מיתוסים של העתיד הקרוב

מיוחד למארב: תרגום עברי ראשון לסיפור מאת באלארד

מאנגלית: לאה ששקו
כשהגיע הערב, שפרד ישב עדיין בתא הטייס של המטוס הנטוש, אינו מוטרד מהגאות הערבית שעשתה את דרכה מהחוף לעברו. הגלים הראשונים כבר הגיעו אל גלגלי מטוס הססנה והעיפו חיצי נתזים אל גוף המטוס. מי הלילה הכהים שטפו ללא לאות את קו החוף של פלורידה בקצפם הזורח, כאילו מנסים להעיר את דיירי הרפאים של הברים והמלונות הנטושים.
אבל שפרד ישב, רגוע, ליד ההגאים, וחשב על אשתו המתה, על כל ברכות השחייה הריקות בקוקואה ביץ' ועל מועדון הלילה המשונה שראה אחר הצהריים מבעד לחופת היער שכיסתה כעת את מרכז החלל הישן. הוא העלה על הדעת הן קזינו בלאס-וגאס, בשל חזית הניאון הנוצצת שלו, והן את הטריאנון הקטן בגני ורסאי – גמלון קלאסי קטן ומלא חן נשא את גג הכרום – והתגשם פתאום בין הדקלים והאלונים הטרופיים, בלתי מציאותי יותר מכל אתר הסרטה שהוא. שפרד טס מעליו, לא יותר מחמישה-עשר מטר מגג המראות, כמעט מצפה לראות את מארי אנטואנט בכבודה ובעצמה, מופיעה בתלבושת חלבנית של קזינו גולדן-נאגט מול קהל תנינים משחרים לטרף.
לפני גירושיהם, מוזר לציין, תמיד נהנתה איליין מטיולי סוף השבוע שערכו מטורונטו לפארק אלגונקווין. הם קרעו בגאווה את המרחבים בקרוון הכרום המפואר, חריג בין האצטרובלים ועצי הבתול ממש כמו פיסה מודרנית זו של ארמון ורסאי פלואורסצנטי. כך או כך, מראה מועדון הלילה הביזארי החבוי במעבה היערות של כף קנדי, וההתנהגות המשונה של דייריו, שיכנעו את שפרד שאיליין עדיין חיה, ויש להניח שהיא אסירה של פיליפ מרטינסן. מועדון הלילה הכרומי, שנבנה מן הסתם שלושים שנה קודם לכן בידי פקיד דיסנילנד גבוה בעל חשיבה קלאסית, יפנה אל חוש האבסורד של הנוירוכירורג הצעיר, וישמש שיא צעקני ומניח את הדעת למאורעות העצובים אשר חיברו בין שניהם ביערות הקודרים בחצי האי פלורידה.
מכל מקום, מרטינסן היה ערמומי דיו כדי לבחור מועדון לילה כחלק מתוכניתו המורכבת לפתות את שפרד אל האוויר הפתוח. כבר שבועות שהוא מסתובב במלונות הנטושים בקוקואה ביץ', מעיף את עפיפוניו וגלשניו, להוט לשוחח עם שפרד אבל עצבני מכדי לפנות אל האיש המבוגר. ממקום מבטחו בירכתי חדר השינה החשוך של הסטארלייט מוטל – ערב רב של ביתנים מאובקים על כביש החוף – צפה בו שפרד מבעד לחרך בתריסים. בכל יום המתין מרטיסן להופעתו של שפרד, אבל תמיד הקפיד שברכה יבשה תחצוץ ביניהם.
תחילה התרגז שפרד מהאובססיה של הרופא הצעיר לציפורים – הכל, מעפיפוני הנייר בצורת ציפורי קונדור שנתלו כמו גופות חסרות חיים מעל המוטל ועד לאינספור יוני פיקאסו, שצוירו בגיר על דלתות הבקתה בשעה ששפרד ישן. אפילו עכשיו, בעודו יושב על החוף בתוך הססנה שטוף הגלים, ראה את פרופיל ראש הנחש המצויר על החול הרטוב, חלק מציפור אצטקית עצומה שחצה בנחיתתו שעה קודם לכן.
הציפורים... איליין התייחסה אליהן במכתביה האחרונים מפלורידה, אבל אלה היו יצורים שדאו בתוך ראשה, והיו מיוחדות בהרבה מכל דבר שהיה נוירוכירורג מסוגל להמציא, כימרות עטורות נוצות ותכשיטים שיצאו היישר מגני העדן של גוסטב מורו. עם זאת, שפרד בלע לבסוף את הפתיון, קיבל את העובדה שמרטינסן רוצה לדבר איתו, ובתנאיו שלו. הוא הכריח את עצמו לצאת מהמלון, הסתתר מאחורי משקפי השמש הגדולים ביותר שמצא בין מאות הזוגות המושלכים על קרקעית ברכת השחייה ונסע אל שדה התעופה המואר בטיטוסוויל. הוא הטיס את מטוס הססנה המושכר מעל חופת היער במשך שעה וחיפש סימן כלשהו למרטינסן ועפיפוניו בכל רחבי כף קנדי.
מתפתה לשוב על עקבותיו, שפרד טס הלוך ושוב מעל המישורים הנטושים והטורדים, מעל מסלולי ההמראה העצומים שהובילו אל שמים שהדעת אינה תופשת ומעל מתקני השיגור המחלידים שדמו להמוני גוויות הנשענות על ארונות הקבורה השחוקים שלהן. כאן בכף קנדי גווע לו חלק קטן של החלל. אור אזמרגד שופע קרן בתוך היער, כמו בוקע מפנס עצום שהודלק בלב מרכז החלל. ההילה המרצדת הזאת, אולי זרחניותה של פטרייה יוצאת דופן כלשהי על העלים והענפים, התפשטה כלפי חוץ, הגיעה עד רחובותיה הצפוניים של קוקואה ביץ' וחצתה את אינדיאן-ריבר לעבר טיטוסוויל. אפילו החנויות והבתים הרעועים רצדו באור הרב מדי.
סביבו היו הרוחות הקורנות כמו מלתעותיה הפעורות של ציפור בדולח, האור מהבהב בין שיניה. שפרד נאחז בביטחון שהעניקה לו חופת הג'ונגל, מטה את כנפי הססנה בין להקות הפלמינגו והזהבנים שהיו פזורות במסלולו. בטיטוסוויל, רכב סיור ממשלתי נסע לאורך אחד הכבישים הבודדים והריקים, אבל איש מלבד יושביו לא התפתה לצאת מהבית, והתושבים המעטים נחו בחדרי השינה בעוד היער מתפשט סביב חצי האי פלורידה, סוגר עליהם.
אז, כמעט בצל פיגומי השיגור של אפולו 12, ראה שפרד את מועדון הלילה. המום לנוכח חזית הניאון, האט את הססנה. גלגלי המטוס הרעידו את כפות התמרים כשסחט מן המטוס פרץ נוסף של מהירות והחל בהקפה שנייה. המועדון שכן בקרחת יער סמוך למפרצון רדוד של נהר בננה, ליד מוצב מתפורר שבקצה מסלול בטון. הג'ונגל לחץ את המועדון משלושה כיוונים – כלוב צעקני של תוכים וציפורי מקאו, גן עדן שאבד עליו הכלח לסופי שבוע של אילי הון.
הציפורים התעופפו מול שמשת תא הטייס, ושפרד ראה שתי דמויות הרצות אל היער: אשה קירחת בחלוק בית חולים אפור ואחריה אדם שפניו כהים ומוכרים, צעדיו בטוחים כאלה של סוהר בכלא פרטי. למרות גילה, האשה רצה בקלילות, ונראתה כמעט כאילו היא מנסה לעוף. מבולבלת מרעש הססנה, ידיה הלבנות התנופפו, מחוות סימנים מטורפים אל מול התוכים המבוהלים, כאילו מקווה לשאול את נוצותיהם הבוהקות כדי לכסות את גולגולתה העירומה.
שפרד, שניסה לזהות את אשתו בדמות המטורפת הזו, החל בהקפה נוספת, ואיבד את הכיוון בסבך מפרצונים ושבילי בטון שנמתחו בשטח הבוצי שתחת חופת היער. כששב ומצא את מועדון הלילה, דאה שוב מעל העצים רק כדי לגלות שאת שביל הנחיתה שלו חוסם גלשן מו?נע-אדם שהתרומם אל האוויר מקרחת היער.
הוא היה גדול פי שניים ממטוס הססנה, מלאכת סבתא-סורגת של ניילון נצמד ומיתרי פלדה, שהתנודד שמאלה וימינה מול שפרד ועשה כמיטב יכולתו כדי להסיח את דעתו. שפרד, מסתנוור ממדחף מטוסו שלו, טס מעל הגלשן, ולרגע זיהה את מרטינסן שחור הזקן מדווש בנחישות בתוך מעטפתו השקופה, כמו דג נואש שתלוי מהשמים. אחר כך, ענף ממתין של עץ אלון נגס בגוף הססנה כשסטה אל סילון האוויר שלו עצמו. הענפים החדים קילפו את מעטה הכנף הימנית ועקרו את דלת הנוסע. המום משאגת האוויר, הנחה שפרד את המטוס הבלתי יציב בחזרה לקוקואה ביץ', לנחיתה מגושמת על החול הרטוב, בתוך תרשים העוף הדורס בעל המקור הענק, שמרטינסן התווה עבורו באותו בוקר.

גלים שטפו את תא הטייס הפתוח של הססנה, שולחים קצף קר בקרסוליו של שפרד. פנסים עשו את דרכם לאורך החוף וג'יפ ממשלתי דהר לשפת המים, כמאה מטר מהמטוס. הנהגת הצעירה נצמדה אל השמשה הקדמית, צועקת אל שפרד מעל הפנסים הקדמיים.
שפרד שיחרר את חגורת הבטיחות, עדיין ממאן לצאת מהססנה. הלילה הגיע מהים וכבר כיסה את עיירת החוף המרופטת, אבל הכל קרן עדיין בבוהק שראה מהשמים, שצ?ף פוטונים שהשתחרר מן הביתן ביער, שאשתו היתה אסירה בו. הגלים ששטפו את מדחף הססנה, הברים הריקים, המלונות לאורך החוף ומערכות השיגור הדוממות של מרכז החלל היו מעוטרים במיליוני אורות מיניאטוריים, נקודות מתכתיות שהתוו את קווי המתאר של ממלכה חדשה הממתינה להיבנות סביבו מחדש. שפרד, שחשב על מועדון הלילה ובהה אל תוך החשכה הגחלילית שאפפה את כף קנדי. כבר חשד שזוהי הצצה ראשונה אל פינה קטנה של העיר המפתה, פרוור של עולם שמעבר לזמן, שנפרש סביבו ובתוכו.
הוא הירהר בדימוי הזה בזמן שפתח את הדלת כנגד כוחם של המים, שהגיעו עד מותניו כשקפץ מטה וניצב בהם בעוד שאריות הלילה מגיעות על הגלים. באור פנסי הג'יפ הרגיש את ידיה הכועסות של אן גודווין על כתפיו ונפל לתוך המים, ראשו קדימה. חצאיתה התרוממה וצפה סביב ירכיה כשמשכה אותו אל החוף כמו טייס טובע והניחה אותו על החול החם, בעוד הים נחפז למלא את תעלות הכסף של הציפור הגדולה שכנפיה חבקו אותם.

