בית ספר לאמנות תלוי-אתר

בית הספר לאמנות תלוי-האתר מפנה את גבו אל הדו?גמה, תהא זו מודרניסטית או פוסט-מודרניסטית, ומחבק את האלתור; ביסודו הוא תהליך פתוח בקצותיו, תהליך המשתנה מיום ליום

ב-1920 חברה קבוצת תלמידים בבית הספר לאמנות של העם בויטבסק כדי לשנות את העולם ברוח רעיונות הסופרמאטיזם. חודשים ספורים אחרי שייסד את בית הספר המהפכני לאמנות כבר היה מארק שאגאל פ?אס?ה בעיני תלמידיו, וקאזימיר מאלביץ' היה למשיחם החדש. הם כינו עצמם בשם או?נו?ביס (UNOVIS)  – "מאשרי האמנות החדשה" – ענדו על דש מעיליהם את הריבוע השחור של מאלביץ', ויצאו להפיץ ברבים את הבשורה:
"לקראת ציבור חזותי מאוחד!
...הבה נישא את הפלת העולם הישן של האמנויות כאות על כפות ידינו!
...אנו העליונות של החדש...אנו צעירים ונקיים, דרכנו תתפתח האמנות החדשה...איננו חפצים להדמות לאבותינו ומגרדים את דמותם מעל פנינו.
...בהווה אנו מפוזרים בינות לסדנאות לימודים מחולקות ומגודרות. אנו מפוצלים לתאים נפרדים ועושים אמנות לבדנו...עלינו להיאסף יחדיו כסופת הוריקן חזקה כדי להשמיד את הישן וליצור את החדש...הבה נקים צבא אוניברסאלי למען יצירתיות חדשה באמנויות.
...חברים, השילו מעליכם את דעותיכם הקדומות, פתחו את שערי סדנאותיכם ובואו ניצור ציבור מאוחד למען משימתנו המשותפת...חברים, הניפו את דגלי אונוביס. אלה ישמשו כתמרורים הראשונים במדבר בו נברא את העולם החדש".

