נחיתה לשם המראה: עזרא אוריון, בנאי של קתדרלות אבן, אור ואנרגיה / יגאל צלמונה

נחיתה לשם המראה: עזרא אוריון, בנאי של קתדרלות אבן, אור ואנרגיה / יגאל צלמונה

"כדי לחולל חוויות בעוצמה רוחנית גבוהה הפיסול צריך להיות גדול". אוריון דיבר על "שדה הפסלים" שלו במונחים של פריצות אור לתוך מסות גבוהות של חושך. חושך עטוף בבטון. קתדרלות של אור ואבן. דיבר על קהילות פסלים ועל שדות פסלים.

בתמונה: עזרא אוריון ויגאל צלמונה

היצירה של עזרא אוריון התגלגלה והתפתחה במשך השנים בדרך בעלת היגיון פנימי מרשים, כשפרק אחד שלה נובע כמסקנה מן הפרק הקודם לו והיא נמתחת ומתקדמת כמו סרגל מקופל שהולך ונפתח. ועם זה, מה שעושה את עזרא ליוצר משובח הוא שאף אחד לא יכול היה לנחש את הפרקים האלה לפני שהם התגלמו באופן ממשי במציאות ורק בדיעבד התגלה ההיגיון הפנימי של ההתפתחות. נדמה לי שאוכל להעז ולומר שהעיקרון המוביל של ההתפתחות הזאת הוא בעצם זה שהוליך וכיוון את הפיסול מראשיתו: המודעות לביטוי הטרגי ביותר של כוח הכבידה – הסופיות של הקיום. המוות. המאבק הזה נותן ליצירה של אוריון ממד הרואי. אני חושב שלכל אמנות טובה יש ממד הרואי כמו שלרבים כל-כך מן ההישגים האנושיים יש ממד כזה.

שדה הפסלים של עזרא מ-1968 נבע מן ההתנגדות לכוח הכבידה הסוציולוגית של המצב האורבני הבורגני. הוא היה חלק ממגמת ההתנגדות הרומנטית של אוריון לעיר הגדולה, לכרך. הוא דיבר אז על פיסול שמעוצב בידי הכרכים, שהגלריות הן איי-הקיום שלו, מגרשים נמוכי תקרה, מוקפי קירות. פיסול זמני, קטן, שממדיו תלויים בגודל הדלתות שיש לעבור דרכן. פיסול "מיניאטורי" ובורגני.

"כדי לחולל חוויות בעוצמה רוחנית גבוהה הפיסול צריך להיות גדול" אמר אז עזרא. גבוה הרחק מעל האנשים. משתרע על פני מאות מטרים. הוא חייב לשלוט בכל החלל שבו נמצאים האנשים, להכיל אותם בחלליו הפנימיים והחיצוניים. הוא דיבר על "שדה הפסלים" שלו במונחים של פריצות אור לתוך מסות גבוהות של חושך. חושך עטוף בבטון. קתדרלות של אור ואבן. דיבר על קהילות פסלים ועל שדות פסלים.

בתוך הטקסטים שלו מאותה תקופה זוהר משפט אחד שמי שהיה שם לב אליו אז היה יכול לנחש את הפרק הבא של יצירתו. הוא אמר: "קתדרלה היא תהום אנכית. ביטוי של דחף להמראה". מה אומר המשפט הזה? שקתדרלה היא קליפת אבן של יצר.

דחף ההמראה הוא מושג מפתח. זהו הביטוי הגבישי ביותר של ההומו ארקטוס. האדם המתרומם. האדם שכפות רגליו נטועות באדמה אבל משהו גורם לו לקום, לעמוד, להתמתח, להתנגד לכניעה, לכבידה, לברוח מבית-הכלא של הגוף. לברוח מן הסופיות ומוודאות המוות.

מכאן לפיסול הטקטוני.