ועם כל זאת, וחרף טרדות הטיסה, לפחות יכול היה לצאת. שלושה חודשים קודם לכן, כשהגיע לקוקואה ביץ', פרץ שפרד למוטל הראשון שמצא ונעל את עצמו לעד בביטחון שסיפק חדר שינה אפלולי. המסע מטורנטו היה רצף של תחנות רכבת קטנות ואיומות, עיכובים ממושכים בתחנות אוטובוס נטושות ובמשרדים להשכרת רכב, נסיעות מעוררות בחילה במוניות, ממוטט במושב האחורי מאחורי שני זוגות של משקפי שמש כהים ומעילו משוך מעל ראשו כמו צלם ויקטוריאני שעדשתו שלו מעוררת בו עצבנות. כשעשה את דרכו דרומה, אל אור השמש החריף, נופי ניו-ג'רסי, וירג'יניה וקרוליינה נראו בוהקים וקהים בו בזמן, העיירות הריקות למחצה והכבישים המהירים דלי התנועה נחקקות ברשתיות עין עירומות, מודלקות מאל.אס.די. לפעמים נדמה היה שהוא מסתכל אל פנים השמש מתוך גונדולה חסרת יציבות הצפה בלבת השמש, מבעד לאוויר שהיה כזכוכית מגדלת שבכוחה להמס את החלונות המאובקים של המונית.
אפילו טורונטו, והשקיעה המהירה של שפרד אחרי הגירושים מאיליין, לא התריעו מפני מידת נסיגתו האמיתית אל מאחורי קצות עצביו שלו. העיר הנטושה סבבה אותו, והוא הופתע מהיותו אחד האחרונים שהושפעו, ארכיטקט קר רוח למראית עין, שהסתיר מה שהיה למעשה אמפתיה עזה לתחלואי נפש של אחרים. כאב ראש של מזכירה היה שולח אותו לשיטוט חסר מנוח ברחבי משרדי העיצוב. לעתים קרובות חש שהוא עצמו המציא את העולם הגווע סביבו.
עשרים שנה עברו מאז הופיעו לראשונה הסימפטומים המוקדמים של המחלה המוזרה הזאת, שכונתה "מחלת החלל". תחילה פגעה רק במיעוט קטן של האוכלוסייה, מכה שורש כמו מחלה מתמשכת במרווחים הדקים של חיי קורבנותיה, בשינויים מזעריים של הרגלים והתנהגות. תמיד היו אותו חוסר הרצון לצאת אל האוויר הפתוח, עזיבתם של מקום עבודה, משפחה וחברים, סלידה מאור יום, ירידה הדרגתית במשקל, התכנסות אל העצמי חסר המעש, כאילו נתון בשנת חורף. כשהתפשטה המחלה, מכה באחד ממאה מן האוכלוסייה, נדמה היה שהאשם בצמצום שכבת האוזון שהתמעטה במהירות במהלך שנות השמונים והתשעים. ייתכן שהסימפטומים, מופנמות והסתגרות מפני העולם, לא היו אלא תגובה שתכליתה הגנה עצמית מפני איומי הקרינה הסגולה – מקבילה פסיכולוגית למשקפי השמש שמרכיבים העיוורים.
אבל העובדה שהמחלה לוותה תמיד בתגובה מוגזמת לאור שמש, בהתפרצויות מיגרנה פתאומיות ובכאבי קרנית רמזה שמקורה הוא בעצבים. ניכרה הנטייה לעיסוק במיני תחביבים כפייתיים וגחמניים, כמו הדגשת מילים אובססיביות ברומן, הרכבת חידות אריתמטיות חסרות תכלית במחשבון כיס, איסוף קטעי תוכניות טלוויזיה בקלטות וידיאו, ושעות רבות של צפייה חוזרת בהעוויות פנים מסוימות או בתצלומים של גרמי מדרגות.
סימפטום נוסף של "מחלת החלל" הופיע בשלביה הסופניים, והוא זה שהעניק לה את שמה הפופולרי וסיפק את הרמז האמיתי הראשון למחלה. כל הקורבנות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היו משוכנעים שפעם היו אסטרונאוטים. אלפים מקרב הקורבנות שכבו במחלקות בתי חולים אפלות או בחדרי שינה מוזנחים במלונות סוג ג', אינם מודעים כלל לעולם הסובב אותם, אבל משוכנעים שפעם טסו למאדים ולנגה, הלכו לצד ארמסטרונג על הירח. כולם, ברגעי ההכרה האחרונים שלהם, נעשו רגועים ושלווים, ממלמלים כמו נוסעים מנומנמים בתחילתו של מסע חדש, מסעם הביתה אל השמש.
שפרד זכר את הנסיגה האחרונה במחלתה של איליין, ואת ביקורו החותם במרפאה הלבנה ליד נהר סנט לורנס. בשנתיים שחלפו מאז הגירושים נפגשו רק פעם אחת, והוא לא היה מוכן לטרנספורמציה שעברה רופאת השיניים המושכת והמיושבת הזאת, שהיתה למתבגרת חולמנית המתלבשת לקראת הנשף הראשון שלה. איליין חייכה אליו באושר ממיטתה המתקפלת וחסרת הייחוד, שלחה יד לבנה וניסתה למשוך אותו אל הכרית.
"רוג'ר, אנחנו עוד מעט הולכים. אנחנו עוזבים ביחד...".
כשעשה את דרכו החוצה משם, מבעד למחלקות המוצלות, מקשיב לקולות המלהגים, לרסיסי משפטים שמולמלו בז'רגון חלל נשכח למחצה שמקורו במאות סדרות טלוויזיה, חש כי המין האנושי כולו נערך למסע, מתכונן לחזור למולדתו השמש.
שפרד נזכר בשיחתו האחרונה עם מנהל המרפאה הצעיר ובמחוות העצבנות היגעות של הרופא, שלא היה עצבני על שפרד כשם שהיה על עצמו ועל מקצועו.
"גישה מהפכנית? אני מניח שאתה חושב על משהו כמו תחיית מתים?", מרטינסן ראה את העווית החשודה שהקפיצה את לחיו של שפרד, ואחז בזרועו תוך הפגנת אהדה. "אני מצטער – היא היתה אשה יוצאת דופן. שוחחנו במשך שעות. עליך, חלק ניכר מן הזמן...". חיוך עגמומי פצע את פניו הקטנים, שהיו עגומים כפניו של ילד הסובל מתת-תזונה.
בטרם עזב שפרד את המרפאה, הראה לו הרופא הצעיר את התצלומים שצילם, ובהם יושבת איליין על כיסא נוח במדשאת הסגל, מוקדם יותר באותו קיץ. הרמז הראשון למצב רוח מרומם כבר ניכר בשפתיה מלאות החיים, כאילו רופאת השיניים השובבה הזאת דגמה בסתר את גז הצחוק שלה. מרטינסן, ניכר, התרשם ממנה מאוד.
כלום לא ייתכן שהכיוון שלו, כמו זה של מקצוע הרפואה כולו, כלל לא היה נכון? נראה שכל הטיפולים בנזע חשמלי ובחסך חושי, כריתות האונה החלקיות וסמי ההזיה פיספסו את הנקודה. תמיד מוטב לפנות אל המטורפים בשפתם שלהם. הדבר שאיליין וכל שאר הקורבנות ניסו לעשות היה לתור את החלל, להשתמש במחלתם כמטאפורה קיצונית שבאמצעותה יבנו רכב חלל. האובססיה האסטרונאוטית היתה המפתח. מוזר עד כמה היתה תחושת החולי כולה קרובה לסימפטומי הגמילה שהפגינו האסטרונאוטים האמיתיים בעשורים שלאחר תוכנית החלל אפולו, נסיגה אל מיסטיקה ואל שתיקה. הייתכן שמסעות אל החלל החיצון, אפילו המחשבה עליהם או הצפייה בהם בטלוויזיה, היו צעד אבולוציוני כפוי שתוצאותיו לא שוערו? אכילת פרי אסור מסוג מסוים מאוד? ייתכן שעבור מערכת העצבים המרכזית, החלל כלל לא נתפש כמבנה ליניארי, כי אם כמודל למצב מתקדם של זמן, מטאפורה לנצח שהניסיון לתפוש אותו היה טעות...
במבט לאחור, שפרד הבין כי המתין במשך שנים להופעתם של תסמיני המחלה הראשונים בו עצמו, וכי היה להוט מדי לבוא בסודו של המסע הגדול לעבר השמש. בחודשים שקדמו לגירושים בחן בקפידה את הסימנים האופייניים – איבוד המשקל והתיאבון, ההזנחה המזלזלת של הלקוחות והעובדים במשרד הארכיטקטים שלו, חוסר הרצון המתגבר לצאת מהבית, הפריחה האלרגית שהתפשטה על גופו אם ניצב ולו כמה שניות באור השמש. הוא הצטרף לטיוליה של איליין לפארק אלגונקווין, ובילה את כל סופי השבוע כשהוא ספון ברחם הכרום של קרוון האיירסטרים המתכתי, שבעצמו היה כמו תא של אסטרונאוט.
האם ניסתה איליין לגרות אותו? היא שנאה את מוסחות דעתו הכפויה, את התעסקותו האינסופית בשעונים ביזאריים ובשטויות ארכיטקטוניות, ומעל הכל את העניין שלו בפורנוגרפיה. התחביב המאיים הזה צמח מהאובססיה המשונה שלו עם הסוריאליסטים, אסכולת ציירים שהשכלתו ודרך מחשבתו הגיפו בפניו קודם לכן. מסיבה לא ברורה, מצא שהוא מתבונן שעות ברפרודוקציות הציור "טורינו" של דה-קיריקו – באכסדרה השוממה, בפרספקטיבה ההפוכה, בסימני הנטישה. ואז בשיבושי הזמן והחלל של מגריט, בשמים שלו, שנעשו לסדרה של בלוקים ישרים, ובאנטומיות הביומורפיות של דאלי.
אלה האחרונים הובילו אותו לאובססיה לפורנוגרפיה. הוא היה יושב בחדר השינה המואפל, שתריסיו הוגפו כנגד אור השמש המתמגל שנאחז במרפסות של בית הדירות, וצופה כל היום בקלטות וידיאו של איליין ליד שולחן האיפור או בחדר האמבטיה. שוב ושוב הציג את התקריבים שלה כורעת על הבידה, מתנגבת על שפת האמבטיה, בוחנת בזעף מלא תקווה את גיאומטריית שדה הימני. הדימויים המוגדלים של ההמיספרה העצומה הזאת, הקימורים שהתרחבו תחת אצבעותיו של שפרד, זרחו על הקירות והתקרה של חדר השינה.
לבסוף, אפילו איליין הסבלנית התמרדה. "רוג'ר, מה אתה עושה לעצמך – ולי? הפכת את חדר השינה הזה לבית קולנוע של פורנו, ואותי לכוכבת הראשית שלך". היא החזיקה את פניו, כשהיא לוחצת עשרים שנות חיבה בידיה המיואשות. "בשם אלוהים, לך לטיפול!".
