טפילים ברשת

לי יש מלפפון ולך יש עגבנייה. באינטרנט יוכל כל כל אחד מאיתנו לאכול סלט ירקות בלי לגרוע מנפח הסלט של השני. הנכס האינטרנטי הוא המידע, ויש לו ערך רק כשהוא נצרך - ועדיף בכמויות. בהיותה לא פיזית, הופכת האינפורמציה הדיגיטלית לנכס הנמדד באיכות ולא בכמות. תוכן הוא שם המשחק, ועדיף שיהיה אמין. תלים של אינפורמציה ללא פנים מבקשים מאיתנו את אמוננו. ספרייה אינסופית ללא ספרנים שיערבו למהימנותו של הכתוב, מדפים על מדפים ללא אדמה יציבה תחתם.
ובלי דבר יציב להיאחז בו, כיצד תוכל האמנות להציב את עצמה מול המציאות, לצדה או מעליה? איך תוכל לאתגר אותה, להציב מולה מראה, או סימן שאלה? במקום שאין בו ממשי, יש להגדיר את הגבולות מחדש כדי לפרוץ אותם. האמנות שמבקשת לשמור על מעמדה ועל תפקידה החברתי נדרשת עכשיו להגדיר מחדש את הקונקרטי כדי שתוכל שוב להתייצב מולו ולהטיל בו ספק.

אמנות/רשת

הנט-ארט מתרחש בחלל אמנותי חדש. לראשונה יכולים אמנים להפיץ את יצירתם באופן מיידי ובתפוצה עולמית. האינטרנט, מקום שאין בו חומר, מאפשר פוליטיקה אחרת וניהול משאבים שונה מהנהוג בעולם הפיזי - והאמנות האינטרנטית משתמשת ברשת כדי להפוך את עצמה לזמינה לכל, ממש כמו כל משאב אינפורמציה אינטרנטי אחר.
מגבלות המדיום החדש הן רק מגבלות הטכנולוגיה. ברשת נטבעו כבר מרגע לידתה סוגיות אתיקה ואסתטיקה שהאמנות עוסקת בהן זה שנים על שנים: חיי קהילה מול איבוד זהות, שיתוף מול איבוד פרטיות, אופטימיות מודרניסטית מול פסימיות טכנולוגית.
מבנה הרשת מאפשר לה, ולאמנות המתרחשת בה, לפתח בסיס ריזומטי, רוחבי. בסיס שונה בתכלית השינוי מהמבנים הפוליטיים ההיררכיים. זהותו של האמן הפכה למרכיב משני בחשיבותו; המקום הראשון נשמר לאינטראקציה.

אקולוגיה חדשה

"הרשת מציעה ומתחננת לדרכים חדשות של דיבור על אמנות. חשיבה על אמנות על-ידי בחינת הרצף של מזמין/מארח, מוזמן/אורח ולא מוזמן/טפיל נראית מתאימה יותר לתיאור מיני התפקידים והאינטרפרטציות השונים על הרצף מחבר-קורא. כשאני עובדת על פרויקט כזה, המשחק בין היותו טפיל, אורח או מארח הוא שהופך אותו למעניין מבחינת מעמדו האונטולוגי כיצירת אמנות. טפיל רוצה שהמארח שלו יתפקד היטב, כך שהוא עצמו יוכל להמשיך להינשא ולהיות מוזן. מערכת טפילית רוצה גם להבין את המערכת הפונדקאית שלה כדי להוציא ממנה את המקסימום"
          - ליסה ג'בב?ראט