ב-1981 נפגשתי עם אוריון כששימשתי כאוצר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל, ירושלים, עזרא סיפר על הכוונה שלו ליצור פסל מול רכס האנאפורנה בהימליה וסיכמנו על הצגת תיעוד המפעל הזה בתערוכה במוזיאון – שאמנם התקיימה בשנת 1982. זו הייתה התערוכה הראשונה שלי כאוצר במוזיאון. בשנת 1974 כבר הוצגה תערוכת יחיד קודמת של אוריון במוזיאון ישראל. האוצר היה יונה פישר והוצגו בה התכניות והמודלים של פרויקט "שדה הפסלים בנגב".

רעיון האמנות הטקטונית והבין-גלקטית נולד מחוויית המדבר. חוויית האיבוד של האני בממד שמעבר לו, השאיפה לצרף את הקיום האנושי אל האינסוף, המודעות לכוח ההבעתי של התהליכים הטקטוניים וראיית השינויים במבנה קרום כדור הארץ כפיסול  – כל אלה נולדו בתוך המורפולוגיה של הר הנגב. מה שהתחיל בשדה בוקר ביקש באופן כמעט טבעי להמשיך על המאדים.

בתערוכת האנאפורנה התחילו החיים המקצועיים שלי להשתרג בקריירה האמנותית של עזרא. התערוכה שרטטה כבר קו, וקטור שנמשך אחר-כך עם פרויקטים משותפים ומעורבויות שלי בפרויקטים של עזרא ואפשר לומר שמוזיאון ישראל הפך באיזשהו אופן לספינת הדגל של הארמדה בעלת השם הפרטי עזרא אוריון. מה שריתק אותי בפסל בהימליה היה השילוב של מטרה רוחנית והכרתית – השיגור של ההכרה לטווחים בלתי נתפסים באמצעות יצירת כן שיגור מאבן מול רכס גבוה – עם הממד הקונקרטי, הארצי, של ההפקה. היה בפרויקט שילוב בין ממד של עלייה לרגל קדמונית, עם המסע הארוך מארץ לארץ עד לקטמנדו, ההליכה האיטית של המשלחת אל האתר, הטיפוס המפרך עם האבנים על הגב לרמה שמול ההר – כל ההתגלגלות האיטית והקשה עד להקמה של מה שהוא לא אחר מאשר מזבח חילוני — ואז, השיגור של ההכרה אל הבלתי נתפס. זהו שילוב של זיעה, שרירים, קושי, אבן — עם מושגים כמו הכרה אנושית ורוח האדם. זהו גם שילוב של העבר של כולנו, הגנים התרבותיים שמחברים אותנו עם אבותינו שבנו גלי אבן דומים כדי להתחבר עם כוחות גדולים מהם – שילוב של הקדמוני והקמאי – עם מודעות מאוד מערבית, מאוד עכשווית, מאוד אתאיסטית, מאוד מודרנית.

וזהו גם עזרא אוריון, בעצם השילוב של הכבוד למקום, לעבר שלו, לצורה שלו, לנוכחות הפיזית והתרבותית שלו  - עם הנסיקה רחוק ממנו. השילוב של היכולת להפעיל את העולם עם נפש המשורר.

