מכאן לְשָם! / עדי אופיר

מכאן לְשָם! / עדי אופיר

השאלה היהודית היא שאלת ישראל. אין היום כמעט קיום יהודי מודע לעצמו שאינו מציב את עצמו בצורה זאת או אחרת בזיקה לישראל, בין שהוא מקבל את ההגמוניה הישראלית בחיים היהודיים ובין שהוא שולל אותה, בין שהוא מקבל את ההגמוניה הציונית בחיים הישראליים ובין שהוא שולל אותה.

"לאן? היא קריאה לניסוח הצעות וכיווני פעולה חדשים, דרך בחינה ולימוד של אפשרויות היסטוריות שונות להתמודדות עם 'השאלה היהודית'."[1]

מהי "השאלה היהודית"? השאלה היהודית היא שאלת ישראל. אין היום כמעט קיום יהודי מודע לעצמו שאינו מציב את עצמו בצורה זאת או אחרת בזיקה לישראל, בין שהוא מקבל את ההגמוניה הישראלית בחיים היהודיים ובין שהוא שולל אותה, בין שהוא מקבל את ההגמוניה הציונית בחיים הישראליים ובין שהוא שולל אותה. מדינת ישראל – בעצם הקמתה, בהיסטוריה שלה, במשטר ההפרדה הייחודי שלה, בתנאי הקיום שהיא מאפשרת וכופה בגבולותיה על יהודים ולא-יהודים ובאידיאולוגיה הציונית שדרכה היא נתפסת על ידי רוב תושביה היהודים – מגדירה מחדש לא רק מיהו יהודי אלא את תנאי האפשרות של הקיום היהודי ואת המסגרת שבתוכה השאלה היהודית יכולה בכלל להופיע. היהודי הלא-ישראלי שמתעורר בכלל לעסוק ב"שאלה היהודית", כלומר בגורל היהודים, במצבן של התרבויות והמסגרות הדתיות היהודיות, וביהודיוּתו הפרטית (ואלה שלוש שאלות קשורות אך נבדלות) צריך קודם כל להכריע אם הוא מקבל את התשובות המוצעות ומעוצבות על ידי מנגנוני המדינה היהודית והשיח ההגמוני שלה, הציונות בגרסתה העכשווית, או דוחה אותן, או מתעלם מהן.

הציונות, במובנה הרווח, היא תורה שלמה בדבר הבלתי אפשרי.[2] את התורה הזאת אפשר לנסח על רגל אחת ובאופן מופשט, בנוסחה הבאה: אי-אפשר בלי מערך שלם של הפרדות שעקרונן נקבע אפריורי ותוקפן אינו נבדק לעולם. הציוני אומר היום שאי-אפשר – לפחות לא בתנאים ההיסטוריים הנוכחיים – לקיים מדינה שאינה מדינת לאום, שאי-אפשר לממש את הלאומיות בלי מדינה, שאי-אפשר להבטיח את הקיום היהודי בלי מדינה יהודית, שאי-אפשר לקיים מדינה יהודית בלי להבטיח בה רוב יהודי, ושאי-אפשר להבטיח רוב יהודי במדינה יהודית בלי שליהודים יהיה מונופול על מנגנוני המדינה הזאת. תורת האי-אפשר המדינית הזאת מתבססת על קבלה של עקרון הפרדה אפריורי אחד – הפרדה בין לאומים אתניים, על זיהוי של הפרדה לאומית עם הפרדה מדינתית, ועל גזירת סדרה ארוכה של הפרדות אפוסטריוריות, שצריך לייצר ולשמר אותן כדי להבטיח את ההפרדה האפריורית.

אבל כל מה שהשיח הציוני ההגמוני טוען שהוא בלתי אפשרי – אפשרי. ההוכחה הפשוטה לאפשרותו היא העובדה שהוא מתקיים או התקיים בפועל. כל אחד מן הבלתי אפשריים לכאורה שאותם קובע השיח הציוני התקיים או מתקיים הלכה למעשה.