כיום, שמונים שנה מאוחר יותר, אין דבר רחוק יותר מן המציאות מאשר הלהט האוטופי של חברי אונוביס. אולם למרות כישלונם ההרואי "לברוא את העולם החדש" – למעשה תוך שנים ספורות הם גונו כפורמליסטים בורגניים ורוסקו יחד עם כל האוונגרד הרוסי – הרי שתלמידי האמנות האידיאליסטיים הללו כן הצליחו לשנות מהקצה אל הקצה לפחות מוסד חברתי אחד שהיה מרכזי לחייהם, כמו לחייהם של דורות של אמנים שבאו אחריהם: בית הספר לאמנות.
האקדמיה הישנה לאמנות, מגינת המורשת ומשמרת הסדר המקצועי, החברתי והלאומי, חלפה ללא שוב. במקומה הופיע בתחילת המאה ה-20 בית הספר המודרני לאמנות, מוסד שמאס בכל מה שהדיף ריח של מסורת וביקש להיות מעבדה ניסיונית לחדשנות וליצירתיות. במאמר שכתב על מצב החינוך לאמנות בעידן הפוסט-מודרני, מדגים ת'יירי דה-דוב כיצד העיקרון האקדמי, שהתבסס על השילוש של כשרון-מלאכה-חיקוי, הוחלף על-ידי העיקרון האוונגרדי (אותו הוא מכנה "דגם הבאוהאוס"), שהתבסס על שילוש אלטרנטיבי של יצירתיות-מדיום-המצאה. אולם דה-דוב ממשיך ומאיר מציאות מטרידה שבודאי מוכרת היטב לכל מי שמלמד כיום בבתי ספר לאמנות: "על שני הדגמים אבד כבר הכלח. הדגם האקדמי נכנס למשבר עמוק מן הרגע בו הוכיח כי הוא ראוי לתואר הגנאי 'אקדמיזם'...דגם הבאוהאוס גם הוא נכנס למשבר פתוח. תופעה זו מאוחרת יותר, אך היא אינה חדשה, תחילתה בשנות ה-60, הייתי אומר. גם תופעה זו הולכת יד ביד עם אמנות התקופה, תקופה בה המודרניזם עבר משבר אמון עמוק. כך נוצר עתה המצב הדרמטי בו מלמדים על-פי הנחות יסוד שכבר לא מאמינים בהם". 
ככל שדעך הלהט האוונגרדי ואבדה האמונה באידיאולוגיות המודרניסטיות, כך בהדרגה הפכו בתי הספר לאמנות למעין מתים מהלכים, גופים מוסדיים חסרי נשמה המניעים בכוחה של האינרציה בלבד את גלגליה של מערכת החינוך. תועלתנות צינית ונוחיות דקדנטית ממשיכות להפעיל את פס הייצור המכאני הזה, אך רק כדי להנציח צל חיוור של למידה, ידע או יצירתיות משמעותיים. למעשה, החינוך לאמנות עבר תהליך של הפשטה, תהליך בו הפך לסימן ריק ולעוד אחת מן הקונבנציות שיש לפרקן, לצטטן ולנכסן עד לזרה. הניסוי המודרניסטי הצליח אך החולה גוסס. אמנם "גירדנו את דמותם של אבותינו מעל פנינו", אך לא מצאנו דבר תחתיהם. עבורנו "הציבור החזותי המאוחד", אותה קהילה מגויסת אידיאולוגית שחברי אונוביס חזו בדמיונם המהפכני, אינו אלא שוק גלובאלי אדיש ואחיד. "האמנות החדשה" הוטלה זה מכבר גם היא אל ערימת הזבל, לצידו של "העולם הישן של האמנויות", והריק שנותר מאחור מוגבר על-ידי האשליה המתעתעת של וירטואליות טוטאלית. הפשטנו את עצמנו אל תהום הנשייה.
כמובן שאין לנו חפץ בשיבה נוסטלגית ומניפולטיבית אל אף אחת מהפרדיגמות הטהרניות האבודות, תהייה זו אקדמית, מודרניסטית או לאומית. מה שכן עשוי להועיל לנו הוא מה שאכנה כאן "בית ספר לאמנות תלוי-אתר", ארגון שמכיר נכוחה באתגרים העכשוויים העומדים בפני האמנות והחינוך לאמנות, מייצג אותם במבנה שלו, הופך אותם לנושא של התכנית שלו, והחשוב מכל, ממקם אותם בזמן ובמקום ספציפיים. ההיסטוריה אינה "רעש" רקע שיש להתעלם ממנו בשאיפה אל צורה טהורה או אל מעמד מקצועי, ההיסטוריה היא ההקשר המהותי שבלעדיו אין כלל אמנות. כדי להיות אוניברסאלית האמנות חייבת להיות מעוגנת בפרטיקולארי. שאלות תיאורטיות וצורניות צריכות להישאל בהקשר של מצבים תרבותיים, חברתיים ואישיים אמיתיים. על בית הספר לאמנות תלוי-האתר להיות מכליל; במקום לנסות ולהגדיר מראש היררכיה של משמעות, עליו לשאוף לייצג בתכניתו האקדמית ובמתקניו הטכניים את מרב הכוחות הרלבנטיים בתרבות שבחוץ, תוך העמדת טווח רחב ונגיש של אמצעים – ישנים, חדשים ואלה שבאמצע – לשרותם של התלמידים. בשעה שהאקדמיה במאה ה-19 ציפתה מתלמידיה שיעמידו את כישרונם לשרות המסורת, ובית הספר לאמנות במאה ה-20 ציפה מתלמידיו שיעמידו את יצירתיותם לשרות שבירת המוסכמות, הרי שבית הספר לאמנות תלוי-האתר צריך לסמוך על תלמידיו שידעו, כסוכנים ביקורתיים האמונים על עבודה עם ניגודים, סתירות והבדלים, להגדיר לעצמם את סדר יומם. אין זה מתפקידו של המורה לאמנות לרקוח תרופת פלאים למבוכה העכשווית, אלא רק להציג בפני תלמידיו את הדילמות במרב הדיוק, ההגינות והתשוקה.
בכדי להצליח, בית הספר לאמנות תלוי-האתר זקוק לאנשים אמיתיים, מורים כמו תלמידים. על בית הספר להיבנות, פיזית ומושגית, כמרחב גמיש ודינאמי בו אנשים עם חוויות חיים נבדלות יכולים למצוא את מקומם גם כיחידים וגם כשותפים למרחב ציבורי בו קהילת שיח ביקורתית מתווה את נושאי הדיון שלה ואת ההקשר התרבותי הרחב של פעילותה. הקהילה הביקורתית הינה ליבו של בית הספר לאמנות תלוי-האתר ועצם סיבת קיומו.  בלעדיה, תשאל בצדק השאלה, מדוע ללכת כלל לבית ספר לאמנות? הכשרה טכנית נעלמה מן העולם יחד עם האקדמיות הישנות, הבעה עצמית בלתי-אמצעית פורקה זה מכבר כעוד "מיתוס מודרניסטי", והמדיה הדיגיטאלית החדשה מאפשרת ללמוד מרחוק בלי הסחות הדעת של ריחות הטרפנטין ורחש הקפיטריה. אולם דווקא בהסחות הדעת טמונה המהות, שכן רק במפגש בין הבעה יחידנית וקבלה ציבורית מתחוללת אמנות. הסיבה הטובה היחידה להעדיף לימודים בבית ספר לאמנות על-פני הדרכה עצמית אוטו-דידאקטית טמונה בעצם השהייה במחיצתם של אנשים אחרים, בהזדמנות להראות ולראות, לפתח את נקודת מבט בנוכחותם הפרובלמאטית של נקודות מבט אחרות.
כיום, כמובן, אין לנו שימוש בדגלים של אונוביס ולא ב"צבא האוניברסאלי למען יצירתיות חדשה" שלהם; אלה דכאניים כמו כל שאר הדגלים והצבאות שהכרנו. ההתנגדות לרודנותה של הגלובליזציה מרחיקה אותנו מהפיתוי של הבטחות פשטניות וכוללניות, טכנולוגיות או תיאורטיות, ומקרבת אותנו אל המורכבות הדינאמית של עולמות אמיתיים המקיימים שיח ביקורתי המושתת על הקשבה הדדית וכבוד לזולת. בית הספר לאמנות תלוי-האתר מפנה את גבו אל הדו?גמה, תהא זו מודרניסטית או פוסט-מודרניסטית, ומחבק את האלתור; ביסודו הוא תהליך פתוח בקצותיו, תהליך המשתנה מיום ליום ומקבל את צורתו הכללית מסך פעולותיהם הייחודיות של כל אחד ואחת ממשתתפיו. והחשוב מכל, לעולם לא יהיה בית ספר לאמנות תלוי-אתר אחד דומה למשנהו. יחי ההבדל.