אבל שפרד כבר הלך. ובזמן האירוע, שלושה חודשים אחר כך, היתה זאת איליין שהלכה. בערך בתקופה שסגר את משרדו ופיטר את צוות העובדים העייף, ארזה היא את מזוודותיה ויצאה אל מקום המבטחים המפוקפק של השמש העזה.
מעט אחר כך גייסה טראומת החלל נוסע נוסף.
הפעם האחרונה ששפרד ראה אותה היתה במרפאתו של מרטינסן, אבל בתוך שישה חודשים בלבד קיבל את החדשות על התאוששותה המדהימה, התאוששות שהיתה בלי ספק אחת מאותן הפוגות במחלה, שלפעמים שיחררו את המקרים הסופניים ממיטות בית החולים שלהם. מרטינסן נטש את עבודתו במרפאה, חרף הביקורת הגלויה של עמיתיו וההאשמות בהתנהגות בלתי הולמת. הוא ואיליין יצאו מקנדה, נסעו דרומה אל החורף החמים של פלורידה, ועכשיו התגוררו סמוך למרכז החלל הישן בכף קנדי. היא החלימה וקמה ממיטתה, ונפטרה בדרך נס מן הפוגות הדיסוציאטיביות העמוקות.
תחילה היה שפרד ספקן, והניח שהנוירוכירורג הצעיר נעשה אובססיבי כלפי איליין וניסה שיטת טיפול מסוכנת ורדיקלית, תוך ניסיון מוטעה להצילה. הוא דימיין שמרטינסן חטף את איליין, הרים את האשה המטושטשת והיפה עדיין ממיטת בית החולים שלה, נשא אותה החוצה אל מכוניתו ויצא אל אורה האכזרי של פלורידה.
אלא שאיליין, כך נראה, היתה בריאה למדי. בתקופת ההחלמה לכאורה הזאת כתבה לשפרד כמה מכתבים ותיארה את יופיו החשוך, המעוטר, של היער הפרוע שהקיף את המלון השומם שלהם, עם נוף נהר בננה והמשגרים החלודים של מרכז החלל הנטוש. שפרד קרא את מכתבה האחרון באור האביב הקשה של טורונטו, ונדמה לו שפלורידה כולה שינתה את עצמה למען איליין והפכה לרפליקה עצומה של המערות של גוסטב מורו, ממלכה של ארמונות לשם וחיות מיתיות.
"...הלוואי שהיית יכול להיות כאן, רוג'ר. היער הזה מוצף באור כחול עמוק, כמעט כאילו הלגונות הכהות שפעם כיסו את חצי האי פלורידה הגיחו מהעבר והטביעו אותנו שוב. יש כאן יצורים מוזרים שנראים כאילו ירדו מעל פני השמש. הבוקר הסתכלתי על הנהר וממש ראיתי חד קרן הולך על המים, פרסותיו מפורזלות בזהב. פיליפ הזיז את מיטתי אל החלון, ואני יושבת עליה כל היום ומחזרת אחר ציפורים, מינים שמעולם לא ראיתי, ציפורים שנראות כאילו באו מעתיד בלתי רגיל. עכשיו אני בטוחה שלעולם לא אלך מכאן. אתמול, כשחציתי את הגינה, גיליתי שאני לבושה באור, בבגד מוזהב של קשקשים שנשפכו מעורי אל הדשא הזוהר. אור השמש העז משחק משחקים משונים עם הזמן והחלל. אני באמת משוכנעת שהזמן כאן הוא אחר, זורם איכשהו ממרכז החלל הישן. כל עלה ופרח, אפילו העט שבידי והשורות האלה שאני כותבת לך, מוקפים בהילה משל עצמם.
"הכל זז לאט מאוד עכשיו, נדמה שעובר יום שלם עד שציפור חוצה את השמים. היא מתחילה כדרור קטן ומרופט והופכת ליצור מרשים, מקושט ומעוטר נוצות כמו ציפור-נ?ב?ל. אני שמחה שבאנו, אף שבזמנו תקפו את פיליפ. הוא טוען שבואנו לכאן היה הסיכוי האחרון שלי, אני זוכרת שאמר כי עלינו לתפוס את האור, לא לחשוש ממנו. ואף על פי כן אני חושבת שקיבל יותר מכפי שביקש, הוא עייף מאוד, מסכן קטן. הוא מפחד כשאני הולכת לישון, ואומר שכאשר אני חולמת אני מנסה להפוך לציפור. היום אחר הצהריים התעוררתי ליד החלון כשהוא אוחז בי. כנראה שהתכוונתי לעוף לעולמים ולהיעלם בתוך היער.
"הלוואי שהיית כאן, אהובי. זהו עולם שהסוריאליסטים היו עשויים להמציא. אני לא מפסיקה לחשוב שאפגוש אותך איפשהו...".

למכתב צורף פתק ממרטינסן, שכתב לו שאיליין מתה יום אחר כך, ושנקברה, לבקשתה, ביער ליד מרכז החלל. על תעודת הפטירה היתה חותמת של הקונסול הקנדי במיאמי.
שבוע לאחר מכן סגר שפרד את הדירה בטורונטו ויצא לכף קנדי. בשנה האחרונה חיכה בקוצר רוח להשפעתה של המחלה, נכון לקרוא תיגר. כמו כולם, כמעט לא יצא החוצה במשך היום, אבל מראה העיר השוממה והמוארת מבעד לתריסים, העיר שהתעוררה לחיים רק עם רדת החשכה, דחף את שפרד למיני פעילויות חסרות מנוח. הוא היה יוצא אל אור הצהריים המסנוור ותועה בין בנייני המשרדים הנטושים, מחווה מחוות מסוגננות אל מול קירות הזכוכית הדוממים. כמה נהגי מוניות ושוטרים כסויי ראש מאוד הסתכלו עליו כמו רוחות רפאים על רצפת כבשן. אבל שפרד אהב להשתעשע עם האובססיות שלו. מתוך דחף פתאומי היה רץ ברחבי הדירה ופותח את התריסים, הופך את החדרים לסדרה של קוביות לבנות, מכונות רבות כל-כך ליצירת סוגים חדשים של זמן וחלל.
הוא חשב על הדברים שאיליין כתבה במכתבה האחרון. נחוש בדעתו לא להתאבל עליה עדיין, יצא בהתלהבות דרומה. נרגש מכדי לנהוג בעצמו, ונזהר מפני האור הרב מדי, נסע באוטובוס, בלימוזינה שכורה ובמונית. איליין תמיד דייקה בתיאוריה, והוא היה משוכנע שברגע שיגיע לפלורידה, יציל אותה חיש מהר ממרטינסן ויבטיח לשניהם ארכה בשקט הנצחי של יער האזמרגד.
למעשה, מצא רק עולם רעוע של אבק, ברכות שחייה מרוקנות ודממה. עם תום עידן החלל, שלושים שנה קודם לכן, ערי החוף הסמוכות לכף קנדי הופקרו לטובת היער תאב ההתפשטות. טיטוסוויל, קוקואה ביץ' ושטחי השיגור הישנים היו כעת לאזור של אסון רוחני, אזור של סימנים מבשרי רע. שורות של ברים ובתי מלון רבצו בחום, ושלטיהם כמו צעצועים חלודים. ליד הבתים היפים, פעם רכושם של פקחי טיסה ואסטרופיזיקאים, היו ברכות השחייה הריקות למקום מנוחתם האחרון של חרקים מתים ומשקפי שמש שבורים.
שפרד, מגונן על ראשו במעילו, ושילם לנהג המונית הדאוג. כשחיטט בארנקו, המזוודה שלא ננעלה התפקעה לרגליו, חושפת את תכולתה נוכח מבטו התוהה של הנהג: רפרודוקציה ממוסגרת של "צעדת הקיץ" של מגריט, מקרן וידיאו נייד, שתי קופסאות מרק משומר, סט שישה כתבי עת מהוהים של "קאמרה קלאסיק", מארז קלטות שכתוב עליו "איליין/אמבטיה I–XXV", ומהדורת כיס של "כרונוגרמות" מאת מארי.
הנהג נד בראשו, מהורהר. "דוגמיות? מה זה כל הדברים האלה – ערכת הישרדות?".
"מסוג מיוחד". שפרד, שלא הבחין בנימה האירונית בקולו של האיש, הסביר: "זה מכשיר היתוך למכונת זמן. אני יכול להכין אחד גם בשבילך...".
"מאוחר מדי. בני..." בחצי חיוך סגר הנהג את החלונות הכהים ויצא בדרכו לטאמפה בענן אבק זגוגי.
שפרד בחר באקראי את הסטארלייט מוטל ושיכן את עצמו בבקתה שנותרה על עומדה והשקיפה על הברכה הריקה, האורח היחיד במקום לבד מן הרטריוור הזקן שנימנם על מדרגות המשרד. הוא הגיף את התריסים ובילה את היומיים הבאים נח באפלה על המיטה המעופשת, המזוודה לידו, אותה "ערכת ההישרדות" שתעזור לו למצוא את איליין.
עם רדת החשכה ביום השני יצא מהמיטה והלך אל החלון כדי לבחון לראשונה את קוקואה ביץ'. מבעד לתריסי הפלסטיק ראה את הצללים שחצו את הברכה הריקה, מתווים אלכסון שבור לאורך הקרקעית המשופעת. הוא זכר את המלים המעטות שאמר לנהג המונית. נדמה שהגיאומטריה המורכבת של שעון השמש התלת-ממדי הזה הכילה את קודי ההפעלה של מכונת זמן פרימיטיבית, חוזרת מאה פעמים בכל ברכות השחייה הריקות בכף קנדי.
סביב המלון נחה עיירת חוף עלובה, שהברים והחנויות הנטושים שלה התגוננו מפני אור הערביים הסאב-טרופי בכוחן של שמשיות בצבעי פלמינגו ועצי דקל שצמחו מהדרכים הסדוקות ומהמדרכות. מאחורי קוקואה ביץ' ניצב מרכז החלל, כני השיגור שלו כמו פצעים ישנים בשמים. שפרד התבונן בהם מבעד לזכוכית החלבית, ולראשונה היה מודע לאשליה המוזרה שפעם היה אסטרונאוט, שפעם ישב על כיסא מעל הטיל הענק, בחליפת חלל כסופה... מחשבה מגוחכת, אבל הזיכרון הגיע ממקום כלשהו. חרף האימה שהטיל, מרכז החלל היה אזור מגנטי.
אבל איפה נמצא עולם החזון שאיליין תיארה, הגדוש ציפורים מעוטרות? הגולדן רטריוור הזקן שנימנם מתחת למקפצת הברכה לעולם לא יפסע על נהר בננה עם פרסות זהב.
אף שכמעט לא יצא מהבקתה במשך היום – אור השמש של פלורידה עדיין היה חזק מכדי שינסה להתעמת איתו ישירות – שפרד אילץ את עצמו לקבץ יחדיו את מרכיביהם של חיים מסודרים. ראשית התחיל לטפל טוב יותר בגופו. משקלו פחת עם השנים, חלק מן ההידרדרות הממושכת שמעולם לא ניסה להפוך. הוא עמד מול המראה בחדר האמבטיה והביט בהשתקפותו הדוחה – בכתפיו השמוטות, בזרועותיו החיוורות ובידיו הנרפות, אבל פנים של מטורף, עור בלתי מגולח שנמתח לאורך עצמות לסת ולחיים בולטות, מסלולים המעלים על הדעת כניסות למנהרות שכוחות ששני אורות חודרים בהקו מהן. כל אחד נושא בבואה של עצמו שאבד עליה הכלח לפני עשר שנים, אבל שפרד הרגיש שהוא מזדקן ומצעיר בו בזמן – האני הישן והאני העתידי שלו נועדו למפגש מסתורי בחדר השינה של בית המלון הזה.