על מה שקיים בפועל ומוצג כבלתי אפשרי

  1. "אי-אפשר לקיים מדינה שאינה מדינת-לאום". ישראל היא הוכחה חיה לכך שאפשר לקיים מדינה שאיננה מדינת לאום. מאז 1967 ישראל היא מדינה דו-לאומית; המשטר הדו-לאומי שלה מבוסס כידוע על הפרדות – בין יהודים ללא-יהודים ובין אזרחים ללא-אזרחים. מדובר כמובן בהפרדות היררכיות שמשמעותן הפליה מבנית של הלא-יהודים בכלל  ודיכוי שיטתי ואלים של הלא-יהודים חסרי האזרחות בפרט.
  2. "אי-אפשר לממש את הלאומיות בלי מדינה". התנועה הציונית בעבר והתנועה הפלסטינית שמלווה אותה כהד בהווה הן ההוכחה שאפשר לחיות חיים לאומיים בלי מדינה. עם זאת, ישראל היא גם ההוכחה לכך שהלאום אינו ישות היסטורית שקודמת למדינה ומרחפת אי שם מחוצה לה, אלא הוא תוצר הפרקטיקות של האידיאולוגיה הלאומית; ומרגע הופעת המדינה שרואה בעצמה את מימוש הלאומיות היהודית, הלאום הוא גם – אבל במידה מכרעת – אפקט של המנגנונים המשפטיים, הצבאיים, הכלכליים והאידיאולוגיים שלה.
  3. "אי-אפשר להבטיח את הקיום היהודי בלי מדינה יהודית". הטענה הזאת מלוּוה בסימן שאלה גדול שהציבו קברניטי המדינה עצמם, בהציגם את אפשרות פיתוחו של נשק גרעיני על ידי המשטר באיראן כאיום על עצם קיומה של ישראל, לא רק כמדינה אלא כאזור מאוכלס. אם הם צודקים, ישראל נתונה תחת איום השמדה קבוע. אם יתפתו לסכל את האיום הזה באמצעות התקפה התאבדותית של כוחות ישראלים (עם או בלי סיוע אמריקני) על מדינה כאיראן – שהתקיימה כמדינה ריבונית מאז ראשית המאה ה-16, שאוכלוסייתה מונה כ-75 מיליון בני אדם, ולפי מקורות שונים, לא רק ישראליים, היא חמושה ומזוינת, מצוידת בטילים ארוכי טווח ומאומנת בהפעלת טרוריסטים בכל רחבי העולם – הם גוזרים על ישראל סכסוך אזורי שיימשך דורות. המלחמה שנועדה לכאורה להבטיח את הקיום היהודי תהפוך יהודים בכל העולם מופקרים לנקמה האיראנית. איומי המלחמה האלה, וההכנות המעשיות לקראתה (הכנות גלויות וחסויות, אמיתיות ומתחזות) רק מבליטים את מה שממילא גלוי לעין: ישראל מסוכנת ליהודים. מאז השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה, הקיום היהודי בישראל בטוח הרבה פחות מאשר מחוצה לה, והעובדה הזאת נכונה בין אם יש לאיראן יכולת גרעינית ובין אם לא, בין אם היא מתכוונת להשתמש בו נגד ישראל ובין אם לא. לזה יש להוסיף את התרומה המיוחדת של הכיבוש והדיכוי המתמשך של העם הפלסטיני לשנאה כלפי יהודים, בעיקר בקרב מוסלמים. השנאה הזאת חושפת גם יהודים שאינם ישראלים לאיומים חדשים, מפני שהם נתפסים כנציגים וממשיכים של המשטר היהודי בישראל. העובדה שכמחצית מן העם היהודי חיה בישראל, השרויה ביחסי איבה ונתונה במצב המלחמה קבוע עם עמים ומדינות באזור (היום: עם הפלסטינים מבית ומחוץ, עם החיזבאללה, עם המשטר הסורי והאיראני, ועם מוסלמים בכל רחבי העולם), גורמת לכך שבמקום לשמש ערובה לקיום היהודי, המדינה היהודית הפכה לסכנה הגדולה ביותר לקיום היהודי בעת הזאת; ההזדהות הלא-ביקורתית של ציבורים יהודים נרחבים בארצות הברית ובאירופה עם המשטר והמדיניות של ישראל תורמת להתפשטות יחסי האיבה לקיבוצים יהודים ברחבי העולם, לצורות חדשות של אנטישמיות ובמקומות שבהם יש ריכוז מוסלמי גדול כמו בצרפת גם לאיומים פיסיים חדשים. את אלה אפשר להבין רק אם מבינים בחשבון עד כמה שזורים החיים היהודים המאורגנים בתפוצות עם מדינת ישראל, עד כמה "השאלה היהודית" היא "שאלת ישראל".
