בציורים, רישומים ועבודות וידיאו, מאתגר פהד חלבי את ההגמוניה האמנותית, היהודית, המגדרית והאתנית בישראל
תערוכתו של פהד חלבי, שהוצגה בקיץ האחרון בגלריית המדרשה בתל-אביב, נפתחה בעבודת וידאו המתארת טקס הנחת תפילין ברחוב ומציגה את הפעולה כניסיון ליצירת אוניברסליזציה של היהדות, באופן שיאפשר גם לאמן להיכנס בשעריה. זהו מעין ניסיון לשלב ביהדות מבט רחב גלות, ולחבר זהות אוניברסאלית נודדת שתחליף את הזהות המקובלת, שאימצה טריטוריה כטוטם וטאבו. שאלת הזהות היהודית-גלותית והאוניברסליות זוכה למגוון מופעים ומבעים. פתאום היא כבר אינה חד גונית, שטחית, אליטיסטית ולאומנית. פתאום חלבי יכול להתקבל ככל אדם "יהודי" מן ה"רחוב", אשר מהלך לצד חסידים ברסלבים אכסטטיים, המאמינים גם הם כי בכוחו של ריטואל הנחת התפילין לאחד ולהביא את המאמין לקישור ישיר עם האל. חלבי מדבר על אוכלוסיות מוחלשות וצבע (בסרט הוא יכול להתקבל גם כרוסי כהה, מזרחי כהה, או אשכנזי כהה), ועל יכולת להתקבל לתוך ה"יהדות", אשר נוכסה בידי הלאומיות והפכה למדירה ואקסקלוסיבית.
בנוסף לוידיאו יוצר חלבי רישומים וציורים ובהם מופיע הסטריאוטיפ המדומיין והממשי של "הטבח הערבי”, אשר מתקשר לכוח לאומי, מעמדי פלסטיני חיובי (ואולי גם רמז למבט על האיסלם), באמצעות הצבע הירוק שברקע. חלבי מהלך בזהירות ובעדינות כמו החתול השחור בציור של פריד אבו-שקרה וכמו האופסימיסט של אמיל חביבי. הוא צוחק ובוכה במפגש עם הציונות-האשכנזית, על הרקע הכחול-לבן שמעטר את ציורי הדיוקן של השרה ציפי לבני ושל שרת החינוך לשעבר לימור לבנת (מהשורש ל.ב.ן, ומעניין ששם משפחתו של חלבי מזכיר את השורש ח.ל.ב). בין השתיים מעמיד חלבי את דיוקנו של הח"כ לשעבר עזמי בשארה, המצויר גם הוא על רקע ירוק ערבי ואסלמי, כשעל פניו חיוך של סנטה קלאוס. כוחה של התמונה נעוץ בעובדה שדווקא בשארה הוא זה אשר "גורש" מן הפוליטיקה היהודית (בטענות שווא על ריגול, ובשיטות רדיפה שהיו נהוגות במאה התשע-עשרה כלפי יהודים באירופה). מעניין לציין כי דיוקנו של בשארה הופיע גם על עטיפת כתב-העת "מעין" וזכה לחשיפה רבה. ניתן לומר כי חלבי הופך את הדימוי החברתי, הפוליטי והאסתטי של השיח הציבורי על ידי הפיכת הקטגוריות החוץ-אומנותיות. כך קטגוריית הגבר הערבי (בשארה), עומדת במרכז ומנוגדת לקטגוריית הנשיות האשכנזית (לבני ולבנת).
פהד חלבי - עזמי בשארה
בין הרישומים האירוניים הקשורים למפגש בין המיניות והמצב הדו-לאומי ובין הציורים הצבעוניים מתקיים יחס מורכב. ברישומים מרגישים את הנפש החיה של חלבי ואת המתח בין הומור לכאב המאפיין את יצירתו, ואילו בציורים הוא מעמיד מסיכה שמרחיקה אותו מן האובייקטים. ברישום אחד אדם עומד על ראשו במין ברייקדאנס מזרח תיכוני של מצב "מיעוט", על רקע הרחוב והבטון הקר. הרקדן נמצא במצב בלתי אפשרי כשראשו, ולא במקרה, אינו מופיע בתמונה. הרישום הזה יכול להיווצר בכל מקום בו קבוצה מוגזעת ומסומנת נדרשת "לרקוד" על מנת להשביע את רצון הקולוניאליסט המקומי. רישום ה"ערבי" (מסומן בכאפייה), אשר מראה לנו את אחוריו וגם רישום האישה הלובשת בגד הים בדוגמת דגל פלסטין, ממשיכים ליצור את התרסת הגוף והמיניות בפני הצופה, בפני הקומפוזיציה, בפני האמנות בישראל ובפני הקונטקסט החוץ-תערוכתי.
התערוכה מסתיימת בעבודות וידיאו המתרחשת במטבח תוך כדי האזנה ל"אגן הים התיכון". לצלילי שירי פורים של עופר לוי, פהד ואדם נוסף העונה לשם יהודה מכינים ממולאים. שוב אנו עדים לתביעה ליצור תרבות משותפת יהודית-ערבית וערבית, שמכילה את המרחב הערבי על נקודות ההשקה בין מזרחי ומזרח תיכוני המאפיינות אותו.
