untitled / מאי זרחי

אני אתחיל עם אמרה פשוטה:

אם אין אור, לא רואים.
לא רואות.

זה די פשוט ובו זמנית, בתחום המחול, זה עקרוני: אם אין אור, אנחנו כקהל, לא נוכל לראות את הרקדן, את הרקדנית. לא נוכל לראות את התנועה שלו או שלה. באותה נשימה, אם אין אור, לא נוצרת ההפרדה בין הקהל המצוי על פי רוב בחושך, לבין הרקדן או הרקדנית, המצויים על פי רוב באור. כלומר במקרה כזה, הקהל ומי שמופיע נמצאים/ות במצב שוויוני – בחושך.

ובחושך, נשאלת השאלה- מהי תנועה המתרחשת אך לא ניתן לראות אותה? איזה מימד של תנועה אנושית מצליח לתקשר עם הקהל היושב בחושך, בחלל אינטימי, בעוד הוא יודע שיש שם היכנשהו בחלל החשוך, דבר מה שמתרחש. תנועה שמתרחשת. אולי אפילו ריקוד, כי הרי אותו קהל בא לראות מופע מחול. כלומר אם נוריד את האלמנט הנראה מתנועה, מריקוד, איזה ממדים אחרים נותרים עדיין ומוחשיים אפילו יותר מעצם שלילת חוש הראייה? בגלל (או בזכות) היעדר האור?

בנוסף, זה דבר אחד לסגור עיניים ולראות חושך. זה דבר שני להיות עם עיניים פקוחות לרווחה כאשר אין שום אור. לראות חושך. העין ממשיכה לחפש כל הזמן את האור על מנת למקם את הגוף ביחס לסביבה; על מנת לקבל תחושת חלל ואוריינטציה מרחבית תפיסתית לגבי המתרחש. העין והאור הן חברות המחפשות תמיד להתחבר זו לזה.

ואז, מכיוון הפוך מזה שאליו העין מכוונת, מתחיל להגיח אור. אור קטן, מינורי. אבל מכיוון ששהיתי עכשיו זמן מה בעיניים פקוחות ובחושך, האור הזה הוא הדבר הכי משמעותי שקרה מזה זמן. ראיתי את האור. ואז נשאלת השאלה- איך אותו האור מעצב למעשה את נראות הדברים עליהם הוא נופל? כלומר את האופן שאני, או כל מי ששם ועינו נמשכת אל האור, רואה אותם? איך אותו האור משפיע על הדימוי של הרקדן או הרקדנית שנמצאת שם? איך הוא פוגש את הגוף שלה, ובכך מנחה את תפיסת הקהל למה הוא בעצם רואה פה?

זוהי נקודת המוצא לתהליך העבודה על היצירה untitled.

מתוך השאלה הבסיסית, שבדומה לדברים בסיסיים אחרים אפשר בקלות לקחת אותה כמובן מאליו ולשכוח ממנה לגמרי: מה זה גוף? מה גוף יכול להיות? או איך גוף יכול להיראות? ובהקשר של untitled, איך אני כיוצרת יכולה באמצעות מקור אור אחד ויחיד, לשלוט ולעצב את מראה הגוף (כמו גם האסוציאציות שאותו מראה גוף עשוי להעלות) שהקהל יראה במהלך המופע?