  4. "אי-אפשר לקיים מדינה יהודית בלי להבטיח רוב יהודי". את הטענה הזאת סותרת העובדה שהמדינה הוכרזה וקמה כמדינה יהודית בטרם היה בה רוב יהודי, והיא ממשיכה להיות מוכרזת כיהודית גם כשהרוב היהודי בה כמעט בטל עם כיבוש השטחים. האקסיומה שלפיה רוב יהודי בארץ ישראל הוא תנאי להגשמת הציונית הדריכה את ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל ב-1948 ויש לה תרומה ישירה להחלטות שהביאו לגירוש ולבריחת שבע ומאות חמישים אלף פלסטינים בשנים 1950-1947, ולמניעת חזרתם של הפליטים מאז ועד היום. אותה אקסיומה הדריכה את משטר הכיבוש הישראלי מאז 1967 ואפשרה לשלוט בשטחים בלי לספור את תושביהם, לראות בהם "חוץ" לצרכי משפט ודיפלומטיה ו"פנים" לצרכי כלכלה והתיישבות, פיתוח תשתיות וטיפוח תודעה לאומית. אבל כשמתגברים על ייצוג השטחים הכבושים בשיח הציוני ומבינים שהוצאת השטחים היא צורת ההכלה שלהם מתברר כי במדינה היהודית חיים קצת יותר משישה מיליון יהודים וקצת פחות משישה מיליון ערבים, והרוב היהודי שלה הוא עניין זמני ומקרי, משענת קנה רצוץ. ובדיוק משם כך כוזבת גם הטענה הבאה:
  5. "אי-אפשר להבטיח רוב יהודי במדינה בלי מונופול יהודי על מנגנוני המדינה". מסתבר שגם מונופול יהודי על מנגנוני המדינה אינו מסוגל להבטיח רוב יהודי לאורך זמן. מסתבר גם שרוב יהודי היה אפשרי בלי מונופול כזה. תכנית החלוקה העניקה ליהודים רוב במדינה בלי להעניק להם מונופול על מנגנוניה, מתוך הנחה שהמדינה החדשה לא תפלה את המיעוט הערבי שהיה אמור להישאר בגבולותיה ותציע לו ליטול חלק "בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה", כמובטח במגילת העצמאות. זאת הבטחה שמעולם לא התממשה כידוע ועד מהרה השתנו יחסי רוב ומיעוט באמצעות גירוש ועקירה של פלסטינים, שנמשכו ברציפות מסוף 1947 ועד ראשית שנות החמישים, התחדשו במהלך הקרבות ביוני 1967, והמשיכו להתנהל באמצעים מנהליים ובהיקף מצומצם מאז כיבוש השטחים. כלומר, מבחינה היסטורית, יצירת הרוב באמצעות גירוש ועקירה של פלסטינים בשנים 1950-1947, והשגת המונופול על מנגנוני המדינה היו כרוכים זה בזה, שני צדדיה של האלימות שכוננה את המשטר הישראלי, ולא נכון לראות באחד תנאי לשני. מבחינה אידיאולוגית, שימור החרדה מפני אובדן הרוב היהודי והזנתה ("השד הדמוגרפי") הם אמצעים לשמירת המונופול הזה וגם אופן ההצדקה שלו. קביעת האי-אפשר הזאת מופרכת – ובזאת היא שונה מכל קודמותיה – לא מפני שהמצב המוכרז כבלתי אפשרי מתקיים בפועל אלא מפני שהמצב הזה התקיים בעבר, ערב הקמת המדינה, והקשר הסיבתי המופיע בו כוזב: חרדות מאובדן הרוב היהודי הם מניע וצידוק להשגת המונופול ולשימורו. המונופול הזה יוצר עיוות כרוני של המשטר הדמוקרטי לכאורה בגבולות הקו הירוק, שכן, בתנאים של משטר דמוקרטי ושוויון זכויות לאזרחים הלא-יהודים, מונופול כזה אינו אמור לשקף את הרוב היהודי ואינו יכול להיות מוצדק על ידו(. ובעיקר – הוא משמש לכינון משטר רודני מעבר לקו הירוק, שבמקום לחזק את הרוב היהודי מקטין ומסכן אותו בפועל.