ג'נט כהן, קית פרנק וג'ון איפוליטו, האמנים שמאחורי הארכיונאי הלא אמין (The Unreliable Archivist), לקחו את האתר Adaweb, מאתרי התוכן הראשונים שעסקו באספקט האמנותי של תרבות הרשת, וביצעו סיווג מקדים של תוכנו לארבע קטגוריות ראשוניות (שפה, אימג'ים, סגנון ומבנה) ולארבע קטגוריות שניוניות (פשוט, אניגמטי, טעון, אבסורדי). המבקר באתר בוחר את התוכן שיוצג לפניו לפי הסיווג הראשי והסיווג המשני, ובסך-הכל יכול לבחור מבין 256 קומבינציות אפשריות לצפייה באתר. "הארכיונאי הלא אמין", כתב סטיב דיאז, "הוא חלק מז'אנר באמנות הנט המכונה לעתים 'אמנות טפילית'. מעבר להיותה מושג באקולוגיה של הרשת, הכינוי אמנות טפילית מתייחס בפשטות לעבודה התלויה בפונדקאי. מערכת היחסים בין הטפיל והפונדקאי אמורה, באופן כללי, להיות בריאה כדי להמשיך ולהתקיים. בכך שונה הטפיל מהווירוס".
בעבודה אחרת, Stillman Project של ליסה ג'בב?ראט, מוזמן המבקר לאחוז באחד משלושה קצות חוט: אדום, ירוק או כחול (ולמעשה RGB, הצבעים המרכיבים את האור שמקרין הצג). הצבע נבחר באמצעות מענה על שאלה שהוצבה בכניסה לאתר, והמבקר מוזמן להתחקות אחרי צעדיו של המבקר האחרון שבחר בתשובה זהה, בהנחה שיגלה עניין באספקטים דומים של האתר. בעודו גולש, בעקבות קודמו או שלא בעקבותיו, משאיר גם המבקר הנוכחי מסלול של לינקים הצבועים באדום, ירוק או כחול, והופך בעצמו למעין ספרן חדש. היצירה מציעה דרך חלופית לסיווג האינפורמציה. היא מכריזה מראש על הצבת תייר מזדמן בתפקיד הספרן הלא אמין, הבלתי מהימן, ומזמינה תייר אחר לקבל ממנו הכוונה. ה-Stillman Project מזמין אתרי תוכן באינטרנט לארח אותו אצלם.
מבנה האתר (כל אתר) וצורת הסיווג של תוכנו הם מרכיבים קריטיים בהפיכתו לרלבנטי ובהפיכת האינפורמציה שבו לזמינה - וכמו הספרן הלא אמין, גם הפרויקט של סטילמן משתמש בסיווג מחדש של אינפורמציה נתונה כדי להפוך את מלאכות הסיווג והניווט עצמן ליצירה בהתרחשות.

