה במוסדות להוראת האמנות, עובדי המוזיאונים (המנהלים, אוצרי המחלקות, עובדי המנהלה), אוצרים עצמאיים, כותבים ומבקרי אמנות. האמנים מייצרים אמנות, ומערכת שלמה בנויה סביב היצירה וסביב השיווק, המחקר, הביקורת והוראת האמנות. המערכת הזו מורכבת מאנשי מקצוע שמתפרנסים מעבודתם (אגב, לא שכר גבוה במיוחד). האמנים, לעומת זאת, נאלצים לעבוד לפרנסתם במקצוע אחר. המערכת רגילה למצב שבו מסתפקים האמנים בקרדיט ובאפשרות לראות את חזונם מתממש.
כך, גם אם אמן מקבל תקציב ליצירת פסל חוצות, למשל, בקשתו לתשלום תמורת עבודתו (מעבר לעלות הייצור) תתקבל בדרך-כלל בהרמת גבה. יתרה מזאת, ההרגל לעבוד רק עבור השורה ברזומה הביא למצב אבסורדי שבו אפילו בפרויקטים שיווקיים גרידא (כגון פרויקט הפינגווינים) ויתרו האמנים מראש על תשלום תמורת עבודתם, ובמקרים רבים אפילו מימנו את חומרי היצירה מכיסם.
***
ניקח לדוגמה אמן המוזמן להציג תערוכת יחיד באחד המוזיאונים הגדולים. לרוב מדובר במחוות הכרה שאמנים זוכים לה רק לאחר שנים ארוכות של פעילות, מספר לא מבוטל של תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד, זכייה בפרסים, ביקורות וניתוח של יצירותיהם במגזינים ובמוספים הנחשבים. המוזיאון מפיק קטלוג, האמן זוכה לפרסום, לשורה ברזומה, לליטוף לאגו, ולתשלום שבמקרה הטוב מכסה את ההוצאות. מערכת שלמה מתפרנסת מהתערוכה. ומה על האמן שעבד על התערוכה שנה שלמה, ואפילו כמה שנים? אולי תדאג המערכת גם לפרנסתו?
הגישה היא שהאמן צריך להיות אסיר תודה למוזיאון, לא להיות למעמסה על התקציב, ואם אפשר (ואפשר!), אולי גם לתרום כמה עבודות לאוסף המוזיאון.
אסור לתת יד למצב הזה. הרי המוזיאון צריך לתמוך באמנים ובאמנות הישראלית, לא להפך. לכאורה, תערוכה במוזיאון היא מכשיר נהדר להעלאת ערך העבודות בשוק האמנות. כזה הוא לפחות המצב במערב, אבל אנו משחקים בנדמה-לי: מייצרים אמנות מערבית, מדברים בז'רגון של עמיתינו בעולם המערבי ומשחקים אותה אנשי העולם הגדול, בעוד שבפועל אין בארץ שוק אמנות. מה שנשאר, אם כן, הוא בעיקר הפוזה של האמן הנחשב, שאולי כותבים עליו, מציגים אותו, ופה ושם אפילו קונים עבודות שלו, אבל הגמול שהוא זוכה לו סימבולי בלבד. כששוק האמנות זעיר, וכשהגמול הוא בעיקר סמלי, מתפתח (כפיצוי) האגו, ואיתו הקנטרנות, המרפקנות, חוסר הפרגון, ובעיקר חוסר היכולת להתאגד ולשנות את המצב הקיים.
***
עולם האמנות הישראלי מתקיים במדינה המשיקה לאירופה, מגלגלת עיניים לארה"ב, אבל נמצאת בלב המזרח התיכון. אסור לנו להתפתות ולנכס לעצמנו את המכניזם היוצר את עולם האמנות במערב. אין לנו אותם התנאים, ולכן עלינו ליצור מבנה משלנו. כזה שייקח בחשבון את הצרכים השונים של השחקנים בזירה.
כיום, התקציבים מגיעים בעיקר למוזיאונים ולאוצרים. לכן עיקר הכוח בידיהם. הוסיפו לכך את הסגידה המערבית לתיאוריות פרי האינטלקט, ותקבלו אמנים שמצטופפים בשערי הכנסיות, מחכים כקבצנים להכרה והוקרה.
לצד זאת, חיקוי המערב יוצר לא פעם כמיהה למחירים לא ריאליים בשוק המקומי, דבר המשאיר כמעט את כל האמנים במצב של תת-פרנסה. מעט עבודות נמכרות במחירים יחסית גבוהים. על-פי בדיקה שערכתי בקרב חברי היותר "מצליחים", חישוב חשבונאי אמיתי מראה שבסופו של דבר, גם אלה המוכרים את כל עבודותיהם בתערוכה יוצאים לא פעם חסרים כלכלית בחשבון השנתי הכולל את דמי השכירות עבור הסטודיו, את התשלומים השונים, את החומרים, וכמובן את שעות העבודה שנדרשו ליצירת העבודות.
שינוי מבני יוכל להתקיים רק הודות לשיתוף פעולה ולהתאגדות של אמנים רבים. יש לחתור לשינוי מהותי במודל הקיים. בגלל יחסי הכוחות הקיימים, רוב האמנים נמנעים מעימות עם הממסד, העלול לכאורה לפגוע בהתקדמותם (לאן?), אך חלק לא מבוטל מהשינוי הזה חייב להתבצע על-ידי האמנים תוך עימות עם המערכת. חלקו האחר יכול בהחלט להתבצע תוך שיתוף פעולה איתה.
לדוגמה, כל הגורמים במערכת חייבים להפנים שהשתתפות בתערוכה מוזיאלית (גם קבוצתית) חייבת לכלול תשלום לאמנים המשתתפים. קודם כל צריכים להפנים זאת האמנים עצמם. אין זה משנה אם מדובר בתערוכה קטנה בתקציב דל או בתערוכה מדושנת הניזונה מתקציבים ציבוריים, מסחריים ופילנתרופיים. כל עוד אנו, האמנים, לא נפנים את העובדה שזהו מקצוענו ושחלק מהתקציב מגיע גם לנו, המצב הנוכחי יונצח. במקרה של תערוכת יחיד, למשל, נוכל לשאוף להעביר תקנות שיקבעו כי מוזיאונים ציבוריים יחויבו לרכוש כמה עבודות של האמנים המציגים בהם.
דוגמה אחרת לשינוי אפשרי, שיחייב שיתוף פעולה של כל השחקנים במערכת, הוא יצירת לובי שיביא לשינוי חקיקתי במערכת המיסוי, ויעודד רכישת אמנות ישראלית על-ידי ניכוי או זיכוי מס. הישג אחד כבר אפשר לזקוף לזכות אימפקט, הארגון המקצועי של האמנים הפלסטיים בישראל, שהשיג הקלה בשיטת חישוב המס הנגבה מאמנים.
יכולתו של האמן להתפרנס מעבודתו כיוצר עצמאי היא אינטרס ראשון במעלה של כל האנשים המצויים בעולם האמנות. אמן שמתפרנס מיצירתו יכול להקדיש את מירב זמנו ליצירה. עצמאות כלכלית של אמנים יכולה גם לעזור לפתיחת ערוצים חדשים של תצוגה ושיתופי פעולה. התהליך כרוך בביזור הכוח ובשינוי מבני השליטה הקיימים, דבר שיכול ודאי לאיים על ההגמוניה הנוכחית, ובכל זאת, בסופו של דבר ייצא כל עולם האמנות נשכר.
גרסה קודמת של המאמר פורסמה בקטלוג-עיתון של התערוכה "עניים, מדינה, עשירים", שאצרה יעל כץ