בכל זאת הכריח את עצמו לבלוע את המרק הקר. היה עליו להיות חזק מספיק לנהוג במכונית, למפות את היערות ואת מסלולי ההמראה של כף קנדי, אולי לשכור מטוס קל ולבצע סקירה אווירית של מרכז החלל.
בין ערביים, כשנדמה היה שהשמים נוטים סוף-סוף על צירם ושופכים את מטען העננים הוורוד שלהם אל מפרץ מקסיקו, יצא שפרד מהמלון וחיפש מזון בחנויות ובסופרמרקטים הנטושים של קוקואה ביץ'. כמה מאנשי העיירה הזקנים יותר התגוררו ברחובות הצדדיים שהצמחייה השתוללה בהם, ובר אחד עדיין היה פתוח למבקרים הנדירים. אביונים ישנו במכוניות מחלידות, ופרוצה מזדמנת תעתה בין הדקלים הפראיים ועצי התמר ההודי כמו רובינזון קרוזו סכיזופרני. מהנדסים ממרכז החלל, שכבר מזמן פרשו לגמלאות, הסתובבו בבגדיהם הלבנים המרופטים ליד חנויות נטושות, מהססים תמיד לחצות את הרחובות המוצלים.
שפרד לקח מ?טען סוללת מחנות מוצרי חשמל נטושה, וכמעט נתקל בבקר שיגור לשעבר, שהופיע בטלוויזיה לעתים תכופות במהלך הקמפיין למניעת פירוקה של נאסא. פניו האדישים ועיניו שמסלולי טילים נשכחים חצו אותן העלו על הדעת את האימומים של דה-קיריקו, נוסחאות מתמטיות מתוות את ראשיהם.
"לא...", מעד והעווה כלפי שפרד פנים שקווי השבר הפרועים שלהם היו לנוסחאות אלגבראיות של עתיד בלתי מושג. "בזמן אחר... 17 שניות...". הוא כשל הלאה באור הדמדומים, נוקש על עצי הדקל ביד אחת, טרוד בספירה פרטית לאחור.
כעיקרו של דבר לא הרבו להתרועע, אורחי דמדומים במלונות נטושים, ששכר דירה לא ייגבה בהם וזכרונות לא ייפרעו בהם לעולם. כולם נמנעו מללכת למרכז הסיוע הממשלתי ליד תחנת האוטובוסים. היחידה הזאת, שחבריה היו פסיכולוגית מאוניברסיטת מיאמי ושני סטודנטים לתואר שני, חילקה חבילות מזון ותרופות לאנשי העיירה המזדקנים הישנים על מרפסותיהם הנרקבות. היה עליה גם לאסוף את הנוודים חסרי הבית ולשכנע אותם לעבור לבית המחסה הממשלתי בטאמפה.
בערב השלישי לשהותו, בעודו בוזז את הסופרמרקט המקומי, הבחין שפרד בפסיכולוגית הצעירה והדרוכה הזו מתבוננת בו מעל השמשה הקדמית המאובקת של הג'יפ שלה.
"אתה צריך עזרה בלעבור על החוק?", היא ניגשה והציצה אל תוך קופסת הקרטון של שפרד. "אני אן גודווין, שלום. מחית אבוקדו, פודינג אורז, אנשובי, אתה ממש מוכן לסעודת חצות. אבל מה עם סטייק פילה? נראה שזה לא יזיק לך".
שפרד ניסה לזוז הצדה. "אין מה לדאוג. אני כאן בחופשה לצורך עבודה... פרויקט מדעי".
היא נתנה בו מבט פיקח. "סתם עוד מישהו שהגיע לחופשת קיץ – למרות שלכולכם יש דוקטורט, שכירי עידן החלל. איפה אתה מתאכסן? נסיע אותך בחזרה".
בעוד שפרד נאבק בקופסת הקרטון הכבדה, היא החוותה לסטודנטים ששוטטו בצדה האחר של המדרכה המוצלת. באותו רגע פנתה אל הרחוב שברולט מחלידה. ליד ההגה ישב גבר מזוקן בכובע בד. הג'יפ חסם את דרכו. הוא עצר והחל להסיע את הרכב הכבד לאחור, ושפרד זיהה את הרופא הצעיר שראה בפעם האחרונה על מדרגות הקליניקה המשקיפות על סנט לורנס.
"ד"ר מרטינסן!", קראה אן גודווין ושיחררה את זרועו של שפרד. "רציתי לדבר איתך, דוקטור. חכה...! המרשם שנתת לי, אני מבינה שהגעת לגיל המעבר –".
מרטינסן נאבק עם מוט ההילוכים התקוע, ונראה שכל רצונו היה רק לברוח מאן גודווין ומשאלותיה. אז ראה את עיניו הדרוכות של שפרד נעוצות בו מעל קופסת הקרטון. הוא עצר, החזיר לשפרד מבט כן וכמעט חסר סבלנות, מבט של חבר ותיק שכבר מזמן הסכין עם מעשה בגידה כלשהו. הוא צימח זקן, כאילו כדי להסתיר מחלת פה או לסת, אבל פניו נראו כפני מתבגר, ובו בזמן כאילו הזקינו בכוחה של קדחת משונה.
"דוקטור... אני דיווחתי –", אן גודווין הגיעה למכונית של מרטינסן. לרגע עוד ניסה להסתיר צרור קשור ברישול של מוטות פליז לווילונות, שנח על המושב לידו. האם תיכנן לעצור את התפשטות היער בבדים יקרים? בטרם הספיק שפרד לשאול אותו, מרטינסן החליף הילוך ונסע משם במהירות, המראה הצדדית שלו משפשפת את ידה המושטת של אן גודווין.
אבל עכשיו לפחות ידע שפרד שמרטינסן אכן כאן, ופגישתם החטופה איפשרה לו לחמוק משם בלי שאן גודווין תבחין בו. הוא סחב את המוצרים אל המלון בעוד הרטריוור הזקן משתרך מאחוריו, ושניהם נהנו מארוחה קלה וטעימה בחשכה, ליד ברכת השחייה הריקה.
הוא כבר הרגיש חזק יותר, משוכנע שבקרוב ימצא את מרטינסן ויציל את איליין. בשבוע שלאחר מכן בילה את שעות הבוקר בשינה, ואחר הצהריים תיקן את מכונית הפליימות הישנה שהפקיע ממוסך מקומי.
כפי שניחש, מרטינסן הופיע שוב מהר מאוד. עפיפון קטן בצורת ציפור החל בטיסותיו הסדירות בשמי קוקואה ביץ'. קו מתארו הכסוף נעלם במקום כלשהו בתוך היער צפונית לעיירה. שני עפיפונים אחרים עלו לאוויר אחריו, והשלישייה התנועעה בשמים השלווים, מוטסת בידי חובב עפיפונים מהיער.
בימים הבאים החלו פריטים ציפוריים אחרים להופיע ברחובות קוקואה ביץ', ורישומים פשטניים של יוני פיקאסו הותוו בגיר על חזיתות החנויות החסומות, על גגות מכוניות מאובקות, ברפש העלים שעל קרקעית ברכת השחייה הריקה של מלון סטרלייט – כולם, ככל הנראה, מסרים מוצפנים ממרטינסן.
הנוירוכירורג הצעיר מנסה, אם כן, לפתות אותו להיכנס אל היער? לבסוף נכנע שפרד לסקרנותו, ובשעת אחר צהריים מאוחרת אחת נסע לשדה התעופה הקטן בטוטסוויל. התנועה על מסלול ההמראה המרופט היתה דלה, וטייס מטוס נוסעים בגמלאות נימנם במשרדו המאובק מתחת לכרזת פרסומת לטיולי תענוגות ברחבי הכף.
בתום התמקחות קצרה שכר שפרד מטוס ססנה חד-מנועי והמריא אל הדמדומים המתרככים. הוא ערך טיסת סיור של היכרות מדוקדקת עם מרכז החלל הישן, ולבסוף הבחין במועדון הלילה המוזר שביער, וראה בחטף ובכאב את רוח הרפאים המוזרה והקירחת שרצה בין העצים. אז צץ פתאום מרטינסן בגלשן, בבירור מנסה לארוב לשפרד ולאלץ אותו להתרסק עם הססנה בג'ונגל. אלא ששפרד נמלט וקירטע בחזרה לקוקואה ביץ' ואל הגאות המתקרבת. אן גודווין גררה אותו פשוטו כמשמעו מהמטוס המוצף, אבל הוא הצליח להפיס את דעתה ולחמוק אל המלון.
באותו ערב נח על כסאו ליד הברכה הריקה וצפה בקלטות הווידיאו של אשתו מוקרנות על הדופן העמוק של הברכה. במקום כלשהו בצירופים האינטימיים של בשר וגיאומטריה, של זיכרון, רכות ותשוקה, נח המפתח לאוויר חי, לזמן ולחלל החדשים שהאסטרונאוטים הראשונים חשפו ללא יודעין כאן בכף קנדי, ושהוא עצמו זכה להצצה בהם באותו ערב מתא הטייס של המטוס הטבוע.

עם שחר נרדם שפרד, אבל שעתיים לאחר מכן העיר אותו שינוי אור פתאומי בחדר השינה החשוך. ליקוי חמה קטן התרחש. האור ריצד, רעד כנגד החלון. שפרד שכב במיטה וראה צל של צדודית אשה ושיער עטור נוצות על התריסים.
שפרד שינס מותניו להתמודדות עם האור הלהוט של שמש הבוקר ועם התפרצות לא נעימה של פוביה, ופתח את התריסים. כחמישים מטרים ממנו, תלוי מעל הכסאות בצדה המרוחק של הברכה, ריחף עפיפון גדול, נושא-אדם. דמותה המצוירת של אשה מכונפת שורטטה לנגד גלגל השמש, זרועותיה פרושות לאורך כנפי העפיפון. צלה נקש על תריסי הפלסטיק, סנטימטרים ספורים מאצבעותיו של שפרד, כאילו מבקשת שייתנו לה לחסות בביטחון של חדר השינה החשוך.
האם מרטינסן מציע לו טרמפ על העפיפון הענק הזה? שפרד, משקפי השמש הכבדים ביותר מגינים על עיניו, יצא מהבקתה והקיף את הברכה הריקה. הגיע הזמן לקריאת תיגר קטנה על השמש. העפיפון ריחף מעליו, מתנפנף קלות, חוט הכסף שלו נעלם מאחורי בית סירות, כקילומטר משם לאורך החוף.
בטוח בעצמו, שפרד התחיל ללכת לאורך כביש החוף. מטוס הססנה נעלם במהלך הלילה, הים סחף אותו. מאחורי בית הסירות מתח מעיף העפיפונים את החוט בכלי הטיס הגדול שלו, וצלה של האשה אירח לשפרד לחברה, זנב שיער הנוצות שלה לרגליו. כבר היה בטוח שימצא את מרטינסן בין סירות המירוץ הנטושות, גולל את ההודעה המעורפלת ששלח לאוויר העז.