הגוף הוא אחד הדברים שיש לנו הכי הרבה תפיסות מוקדמות לגביו, מה גם שלכולנו יש גוף כזה או אחר, וכפועל יוצא, יש לנו ביקורת עליו: ״הוא צריך להיות יותר _____״ (רזה, גבוה, שרירי, חלק, מעוצב, ועוד ועוד), ״הלוואי שבאזור ההוא הוא היה יותר צר״, ״פעם הוא היה X ועכשיו הוא (כנראה) הפוך מ- X״, ״האזור ההוא די משעמם אז קעקוע יעשה לו טוב״. מתוך הנטייה האנושית, חברתית להשוואה, נוצרות אותן תפיסות מוקדמות המביאות אותנו להשוות את גופנו לגופים אחרים, לדימויים שראינו, לערכים שספגנו מהתרבות הרווחת לגבי איך גוף אמור להיות.
אבל מה לגבי אפשרות הגוף להיות כל מיני דברים שונים באותו הזמן? כל מיני דברים שלעיתים לא ניתן לזהות אותם או למקם אותם מילולית וויזואלית, ועל כן הם בלתי ניתנים להשוואה? כי הרי הגוף, כל גוף, כשלעצמו, הוא אינו ניתן להשוואה. ובאותה נשימה, כאשר אני מעלה בדמיוני אדם הקרוב אליי מאוד, ואני מנסה לתפוס אותו במחשבתי; ליצור בעיני רוחי דמות קוהרנטית, חד משמעית וברורה, אותה דמות לא מפסיקה לחמוק בין אצבעותיי, כמו מצביעה עבורי שוב ושוב על חוסר היכולת שלנו לתפוס אדם אחר. כלומר, הניסיון שלנו לכמת בן אדם (ודברים אחרים) לכדי משהו ברור, נתפס, חד משמעי, יציב, ממשיך להפעיל אותנו בעוד שבפועל, הדברים ממשיכים להתקיים כרב-משמעיים, משתנים תמידית, מלאי פנים.

אחזור ל- untitled. הכותרת untitled המצביעה על אי-הכותרת, על אי האפשרות לכמת את הדבר לכדי כותרת, לכדי מילה יחידה שתכיל בתוכה את היצירה עצמה, או תסמן אותה באופן חד משמעי. untitled הוא שם שניתן להרבה יצירות בתחום האמנות הפלסטית. רבות מעבודותיו של האמן דן פלאבין קרויות untitled (בווריאציות שונות כמו: not titled yet, untitled (for Frederika and Ian) ועוד). עבודותיו השפיעו על תהליך העבודה ועל כן כמחווה בחרתי לקרוא כך ליצירה. אופן השימוש המינימליסטי, הצנוע והנקי של פלאבין בתאורת פלורוסנט הותיר בעיני מקום רב לצופה, לחווייתו ולתנועתו בחלל להשלמת הדימוי הנוצר על ידי גוף התאורה.^[1]

ביצירה untitled יש גוף – של הפרפורמרית – אני.
יש יוצרת של המופע שגם היא אני.
יש מוזיקאי שבשיתוף איתו נוצרה היצירה ושמו אלעד ברדס.
אלעד יצר מיצב סאונד (sound installation) המבוסס על הקלטות של קולות אנושיים מסוגים שונים המגיחים מכיוונים שונים סביב הקהל. מכיוון שכאמור, המופע מתקיים בחשיכה או באור מאוד נמוך, דבר הגורם לקהל להימצא במצב חשוף ופגיע יחסית, אותם קולות מייצרים אפקט מפתיע, מבלבל או לעיתים מפחיד ומאיים (uncanny). תוך כדי שמיעת הסאונד, עולות השאלות: זה אמיתי? מה שאני שומעת כעת מתרחש באמת בחלל בו אני נמצאת? האם יש שם מישהו בקצה של החדר שנושם ואותו אני שומעת עכשיו? האם זה הוא שחלף עכשיו בחושך לצידו השני של החלל או שמא זו הקלטה בלבד? מה קורה כאן באמת? אלו אותן השאלות שעולות לגבי המציאות היומיומית כל הזמן: בהקשבה לדיווחי החדשות, בזיפזופ בפייסבוק, או אחרי חוויה משמעותית בה אתם מרגישים כי עברתם משהו חזק ואינטימי, מגיע ההד השואל: ״זה קרה עכשיו? זה אמיתי?״

אלו שאלות בהן עוסקת היצירה untitled תוך שימוש במינימום אמצעים, בלואטקיות (low tech) מוחלטת. כאילו היא אומרת: אין צורך להשתמש במגוון אמצעים טכנולוגיים מכיוון שהשאלות האלו הן בעצם בסיסיות וראשוניות, והן מצויות בגרעין של כל חוויה אנושית. אותה חוויה אנושית אשר מהווה מימד בלתי נפרד מהגוף הפיזי שממנו התחיל טקסט זה. זהו המימד הנעלם אליו התייחסתי בתחילת הטקסט, שכאשר עינינו פקוחות לרווחה ומה שאנחנו רואים ורואות הוא חושך, היא מגיחה במלוא עוצמתה, ואין אלא להתמודד איתה באופן מודע בזמן אמת.

