akaKurdistan: צילום ואזרחות כפרקסיס

akaKurdistan: צילום ואזרחות כפרקסיס

בתחילת שנות ה-90, נסעה הצלמת התיעודית סוזן מייזלס לצפון עיראק כדי לתעד את חורבות הכפרים והקברים ההמוניים שהותיר מאחוריו מבצע "אל-אנפאל" ("שלל מלחמה") של סדאם חוסיין. בעקבות עבודה זו, היא יזמה מחקר חזותי של תולדות הכורדים במאה האחרונה.

Özge Ersoy
עברית: עמי אשר

מייזלס וצוות חוקרים החלו לאסוף צילומים ארכיוניים ועכשוויים מאוספים משפחתיים, ארכיונים פרטיים וכלי תקשורת. לאחר מכן התפתח הפרויקט לספר Kurdistan: In the Shadow of History (1997) , ולסדרה של תערוכות, שנתנו את השראתן לאתר akaKurdistan: A Place for Collective Memory and Cultural Exchange, שנועד לצמוח בזכות תרומות של צילומים וטקסטים של מבקרים. ב-akaKurdistan, עבודתה הצילומית של מייזלס מהווה רק שכבה אחת מתוך פרויקט גדול יותר המתפתח באופן מתמשך. בפרויקט זה, השאלה המעניינת אינה רק מדוע מתחילים צלמים תיעודיים ללקט צילומים של אחרים; חשוב לשאול גם מה הפוטנציאל הטמון בדימויים אלה, מעבר לערכם התיעודי.

תמונות תיעודיות שצולמו באזורי מצוקה וסבל שוזרות יחדיו מספר אמצעים ספרותיים; הן מתעדות ומעידות על אמת מסוימת ובה בעת משקפות את תהליכי העדות והחקירה של הצלם. מדובר ביותר מסתם רישום של סצנה מסוימת – מאפיין שנהוג לקשרו עם צילומי חדשות. עוצמתם הרטורית חורגת מעבר למתן עדות גרידא, וחושפת את אשר לא ידענו או התעלמנו הימנו; הנרטיבים החזותיים הללו נועדו להקנות לנו שיטות לדון במה שנלכד בעדשה, ובסופו של דבר להביא לפעולה. תוך כדי כך, דימויים מתפרשים דרך המסגרת המשפטית של זכויות אדם כדי לחתור לפעולה ממשית, ולא פעם באמצעות מונחים מהשפה השגורה – כמו זוועה, אכזריות ורשע – כדי לעורר הזדהות, חמלה או זעזוע. כשההכרה האינטלקטואלית מערבת בתוכה תחושות מוסריות, ניתן לפצות שהצופה יקרא תגר או יעשה צעדים לשינוי המצוקה שבה מדובר. ניתן אפוא לטעון כי האפשרויות למודעות, שינוי וקדמה הן בשר ומבשרה של המסורת התיעודית. יחד עם זאת, פרויקטים כגון akaKurdistan מוכיחים כי לדימויים הנוגעים ליחידים או לקבוצות במצוקה יש פוטנציאל רב יותר מאשר לשמש כראיות, אפיקי התאבלות או דרישות לפיצויים מיידיים. לצילומים יכול להיות גם לשאת אופי תכליתי – לפתוח מרחב פוליטי המאפשר קשרים חדשים בין הצלם, המצולם והצופה.

ברוח דומה, הפורמט של akaKurdistan אינו תואם למלאכת הדימויים התיעודיים המקובלת שבאמצעותה נוהגים צלמים מקצועיים להבנות נרטיבים. נקודת המוצא של הפרויקט היא ארכיון של דימויים נבחרים פרי עדשתם של מגוון יוצרים, והוא מתוכנן לצמוח בזכות תרומות. מייזלס אינה חותרת לעבודה תיעודית מסורתית עם יוצרים שנבחרו מראש; תחת זאת, היא משמשת כמנחה וכמקשרת, אם כי לא כעורכת, כיוון שאתר האינטרנט אינו מגדיר קריטריונים כלשהם להכללת תמונות. הצילומים המופיעים באתר אינם מייצגים שלמות, קול עקבי או סיפור ליניארי, אלא מרמזים לרסיסי היסטוריה ויזואלית פזורים ופתוחים למשמעויות. הן לחוד והן ביחד, צילומים אלה אינם מתגבשים לכדי מסכת טיעונים; אין כל כוונה לנתח את מעמדם האזרחי של הכורדים או להגן עליו, וזאת על אף כותרתו החזקה של הפרויקט. דומה ששאיפת היסוד של הפרויקט היא להציג קטעים פזורים של הסטוריה קולקטיבית הנגלית לעינינו באופן לא שיטתי.