אני חושב שעזרא אוריון הוא אחד היוצרים המרתקים שפעלו כאן. הרעיון של תפיסת הפיסול כעיצוב של מסות בידי כוחות במובן הרחב ביותר של המלה, תפיסה שהובילה אותו לראות בפעולות הטקטוניות פיסול ולהצטרף אל הפיסול הזה – הרעיון הזה היה תובנה נחשונית וייחודית בכל קנה מידה. הרעיון של תפיסת הפיסול כעיצוב של מסות בידי כוחות במובן הרחב ביותר של המלה, תפיסה שהובילה אותו לראות בפעולות הטקטוניות פיסול ולהצטרף אל הפיסול הזה – הרעיון הזה היה תובנה נחשונית וייחודית בכל קנה מידה. מערכות הרכסים בנגב, בהימליה, באררט, נתפסו בעיני עזרא אוריון ככני שיגור של ההכרה מעבר לבועת היקום הנראה. יותר מזה, הפיסול החדש, או המתחדש של אוריון, שבילי האבן העצומים שהעמיד מול הרכסים היו מבחינתו כני שיגור אל הטווחים האינסופיים. הם מטווחים את הגוף, העין וההכרה של המתבונן – לאו דווקא אל האינסוף אלא אל האין. זהו תהליך של  שיגור – המראה – דאייה – נסיקה אל קצות הטווחים של ההכרה – אל הכרת מהותו של הרף הקיום האנושי. האמן הגרמני קספר דוד פרידריך צייר את הנזיר המפורסם שלו על שפת תהום מול רכס אלפיני, או מול האוקיינוס, במגמה דומה, אבל הנזיר הזה מבקש להצטרף אל אלוהים מוגבל. הוא מצויר בתוך ריבוע בד קטן וממוסגר. נפלא, אבל הכל כאן סופי. הפסל החשוב כל-כך ברנקושי יוצר פסל שנקרא "העמוד האינסופי". גם העמוד הזה הוא משגר תודעה לטווחים אחרים. אבל העמוד הזה הוא גוש אבן סופי. עזרא מייצר מטה-פיסול. כמו לוחם ג'יו-ג'י-טסו הוא מצטרף לכוח קיים, לרכס ההרים ומשם הלאה, ומבצע תרגיל מבריק לפיסול ההיסטורי. האמנות שלו יכולה להשתייך לקטגוריית אמנויות הלחימה הקוסמיות. הוא מבטא את השאיפה האנושית לברוח הכי רחוק שאפשר מן המוגבלות. עזרא תכנן ליצור שורת אבנים על שפת מצוק הואליס מארינריס על המאדים באמצעות רכב החלל של הנאסא. זה היה אמור להיות מבצע של קידום כני השיגור של ההכרה אל תחומים רחוקים יותר, אבל בבסיסו של הרעיון הוא חלק מן הפיסול הטקטוני.

בכל יצירת אמנות גדולה יש משהו פאגאני  מחולל רוחני. הקתדרלה שעזרא דיבר עליה בעבר גם היא מושג מקטגוריית הקדושה. אבל ההצטרפות הזאת לאינסוף היא ביסודה אתאיסטית. עזרא אוריון הוא אנטי דתי באופן עמוק ומובהק. "אלוהים", כתב פעם, "הוא רעיון שהופק באולפני הכרת האדם, הוא תהליך אוטופורטרטי." במקום אחר כתב ש"אני מאמין באמונה שלימה באי ביאתו של המשיח"

אם יש משהו רליגיוזי בנסיקה הזאת אל טווחים אינסופיים הוא טמון יותר במה שפרויד כינה החוויה האוקיינית – אותה תחושת איבוד עצמי שאנחנו חווים מול אוקיינוס אינסופי שמצויה ביסודה של חוויית הקדושה.

ההבנה שמסה היא בעצם גם אנרגיה אפשרה לאוריון לפתח את הפיסול הבין-יקומי, הפיסול הבין-גלקטי הוא פריצה של הפיסול מתוך ההיסטוריה שלו, מן החומרים שבהם עוצב מאז הפרהיסטוריה.

ב-27 באפריל 1992 שוגרה קרן אנכית ממשגר לייזר של רשת וגנר העולמית ממצפה הכוכבים בר גיורא ליד ירושלים, בתמיכת מוזיאון ישראל וסוכנות החלל הישראלית. השיגור נמשך 55 דקות ו-33 שניות. מה ששוגר היה עצם מטיל אור, אובליסק אנרגיה שקוטרו 15 ס"מ ואורכו מיליארד ק"מ. הוא  נטש את מערכת השמש תוך חמש וחצי שעות, חלף על פני החללית וויאג'ר 2 ששוגרה חמש שנים קודם לכן, חדר מבעד לפתח ביקום הנראה ונורה אל תוך האינסוף הגלקטי. זהו מסע אינסופי שיש לו ממד אנושי כי הוא נוצר בידי אדם (הוא רצה שמטיל האור יהיה במידות גופו הוא) אך הוא מתקיים בממד הבין-יקומי. וגם במימד הבין-זמני – קתדרלת האור הזאת תגיע בעתיד לזמנים קדומים, כשעוד לא היה אדם על פני כדור הארץ. ממדי החלל-זמן של הפיסול ההיסטורי מתהפכים, משתנים. וזהו פיסול כי אם מסות הן אנרגיות על-פי איינשטיין הרי שפיסול יכול להיות מעצב אנרגיות. אבל בואו נודה שמדובר במצב צבירה אחר של הפיסול מזה שאנו מכירים ומדובר במעמד אחר של הפיסול.