שפרד כמעט מעד על צלה של האשה, ועצר כדי להעיף מבט על סביבותיו. בתום שבועות וחודשים כה רבים של הימנעות מאור היום, חש חוסר ביטחון לנוכח הפרספקטיבות המוארות מדי, לנוכח הים הלוחך את קצות מחשבתו, לשונותיו סוטרות בחוף כחיה בוגדנית. הוא התעלם מהתחושה הזאת ורץ לאורך הכביש. מעיף העפיפונים נעלם, חמק לתוך הרחובות העמוסים דקלים.
שפרד השליך את משקפי השמש שלו והסתכל למעלה, אל האוויר. הוא הופתע לגלות שהשמים קרובים אליו הרבה יותר משזכר. נדמה שהיו כמעט אנכיים, עשויי לבנים רבועות בעובי קילומטר וחצי, קיר של פירמידה הפוכה, עצומה בגודלה.
הגלים נדחקו אל תוך החול הרטוב שלרגליו כמו חצרנים מתרפסים בארמון האור הזה. נדמה שהחוף נטה אלכסונית, ששיפוע הכביש התהפך. הוא עצר והתייצב כנגד גג של מכונית נטושה. רשתיות עיניו כאבו, נדקרות באלפי מחטים. בוהק קדחתני עלה מגגות הברים ובתי המלון, משלטי הניאון החלודים ומן העפר הקשה שלרגליו, כאילו ניצב כל הנוף הזה על סף התלקחות.
בית הסירות התנודד מולו, גגו נוטה מצד לצד. דלתותיו הקודרות נפתחו במפתיע, כקירות הר חלול. שפרד פסע לאחור, מסתמא לרגע מהחושך, בזמן שדמות הגבר המכונף הגיחה מהצללים וחלפה בריצה על פני החול לידו, לעבר המחסה שהעניק היער הקרוב. שפרד ראה פנים מזוקנים מתחת לנזר הנוצות, כנפי קנבס מתוחות על מסגרת עץ המחוברת לזרועותיו של הגבר. מנופף בהן מעלה-מטה, כמו טייס תמהוני, הוא רץ בין העצים, כנפיו המגושמות מעכבות אותו יותר מאשר מסייעות לו, ואחת מהן נקרעה מכתפו כשנלכד בין הדקלים. הוא נעלם אל תוך היער, עדיין מנתר מעלה-מטה בניסיון להמריא עם כנפו האחת.
שפרד, מופתע מכדי לצחוק על מרטינסן, רץ אחריו. הוא עקב אחר פתיל המתכת המשתרך מאחורי הנוירוכירורג. העפיפון נושא-האדם קרס על גג חנות כלבו קרובה, אבל שפרד התעלם ממנו והמשיך לרוץ ברחובות הצרים. מתחת לגלגליו האחוריים של טנדר נטוש הגיע השביל לסיומו, אבל שפרד כבר איבד את מרטינסן.
מתווי הציפורים נמצאו מכל עבר, מצוירים בגיר על גדרות ועל גזעי עצים, מאות מהם, יוצרים כלוב עופות מאיים, כאילו ניסה מרטינסן להפחיד את דיירי היער המקוריים ולגרש אותם מהכף. שפרד התיישב על מדרגת הטנדר, מחזיק את קצה פתיל העפיפון הקרוע בין אצבעותיו.
למה לבש מרטינסן את הכנפיים המגוחכות האלה, מנסה להפוך לציפור? בקצה השביל הוא בנה אפילו מלכודת ציפורים פשוטה, גדולה דיה כדי ללכוד קונדור או אדם מכונף קטן, כלוב בגודל של מחסן גינה, שעון על קני במבוק.
שפרד האהיל בידו על עיניו כדי לגונן עליהן מהאור המסנוור ועלה על מכסה המנוע של הטנדר כדי לראות היכן הוא נמצא. הוא נכנס לחלק לא מוכר של קוקואה ביץ', למבוך דרכים שהיער פלש לתוכן. הוא ניצב בעומקו של אזור הבוהק שראה מהססנה, אלומת אור עמומה שכאילו פרצה ממרכז החלל, מאירה כל דבר שנגע בו. האור העמיק אבל הידהד אף יותר, כאילו כל עלה ופרח היו חלון אל כבשן.
מולו, לאורך שורת החנויות והברים הרעועים, היתה מכבסה מוזרה. תחובה בין חנות כלי בית לבין קפטריה נטושה, היא נראתה כמו מקדש מיניאטורי עם רעפים מוזהבים, דלתות עשויות כרום וחלונות זכוכית עם חריטה עדינה. המבנה כולו היה ספוג אור פנימי, כמו מערה עם פנסים ברחוב של מקדשים.
ארכיטקטורה מוזרה כזו חזרה על עצמה בדרכים בקרבת מקום, שאבדו ביער. חנות סדקית, תחנת דלק ותחנה לרחיצת מכוניות נצצו באור השמש, ועוצבו ודאי עבור אותה קבוצת מבקרים להוטי חלל מבנגקוק או לאס-וגאס. הרעפים המוזהבים והחלונות המטאליים התכסו בצמחייה פראית של תמר הודי וטילנדסיה, ויצרו פרוור של תכשיטים ביער.
שפרד זנח את החיפוש אחר מרטינסן, שכבר יכול היה להספיק להתחבא בראש אחד מקני השיגור של אפולו, והחליט לחזור למלון. הוא היה תשוש, כאילו היה גופו עטוי שריון כבד. הוא נכנס אל הביתן הצמוד לקפטריה, וחייך לנוכח עיצוב הפנים האקסטרווגנטי של המכבסה הצנועה. מכונות הכביסה נצבו בתוך גומחות של ברזל וזכוכית מוזהבת – רצף של קאפלות קטנות שנבנו לשם פולחן הסרבלים והמכנסיים של מהנדסי החלל.
אור אדום קרן סביב שפרד, כאילו הזדעזע הביתן מעל רעידת אדמה קלה. הוא נגע ביד אחת בקיר הזגוגי והופתע לגלות שכף ידו מתמזגת עם המשטח, כמו היו היד והקיר דימויים המוקרנים על מסך. אצבעותיו רעדו, מאה קווי מתאר שנערמו זה על גב זה. רגליו תופפו כנגד הרצפה, שולחות את המערבולות המהירות לאורך רגליו ואל ירכיו, כאילו הפך לדימוי הולוגרפי, לרפליקות אינסופיות של עצמו. במראה מעל שולחן המתכת של הקופאי, שהיה לכס מלכות ביזנטי, קרן שפרד כמלאך שרת. הוא הרים מהשולחן משקולת נייר עשויה זכוכית, אבן יקרות עצומה בגודלה, אלמוג רוטט שסמק לפתע בתוך הים האדום של עצמו. האור האדום שקרן מכל משטח במכבסה התעצם בכוח זרם הדם שלו עצמו בעודו מתמזג בהבהוב הבבואות הנכפלות.
שפרד נעץ מבט בידיו השקופות למחצה, יצא מהביתן והתחיל ללכת לאורך הרחוב באור השמש העז. מאחורי הגדרות הנטויות יכול היה לראות את ברכות השחייה הריקות של קוקואה ביץ', כל אחת מהן גיאומטריה מורכבת של אור וצל, סיפונים משופעים המצפינים כניסות סודיות למימד אחר. הוא נכנס לעיר של ינטרות, עיר של חוגות קוסמיות השקועות באדמה, מחוץ לכל בית ומלון, לרווחתם של טיילי זמן אדוקים.
הרחובות היו נטושים, אבל מאחוריו שמע קול פסיעות יגעות מוכר. הרטריוור הזקן השתרך על פני המדרכה, פרוותו משירה שפע של שיער זהוב. שפרד הסתכל עליו, ולרגע אחד היה בטוח שהוא רואה את חד הקרן שאיליין תיארה במכתבה האחרון. הוא השפיל מבט אל מרפקיו, אל אצבעותיו הזוהרות. השמש ציפתה את עורו בנחושת, הלבישה את זרועותיו ואת כתפיו בשריון הכתרה. הזמן התעבה סביבו, אלפי העתקים של עצמו מן העבר והעתיד פלשו אל ההווה ונלפתו בו.
כנפי אור נתלו מכתפיו, מכוסות נוצות מוזהבות שמקורן בשמש, רוחות הרפאים הנולדות מחדש של אני ישן ועתידי התגייסו כדי לחבור אליו כאן, ברחובות קוקואה ביץ'.
אשה זקנה נבהלה משפרד ובהתה בו מדלת בקתה ליד בית הסירות. ידיים שבריריות נגעו בשערה הכחלחל והיא מצאה כי מזקנה בלה הפכה ליפהפייה מפודרת מארמון ורסאי הנשכח של נעוריה, אלפי עצמי צעירים שלה, עצמי מכל יום בחייה, נקבצו לצדה בשמחה, העלו סומק על לחייה המצומקות וחיממו את ידיה דמויות המקלות. בעלה הזקן הסתכל עליה מכיסא הנדנדה, זיהה אותה לראשונה מזה שנים. הוא עצמו הפך לכובש ספרדי המנמנם לחופו של ים קסום.
שפרד נופף לעברם ולעבר הפרוצות והנוודים שהגיחו מהבקתות וחדרי המלון שלהם אל אור השמש, מלאכים ישנוניים שהתעוררו איש-איש אל נעוריו. נהרת האור באוויר החלה להאט, שכבות של זמן עלו זו על זו, רובדי עבר ועתיד הותכו יחדיו. עוד מעט תיעצר גיאות הפוטונים, וזמן וחלל יתקבעו לנצח.
להוט להיות חלק מהעולם המפתה הזה, הרים שפרד את כנפיו והסתובב להתייצב מול השמש.

"למה אתה מנסה לעוף?".
שפרד ישב, שעון על הקיר ליד מיטתו, זרועותיו מהודקות בחוזקה סביב ברכיו, כמו כנפיים פצועות. בחדר השינה החשוך, לידו, היו פרטי הריהוט המוכרים, הרפרודוקציות של מארי ושל מאגריט שהוצמדו למראת שולחן האיפור, והמקרן שהיה ערוך להקרין את גליל הסרט השחור על הקיר מעל ראשו.
בכל זאת נראה החדר מוזר, תא שהוקצה לשפרד על אניית נוסעים משונה, עם הפסיכולוגית הצעירה והמודאגת יושבת למרגלות המיטה. הוא זכר את הג'יפ שלה בדרך המאובקת, את המגאפון שפנה בקול רועם אל זוג הזקנים ואל יתר האביונים בדיוק כשעמדו כולם לעלות אל השמים, מעוף מלאכים. לפתע חזר העולם השגור, עצמי העבר והעתיד שלו חמקו ממנו, הוא מצא את עצמו עומד ברחוב של בקתות וברים רעועים, דחליל עם כלב זקן. האביונים וזוג הזקנים צבטו את לחייהם המיובשות והתפוגגו שוב אל חדרי השינה החשוכים שלהם.