פורמט פתוח זה מהדהד את הדימויים שנלכדו בעדשת המצלמה. אתר akaKurdistan מתמקד באנשים שנאלצו להתמודד עם אפליה שיטתית ודיכוי ארוך שנים מצד משטרים שונים במזרח התיכון; אולם הפרויקט אינו מראה תמיד את הכורדים כקורבנות של צורות אלימות בלתי-אמצעיות וקלות לזיהוי. הוא מציג תמונות של טקסים תרבותיים, חיי יומיום, משפחות ודיוקנים אישיים, לצד דימויים של מלחמות ומעשי טבח. למרות שכולם קשורים לאופן הייצוג התיעודי, הרי שהם אינם משעתקים בצורה ברורה את הקטגוריות של קורבן, מקרבן ועובר אורח. השילוב של צילומים יומיומיים, אם לא בנאליים, ודימויים המעידים על הפרות זכויות אדם, מקשה על קריאת הפרויקט. הארכיון כולו אינו מבטיח לצופה משמעויות או שיפוטים מוסרים מסוימים אודות האלימות שחוו הקהילות הכורדיות, וגם אינו פונה במישרין לאחראי האפשרי לזכויות שנשללו מהמצולמים. תחת זאת, מטרת הפרויקט היא לסבך את הדרישות והפוטנציאל של דימויים תיעודיים.

ראוי לציין כאן את Unknown Image Archive. חלק זה של akaKurdistan מזמין תורמים לזהות צילומים. השאלות הנלוות נראות אולי פשוטות ממבט ראשון: מי צולם? מי צילם? מי מצא? איך שרדה התמונה? התשובות המבוקשות יכולות להתייחס למידע ארכיוני בסיסי, אולם ארכיון הצילומים הלא-ידועים שואף לעורר שיחה וחילופי דברים, ולא לקבע משמעויות וקטגוריות. באחד הצילומים בקבוצה זו, המיוחס לצלם רוסי מראשית המאה ה-20, נראים שמונה בני אדם בתנוחת קידה על רקע מבנים חרוטיים באזור כפרי. לדברי זו שהעלתה את הצילום לאתר, היא קיבלה אותו ב-1992 במחקרה לצורך Kurdistan: In the Shadow of History, אך לא הסתייע בידה לוודא את זהות הצלם או המצולמים. מתחת לצילום מופיע מידע שמסרו תורמים לאתר. כמה הם טוענים שהצילום צולם במזרח טורקיה, צפון עיראק או ארמניה של ימינו, בעוד שאחרים מדגישים בדבריהם את לבוש המצולמים וטוענים כי אין לצילום דבר וחצי דבר עם העם הכורדי. הפרטים עודם לוטים ערפל.


Anonymous, from
Kurdistan: In the Shadow of History, by Susan Meiselas, Univ. of Chicago, 2007

בדומה לכך, צילום נוסף מראה שלושה גברים המצטלמים לרגל טקס ציבורי, ובידיהם חרבות ודגל. מייזלס אשר הוסיפה את הצילום כותבת כי לא ניתן לזהות את בעליו של כתב היד המלווה את הצילום, אך היא ציינה כי אותה תמונה הופיעה גם בספר הסטוריה מוקדם, ויחסה אותה לחגיגות עצמאות הרפובליקה הכורדית מאהאבּאד – נסיון קצר-ימים לכונן אוטונומיה בצפון-מערב איראן באמצע שנות ה-40. "אין לנו כל מושג מי יכול היה לצלם את התמונה הזו", מוסיפה מייזלס, "וגם לא כיצד שרדה את נפילת הרפובליקה הכורדית של מאהאבאד". רשומות התורמים האחרים מציעות פרשנויות אחרות להערה שבכתב יד כמו גם לאדריכלות שברקע. ההערות הללו מוכיחות כי לא ניתן לייחס לדימוי פרשנות חד-משמעית. דימויים נועדו להישאר מאסה אמורפית ועמומה של חומר ויזואלי, כיוון שלא ניתן לקבוע בעבורם משמעויות ודאיות. טבעו האינדקסי של צילומים אלה הוא שמאפשר ל-akaKurdistan להדגיש את רעיון הסובייקטיביות ביחס לפרשנויות של רגעים הסטוריים. בעשותו כן, הפרויקט הפוך הסטוריה ויזואלית להפשטה אותה מכוננים מגוון נרטיבים ופרשנויות, ולאו דווקא כרונולוגיה מבוססת של אירועים, אישים, תאריכים, טקסים ומעשי טבח. הוא מדגיש את אחריות הפרט לקרוא את ההסטוריה ולנסחה מחדש – אפשר שזהו טיעון מיושן – באמצעות חוויה של מיפוי ושיתוף. חשוב מכך, האתר מעודד חליפין וקישוריות במקום לשמש אך ורק כלי לזיהוי או להיזכרות. בכך הוא מקשר בין הצילומים לבין מושג הפרקסיס [praxis].