כשאנחנו נמצאים בתחום הגלקסיות אנו מודעים לכך שכולנו מיקרו-גלקסיות. האדם של עזרא  אוריון יודע שהוא אינו אלא "טרמינל חלקיקי אבק בין-גלקטי – פלנקטון אנושי דואה" – כמו העולם. אנחנו בנויים מאותו חומר ונענים לאותה חוקיות.

היידגר כתב שהישות האנושית היא ישות של מושלכות קיומית. להיות קיים זה להיות קיים שם. קיומו של האדם הוא הוויה מושלכת לעבר המוות

אנחנו מודעים לכך שאנו חלק מן היש הכללי, אבל איש יוצר אחד מלמד אותנו להסכים לזה, לקבל את זה, אם-כי לא מתוך גישה מתרפסת.

קנה המידה הגלקטי מאפשר לנו להבין את עצמנו כאלומות וקטורים. מצד אחד מחוברים לעבר הקמאי, לטומולים ולגלי האבנים שיצרו אבותינו כדי להתחבר למה שמעבר להם ומצד שני חוברים למיקרוקוסמי ולמקרו-קוסמי.

מכיוון שמוזיאון ישראל היה המטרייה האווירית של פרויקט השיגור מבר-גיורא הייתי נוכח בו וגם נשאתי שם כמה משפטים לפני הלחיצה על כפתור השיגור.

בדרך לבר-גיורא נדהמתי מכמות התנים שהתרוצצו לפני שער. האתר. המונים. פרוות מדבר מייללות. באתר עצמו התרוצצו המון עקרבים עם זנבות זקורים.

אני זוכר שכשהבטתי בקרן המשוגרת חשבתי על העקרבים ושמעתי את יללות התנים ובאותה עת ניסיתי, והצלחתי, להתחבר לחוויית הנסיקה לאינסוף. ניסיתי להתחלק, לשכוח את העקרבים שהזכירו לי את כפות הרגליים, את העובדה שאני נטוע באדמה עם רגלי בשעה שהכרתי נוסקת עם חלק ממוחי. ואז הבנתי שהפיסול הגלקטי לא נועד להגיע לשום מקום. הוא לא נועד לגעת באינסוף כמו באיזה קיר וירטואלי. הוא נועד להיות חוויה כולית. לגרוף אתו את האדמה והעקרבים והתנים ולהיות בעצם יצירת אמנות טוטאלית.

מנכ"ל סוכנות החלל אמר באותו ערב לעזרא שבעצם גם פנס-כיס היה יכול לבטא בעצם את אותו הרעיון.

זוהי שגיאה. מה שחשוב כאן הוא הטוטאליות. זו איננה אמנות קונצפטואלית. זוהי אמנות קונקרטית.

היא קונקרטית דווקא בגלל הפיזיות של הממדים העצומים. היא קונקרטית מפני שזהו פיסול בממדים אסטרונומיים. היא קונקרטית מפני שהיא ביטוי גופני של יצירה רוחנית.

ועוד חשוב לציין שברצון לעוצמה הניטשאני הזה יש גם טרגיות. הכרת הסופיות והמוות וההבנה שאיננו אלא אבק גלקטי היא טרגית. הפיסול הבין-גלקטי הוא יצירה קודרת ואפוקליפטית. היא שיגור של אלומות אור שחוצות את המאפליה. זוהי קפיצת ראש נחשונית אל החושך האינסופי. זוהי דאייה בעולם ללא אל אבל עם כמויות אדירות של חסד, ושל אומץ, ושל מודעות, ושל יכולת לראות עין בעין את האבסורד של הקיום והסופיות שלו – ולכן היא גם יצירה של ניצחון.