מ?ספרים מ?ספרים. The Secret Lives of Numbers 

גבולות ההיפרטקסט

באתר Potatoland.org של מארק נאפייר, הטפילות על האינפורמציה היא צורת ביקורת על סוג התוכן שמציעה לנו הרשת. נאפייר יצר את Riot, היוצאת נגד סממנים של קפיטליזם ותרבות של מיתוג, בהשראת התכתשויות בין מעמדות ואידיאולוגיות באיסט-סייד של ניו-יורק. Riot, הוא טוען, היא המקבילה האינטרנטית ל-riot גשמית של ממש, התפרעות פיזית ברחוב. היא משבשת את החוקים הרגילים של רכוש ושל טריטוריה, ועובדת ככור היתוך מתוכנת: מערבלת דפי אינטרנט שונים על מסך אחד, מותחת את התמונות, מערבת את המלים ושוברת את הגבולות ההדוקים בין לא-מקום אחד ברשת ללא-מקום אחר בה.
נאפייר משתמש באוטומציה ובמקריות כדי לעוות ולמתוח את האסתטיקה המוקפדת של הקפיטליזם האינטרנטי. לוגואים נמתחים, טקסטים מעורבלים, התוכן התדמיתי מוצב בשטח שאין בו קרקע יציבה או סדר תבניתי. למרות ההמולה, הדפים אינם מאבדים את אופיים; הקישורים שבהם ממשיכים לפעול, ולהזמין לזירת ההתגוששות דפים נוספים.
הקישור, ההיפר-לינק, הוא הכלי מספר אחת של הנט-ארט. הוא הבסיס הטכנולוגי והקונספטואלי של הרשת, שמאפשר מעבר מכל דף ברשת לכל דף אחר בה. העבודה Readme של הית באנטינג מפגינה גישת הארדקור למבנה הרשת ולשיטת ההיפר-טקסט, במהותה הראשונית. Readme הוא השם הסטנדרטי שניתן לקבצים המכילים אינפורמציה בסיסית על תוכנות וכדומה. Readme הוא ציווי: קרא אותי. מי עומד מאחורי הציווי הזה? הטקסט שמרכיב את העבודה Readme, מסתבר, הוא קטע מראיון שנתן היוצר לג'יימס פלינט, כתב המגזין "Wired". האם פלינט הוא העומד מאחורי הציווי, אם כן? הטקסט, הצבוע אפור בהיר על רקע לבן, כמעט שקוף, מפורק ללינקים. כל מלה שתילחץ תגרום לדפדפן לנסות לאתר אתר אינטרנט שכתובתו www + מלה + com. הטקסט של פלינט על באנטינג הופך למאגר מידע מקרי של קישורים לאתרים שונים - מאגר שמבצע פעולת קריאה טפילית על מנגנון קוד השיו?ם של האינטרנט. קישורים רבים הם, מטבע הדברים, קישורים מתים. אחרים מובילים לאתרים שאין כל כל קשר ביניהם ובין העבודה (www.incident.com, למשל). מעטים מהאתרים הנשלפים בלחיצה על הטקסט דווקא הולמים את ההקשר במאמר (www.yahoo.com, למשל).
שוב חזרנו לציווי "קרא אותי", והפעם הרשת היא הנמענת. היא ה"קוראת" את הטקסט. בתמורה היא מציגה את דפי האינטרנט שלה ומחזירה את הציווי אלינו.
 

ההפרות והסדר. Riot

con-טקסט

אחד השימושים המעניינים של טפילות על אינפורמציה באינטרנט הוא עבודות זמן-אמת. העובדה שהאינפורמציה המרכיבה את היצירה קונקרטית, נכונה לעכשיו, מוסיפה לה ערכים שלרוב אנחנו מכירים רק ממיצגים ומופעים מוזיקליים. "המודיע" (The Messenger) של גלית אילת ומוש קיינר עושה שימוש בשטף החדשות באתר הישראלי וואלה!. העבודה שולפת את טקסט החדשות היישר מאתר וואלה! ונוסכת אותו בדמות חייל רץ. "המודיע" הוא מיצב נט-ארט בחלל פיזי, ולמעשה אינו נמצא אונליין למעט בזמן היותו מוצג בחלל תצוגה. הדימוי מוקרן באמצעות מקרן המורכב על מנוע ציר, ודמות החייל הטקסטואלי רצה על קירות הגלריה. המעגל הסגור של פוליטיקה-צבא-תקשורת-פוליטיקה הופך מוחשי בחלל. התוכן של הטקסט האקטואלי קריא כעיקרון, אך לא ניתן לעקוב אחריו בשל מהירות התנועה של הדימוי על הקירות. אנחנו יודעים שהוא שם, אבל רואים רק את החייל הרץ. העבודה מורכבת מהטקסט הטפילי בלבד, ולכן ניתוק העבודה מהרשת יותיר אותה ריקה. הדרך היחידה לקטוע את המעגל הזה היא ניתוק מהתקשורת, אך ההקשר שבו מוצבות המלים נשמר גם כשקוראים אותן בהקשר התרבותי המקורי שלהן. הטפיל מציב את הפונדקאי בקונטקסט שונה מזה שהיה לו במצבו הראשוני, וכך מותיר בו צלקת של קונ-טקסט (מלשון con, אסיר).
 

