סיורי גבול – יומן מסע / אביטל ברק

במהלך שנת 2019 נפגשה קבוצה של אמניות.ים, אוצרות.ים וחוקרות.ים במכון לנוכחות ציבורית במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. מטרת הקבוצה היתה לזהות, לסמן ולחקור את מרחבי הגבול השונים הקיימים בישראל, בעת הזאת. מרחבי גבול הם אזורים בעלי פוטנציאל גבוה לפעולה ויצירה החורגת ממנגנוני הסדרה ושליטה ועל כן מתקיימים בהם, בדרך כלל, מופעים ויחסים שאינם יכולים להתקיים במרכז (הגיאוגרפי, החברתי והכלכלי). במהלך השנה יצאנו לסדרה של סיורים לימינליים: במרחבים טקסטואליים, אסתטיים – פוליטיים וגיאוגרפים – חברתיים.

גיליון זה מהווה יומן מסע לסיורי הגבול של הקבוצה, מטרתו אינה הסקת מסקנות כי אם תיעוד ותיאור של תהליכים, מחשבות, ומפגשים יוצאי דופן שהתרחשו במהלך הסיורים השונים. בחיפוש אחר הג׳סטות, התנועות והסדקים המאפיינים מרחבים לימינליים ומזמנים התערבויות אמנותיות ביקרנו במרחבי הסטטוס קוו של המקומות הקדושים בישראל/פלסטין, בקווי התפר העירוניים של תל אביב וירושלים, במרחבי גבול מדיומליים ובאתרי קונפליקט קולוניאליים / לאומיים.

נקודת המוצא שלנו היתה פרויקט של התכנסות-מסע סביב גבולות שהתקיים בין השנים 2006-2009 בשיתוף המרכז לאמנות דיגיטלית בשם Liminal Spaces. פרויקט זה היה שיתוף פעולה של אמנים, אוצרים וחוקרים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים שהתקיים בישראל, פלסטין וגרמניה וחקר את מרחבי הביניים של חיים, עשייה ופעולה במרחב ההולך ומופרד על ידי חומות, מחסומים ואידיאולוגיות.

בניסיון להבין את הזמן והמרחב המוגבל, מופרד, משוסע שבו אנו חיים כיום חיפשה הקבוצה העכשווית את מקומות המפגש, המרחבים הלימינליים, שדרכם נוכל להבין שוב ואחרת את המציאות הנוכחית, את אפשרויות הפעולה שלנו ואת שיתופי הפעולה שעדין מתקיימים למרות ועל אף התנאים הפוליטיים הבלתי אפשריים.  Liminal Spaces שלפני עשור, עסק רבות בתאוריות של זמן ומרחב, שהיו אז בשיא המשגתן במחוזותינו. העיסוק במרחב ובזמן לא פסק כמובן, אך הפרספקטיבה שלנו (התאורטית והאקטואלית) התפתחה והשתנתה, גם אם במובנים רבים מרחב התמרון צומצם.

הסיור הראשון של הקבוצה מחוץ למרכז בחולון היה לתערוכה שייצגה את ישראל בביאנלה לארכיטקטורה בוונציה בשנת 2018 ולאחר מכן הוצגה במוזאון תל אביב.

1# ביקור בתערוכה סטטוס קוו: מבנים של משא ומתן
אוצרי התערוכה: דבורה פינטו פדדה, יפעת פינקלמן, אורן שגיב, טניה כהן-עוזיאלי

אל מרחבי הקדושה בארץ ישראל / פלסטין אפשר להתייחס כצמתים מחוללים, מעין צ׳אקרות גיאוגרפיות, רוחניות, פוליטיות המייצרות מערבולות במציאות החיים המקומית. התערוכה ״סטטוס קוו: מבנים של משא ומתן״ השתמשה בכלים אדריכליים בשביל להציג ולחקור חמישה מרחבים קדושים בעלי משמעות דתית לשלושת הדתות המונותאיסטיות ודנה בפוטנציאל הנפיצות הפוליטית האלימה במאבק על המקום: כנסית הקבר, קבר רחל, מערת המכפלה, הכותל המערבי, מעלה הר הבית.