זה היה, אם כן, ההווה. בלי שיבין זאת, העביר את כל חייו באזור האפור והבלתי מלהיב הזה. עם זאת, עדיין החזיק את משקולת הנייר בידו. אף שעכשיו היתה חסרת חיו?ת, כשנישאה אל האור התחילה שוב לזרוח, מזמנת את עברה הקצר ואת עתידה האינסופי לצדה.
שפרד חייך לעצמו. זוכר את הכנפיים הזוהרות – אשליה, כמובן, אותו כתם מטושטש של ריבוא עצמי שזרח מזרועותיו ומכתפיו כמעטה נוצות חשמלי נהדר. אבל אולי פעם, בעתיד, יהיה לאדם מכונף, ציפור זכוכית המוכנה להילכד במלכודת של מרטינסן? הוא ראה את עצמו כלוא במלכודת הקונדור, חולם על השמש...
אן גודווין נדה בראשה לעצמה. היא פנתה משפרד ובדקה בשאט נפש גלוי את התצלומים הפורנוגרפיים שננעצו אל דלתות ארון הבגדים. התצלומים המבריקים היו מכוסים בדיאגרמות מתמטיות שדייר המלון המוזר הזה רשם בעיפרון על נשים מזדווגות, אנטומיה משנית.
"אז זאת המעבדה שלך? כבר ימים שאנחנו צופים בך. מי אתה, בכלל?".
שפרד הרים את מבטו מפרקי ידיו וזכר את הנוזל המוזהב שזרם בעורקים הנוגים כעת.
"רוג'ר שפרד". ומתוך דחף פתאומי הוסיף: "אני אסטרונאוט".
"באמת?". היא ישבה על קצה המיטה כמו אחות מודאגת, מתפתה לגעת במצחו של שפרד. "מפתיע כמה רבים מכם באים לכף קנדי – אם לוקחים בחשבון את העובדה שתוכנית החלל הסתיימה לפני שלושים שנה".
"היא לא הסתיימה". שפרד ניסה ככל יכולתו לתקן בשקט את הצעירה המושכת והמבולבלת הזאת. הוא רצה שתלך, אבל כבר ראה שיש ביכולתה להועיל לו. פרט לכך רצה מאוד לעזור לה ולשחרר אותה מהעולם האפור הזה. "למעשה, ישנם אלפי אנשים שמעורבים בפרויקט חדש – אנחנו נמצאים על ספו של עידן החלל האמיתי הראשון".
"לא השני? אז הטיסות של אפולו היו...?".
"שגיאה". שפרד החווה אל עבר הכרונוגרמות של מארי שעל מראת שולחן האיפור, תצלומים מטושטשים של מעידות זמן שדמו כל-כך לבבואות עצמו שראה לפני בואה של אן גודווין. "חקר החלל הוא ענף של גיאומטריה שימושית, עם קרבה גדולה לפורנוגרפיה".
"זה לא נשמע טוב". היא התחלחלה קלות. "הצילומים האלה שלך נראים כמו מתכון לשיגעון מסוג מיוחד. אסור לך לצאת החוצה במשך היום. אור שמש משלהב את העיניים – ואת המוח".
שפרד לחץ את פניו אל הקיר הקריר ותהה כיצד להיפטר מהפסיכולוגית הצעירה והמודאגת יתר על המידה. עיניו התרוצצו על פני חרכי האור שבין תריסי הפלסטיק. כבר לא פחד מהשמש, והשתוקק לצאת מן החדר החשוך הזה. האני האמיתי שלו היה שייך לעולם הבהיר שבחוץ. כשישב כאן הרגיש כמו בבואה סטטית בתמונה בודדה שתלתה מגליל סרט שבמקרן על השולחן שליד המיטה. הוא הרגיש שכל עברו הוא תמונה קפואה – ילדותו וימי בית הספר, מק'גיל וקיימברידג', להיות שותף זוטר בוואנקובר, החיזור אחר איליין, כל זה נראה כמו המוני סרטונים שהוקרנו במהירות הלא נכונה. חלומות ושאיפות היומיום, התקוות הקטנות והכשלונות הקטנים, היו נסיונות לחבר שוב את האלמנטים הבודדים האלה לשלם אחד. רגשות היו קפלי המתיחה של רשת המאורעות המתוחה יתר על המידה הזאת.
"אתה בסדר? מסכן, אתה לא יכול לנשום?".
שפרד נעשה מודע לידה של אן גודווין על כתפו. הוא הידק את אצבעותיו סביב משקולת הנייר חזק עד כדי כך שאגרופו הלבין. הוא הרפה את אחיזתו והראה לה את הפרח הזגוגי.
כבדרך אגב אמר, "יש כאן ארכיטקטורה מוזרה – תחנות דלק ומכבסות שנראות כמו מקדשים סיאמיים. ראית אותם?".
היא התחמקה ממבטו. "כן, צפונית לקוקואה ביץ'. אבל אני משתדלת להתרחק משם". והוסיפה באי-רצון: "יש אור משונה ליד מרכז החלל, קשה לדעת אם להאמין למה שאתה רואה". היא אמדה את משקלו של הפרח בידה הקטנה, אצבעותיה עדיין חבולות מהמראה הצדדית של מרטינסן. "שם מצאת את זה? זה כמו מאובן מהעתיד".
"זה מה שזה". שפרד הושיט יד ולקח את המשקולת בחזרה. הוא היה זקוק לביטחון שהעניקה לו, היא הזכירה לו את העולם הקורן שממנו עקרה אותו האשה הצעירה הזו. אולי תצטרף אליו שם? הוא הרים מבט אל המצח החזק ואל האף גבה הגשר – אף שנראה כמו חרטום ספינה קטום שיש ביכולתו להישיר מבט ברוחות הזמן – אל כתפיה הרחבות, החזקות דיין לשאת נוצות מכוסות זהב. היה לו דחף פתאומי לבחון אותה, להפוך אותה לכוכבת סרטון וידיאו חדש, לחקור את מישורי גופה כמו טייס הנוגע במאזנת ובמרכב של כלי טיס לא מוכר.
הוא עמד על רגליו ופסע אל ארון הבגדים. בלי לחשוב, התחיל להשוות את דמות אשתו העירומה עם האנטומיה של האשה הצעירה היושבת על מיטתו, עם קווי המתאר של שדיה וירכיה, עם משולשי צווארה ומפשעתה.
"תראה, אכפת לך?", היא נעמדה בין שפרד והתצלומים. "אני לא מתכוונת לקחת חלק בניסוי הזה שלך. ובכלל, המשטרה עומדת לבוא לחפש את המטוס. עכשיו, מה כל זה?".
"אני מצטער". שפרד תפס את עצמו. הוא הצביע בענווה על פריטי ה"ערכה" שלו: סרטי הצילום, הכרונוגרמות והתצלומים הפורנוגרפיים, הרפרודוקציה של מגריט. "זאת מין מכונה. מכונת זמן. היא מופעלת על-ידי הברכה הריקה בחוץ. אני מנסה להרכיב מטאפורה כדי להחזיר את אשתי לחיים".
"אשתך – מתי היא מתה?".
"לפני שלושה חודשים. אבל היא נמצאת כאן, ביער, איפשהו ליד מרכז החלל. הרופא שראית בערב ההוא, זה הרופא שלה. הוא מנסה להפוך לציפור". בטרם הספיקה אן גודווין למחות, שפרד אחז בזרועה וכיוון אותה אל דלת הבקתה. "בואי, אני אראה לך איך הברכה עובדת. אל תדאגי, תהיי בחוץ רק עשר דקות – כולנו פחדנו מדי מהשמש".
היא אחזה במרפקו כשהגיעו לשפת הברכה הריקה והבעת חרדה עלתה על פניה באור החזק. קרקעית הברכה היתה זרועה עלים ומשקפי שמש זנוחים, וניתן היה לראות בהם בבירור רישום של ציפור.
שפרד נשם בחופשיות באוויר הזהוב. לא היו עפיפונים בשמים, אבל בצפון קוקואה ביץ' ראה את הגלשן של מרטינסן חג סביב היער, כנפיו הדקיקות צפות על זרמי האוויר החמים. הוא ירד בסולם הכרום אל קצה הברכה הרדוד, ואז עזר לצעירה העצבנית לרדת אחריו.
"זה המפתח להכל", הסביר בעודה צופה בו ברוב קשב ומסוככת על עיניה מפני האור הנורא. הוא חש כמעט מבוסם כשהצביע בגאווה על הגיאומטריה הנוקשה שיצרו אריחים לבנים וצל. "זה מנוע, אן, מנוע מיוחד מאוד. זה לא צירוף מקרים שמרכז החלל מוקף ברכות שחייה ריקות". מודע לאינטימיות הפתאומית בינו לבין הפסיכולוגית הצעירה, ובטוח שלא תדווח עליו למשטרה, החליט להפוך אותה לאשת סודו. בשעה שהלכו במורד הקרקעית המשופעת, אל הקצה העמוק, חיבק את כתפיה. תחת כפות רגליהם נסדקו עדשותיהם השחורות של עשרות משקפי שמש זרוקים, כמה מבין האלפים שהושלכו אל ברכות השחייה הריקות של קוקואה ביץ' כמו מטבעות לתוך מזרקה ברומא.
"אן, לברכה הזאת יש דלת יציאה. אני מנסה למצוא אותה, דלת צדדית שכולנו נוכל לברוח דרכה. מחלת החלל הזאת – למעשה היא קשורה לזמן, לא לחלל, כמו כל הטיסות של אפולו. אנחנו מתייחסים אליה כאילו היא סוג של שיגעון, אבל האמת היא שאולי היא חלק מתוכנית חירום שתוכננה לפני מיליוני שנים, תוכנית חלל אמיתית, אפשרות לברוח אל עולם שמעבר לזמן. לפני שלושים שנה פתחנו דלת ביקום...".
הוא ישב על קרקעית הברכה הריקה בין משקפי השמש השבורים, גבו פונה אל הדופן הגבוהה של הקצה העמוק, מדבר לעצמו במהירות בעוד אן גודווין רצה במעלה הקרקעית המשופעת כדי להביא את תיק הרפואה שלה מהג'יפ. בידיו הלבנות החזיק את משקולת הזכוכית, דמו והשמש טוענים את הפרח, עושים אותו ללהבה אדומה.

מאוחר יותר, כשנחו יחד בחדר השינה שלו במלון, ובימים שעשו יחד בשבוע שלאחר מכן, הסביר לה שפרד על נסיונו להציל את אשתו, למצוא מפתח לכל מה שמתרחש סביבם.
"אן, תזרקי את השעון שלך, הסיטי את התריסים. חשבי על היקום כעל מבנה סימולטני. כל מה שקרה אי-פעם, כל המאורעות שעוד יקרו אי-פעם, מתרחשים ביחד. אנחנו יכולים למות, ובכל זאת לחיות, בו בזמן. תחושת הזהות העצמית שלנו, זרם הדברים המתרחשים סביבנו, הם סוג של אשליה אופטית. העיניים שלנו קרובות מדי זו לזו. המקדשים המשונים האלה ביער, הציפורים והחיות הנהדרות – גם את ראית אותם. כולנו צריכים לחבק את השמש, אני רוצה שהילדים שלך יחיו כאן, ואיליין...".