אז בחזרה לאור.
אור זקוק לגוף תאורה, לדבר שיהווה ׳מחזיק׳ של מקור האור על מנת להאיר את האובייקט אותו אנחנו מאירים. אם נשים לב לתאורה המלאכותית המצויה סביבנו, נבחין כי מקורות האור מצויים למעשה בתוך ׳מחזיקי אור׳. אותם ׳מחזיקי אור׳ הינם גופי התאורה, שמטרתם להאיר את החלל אליו הם מכוונים וכל מה שמצוי בו.

בהמשך לשאלה של מהו גוף, ואם על מנת לראות גוף צריך אור, שאלתי את עצמי מה זה ייצר אילו הגוף של הפרפורמרית יהא גוף התאורה עצמו? כלומר מה אם גוף הפרפורמרית יהא זה שיחזיק את מקור האור ובאותו הזמן יהא גם האובייקט אותו האור מבקש להאיר?
העין אוהבת החזר של אור. כלומר, כאשר מקור אור פוגע במשטח המעצים את אפקט האור דרך החזרה (משטח זוהר, מחזיר אור, בהיר על פי רוב), נוצרת כמות אור גדולה יותר עבור העין הצופה בו מאשר לו לא הייתה מתרחשת החזרה.
עור, הוא משטח שעשוי להחזיר אור. תלוי בצבעו וביכולת ההחזרה שלו, עור בהיר למשל יכול לשמש מחזיר אור הרבה יותר טוב מבד כהה. ספציפית העור שלי הסתבר לי במהלך תהליך היצירה, הינו מחזיר אור לא רע בכלל. תוך בחינת המשטחים השונים המצויים בחלל העבודה ויכולתם להחזיר אור, גיליתי שגם קירות המרכז לאמנות עכשווית, בו התרחש תהליך היצירה והמופע עצמו, גם הם מחזירי אור מאוד אפקטיביים לאור בו אני משתמשת. משם, פיתחתי מהלך כוראוגרפי המשתמש בהחזרה של המשטחים השונים בשילוב עם עיקרון הגוף שלי כפרפורמרית בתור גוף התאורה, על מנת לייצר דרמטורגיה של דימוי הגוף המתגלה לקהל. דרמטורגיה המשתמשת במעברים בין משטחי ההחזרה השונים, התקרבות והתרחקות מהם, ויחס בין מינוני החזרה שונים על מנת לשנות את דימוי הגוף הנוצר, לעורר אסוציאציות שונות המצטברות ומתפוגגות במהלך זמן המופע.

הגלוי לעומת הנסתר אם כן- מקור אור בלתי נראה (מוחבא על ידי גוף הפרפורמרית / גוף התאורה) לעומת מקור אור נראה, כמו גם משחק של מה מאותו הגוף גלוי ונראה לעין ומה לא- הוא נושא מרכזי ביצירה. הוא בא לשפוך אור מכיוון אחר על אותה שאלת יסוד לגבי מה אמיתי? ולהרחיב אותה לשאלה: מהו השלם? האם יש אי פעם שלם? האם קיים שלם הגלוי לעין המתבוננת בו?
אחד הדימויים הראשונים שאיתו התחלתי לעבוד כרפרנס על העבודה הזו היה פסל אנאמורפי של האמן Jonty Hurwitz. פסל שרק כאשר מסתכלים במראה הגלילית המוצבת במרכזו, ניתן לראות את הדמות השלמה וה׳נכונה׳ מבחינת פרופורציות, מופיעה שם. אחרת הוא נראה ככה.

דימוי ראשוני נוסף היה תצלום MRI של לב.
מתוך הרצון להתחקות אחר מקור ראשוני- אחר ה-מקור האנושי הפיזי.

ובאותו הקשר, שימש לי רפרנס דימוי של גפרור בעת שאש ניצתת בו. רגע ההצתה עצמו בו הצבע האדום נע בין לובן לאדמומיות ואנרגיית השריפה באה לידי ביטוי דרכם.

הצבע האדום המעורר את אסוציאציית האש, מדורה, מקור תאורה ראשוני בסיסי ופרימיטיבי, דם ועוד, היווה רפרנס חשוב מתחילת התהליך.