הסטטוס קוו הוא מערך המנגנונים, ההסכמים וההסדרים המארגנים את התנועה, החזקה והנגישות במרחבים אלה. הוא מהווה הלכה למעשה מערכת מקבילה לפוליטיקה המדינית המקיימת מארג קשרים, תקנות והסכמים נוקשה  אך עם זאת דינמי, המרסן את הפוטנציאל הנפיץ והאלים הקיים בהם ומאפשר לקבוצות הנמצאות בקונפליקט לחיות זו לצד זו. רגעי השבירה של הסטטוס קוו מלווים בפרצי אלימות לאורך ההיסטוריה של המקום אך השגרה מלווה במשא ומתן תמידי ודינמי על גבולותיו ותקפותו.[1]

המקומות הקדושים בישראל ופלסטין היוו נקודת מוצא מצוינת למחקר שלנו, מאחר ולא התכוונו לסייר בגופינו במרחבי הקדושה המקומיים קפצנו על ההזדמנות לסייר בייצוגם האמנותי ארכיטקטוני. הסטטוס קוו כשלעצמו הינו מרחב גבול, גם עליו חלות אותן תכונות לימינליות ועל כן גם בו מתקיים פוטנציאל, לעיתים נפיץ, לעיתים מפתיע לטובה של מפגשים, שיתופי פעולה ובריתות שלא היו יכולים להתקיים אחרת. המרחבים הקדושים עצמם מתפקדים כמרחבי גבול ומהווים, בתקופות שונות ותחת משטרים שונים, מקומות מפגש בעלי פוטנציאל יצירתי מוגבר.

ביקור בתערוכה "סטטוס קוו", צילום: אודי אדלמן

הסיור הבא של הקבוצה עסק במפגש בין הפעולה האמנותית למרחב הגבולי בכמה רבדים.

2# סיור לצפון – כברי: אטליה שמי, סדנת ההדפס, גלריה שיתופית יהודית ערבית בגליל; נצרת: עמותת מאסאר (Masar)

את הסיור לצפון הובילו מיכל בראור ואבשלום סולימן בעקבות עבודת האמנות המשותפת שלהם ״נהר״. ״נהר״ מעלה את שאלת המקור ומציפה על פני השטח את המתח שבין ילידים ומתיישבים דרך סיפורם של בני קיבוץ כברי, שהוקם לאחר שנאלצו לנטוש את יישובם הראשון ״בית הערבה״ במהלך מחלמת 48׳. בעזרת פרקטיקות של חיקוי, העתקה, גזירה והדבקה, הציפו בראור וסולימן את ריבוי הנרטיבים, המקורות המתנגשים והסדקים במיתוס המונוליטי כביכול של החלוציות הציונית.

הסיור לכברי התחיל בביקור באטליה של האמן יחיאל שמי ובמתח שבין האידיאולוגיה הכנענית אליה היה שותף בתחילת דרכו לזו הציונית חלוצית המייצגת את הלך הרוח של המקום היום. בסדנת ההדפס קרסו החלוקות של מרכז ופריפריה כאשר נוכחנו לדעת שמיטב אמני/יות ישראל עולות לסדנה שבכברי, הנחשבת למרכז ואוטוריטה. המעבר לגלריה השיתופית הביא איתו שוב את שאלת שיתוף הפעולה בין אמנים יהודים לערבים, באילו תנאים הוא מתאפשר, ותחת איזה סיפור מארגן.