1984, למשל

"ההיקסמות האנושית מהמספרים עתיקת יומין ומורכבת. יחסינו העכשוויים עם מספרים מצביעים על מפותחותו של הכלי כמו גם על מפותחותנו שלנו, המשתמשים בו, העובדים איתו כדי למדוד, ליצור ולנבא את עצמנו ואת העולם שסביבנו. אך כמו כל צמד סימביוטי, הכלי שהיינו רוצים להאמין שהוא נפרד מאתנו (ולכן אובייקטיבי) הוא למעשה בבואה סבוכה של מחשבותינו, תרבותנו ויכולותינו. אחת התוצאות המעניינות של סימביוזה זו היא שהמערכת המספרית שאנו משתמשים בה כדי לתאר דפוסים שונים משתמשת למעשה בצורת דפוסית מראש עבור התיאור"
          - גולן לוין

חייהם הסודיים של המספרים (The Secret Lives Of Numbers) של גולן לוין דווקא משחררת את האינפורמציה מהאנונימיות שלה ומציבה אותה בקונטקסט תרבותי. היצירה היא מעין מדד פופולריות של המספרים בין 1 ל-100,000. העבודה מתבססת על הערכים הנומריים והטקסטואליים שהזינו גולשים במנוע חיפוש אינטרנטי מרכזי במשך כמה שנים. הממשק ממפה את מספר הפעמים שבהן הוזן כל מספר כערך לחיפוש, ואף מציג דוגמאות של ההקשרים שבהם צוינו המספרים. כך אנו למדים שמספרים כמו 486, 911, 1492, או 90210 פופולריים יותר משכניהם מפני שהם מציינים תאריכים חשובים, מספרי טלפון, שמות צ'יפים של מחשב או שמות של תוכניות טלוויזיה מפורסמות. מיפוי המספרים מאפשר לנו לגלות דפוסים של שימוש בהם, ומפנה זרקור דווקא אל הנתונים ה"יבשים". האמון שאנו נותנים בשיטה העשרונית שורשי ומוחלט עד כדי שכך שאנחנו שוכחים לגמרי שהיא מבוססת על הפרט ביולוגי/ביוגרפי המקרי שנולדנו עם 10 אצבעות ולא, למשל, עם שבע.
מדדי הפופולריות שעורך לוין למספרים הם שוב פעולה טפילית של הוצאה מקונטקסט. גם כאן מאפשרת לנו הטפילות לבחון מחדש את הנתונים היבשים. יותר מזה: היא דורשת מאיתנו להכיר בעובדה שגם הנתונים האמפיריים מפסיקים להיות אובייקטיביים ברגע שבו אנחנו מציבים אותם בקונטקסט.

פרזיט. Parasite

גוף בתוך גוף בתוך גוף

כמו בטבע, גם ברשת יוצרת הטפילות מצב שבו ישות אחת מקיימת יותר מגוף חי אחד. Parasite, עבודת נט/פרפורמנס עתיקת יומין (1997) של אמן הגוף האוסטרלי סטלארק, משרטטת את הזיקה הזאת בצורה ישירה. סטלארק יצר תוכנה הסורקת את הרשת כולה בחיפוש אחר תמונות שונות. התמונות נשלחו מהמחשב אל משקפי מסך שעל ראשו של האמן, והוקרנו במקביל בחלל התצוגה ועל גופו. התמונות גם מופו לכדי קוד שנשלח אל מערכת גירוי שרירים, שהפעילה את גופו של האמן ואת היד השלישית שלו – זרוע רובוטית שחוברה תחת זרועו הימנית – לפי התמונות שהועלו ברשת.
התמונות שאתה רואה, במלים אחרות, הן שמזיזות את גופך. ותנועת הגוף היזומה הזאת תורגמה, בתורה, לדגם תלת-ממדי שמועלה בחזרה אל הרשת, בזמן-אמת, עם דגימות סאונד שנוצרו גם הן לפי נתוניהם של חיישנים שהוצמדו לגופו של האמן.
Parasite לא היתה הפעם הראשונה שבה נטפל סטלארק לאינטרנט. בעבודה מוקדמת יותר, "גוף-פינג" (Ping-Body) הוא חובר למערכת גירוי שרירים שקיבלה אותות לפי נתוני צפיפות הגלישה ב-30 אתרים גדולים. הגוף הופך לברומטר של פעילות ברשת, ורוקד ריקוד של אינפורמציה. סטלארק הציב את גופו שלו כטפיל המופעל על-ידי מערכת עצבים חיצונית, דיגיטלית, המסוגלת לעבד אינפורמציה השונה באופיה מזו שחמשת החושים האנושיים יכולים לקלוט.