ראשוניות.

העבודה הזו הביאה אותי להתעקש על צמצום, להתעקש על מינימום אמצעים ומקסימום אפקט, מן אקולוגיית חומרים המאפשרת להתרכז בחוויה של העושר האפשרי ממה שעשוי להיראות מינורי, קטן, שולי.

רציתי להתנגד בדרכי לתרבות היותר ויותר, לא להשתמש באלמנטים תאורטיים מנצנצים ונוצצים אלא דווקא להשתמש בגוף תאורה פשוט ומוכר לכולנו, ready made במובן הזה, ובחרתי להשתמש בפלורוסנט משרדי. ומתוכו להפיק את המירב האפשרי, כמו עגבניות שמכינים מהן גם מרק וגם סלט וגם רוטב לפסטה. את אותו הפלורוסנט פילטרתי בג׳ל המיועד לגופי תאורה תיאטרליים. הכי לואו-טק (low tech).

היה לי חשוב שאופן העבודה, על כל אחד מהאלמנטים של היצירה, יהיה פיזי ומונע מתוך החומר עצמו, מתוך כבוד לחומר. כלומר, היה לי חשוב לא להשתמש במניפולציה מוחלטת של החומרים אלא להשאיר אותם כל הזמן בקרבה לגופני, הן מבחינת החומר עצמו והן מבחינת אופן העבודה עליו.
מה זה אומר? למשל זה אומר שהיה לי חשוב לפלטר את גוף התאורה בפילטר, ולא למצוא אור משוכלל אחר שיעשה את העבודה בקלות.
זה אומר שמבחינת העבודה על הסאונד, חומרי הסאונד המוקלטים של קולות אנושיים נובעים כולם מגוף יחיד – מהגוף שלי. ואופן העבודה עליהם היה כזה שביקש לא להפעיל מניפולציות כמו הילוך מהיר, ריוורב חזק, או פילטרים אחרים שעושים מניפולציה מאסיבית על הסאונד המקורי ומשנים אותו לגמרי מהמקור. הניסיון אם כן, היה להיות כל הזמן בקרבה לאנושי, למציאותי כפי שהוא יחווה על ידי מישהו חיצוני- על ידי קהל פוטנציאלי, כדי שהגירוד הזה של המציאותי/לא מציאותי יהיה נוכח כל הזמן וימשיך להפעיל פיזית את הצופים/ות. על מנת שהם/ן לא יוכלו להתרחק מהסביבה בה הם נמצאים/ות, ולחוות את הדבר כחוויה אסתטית בלבד. הרצון היה שהחוויה תהא אימרסיבית עבורם/ן ולא תהיה אפשרות ׳בריחה׳ לאסתטי גרידא, כך שהפיזיות של גופם עצמם תהא מונכחת ביחס לגוף בו הם צופים/ות.
בו בזמן, העובדה שאני כפרפורמרית מחזיקה בזמן אמת את מקור האור המעצב את מה שהצופים/ות רואים באותו הזמן שאני פועלת, מנכיחה את הסוכנות (agency) שלי, את הכוח והיכולת שלי לנתב את מבט הצופה ביחס למה שאני עושה בזמן אמת. במובן הזה אני כפרפומרית אינני קורבן למבט ונתונה תחתיו, אלא אני מודעת לו, מובילה ומעצבת אותו כפי שאני בוחרת. בניגוד למבט הגבר החולף למשל באזור החלונות האדומים, כאן אני בוחרת להוביל את המבט למקומות בגוף שאינם החשודים המיידיים, ובכך לגלות את הפלסטיות, את החומריות, את הפסליות האפשרית של גוף ולאפשר פירוק של המבט והתפיסה של גוף נשי עירום. כי כן, הגוף ביצירה הוא עירום. עירום המגיב לשאלה מה נשאר כשמנסים לפשוט הכל?
את השכבות, את העמדות הפנים, את המתורבת.
מהו מקור אפשרי?

* היצירה untitled היא הפקה של הזירה הבינתחומית ופותחה בתמיכת המרכז לאמנות עכשווית CCA ומועצת הפיס לתרבות ואומנות. עלתה בבכורה במסגרת פסטיבל צוללן 2019.