 

האקסיומות האלה מונחות כאמור בבסיסה של האידיאולוגיה הציונית כתורת הבלתי אפשרי בקיום היהודי. עם הפרכתן, אחת לאחת, נפתח אופק למחשבה חדשה. אסמן כאן בראשי פרקים שני מהלכים במחשבה כזאת, שניהם מתוך זיקה לשלילות שמציבה האידיאולוגיה הציונית: הראשון מנסח מחדש את מה שאפשרי על פי מה שקיים ממילא, או על פי מה שעשוי להתקיים כתוצאה מצירופים מסוימים של הגורמים הקיימים, אבל לא מתחייב למה שראוי; המהלך השני מנסח את מה שראוי על פי הבנת האפשרי.

על מה שאפשרי

  1. אפשר לקיים מדינה שאינה מדינת לאום. למעשה, בגלל תנועות המהגרים אל המדינות העשירות בכל העולם אין כמעט מדינה מפותחת שבה אין פער משמעותי בין אזרחות, לאומיות ותושבות. כמעט כל מדינות הלאום הדמוקרטיות מתמודדות היום עם "חצר אחורית" הולכת וגדלה ובה מיעוטים לאומיים שאזרחותם פגומה ומהגרים חסרי אזרחות. כדי להישאר דמוקרטיות הן חייבות להתאים את המרכיב האוניברסלי של האזרחות למרכיב הפרטיקולרי-היסטורי של הלאומיות. במלים אחרות, עליהן להפריד בין לאומיות למדינה בדיוק כשם שהפרידו בעבר בין דת למדינה. מודלים שונים של הפרדה כזאת קיימים זה מכבר, בארצות הברית, בספרד, בבלגיה, בגרמניה ועוד. המדינה הלא לאומית יכולה להגן על הלאומים השוכנים בה כשם שהיא מגנה על הקהילות הדתיות המתקיימות בתוכה, ולאפשר לכל אחד מהם לשגשג, ובתנאי שהשגשוג הזה לא יתבטא בדיכוי או אפליה של לאומים אחרים.
  2. אפשר לממש לאומיות – גם במובנה המודרני שנוצר במאה ה-19 – בלי מדינה. כורדים, ארמנים, בסקים, פלסטינים וקטלנים מקיימים חיים לאומיים בלי שיש להם מדינה משלהם, גרמנים מקיימים חיים לאומיים למרות שהם חולקים את המדינה שלהם עם תורכים, יהודים ואחרים. בני לאומים מסוימים מדמיינים מדינה ושואפים להשיגה ואחרים מבכים מדינה שאבדה, אבל לאומיותם אינם מתמצית במדינה ואינה חדלה בהעדרה. גם אם מתעקשים לחשוב על לאום בגבולות שעיצבה האידיאולוגיה הלאומית בת המאה ה-19, אפשר לדמיין זהות לאומית שמדינת לאום חד לאומית איננה חלק הכרחי שלה ולפתח דמיון פוליטי לאומי שאינו רואה במדינה גילום הכרחי של הקיום הלאומי. ואין הכרח להתעקש על מודל הלאומיות הזה. המדינה היא צורת שלטון; הלאום הוא צורת שותפות, הקשר בין השניים הוא תוצר של התפתחות היסטורית קונטינגנטית; הוא אינו לוגי ואינו הכרחי. היהודים חיו כעם בלי מדינה הרבה לפני הלאומיות המודרנית ובוודאי יוסיפו להתקיים כעם גם כשהלאומיות הזאת תעבור מן העולם כצורת התאגדות ייחודית. ועוד יש לזכור כי הנאצים השמידו יהודים לא מפני שהיו בני לאום חסר מדינה אלא מפני שנתפסו כבני גזע נחות שיש להרחיקו כדי לשמור על טוהר הגזע הארי – ולא על הלאום הגרמני.
  3. אפשר להבטיח קיום יהודי בלי מדינה יהודית. למעשה, הצלחתה של ישראל למחוק את ההבדל בין המשטר למדינה ובין המדינה ללאום ולהתקיים כמדינה חד לאומית על חשבון האוכלוסייה הלא יהודית בתוכה תלויה במידה רבה בקיום היהודי שמחוצה לה. במקום שישראל תבטיח את הקיום היהודי, היהודים בעולם מגויסים להבטיח את הפנטסיה של מדינת לאום יהודית. ליהודים האלה, במיוחד לקהילה היהודית המאורגנת בארצות הברית יש תרומה ישירה לשמירה על חוסנה הצבאי ומעמדה הדיפלומטי של ישראל ועל רווחת אזרחיה. ישראל