הקדמה למקבץ ג'סטה / אביטל ברק

בינואר 2017 התכנסנו קבוצה של אמנים, אוצרים ואנשי רוח במסגרת פעילות המכון לנוכחות ציבורית אשר במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, כדי לחשוב ביחד על מושג הג'סטה (מחווה). לאורך השנה קראנו טקסטים תאורטיים, בחנו עבודות של חברי הקבוצה ואמנים אחרים וניסנו להבין את הג'סטה – כמושג, כפעולה, כמרחב פוליטי, כביטוי אמנותי וככלי תאורטי וביקורתי.

באחד הטקסטים בהם עוסק ג'ורג'יו אגמבן בג'סטה הוא מתאר אותה כך:

ג'סטה היא הצומת שבין חיים ואמנות, פעולה וכוח, כללי ופרטני, טקסט וביצוע. היא רגע של חיים שהוסת מהקשר של ביוגרפיה אינדבידואלית ובו בזמן גם רגע של אמנות שהוסת מהניטרליות של האסתטיקה: היא פרקטיקה טהורה. הג'סטה היא לא ערך שימושי ולא ערך חליפין, היא לא ניסיון ביוגרפי ולא אירוע כללי: היא הצד השני של הסחורה המאפשרת ל'גבישים של חומר חברתי משותף' לשקוע לתוך הסיטואציה.[1]

הג'סטה כרגע של הפוליטי, של שבירת הנרטיב, של מפגש בין כוחות שונים מוביל לכך שהופעתה מאפשרת רפלקסיה, קוראת לביקורת. לאורך המפגשים עלו שאלות כיצד מזהים את הג'סטה ומהו האפקט שהיא יוצרת? מהם התנאים להיווצרותה? האם היא תלויה בקהל, במבט חיצוני ובפרשנות?

כיצד הג׳סטה, כמעשה גופני ותנועתי, הופכת למושג במחשבת האמנות (ברטולט ברכט, ולטר בנימין), במחשבה הסוציולוגית (ארווינג גופמן, פייר בורדייה) או במחשבה הפוליטית (גי דבור, ג'ורג'יו אגמבן)? האם היא מסמנת צומת המצרף גוף ותודעה, עשייה וכוונה, או דווקא מבקש להפריד ביניהם?  ומה מבחין אותה ממושגים אחרים בתיאוריה הפוליטית והאמנותית – פעולה, יצירה, עבודה (עבודת אמנות), מופע?

בעזרת טקסטים ממדיומים מגוונים בחנו סוגים שונים של ג'סטות וניסנו להבין מה הן תכונותיה ומהו הדבר שהופך אותה לרגע טעון, פוטנטי ובעל פוטנציאל יצירתי לשינוי.

הטקסטים המכונסים בגיליון זה מנסים להתמודד עם רצף השאלות שבהם עסקנו. כמו במהלך הפגישות של הקבוצה גם כאן יופיעו טקסטים ממדיומים שונים המתכתבים עם פעולת הקבוצה ועם העיסוק של כל אחת/ד מחבריה. רובם עוסקים במופעים שונים של הג'סטה במדיומים השונים של האמנות (וידיאו, צילום, מחול וסאונד) ובמרחבי פעולה מגוונים (מרחב ציבורי, מרחב מוסדי ומרחב טקסטואלי).

חלקם מופע של ג'סטה טקסטואלית בעצמם; כך מאמרו הפרוגרמטי של שאול סתר "על הפוליטי כג'סטה מחקרית", הסיפור הקצר של עודד וולקשטיין "אחרי ההופעה – מחווה ליסמין דיויס" והמסה של גיא הגלר "מבט חטוף על שוד בנק" על עבודתה של האמנית נועה רשף. אחרים קוראים ומפרשים ג'סטות אמנותיות דרך פרספקטיבות תאורטיות שונות; אילנית קונופני עוקבת אחר עבודותיה של תמר לצמן ב"שלוש מחוות להיסטוריה של הצילום", נטע ויזר מפרקת את המשמעות של ג'סטה כהפרעה במרחב הציבורי ב "נא לא להפריע – על ריקוד לילי של בוריס שרמץ", הילה בן ארי ממקמת את הג'סטה האמנותית שלה "בין אילמות ודיבור" בגוף הנשי בין תנועה ועצירה, וצפיה דגני ואני משוחחות על פעולת האמנות שלה כג'סטה דיאלקטית של השתלבות וחריגה.

עוד בגיליון זה עבודתו של מאיר טאטי "אימת הפאנטום" המורכבת מסדרה של קולאז'ים, עבודת סאונד של ערן זקס ומחקר ג'סטה תנועתי "WORD! je te donne ma parole" של לורה קירשנבאום.

חברי הקבוצה:  אודי אדלמן, הילה בן ארי, אביטל ברק, צפיה דגני, יסמין דיוויס, נטע ויזר, ערן זקס, מאיר טאטי, תמר לצמן, נירית נלסון, שאול סתר ונועה רשף.

דימוי ראשי: תמר לצמן, גברת טאד 1-32012
דימוי הקדמה: מתוך עבודת הווידיאו WORD! *je te donne ma parole של לורה קירשנבאום המופיעה במוסף זה

 

[1] “Marginal notes on commentaries on the society of the Spectacle”, Means without end. P.80