Anonymous, from
Kurdistan: In the Shadow of History, by Susan Meiselas, Univ. of Chicago, 2007

אופני החליפין והקישוריות הללו הם שנותנים לאתר את הפוטנציאל לאפשר דיאלוג ומו"מ אזרחיים בקרב קהל היעד שלו. "בחלוף הזמן, התברר לי יותר ויותר שלא רק שלא ניתן לצמצם את הצילום לתפקידו כיוצר תמונות, אלא כי בנוסף לכך, תפוצתו הרחבה במחצית השנייה של המאה ה-19 יצרה מרחב של יחסים פוליטיים שאינם מתווכים באופן בלעדי על ידי הסמכות השלטת במדינה ואינם כפופים לגמרי ללוגיקה הלאומית שמאפילה עדיין על הזירה הפוליטית", כתבה אריאלה אזולאי בספרה החוזה האזרחי של הצילום.[1] akaKurdistan מכוון בדיוק למרחב זה של יחסים פוליטיים. הוא עושה זאת לא משום שהפרויקט מנכס לעצמו את המונח "כורדיסטן" – ארץ הכורדים – אלא משום שהוא מהווה פלטפורמה שבה מאפשרים הצילומים תיעוד של גופם, מעודד את הפצתם במרחב הציבורי, ומחליף מחשבות ופרשנויות על צילומים של אחרים. השאלה המרכזית היא אפוא כיצד מתממשת אזרחות המצולמים הכורדים, ולא מי שולט בהם. האתר אינו מהווה צורה פשוטה של התנגדות למשטרים ריבוניים. תחת זאת, הוא מאפשר ריבוי השקפות ומעשים ובכך את שיתופה הפוליטית של קהילה שמוגדרת בנפרד ממדינה.

ניתן לפרש את הקהילה הפוליטית שיוצר akaKurdistan כקונפיגורציה חדשה של מושג האזרחות המתקיים לא פעם כזכאות משפטית או קשר חוזי. מאז המהפכה הצרפתית, הוגדר האזרח כתושב מדינה המוגדרת על פי ריבונות לגיטימית על אוכלוסיה מסוימת הנתונה בגבולות גיאוגרפיים מוגדרים; כחבר בגוף מדיני האפשר שיתוף פוליטי, כמו מדינת לאום; או לחילופין כנאמן לריבון שמקנה הגנה.[2] האזרחות זוכה אפוא להכרה כסטטוס שמקנה המדינה; השלטון יכול להעניקו, להשעותו או אף לשלול אותו. אנשים שאזרחותם פגומה, נעדרת או מושעית הם פגיעים וחסרי הגנה, מה שמעלה סוגיית זכויות אדם מרכזית שעל בעייתיותה הפליאה חנה ארנדט להצביע. "בניגוד לכל מה שכרוך בקיום גרידא, השוויון אינו נתון לנו, אלא מהווה תוצאה של ארגון אנושי במידה שבה הוא מונחה על ידי עקרון הצדק", כתבה ארנדט בחיבורה החלוצי שקיעת מדינת-הלאום וקץ זכויות האדם.[3] בחיבור זה, מתארת ארנדט את רוח הזמנים הפוליטית לאחר מלחמת העולם הראשונה, ומדגישה את מספרם הגדל של פליטים וחסרי מדינה. היא מטילה ספק באפקטיביות של שיח הזכויות, ובמיוחד כשהדברים אמורים בבני אדם שלא זכו להכרת רפובליקות ריבוניות. ארנדט קוראת תגר על הרעיון של זכויות יסוד אוניברסאליות – שנוסח משפטית ב"הצהרת זכויות האדם והאזרח" מ-1789 – כיוון שהן מוענקות על ידי רפובליקות ריבוניות ולפיכך יוצרות שארית שנוח להתעלם ממנה. בניגוד למשנת הזכויות הטבעיות, היא טוענת, זכויות האדם אינן מופשטות ואינן אוניברסאליות; הן נשארות שבירות כל עוד האחראי למתן הזכויות מהווה סמכות ריבונית. יתר על כן, למרות ש"הצהרת זכויות האדם" משנת 1948 מתמודדת עם הבלעדיות של ההצהרה משנת 1789 בהשמיטה את המונח "אזרח" – מתוך מטרה להעניק זכויות ליחידים בלי קשר למעמדם כאזרחים – הרי שגם היא מוגבלת בסופו של דבר לאידאליזציה מופשטת: שטחי השיפוט האחראים ליישומה עודם מדינות-לאום ריבוניות, במקרה זה חברות האו"ם. בכל זאת, ההצרה מ-1948 מכירה בכך שקיומם של בני אדם שאזרחותם לוקה בחסר או אינה קיימת כלל חותרת תחת האידיאלים של שיח זכויות האדם ומערערת אותם, דבר שמצדיק בסופו של דבר, אם לא מחייב, פיקוח על מדינות ריבוניות.[4] יחד עם זאת, המעקב אחר מעשיהן הראויים לענישה של מדינות אינו נותן מענה להפרות שיטתיות וממושכות, כאלו עמן נאלצו הכורדים להתמודד במאה האחרונה. נתינים שלא זכו זה מכבר להגנה ממשלתית ולייצוג פוליטי שואבים אפוא עידוד לנסח מחדש את מושג האזרחות שלהם, וספק אם יש להם ברירה. הדבר פותח בפנינו אפשרות להפוך את הבנת האזרחות הסטאטית לתהליך דינאמי של מגע-ומשא שאינו מוגבל לריבונים. זהו בדיוק ההבדל הסמוי בין השתייכות ללאום לאזרחות פוליטית הממלא תפקיד מרכזי ב-akaKurdistan.