מספקת להם מוקד של פעולה לאומית והזדהות עם מציאות לאומית מדומיינת במחיר הכחשה הולכת ומעמיקה של צורת המשטר הישראלי ושל המחיר המוסרי של הריבונות היהודית. אבל היא לא מבטיחה לא את עצם הקיום של היהודים האלה ולא את קיומם כיהודים. בארצות הברית ובצרפת, בברלין ולאחרונה גם בוורשה ובקייב, קהילות יהודיות, יותר ופחות דתיות, פורחות בלב מדינות לא יהודיות, בחסותן ובזכות התנאים שהמשטר שלהן מאפשר. יהודים ממלאים תפקידים בכירים בממשל, מקימים מוסדות דת ותרבות, מתפלגים ומתאחדים לפי הנסיבות, מפני שהמשטרים שהם חיים בתוכם מאפשרים חופש לאומי ודתי לאזרחיהם. מדינת ישראל, כאידיאה וכאוסף מנגנונים אידיאולוגיים, היא הגורם החשוב ביותר המספק להם את סיפור אחדותם בקהילת לאום אחת ואת דמות הקהילה הזאת, אבל הם חופשיים לעשות בסיפור הזה כרצונם, לעצב את הדמות הזאת מחדש לפי דרכם.
  4. אפשר לקיים מדינה יהודית בלי להבטיח בה רוב יהודי. מצד אחד זה אפשרי, אם מבטיחים את המונופול היהודי על מנגנוני המדינה. זה בדיוק מה שקורה היום, ומה שיקרה בעתיד הנראה לעין כששינויים דמוגרפיים יוצרים מציאות שבה רוב תושבי הארץ הכפופים למשטר הישראלי כבר לא יהיו יהודים. ואפשר גם אחרת, אם מאמינים שהמדינה נעשית יהודית על פי תרומת אזרחיה היהודים לתרבותה, למרחב הציבורי שלה, לפוליטיקה שלה ועל פי השתקפותם של אלה בחוקי המדינה. אם ישראל תהיה מדינה שתכבד את לאומיותם של כל אזרחיה היא תוכל להיות (גם) יהודית, בתרבותה ובאופייה, לא פחות מכפי שהיא היום. כדי שהמדינה תגלם במשטרה ובחוקיה את השייכות הלאומית של אזרחיה נדרשת הפרדה של הלאום מן המדינה ולא כפייה של לאום אחד על מדינה רב לאומית. כפיה כזאת מעוותת את הלאומיות במקום להבטיח אותה והופכת אותה למסע מתמשך של השפלה ודיכוי.
  5. אפשר להבטיח רוב יהודי במדינה יהודית בלי שליהודים יהיה מונופול על מנגנוני המדינה היהודית. זה יכול לקרות בדרכים שונות. הנה אחת, לדוגמה: יהודים אזרחי ישראל יחברו לפלסטינים אזרחי ישראל ויצרו קואליציה שתיסוג מהשטחים שנכבשו ב-1967. ותשנה בהדרגה את משטר ההפרדה החד-לאומי בגבולות 67 עד שישראל תיעשה למדינת כל אזרחיה. ההסכמים הדו לאומיים שעליהם יושתת המשטר החדש יחלצו את מנגנוני המדינה מאחיזתם הבלעדית של היהודים, יבטיחו לאזרחים הפלסטינים לא רק ייצוג הולם בכנסת אלא גם גישה שווה למוסדות השלטון, ויעגנו בחוקה חדשה את אחריותה של המדינה לשני הלאומים החיים בה. העלייה ברמת החיים של האזרחים הפלסטינים וצמצום האי-שוויון בינם לבין האזרחים היהודים יצמצמו בין השאר גם את ההבדלים בשיעור הילודה. בעקבות הנסיגה מן השטחים יהוו היהודים כ- 78% מכלל האזרחים. פשרה בעניין הפליטים תאפשר לקלוט עוד מיליון פלסטינים בישראל (בתחומי הקו הירוק). בעקבות גל ההגירה הזה יעמוד מספרם של הערבים בישראל על 2.5 מיליון והם יהוו כ-30% מכלל האזרחים. מתוך אחריותה לשני הלאומים המדינה תהיה פתוחה לקליטת הגירה יהודית ופלסטינית. ההגירה של יהודים ופלסטינים תהיה כפופה למנגנון וויסות כך ששיעורם היחסי של המהגרים משתי הקבוצות יישמר קבוע על פי שיעורם באוכלוסייה. שמירה על הרוב היהודי תהיה תוצאה של הסכמים שבמרכזם וויתור יהודי על המונופול שלהם על מנגנוני המדינה.