netפ??ל?ים לאזרח הקטן

המתקפה על ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001 עוררה שתי מגמות מקבילות. ראשונה: שירותי הביון האמריקאיים, ובמיוחד ה-FBI - שהפגינו חוסר אונים מוחלט אל מול האירועים עצמם - החריפו את מדיניות הפרנויה המודיעינית שלהם מיד לאחר שזו הוכיחה את עצמה כבלתי יעילה לחלוטין. שנייה: ציבור רחב מאוד הביע סולידריות ניכרת עם המאמצים המודיעיניים האלו, וויתר כמעט ללא סייג על אלמנטים מהותיים מעקרונות זכויות הפרט.
במסגרת חקירת האירועים נטען שאחד מאמצעי התקשורת העיקריים של הטרוריסטים היה האינטרנט. היתה זו שעתה הגדולה של ה-DCS1000, תוכנת ציתות ומעקב דיגיטלי המשמשת את ה-FBI וידועה גם בשם החיבה קרניבור. התוכנה, מאפשרת לעקוב אחר הופעה של מלים ספציפיות ברשת (פצצה, ג'יהאד, שאהיד, קוקאין וכן הלאה, בהקשר זה) ולחפש אחר דפוסים מחשידים.
שלושה שבועות לאחר הפלת המגדלים התאומים, התאגדה קבוצת אמנים/מתכנתים/פעילי רשת מכל העולם תחת השם RSG [קבוצת תוכנה רדיקלית, Radical Software Group], והחליטה שגם לה מגיע מנגנון פיקוח על נתונים. לבו של הפרויקט הוא ה-CarnivorePE [קרניבור מהדורה אישית, Personal Edition]: תוכנה המנטרת את הפעילות ברשת - גלישה באינטרנט, משלוח מיילים וכן הלאה. אנשי RSG מזמינים את הגולשים להוריד את התוכנה בחינם וליצור עבור עצמם קרניבור-קליינטס – ממשקים יצירתיים הכוללים אנימציה ומנתחים או מפרשים את הפעילות ברשת.
 