ב-akaKurdistan, יחידים יוצרים מרחק בין עצמם לבין המשטרים הריבוניים, באמצעות מדיום הצילום. הם לא רק מנתחים את מעשי הריבונים ומבטאים את הסיבות למצוקתם, אלא גם מציגים את עצמם מבצעים פעילויות יומיומיות וטקסים תרבותיים במציאות כורדית. צילומים אלה חדלים להיות אירועים צילומיים גרידא. הם מאפשרים לנושאיהם ליצור מרחב לייצוג עצמי שתובע מעורבות והכרה מהצופה; הם מתקשרים ומפיצים טענות לנראוּת ובכך משתתפים בקהילה פוליטית המבקשת להגדיר מחדש את רעיון האזרחות והגשמתו. מכיוון שכך, הכותרת akaKurdistan אינה מתייחסת לאזור שקיים על המפה או למדינת-לאום שטרם קרמה עור וגידים. תחת זאת, הוא משמש כפלטפורמה וירטואלית לבעלי עמדות פוליטיות, תרבותיות וחברתיות משותפות. הוא מהווה מרחב חדש ליחסים אזרחיים, מרחב של תביעות המתהוות תדיר בזכות הדה-טריטוריאליזציה של רעיון האזרחות.

סוזן מייזלס, שהצטרפה ל-Magnum photos ב-1976, רואה בעבודתה הצילומית "נקודת מגע".[5] מייזלס ידועה בזכות תיעוד ההתקוממות בניקרגואה והפרות זכויות האדם באמריקה הלטינית בכלל. היא חזרה לניקרגואה בתחילת שנות ה-90 כדי לצלם את הסרט Pictures from a Revolution שעסק בתקופה שלאחר ההתקוממות, וב-2004 יזמה את ReFraming History, פרויקט אמנות ציבורי שבו שיתפה פעולה עם קהילות מקומיות בניקרגואה כדי להקים אתרי זכרון קיבוצי. בדומה לכך, באמצעות akaKurdistan, מייזלס בוחנת מחדש את צילומיה בשיתוף הקהילה שבה צולמו. בעת שבה הצילום ומדיה אחרים נהיים נגישים ודמוקרטיים יותר ויותר, מייזלס מעודדת את הצופים להעמיד בספק את תפקידם המשתנה של יוצרי הדימויים ביחס לזכרון, עבר והשלמה. קל לטעון שדימויים, חזקים ככל שיהיו, אין די בהם לשכנע צדדים שלישיים לשנות מציאויות פוליטיות; אך גם קשה להתעלם מעוצמתם בתיווך בייצוגים עצמיים כמו גם בחליפין אזרחיים. מתח פרודוקטיבי זה הוא משחרר את עצם הגדרת האזרחות ממבנים של בלעדיות.


[1] Ariella Azoulay, The Civil Contract of Photography, (New York: Zone Books, 2008), 12.

[2] שם, 31-32.

[3] Hannah Arendt, “The Decline of the Nation-State and the End of the Rights of Man,” in The Origins of Totalitarianism (Cleveland: World Pub. Co., 1958), 301.

[4] אזולאי, 47-51.

[5] שיחה מוקלטת עם סוזן מייזלס, ר' www.susanmeiselas.com (נבדק לאחרונה, 19.2.11).