"רוג'ר – " אן הסירה את ידיו משדה השמאלי. במשך דקות, כשדיבר, מישש שפרד בכפייתיות את קימוריו, כמו גנב המנסה לפצח כספת. היא הסתכלה בגופו העירום של הגבר הכפייתי הזה, בעור הלבן שהתחלף בכוויות שמש שחורות במרפקים ובצוואר , גיאומטריית אור וצל רב-משמעית כמו זו של ברכת השחייה הריקה.
"רוג'ר, היא מתה לפני שלושה חודשים. הראית לי עותק של תעודת הפטירה".
"כן, היא מתה", הסכים שפרד. "אבל רק במובן מסוים. היא כאן, במקום כלשהו, בזמן הכולל. מי שחי אי-פעם לא באמת יכול למות. אני מתכוון למצוא אותה, אני יודע שהיא ממתינה לי כאן כדי שאחזיר אותה לחיים...". הוא החווה בענווה אל התצלומים שברחבי חדר השינה. "אולי זה לא נראה ככה, אבל זאת מטאפורה שעומדת לעבוד".
כל אותו שבוע, אן גודווין עשתה כמיטב יכולתה כדי לעזור לשפרד להרכיב את ה"מכונה" שלו. כל היום נכנעה למצלמת הפולורויד, לסרטונים של גופה ששפרד הקרין על הקיר מעל המיטה, לתנוחות הפורנוגרפיות האינסופיות שבהן הציבה את ירכיה ואת מפשעתה. במשך שעות צפה שפרד בתמונה קפואה אחר תמונה קפואה, כאילו ימצא בין הדימויים האלה דלת אנטומית, אחד מן המפתחות בצירוף שמרכיביו האחרים היו הכרונוגרמות של מארי, הציירים הסוריאליסטים וברכת השחייה הריקה באור השמש ההולך ומתעצם שבחוץ. בערבים היה שפרד מוציא אותה החוצה אל החשכה ומציב אותה בתנוחות שונות ליד הברכה הריקה, עירומה ממותניה, אשת חלום בנוף של דלבו.
בינתיים המשיך הדו-קרב של שפרד ומרטינסן בשמים שמעל כף קנדי. לאחר סערה נשטף מטוס הססנה הטבוע אל החוף, חלקים מן הכנף ומן הזנב, חתיכות מתא הטייס ומהתושבת. הופעתו המחודשת של המטוס הכניסה את שני הגברים למערבולת של פעילות. המוטיבים של הציפורים הלכו והתרבו ברחובות קוקואה ביץ', רוססו בצבע על חזיתות החנויות המתקלפות. קווי מתאר של ציפורי ענק כיסו את החוף, טופריהן אוחזות בחלקי מטוס הססנה.
וכל הזמן הזה המשיך האור להתחזק, קורן החוצה ממבני השיגור של מרכז החלל, מצית את העצים והפרחים ומרצף את המדרכות המאובקות בשטיח יהלומים. אן הרגישה שההילה הזדונית הזאת האופפת את קוקואה ביץ' מבקשת להיצרב ברשתיות עיניה. חלונות עוררו בה עצבנות, וכל אותם ימים אחרונים הכפיפה את עצמה לרצונו של שפרד. רק כאשר ניסה לחנוק אותה, אגב ניסיון מבולבל לשחרר את עצמי העבר והעתיד שלה מכלאם, ברחה מהמלון ויצאה בדרכה אל השריף של טוטסוויל.

בעוד קול הסירנה של מכונית המשטרה דועך במעבה היער, שפרד נח על הגה הפליימות. הוא הגיע לגשר הישן של נאסא, שחצה את נהר בננה, ורק בקושי הספיק לפנות לכביש גישה נטוש. הוא פתח את אגרופיו, מודע באי-נוחות לעקצוץ שהותיר בידיו מאבקו עם אן גודווין. לו רק היה לו זמן רב יותר כדי להזהיר את האשה הצעירה, להבהיר לה שהוא מנסה לעזור לה, לשחרר אותה מן הבשר הארעי הזה, הכלוא בזמן, שאותו ליטף בחיבה גדולה כל-כך.
שפרד הניע שוב את המכונית ונסע לאורך דרך הגישה שכבר הפך לנתיב ג'ונגל מלא מהמורות. כאן, באי מריט, כמעט בצלם הגדול של המשגרים העצומים, היער נראה כאילו הוא לוהט באור, עולם תת-ימי שכל עלה וענף בו תלויים סביבו בלא משקל. שרידים מעידן החלל הראשון הגיחו מן הסבך כרוחות רפאים מוארות יתר על המידה – מכל דלק כדורי שנתפר למעטה של ליאנות פורחות, מטול רקטות שהתמוטט לרגלי משגר טילים עזוב, רכב זחלילי ענק, שש קומות גובהו, שנראה כמו מלון ברזל, זחליו המשוחררים מתווים שתי דרכי מתכת מבעד ליער.
כחמש מאות מטר משם, במקום שהשביל גווע בו תחת גדר גזעי דקל שקרסה, כיבה שפרד את המנוע ויצא מהמכונית. כעת, כשנמצא עמוק בשטח מרכז החלל, גילה שתהליך היתוך הזמן היה בשלב מתקדם אפילו יותר. הדקלים הנרקבים היו מונחים לצדו, אבל חזרו לחיים, הטבעות הרבות של קליפתם בוהקות באור האזמרגד של הנעורים, קורנים בגוני הנחושת של יער בשל, הדורים בפסיפס האפור של גילם המתמעט.
מבעד לקרע בחופת היער ראה שפרד את מבנה השיגור של אפולו 12 נישא מבין האלונים הגבוהים כמו מחוג של שעון שמש עצום בגודלו. צלו נח על פני מפרצון כסוף של נהר בננה. שפרד נזכר בטיסתו בססנה, והעריך שמועדון הלילה נמצא כקילומטר וחצי בכיוון צפון-מערב. הוא יצא לדרכו רגלית ביער, פוסע מבול עץ אחד למשנהו, מתחמק ממסכי הטילנדסיה שפרשו את פרסקאותיהם המהתלים בעין. הוא חצה קרחת יער קטנה ליד נחל רדוד, שתנין גדול התחמם בהנאה באור שהפיק, מחייך לעצמו בעוד מלתעות הזהב שלו מתחככות באני העבר והעתיד שלו. שרכים מלאי חיים פרצו מהאדמה הלחה, עלים מהודרים פרצו מן העלווה, רובד על רובד של נחושת וירוקת חושלו יחד. אפילו הקיסוס הזוחל הצנוע נראה כאילו הלעיט את עצמו בגוויות אסטרונאוטים שנעלמו לפני שנים. זה היה עולם שניזון מזמן.
מתווי ציפורים היו על העצים, יונים של פיקאסו שורבטו על כל גזע, כאילו שקד שם מישהו על מבצע פינוי והכין את היער כולו לטיסה. מלכודות ענק הוצבו בקרחות היער הצרות, מיועדות בלי ספק ללכידת טרף שאינו ציפורים. שפרד עמד ליד אחד הכלובים והבחין שכולם פונים אל מתקני השיגור של אפולו. כעת, אם כן, מרטינסן אינו פוחד מפני שפרד, אלא מפני יצור אווירי כלשהו העומד להגיח מלבו של מרכז החלל.
שפרד השליך ענף על המלכודת המאוזנת בקפידה. הבמבוק המתיישר ניתז ממקומו והכלוב הכבד נפל על הקרקע בענן עלים, משלח ניצוץ אור שהידהד בין העצים. כמעט מיד התחילה המולה פעלתנית בסבך הדקלונים הקורנים שנמצא כמאה מטר משם. בעוד שפרד ממתין, נחבא מאחורי המלכודת, קרבה לשם בריצה דמותו של גבר מזוקן בתלבושת ציפור מרופטת, חציו ק?רוזו וחציו לוחם אינדיאני, נוצות מקאו צבעוניות קשורות לפרקי ידיו ומשקפי טיסה על מצחו.
הוא רץ אל המלכודת והתבונן בה במבט טרוד. כשראה שהיא ריקה רווח לו, והוא הסיט את הנוצות הבלויות מעיניו ונשא מבט אל חופת העצים שמעליו, כאילו ציפה לראות את טרפו יושב על ענף סמוך.
"איליין...!".
קריאתו של מרטינסן היתה אנחה פתטית. שפרד לא ידע איך להרגיע את הנוירוכירורג הצעיר, וקם על רגליו.
"איליין לא נמצאת כאן, דוקטור – ".
מרטינסן נרתע לאחור, פניו המזוקנים קטנים כפני ילד. הוא נעץ מבט בשפרד ובקושי הצליח לשלוט בעצמו. עיניו שוטטו על פני האדמה והעלווה הבוהקות, והוא נקש קלות ובעצבנות בקצות אצבעותיו המלוכלכות, מבועת בבירור מרוחות הרפאים הללו של עצ?מיו האחרים, הנתלים בו כעת. הוא החווה באזהרה כלפי שפרד, מצביע אל קווי המתאר המתרבים של זרועותיו ורגליו, שיצרו שריון זוהר.
"שפרד, תמשיך ללכת. שמעתי רעש – ראית את איליין?".
"היא מתה, דוקטור".
"אפילו המתים יכולים לחלום!", מרטינסן נד אל שפרד וגופו רעד כבקדחת. הוא הצביע על מלכודות הציפורים. "היא חולמת על טיסה. שמתי את אלה כאן כדי לתפוס אותה אם תנסה לברוח".
"דוקטור...", שפרד ניגש אל הרופא המותש. "תן לה לעוף, אם היא רוצה, תן לה לחלום. ותן לה להתעורר...".
"שפרד!", מרטינסן פסע לאחור, נבעת מידו החשמלית של שפרד המורמת לעברו. "היא מנסה לחזור מהמתים!".
בטרם הספיק שפרד לגעת בו, הנוירוכירורג פנה משם. הוא החליק את נוצותיו וזינק אל בין עצי הדקל, נעלם ביער בנחירת כאב וזעם.
שפרד הניח לו ללכת. עכשיו ידע מדוע העיף מרטינסן את עפיפוניו וגדש את היער בדמויות ציפורים. הוא הכין עבור איליין את כל מרכז החלל, הפך את הג'ונגל לכלוב ציפורים שבו אולי תרגיש בבית. הוא נבעת ממראה האשה המכונפת המתעוררת מערש דווי, וקיווה שיוכל למצוא דרך להחזיק אותה בממלכה המכושפת של יער בכף קנדי.
שפרד עזב את המלכודות ויצא אל בין העצים, עיניו ממוקדות במשגרים שניצבו רק כמה מאות מטרים ממנו. הוא חש ברוחות הזמן המשחקות על עורו, מחשלות את האני האחרים שלו אל זרועותיו וכתפיו, את גלגולו החוזר בישות המלאכית שפסעה ברחובות המרופטים של קוקואה ביץ'. הוא חצה מסלול המראה מבטון ונכנס למעבה היער, עולם של אזמרגד עמוס פרסקאות אקסטרווגנטיים, ארמון ללא קירות.
כמעט הפסיק לנשום. כאן, במרכז בסיס החלל, יכול היה לחוש כיצד טורף הזמן את עצמו במהירות. העברים והעתיד האינסופיים של היער הותכו זה בזה. תוכי ארוך זנב עצר על הענפים מעל ראשו, מתווה חשמלי של עצמו, מרהיב יותר מטווס. נחש משובץ אבני חן נתלה מענף, אוסף אליו את כל הנשלים העטורים שהשיל מעודו.