על מה  שראוי

  1. מדינת-לאום – ראוי להפריד את הלאום מן המדינה לחלוטין. בתנאים של גלובליזציה והגירת המונים שהיא חלק בלתי נפרד מכלכלת העולם ראוי להגדיר מחדש אזרחות על בסיס הצירוף של שהות, כפיפות לשלטון ועבודה. אחרי תקופת מעבר קצובה, מי שחי בטריטוריה של המדינה, כפוף לחוקיה ועובד בה, כך שמפירות עבודתו נהנים תושבים אחרים במדינה, צריך להיעשות לאזרח. המדינה מצידה צריכה להגן על כל אזרחיה ולספק להם חירות ותשתית להתאגדויות השונות שלהם – דתיות, לאומיות, מקצועיות, פוליטיות, כלכליות ואחרות. אין שום הכרח שההתאגדויות השונות יתלכדו בגוש אחד (שכל בני אותה דת יהיו בני אותו לאום או להפך, שכל חברי המפלגה ישתייכו לאותו איגוד מקצועי או יתפללו באותה כנסייה וכו'). כל מה שנדרש הוא שהמדינה תספק שירותים שווים לכל ההתאגדויות מאותו סוג ותטפח אותם כמו שהיא אמורה לטפח יחידים: לספק להם תנאים שווים לקדם את ענייניהן, להגן עליהן מפני הסגת גבול של התאגדויות (או יחידים) ולספק להן מסגרת ניטרלית שבה יוכלו לפתור את המחלוקות ביניהן בלא אלימות. האינטרס המשותף של כלל האזרחים במסגרת כזאת גובר על האינטרס שלהם בטיפוח ההתאגדויות הפרטיקולריות שלהם מפני שהם עלולים תמיד למצוא את עצמם נפגעים מפעולותיהם של התאגדויות אחרות בגלל נטייתן של אלה להתפשט, להסיג גבול, להתבדל או להשיג בלעדיות בתחומן. במלים אחרות – ואלה תנאי מינימום הכרחיים אבל לא מספיקים למשטר צודק – את ההתנגדות הליברלית הקלאסית למונופול יש להרחיב מעבר לספֵרה הכלכלית ולהחיל על כלל תחומי החברה.
  2. לאומיות בלא מדינה – בתור אידיאולוגיה של "תנועות לאומיות", הלאומיות היתה דבק מלכד ושיח מאפשר שגייס רבים למאבק פוליטי שנועד להשיג שחרור, עוצמה, ושליטה בתנאים של נחיתות יחסית מול שלטון קיים וקבוצות אחרות. בתור אידיאולוגיית מדינה, הלאומיות סיפקה דימוי פוליטי כוזב שנתן ביטוי והעניק בסיס מטאפיסי לאחדות ולאֶחָדיות של המדינה, טשטש את ההטרגוניות בתוכה ואפשר לקבוצה אחת להשתלט על אחרות. אבל בתור מסגרת שייכות המעניקה משמעות, עומק היסטורי ואופק התפתחות לקיומו של יחיד כיחיד ברבים, בין רבים, מי שהוא תמיד-כבר ביחסים מרובים עם רבים, הלאומיות אינה זקוקה למדינה. מסגרת כזאת היא הקיום היחיד הראוי ללאומיות, ואותה המדינה צריכה לאפשר בדיוק כמו שהיא מאפשרת את המסגרות הדתיות. לשם כך אין צורך לדחוק את הלאומיות לרשות הפרט – באותו אופן שבו המחשבה הליברלית בקשה ועדיין מבקשת לדחוק את הדת לתחום הסובייקטיביות ו"האמונה הפנימית". הלאומיות כמו הדת יכולות לאכלס את המרחב הציבורי, בתנאי שהן תופסות אותו כמרחב משותף לדתות ולאומים שונים, לקבוצות פוליטיות ולחברות כלכליות, שאף אחת מהם אינה יכולה להפקיע אותו לעצמה.