הערות:  
נכתב במקור באנגלית תחת השם The Site-Specific Art School, והוצג באוקטובר 2000 כהרצאת אורח בכנס בינלאומי שהוקדש לחינוך לאמנויות במילניום החדש, שנערך בברצלונה מטעם הארגון האירופאי לבתי-ספר לאמנויות ELIA. המושג "Site-Specific", שמקורו בשנות ה-60 בעבודתם של אמנים אשר דחו את ההרמטיות האידיאליסטית של חלל התצוגה המודרניסטי ובקשו ליצור תוך התייחסות ישירה לנסיבות הפיזיות, הכלכליות והחברתיות שמשפיעות על יצירת האמנות, הוא מאותם מושגים סרבני תרגום לעברית. מכל גרסאות התרגום הנפוצות בחרתי כאן בצורה "תלוי-אתר", אשר למרות סרבולה הינה המתאימה ביותר לרוח טיעוני, בהדגישה את יחסי התלות בין האמנות ובין נסיבות המקום והזמן בהן היא נוצרת.
  תרגום שלי מתוך "From UNOVIS – We Want!", מנשר חתום בידי ועדת היצירה של אונוביס, ויטבסק, 1920 (?), כפי שפורסם ב- Larissa A. Zhadova, Malevich – Suprematism and Revolution in Russian Art, 1910-1930
  Thierry de Duve, "When Form has become Attitude – and Beyond", in Nicholas de Ville and Stephen Foster, eds., The Artist and the Academy, John Hansard Gallery, University of Southampton, 1994, pp. 23-40
  תרגום שלי, ראו הערה 3
  לדיון רחב יותר בביקורתיות וספציפיות תרבותית ראו Alexander Tzonis and Liane Lefaivre, "Why Critical Regionalism Today?", in Nicholas de Ville and Stephen Foster, eds., op. cit., pp. 63-76, and K. Frampton, "Towards a Critical Regionalism: Six Points for an Architecture of Resistance", in Hal Foster, ed., The Anti- Aesthetic: Essays on Post-Modern Culture, Bay Press, Seattle, 1983, pp. 16-30

פורסם בעיתון "טרמינל", גיליון מס. 28, דצמבר 2006