החיבור הזה של עבר ועתיד מעבר לזמן, כאן ושם מעבר למקום, לוקלי ואוניברסלי מעבר לתרבות, פרטי וכללי מעבר לאנושי הוא בכל זאת תרומה ייחודית של כאן, באמצעות שגריר מוכשר ומשוכלל כעזרא, לתולדות הרוח האנושית. אנחנו חיים בעולם פוסט מודרניסטי. אני שונא את המושג הריק הזה, אבל הכוונה היא בעצם שכל תפיסות העולם המפרשות בגדול את המציאות ואת העולם התרסקו, קרסו, התקפלו לתוך איזה ריק ומה שנשאר הוא זמזום של מקריות קטנה, הסתעפויות של פרטים זעירים וחוסר ערכיות מוחלט. העולם הוא כפר גלובלי שכולו דייסת תקשורת אחידה ומרחב מנוקד באיים שמרניים ואלימים שכל אחד מהם מבקש לפרש את סביבתו בדרכו הארכאית. משיכת המכחול של עזרא נמתחה מכאן ועד מאדים.

הפעולות של עזרא אוריון, מטילי האנרגיה שהוא ירה בין היקומים, הרחק מן היורה האנושית שעל פני קליפת כדור הארץ, מזכירות לנו שיש תוקף לאקט הקיומי, אפילו אם הוא אבסורדי. האמנות של עזרא באה מן הסופי והטרגי והולכת לאינסוף ובעצם מאפשרת לנו לחיות טוב יותר את מצבנו כיצורים סופיים, כתחנות זמניות של אבק גלקטי.

מן הבחינה הזאת חשוב מאוד להזכיר שיש ממד מוסרי חשוב ביותר ליצירה של עזרא אוריון. בסוג העשייה הזאת שעושה את דרכה הכי רחוק, הכי גבוה, מעבר למקריות ומעבר ליומיומי טמונה איזו איכות של סרגל מצפוני. אוריון – ביצירה שלו, וגם בהתנהלות האישית שלו למען מימושה – בנחישות, בחוסר הפשרות – קובע לכולנו סף של התנהגות ומנסח אמות מידה שקובעות סוג מסוים של פרופורציות לתפיסת העולם שלנו. אני מתכוון לזה שהכרה ששוגרה אל הבנת האינסופי וכמעט, באופן מטאפורי, מתבוננת בחזרה אלינו משם, רואה אחרת מושגים כמו זמן חיים מוגבל, גבולות של מדינה, גבולות של זהות. זהו תרגיל מרתק לנסות לראות את עצמך מרחוק. כמו התרגילים שמציע הספר המקסים של רוז'ה פול דרואה "פילוסופיה בחיי היום יום: 101 ניסויים". לחוש נצחי, לקלף תפוח בראש, לבכות בקולנוע, לדמיין שאתה עומד למות, יש לו לדרואה, הצעה לניסוי שנקרא לראות את הכוכבים למטה": לשכב על הגב, להביט בכוכבים ואז: "חכה כמה זמן שנחוץ, עד לרגע שנולדת בך התחושה שאתה ממוסמר לקרקע, כמעט נמחץ מתחת למרחבים העצומים האלה, נקודה זערורית ומעליה האינסוף. הניסוי הוא פשוט להפוך את היקום על ראשו. אט אט תשתכנע שהשמיים הענקיים האלה נמצאים מתחתיך. אתה מזדקר מתוכם. כוח אדיר מרתק אותך לאדמה, אבל השמיים הענקיים האלה נמצאים מתחתיך. אתה מרחף מעל לתהום הכוכבים ועלול ליפול לתוכה בלי סוף. ואז: לא צריך כמעט כלום, משב קל, אולי רגע של הסחת דעת. די באלה כדי להיסחף לאט לאט בין שמים וארץ, במורד השמים. כשאתה קם, לאט, תעשה את זה בזהירות"

יש משהו מזה שמציע לנו אוריון – אבל הרבה יותר מסוכן, יותר גבוה, יותר טוטאלי ויותר עמוק.

גרסה מוקדמת של טקסט זה הוצגה כהרצאה בכנס "פסגות ורוח האדם: מחווה לעזרא אוריון", 23/4/2004