  3. קיום יהודי בלי מדינה יהודית – ראוי כמובן שיתאפשר קיום כזה, בכל מקום ואתר. אפשרות של נוכחות יהודית שלווה ובוטחת, שבה מובטח לא רק הקיום הפיסי אלא גם הקיום התרבותי, הלאומי והדתי של הקיבוץ היהודי, הפכה אחרי השואה מבחן לנאורותה של חברה. לא מדינה יהודית במזרח התיכון צריכה או יכולה להבטיח קיום כזה אלא משטר מתוקן ואחריות אזרחית בכל מקום שבו חיים יהודים. הציונים שעטים כמוצאי שלל רב על כל התפרצות אנטישמית, או כזו שאפשר להציג אותה כאנטישמית כדי להציג אותן כהוכחה לצדקת הציונות, שותפים בבלי דעת לכוחות האנטישמיים המבקשים לטהר את סביבתם מיהודים, באירופה, בארצות האסלם או בכל מקום אחר בעולם. יהודים ישראלים החרדים לגורל היהודי צריכים לשאוף לכך שקיום יהודי יובטח בכל מקום בו חיים יהודים מתוקף המשטר והתנאים החברתיים השוררים שם, ובלי שום קשר למדינת ישראל, משטרהּ או מדיניותהּ. מעבר לכך, לנוכח מצבו הנוכחי של המשטר הזה והמדיניות האסונית של השלטון הישראלי יש ליהודים בישראל אינטרס ישיר בקיום יהודי בטוח בתפוצות: אלה מקומות המקלט שלהם לקראת הקטסטרופה שבצילהּ הם חיים, אלה קבוצות הסולידריות שעל תמיכתן הם יכולים לסמוך בשעת צרה.
  4. מדינה יהודית בלי רוב יהודי מובטח; רוב יהודי בלי מונופול על מנגנוני המדינה – אפשר להבטיח את ההומוגניות – הלאומית או הדתית  – של מדינה הומוגנית ממילא על ידי חוקי הגירה נוקשים הנאכפים באדיקות ושומרים על המדינה מכניסת עובדים זרים, וגם משהות ממושכת מדי של תיירים. אבל בתנאים של אוכלוסייה מעורבת לא די בחוקי הגירה (הפתרון שהוצע לעיל כדי לשמור על יחסי רוב ומיעוט באמצעות פיקוח על שיעורי ההגירה היהודית והפלסטינית יעיל רק בהנחה ששיעור הגדול הטבעי אינו משתנה). הדרך היחידה להבטיח באמת רוב, לאומי או דתי, היא לפקח על קצב הילודה של המיעוט ולטפח את קצב הילודה של הרוב. זה אינו ראוי. כל ציוני נאור צריך להבין שהביופוליטיקה הגזענית הזאת אורבת לו בקצה המדרון של טיעון "הסכנה הדמוגרפית" גם אחרי שתוקם מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, והוא עלול להזמין פיקוח על שיעורי הגידול הזה ולכן אינו ראוי. העניין אינו להבטיח רוב יהודי אלא לאפשר קיום יהודי חופשי אבל לא דורסני, שמבטיח לכל אדם חופש לטפח את לאומיותו כמו גם את החירות לחיות מתוך אדישות גמורה לממד הזה בזהותו. בתנאים הדו-לאומיים בישראל/פלסטין קיום כזה ייתכן רק על בסיס הסכמה בין יהודים לפלסטינים. השאלה אם הסכמה כזאת תוביל ל"פתרון שתי המדינות" או למדינה דו-לאומית שתהיה מדינת כל אזרחיה היא שאלה משנית. כל פתרון ראוי יהיה חייב לכלול הסדרים פדרטיביים שיכירו בנבדלות הלאומית מצד אחד ובשותפות הגיאוגרפית, ההיסטורית והכלכלית מצד שני. אולי תהיה מדינה אחת שבה אוטונומיה לקבוצות לאום ודת שונות ואולי יהיו אלה שתי מדינות שההסכמים ביניהן יאפשרו צורות שונות של שילוב בין אזרחיהן. בכל מקרה, לא ראוי שההסדרים האלה יוכתבו על ידי יחסי רוב ומיעוט זמניים, אסור שהם ייצבו את היחסים האלה על ידי התערבות ביופוליטית, וגם במקרה של שתי מדינות לאום אין לאפשר לשום קבוצה, לאומית או אחרת, מונופול על מנגנוני המדינה.