ומי בכלל יכול לומר כמה זמן אשאר. The Messanger

"המטרה שלנו", כתבו אנשי RSG, היא להמציא שימוש חדש למעקב אחר נתונים. שימוש המשתחרר מדילמת הגיבור/טרוריסט ובמקום זאת חולם על שימוש עתידי בנתוני רשת". נכון לזמן כתיבת הטקסט הנוכחי נוצרו 12 עבודות (כלומר, קליינטים) של קרניבור. אמני הנט-ארט המובילים בתחום מיהרו להיות הראשונים להשתמש בקרניבור כמנוע מרכזי ליצירת עבודותיהם. אמנים מובילים כמו מארק נאפייר, ג'ושוע דייוויס, ליסה ג'בבראט, גולן לוין, Entropy8Zuper ואיתם אמנים אחרים, מוכרים פחות (דאז), כמו מארק דאגט, יונה ברוקר-כהן ואחרים בחרו מטרה (אתר CNN, למשל) ואינפורמציה לעקוב אחריה (מספר ההופעות של הערך Boo-Yaa Tribe, למשל), ויצרו ויזואליזציה של האינפורמציה הנאספת (למשל מטוסים חגים סביב דגם תלת-ממדי של כדור-הארץ ומפציצים אותו בעוד נשים על פני הארץ צורחות אל מול זוועת המלחמה).
הטכנולוגיה שקרניבור מבוססת עליה היא טכנולוגיה האקרית, המשמשת לפריצה למערכות מחשב. קרניבור מהדהדת סיסמאות האקריות של חופש לאינפורמציה. היא משתמשת באינפורמציה כמקום, כשטח.
"באמנות קונספטואלית", הסביר סול לוויט, "הרעיון או הקונספט הוא האספקט החשוב ביותר של העבודה. כשאמן עושה שימוש בצורת אמנות קונספטואלית, משמע שכל התכנונים וההחלטות מוכנים מראש וההוצאה לפועל היא נושא משני במעלה. הרעיון הופך למכונה שיוצרת אמנות". יצירת האמנות הקונספטואלית היא מבחינת לוויט קוד ליצירת אמנות. קוד המפריד בין מה שפעיל (הקוד עצמו) ובין מה שאינו פעיל (כתיבה, נתונים). השוואה דומה עושה גם נורתורפ פריי כשהוא מדבר על שפה: מבקר הספרות יוצר מטא-טקסט, טקסט ששוכן מחוץ לקובץ המקור. כך בדיוק מתפקדת קרניבור.
אחד מקליינטי קרניבור האחרונים הוא  Police State של ברוקר-כהן. זו אולי העבודה שמהדהדת את הביוגרפיה של קרניבור יותר מכל קליינט אחר. העבודה של ברוקר-כהן עוקבת אחר ערכים זהים לאלה שה-FBI עוקב אחריהם (explosives, לדוגמא, וכן bombarding ו-Kidnap, למשל). הנתונים המתקבלים מתורגמים לקודים זהים לאלה שבהם משתמשת המשטרה כדי לדווח על חשדות לסכנות כאלה; 10-79 לאיום בפצצה, למשל, או 1000 להתרסקות מטוס. המספרים מוזנים לשלט רדיו של 27 מגה-הרץ, המפעיל במקביל 20 מכוניות משטרה על שלט-רחוק. תנועת המכוניות המתקבלת היא מעין כוריאוגרפיה טקסית, מתמטית ומדויקת, ועם תנועתן משמיעים רמקולים את סירנות המשטרה ואיתן קול של שוטר הנוקב בקודים השונים. Police State חושף את המנגנון של מערך מעקב הנתונים: המעקב פוגע בזכויות הפרט של גולשי האינטרנט, אך בד בבד יוצר מצב שבו האינפורמציה שמזינים הגולשים היא זו שפוקדת על המשטרה. השליטה לכאורה שמשיגה המשטרה באמצעות המעקב מתהפכת; המשטרה עצמה נשלטת בידי האינפורמציה שמזינים הגולשים. רשויות החוק הופכות לבובות של כלי המעקב שהציבו הן עצמן.

טפיליטיקה

"להיות טפיל משמעו לאכול אצל שולחנו של אחר. להיות טפיל משמעו להסיט מזון, כסף או אנרגיה, כל חומר, מיעדו המקורי. אבל הטפיל אינו גנב או נוכל. הפונדקאי יוצר תנאים המזמינים את הטפיל להתקרב, במפורש או במובלע. הפונדקאי אינו משמש קורבן לטפיל, אלא בית עבורו. בביתו של הפונדקאי, על הטפיל להיות מנומס ושקט. נראו?ת רבה מדי עלולה להיות קטלנית. במקביל, חייב הטפיל לדעת מתי לאכול ומתי ללכת"
         - מישל סרה

היחסים שבין טפיל ופונדקאי הם תמיד יחסים פוליטיים. נט-ארט טפילית היא תמיד תלוית מקום (site specific, ואולי website specific). היא פועלת במקום אינטרנטי ומגיבה אליו, ובכך מחזקת את עובדת היותו מקום. כשהיא מגדירה את המקום כתלוי מקום אחר, האמנות הטפילית משחזרת את מבנה הרשת כרוחבי, ומבטלת את האוטונומיות שאתרי אינטרנט מנסים לשמר. הגבולות מארח-אורח-מזמין-מוזמן-פונדקאי-טפיל מתמוססים.

"חברים, המתארחים זה בביתו של זה, מתכנסים יחד לארוחה חגיגית, מעניקים זה לזה מתנות, מרוכזים בתוך החוויה המשותפת, שוכחים מי הוא מארח ומי הוא אורח"
- אנדריאס ברוקמן