מפרצון של נהר בננה החליק בין העצים, לשון כסופה הנחה, חסרת תנועה, לרגליו. על הגדה, כחמישים מטר ממנו, היה מועדון הלילה שראה מהססנה, חזיתו הקורנת בוהקת כנגד העלווה.
שפרד היסס על שפת המים, ואז פסע אל פניהם המוצקים. הוא הרגיש את הקיפולים השבריריים תחת רגליו, כאילו הוא הולך על רצפת זכוכית חלבית. בהעדר זמן, דבר לא יכול היה להפר את שלוותם של פני המים. להקת זהבנים החלה להתרומם מהעשב דמוי הקוורץ מתחת למועדון הלילה. הם ריחפו באוויר בדממה, כנפיהם המוזהבות ניצתות באור השמש.
שפרד עלה אל החוף והלך לעברם במעלה המדרון. פרפר ענק פרש באוויר כנפי ארלקין, דומם באמצע מעופו. שפרד עקף אותו והלך אל הכניסה למועדון, אל הגלשן מונע-האדם שנח על הדשא, מדחפו כמו חרב בוהקת. ציפור לא מוכרת ישבה על החופה, זן נדיר של קווצל או טוקן, שרק לאחרונה היתה זרזיר צנוע. היא נעצה מבט בטרפה, לטאה קטנה שישבה על המדרגות, כעת איגואנה מלאת ביטחון, משוריינת בכל עצ?מייה. כמו כל דבר ביער, שניהם הפכו ליצורים אורנמנטליים שכל רשעות נסחטה מהם.
שפרד הציץ מבעד לדלתות הקריסטל אל תוך חלל המועדון הזוהר. כבר יכול היה לראות שהביתן האקזוטי הזה לא היה פעם אלא ביתן של שומר פארקים, מקום מחבוא לתצפיתני ציפורים של סופי שבוע, שהפך באור הזהויות המתקבצות שלו לקזינו המיניאטורי הזה. החלונות הצרפתיים הקסומים חשפו לשכה קטנה אך מהודרת, מעגל של כיסאות חשמליים מרופדים היטב ליד מטבח שהיה כמו קאפלה צדדית בקתדרלת כרום. לאורך הקיר האחורי ניצב מערך כלובים שלא היו בשימוש, והושארו כאן לפני שנים בידי צפר מקומי.
שפרד פתח את הדלתות ופסע אל תוך החלל המחניק. ריח עבש ולא נעים סבב אותו, ריח שלא היה של עקבות ציפורים אלא של גווייה שאיש לא בא לדרוש, ונותרה זמן רב מדי בשמש.
מאחורי המטבח, מוסתר בחלקו בצללים שיצרו הווילונות הכבדים, היה כלוב גדול בעל סורגי פליז מצוחצחים. הוא ניצב על משטח צר, צדו האחד מכוסה בווילון קטיפה, כאילו התכוון להטוטן מוסח דעת כלשהו לבצע תעלול מורכב הכולל את העוזרת שלו ולהקת יונים.
שפרד חצה את התא, נזהר לא לגעת בכסאות הזוהרים. הכלוב סגר על אלונקה קטנה, שמוטותיה הצדדיים מורמים ומוברגים בחוזקה. על המזרן החשוף שכבה אשה מבוגרת בחלוק רחצה. היא בהתה בעיניים רפות בסורגים שמעל פניה, שיערה אסוף במגבת לבנה שנכרכה היטב סביב מצחה. יד דאובת פרקים אחזה בכרית, כך שסנטרה הזדקר קדימה כמו אזמל. פיה היה פעור בפעירת מוות, לוע פעור החושף שיניים סדורות להפתיע.
שפרד השפיל מבט אל העור דמוי השעווה של הפנים שהיו כה מוכרות לו בעבר, שהיו חלק מחייו שנים רבות כל-כך, והמחשבה הראשונה שלו היתה שהוא מסתכל בגופתה של אמו. אבל כשמשך את וילון הקטיפה, אור השמש נגע בכתרי הפורצלן של שיניה.
"איליין...".
שפרד כבר הסכין עם כך שהיא מתה, שהגיע מאוחר מדי למאוזולאום הארעי הזה, המוזיאון שמרטינסן האבל שמר בו את גופתה, נועל אותה בכלוב בעודו מנסה לפתות את שפרד לתוך היער.
הוא הכניס יד בין הסורגים ונגע במצחה. ידו המתוחה שיחררה את המגבת וחשפה את קרקפתה הקירחת. אבל לפני שהספיק להחזיר את כיסוי הגולגולת האפור, הרגיש משהו אוחז במרפקו. ידה הימנית, צרור מקלות גבשושיים שכל תחושה פרחה ממנו כבר מזמן, נעה ולקחה את ידו שלו. עיניה הרפות הסתכלו בשפרד ברוגע, מזהות את הבעל הצעיר בלי כל פליאה. שפתיה החיוורות נעו על שיניה, בודקות את הכתרים המצוחצחים, כאילו מבקשת בזהירות לזהות את עצמה.
"איליין... באתי. אני אקח אותך – " שפרד ניסה לחמם את ידה וחש הקלה עצומה, יודע שכל הכאב וחוסר הוודאות של החודשים האחרונים, חיפושו אחר דלת סודית, השתלמו לבסוף. הוא הרגיש פרץ של חיבה לאשתו, צורך לשחרר את כל הרגשות שאצר בתוכו, שלא הצליח לבטא מאז מותה. היו אלף ואחד דברים לספר לה על תוכניותיו לעתיד, על בריאותו הרופפת, ומעל לכל על מסע החיפוש הארוך אחריה לאורך הברכות הריקות בכף קנדי.
הוא יכול היה לראות את הגלשן בחוץ, את הציפור המוזרה ששמרה על תא הטייס הזוהר כעת, הילה ששניהם יכולים היו לעוף בה משם יחד. הוא שיחק בדלת הכלוב מבולבל מן האור העמום, כמעט אור לוויות, שהחל לנהור מגופה של איליין. אבל כשנעה ונגעה בפניה, אור חמים פשה בעורה האפרורי. פניה התרככו, הנקודות הגרמיות של מצחה נסוגו לכדי רקות חלקות, פיה איבד את עווית המוות שלו והיה שוב לקשת העולצת של הסטודנטית הצעירה שראה לראשונה לפני עשרים שנה, כשחייכה אליו מהעבר השני של ברכת מועדון הטניס. שוב היתה ילדה, גופה הקמל רווה ומתמלא בעצמי העבר שלה, תלמידת בית ספר רעננה שבבואות עברה ועתידה מחיות אותה.
היא התיישבה, הסירה באצבעות חזקות את כיפת המוות מראשה, שיחררה וניערה את התלתלים הלחים של שיערה הכסוף. היא הושיטה ידיים אל שפרד, מנסה לחבק את בעלה מבעד לסורגים. זרועותיה וכתפיה כבר כוסו אור, נוצות החשמל שעכשיו עטה גם הוא, מאהבה המכונף של האשה המכונפת הזאת.
כשפתח את הכלוב ראה שפרד את דלתות הביתן נפתחות אל השמש. מרטינסן עמד בכניסה, מביט באוויר הבוהק, פניו נטולי הבעה כפני סהרורי שהתעורר מחלום אפל. הוא השיל את נוצותיו, וגופו לבש כעת אלפי בבואות נוצצות של עצמו, השתקפויות עבר והווה הנראות מבעד למנסרה של זמן.
הוא החווה לעבר שפרד, מנסה להורות לו להתרחק מאשתו. שפרד כבר היה בטוח שהרופא זכה להצצה בזמן החלום כשהתאבל על איליין בשעות שאחרי מותה. הוא ראה אותה קמה לחיים מן המוות כשבבואות עברה ונעוריה באות לעזרתה, נמשכות לכאן בכוחותיו הלא-נראים של מרכז החלל. הוא פחד מהכלוב הפתוח, מרוח האשה המכונפת הקמה מחלומותיה על שפת הקבר, ומזמנת את לגיון העצמי של עברה כדי שיחזירו אותה.
שפרד היה בטוח שבקרוב מרטינסן יבין הכל, חיבק את אשתו והרים אותה ממיטתה, להוט לאפשר לאשה הצעירה הזאת להימלט אל אור השמש.

הייתכן שכל זה המתין להם מעבר לפינות הנסתרות של חייהם הקודמים? שפרד עמד ליד הביתן והסתכל החוצה בעולם הדומם. ים ענברי, כמעט מוחשי למגע, נמתח מעל השרטונים של כף קנדי והאי מריט. חופה של אוויר יהלומי נתלתה ממבני השיגור של אפולו לאורך היער.
ניצוץ תנועה הבליח מן הנהר שלמטה. אשה צעירה רצה לאורך פני המים, שיערה הכסוף מתנופף מאחוריה כמו כנפיים מקופלות למחצה. איליין למדה לעוף. האור מזרועותיה הפרושות זרח על המים ונימר את עלוות העצים החולפים. היא נופפה לשפרד, קוראת לו להצטרף אליה, ילדה שהיתה גם אמו וגם בתו.
שפרד הלך אל המים. הוא נע מבעד ללהקות הזהבנים התלויות מעל העשב. כל אחת מן הציפורים הנייחות הפכה לתכשיט דחוס, מסונוור מן ההשתקפות של עצמו. הוא לקח את אחת הציפורים מהאוויר והחליק את נוצותיה, מחפש את אותו מפתח שניסה למצוא כשליטף את אן גודווין. הוא הרגיש את משק כלוב הציפורים בידיו, יקום מנו?צ?ה שרעד סביב לב אחד.
הציפור נרעדה והתעוררה לחיים כפרח שהשתחרר ממעטהו. היא פרחה מבין אצבעותיו, מפל של בבואותיה בין הענפים. שפרד שמח לשחרר את הזהבנים, הרים אותם מהאוויר וליטף אותם בזה אחר זה. הוא שיחרר את הפרפר הענק, את הקווצל ואת האיגואנה, את העשים ואת החרקים, את השרכים הקפואים, הלכודים בזמן, ואת הדקלונים שעל שפת המים.
אחרון-אחרון שיחרר את מרטינסן. הוא חיבק את הרופא חסר האונים, חיפש את הגידים החזקים של הסטודנט הצעיר ואת העצמות החכמות של הרופא המזדקן. ברגע פתאומי של התוודעות מצא מרטינסן את עצמו, את נעוריו ואת גילו נטמעים בגיאומטריות הפתוחות של פניו, בפגישה המשמחת של עצמי העבר והעתיד שלו. הוא פסע לאחור והתרחק משפרד, ידיו מונפות בהצדעה נדיבה, ואז רץ על פני העשב אל הנהר, להוט לפגוש את איליין.
שבע רצון, שפרד יצא להצטרף אליהם. היער ישוב לחיים בקרוב, והם יוכלו לחזור לקוקואה ביץ', אל המלון שבו שכבה אן גודווין בחדר השינה החשוך. משם ימשיכו הלאה, אל העיירות והערים בדרום, אל הילדים הסהרוריים בפארקים, אל האמהות והאבות החולמים, החנוטים בבתיהם, ממתינים להתעורר מן ההווה אל הממלכה האינסופית של עצמיהם המלאים זמן.