מדינה שאינה מדינת לאום, שהאזרחות בה מוקנית על בסיס שהות, כפיפות לשלטון ועבודה וההתאגדויות הלאומיות בתוכה מוגנות ומטופחות באופן שווה; לאום שאינו נזקק למדינה וקיומו מובטח בכל מדינה; תנאים לקיום יהודי שלו ובטוח בכל מקום שבו חיים יהודים; הסדרים פדרטיביים בין יהודים לפלסטינים במסגרת מדינתית אחת, כפולה או מפוצלת, ובכל מקרה כזו המעניקה ליהודים ופלסטינים חופש לטפח את לאומיותם כמו גם את החירות לחיות מתוך אדישות גמורה לממד הזה בזהותם – זה מה שראוי. על זה, לא על תורת האי-אפשר הציונית, נכון לומר: אם תרצו אין זו אגדה.


[1] מתוך הצגת הפרויקט "לאן?", המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון, http://www.digitalartlab.org.il/ExhibitionPageHeb.asp?id=577&path=level_1

[2] מכאן ואילך חיבור זה מפתח רעיונות שהוצגו בשני טקסטים קודמים: Ariella Azoulay and Adi Ophir, The One State Condition: Occupation and Democracy in Israel/Palestine (Stanford: Stanford University Press, forthcoming), chap. 4 ; עדי אופיר, "תנאי מינימום לתיאוריה ביקורתית", בתוך גיל אייל (עורך), ארבע הרצאות על תיאוריה ביקורתית, (ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, בדפוס).