בנצרת נפגשנו עם מנהל עמותת מאסאר איברהים אבו אלהג׳א (Ibrahim Abu Elheija) וזוגתו האמנית מנאר זועבי. מנאר השתתפה בפרויקט Liminal Spaces ועל כן עניין אותנו לפגוש אותה היום, עשור מאוחר יותר, ולהבין ממנה כיצד היא מבינה את מרחבי הפעולה הלימינליים כעת. עמותת מאסאר הוקמה בסוף שנות התשעים במטרה לייצר אלטרנטיבה חינוכית לילדים פלסטינים בנצרת ובסביבתה שלא תהיה תלויה בתכנים של משרד החינוך הישראלי או במימונו.[2] בעשרים השנים האחרונות העמותה גדלה והתרחבה וכיום לומדים בבית הספר שלה מכיתה א ועד י"ב. העמותה עוסקת בחינוך, מחקר ומעודדת מעורבות קהילתית התומכת בחברה הפלסטינית ברמה המקומית והארצית. המפגש עם אברהים ומנאר היה פוקח עיניים ומעורר השראה, ופתח מחדש את שאלת האפשרות לפעולה משותפת אך גם הציף את המגבלות והתנאים שבהם שותפות שכזו יכולה להתקיים.

חורבות כפר נאהר, צילום: אביטל ברק

הסיור הבא אותו אתאר אמנם התקיים במרכז הגיאוגרפי של מדינת ישראל אך תרבותית, חברתית וגם פוליטית אין גבולי ממנו.

3# סיור לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב

את הסיור הובילה הילה הראל, שכחלק מפעילותה השוטפת מנחה סיורים אלטרנטיביים לדרום תל אביב בכלל ולתחנה המרכזית בפרט. כאשר הוקמה התחנה בשנת 1993, לאחר עשורים של תכניות שלא התממשו, היא היתה תחנת האוטובוסים הגדולה בעולם. ייעדו לה להיות מרכז עסקים משגשג שאמור היה להפוך את כל האזור משכונת מצוקה ועוני למיני דאון טאון מקומי. אך במקום שהענק הלבן ״ירים״ את השכונה הוא רק דרדר אותה יותר. לאורך השנים, כאשר הסתבר שהנוסעים אינם פוקדים את הקניון החדש וגם לא שאר תושבי העיר, התרוקנו החנויות וננטשו לאט לאט. המבוך העצום בגודלו שינה את פניו מספר פעמים וכיום חלקיו הפעילים הם עולם מקביל, מגוון ועשיר בכל תרבויות העולם שהתקבצו לישראל בגופם של עובדים זרים, מבקשי מקלט, ותושבים מקומיים שלא עברו את החתמת כור ההיתוך הישראלי. שיטוט, או אולי טעיה, במסדרונות התחנה מוביל לבתי אוכל מהמזרח הרחוק, חנויות בגדים מאפריקה, לוח הכרויות דרום אמריקאי. מטרופולין מיניאטורי, חבוי מהעין, בו הריבוי אינו גורם לחיכוך אלא מאפשר קיום. בין הנציגויות התרבותיות השונות אפשר למצוא גם התערבויות אמנותיות, חלקן גרילה, התפרצות יצירתית מחאתית, חלקן מוזמנות, כחלק מדיל הנדל״ן – אומנות המוכר.

בקומה העליונה, בהמשך לשורת הסטודיואים המסובסדים, קצת אחרי מרפאת העובדים הזרים והגנים של יוניטף נמצא היונג יידיש, עולם בתוך עולם בתוך עולם שכבר כמעט אינו קיים. היונג יידיש הוא מרכז תרבות, ספרייה מפוארת, פרויקט שימור או אולי תחייה של שפה ותרבות נשכחת, שגם היא כמו שאר השפות האחרות המתקיימות בתחנה המרכזית, לא שייכת למרחב ההגמוני השולט.  אפשרותה של היידיש להתקיים דווקא בתחנה המרכזית החדשה היא דוגמת מובהקת לאפשרויות, לעיתים ההזויות, הקיימות במרחבים לימינליים. היקום המקביל המתקיים בתחנה המרכזית הוא מפתח להבנת גבוליות מרובדת שבה המושג ריבוי על גווניו השונים מקבל משמעות פשוטה של קיום ביחד, אלה לצד אלה, סוגים שונים של שכנות, של שיתופי פעולה, של מפגש. אולי בעצם לא צריך להיאבק על הריסתה. הרי השטח העצום שעליו היא יושבת יהפוך מיד לעוד פיסת נדל״ן נחשקת. אין ספק שמרחב זה נמצא על זמן שאול, אך כל עוד אין הסכמה לגביו מסתתרים תחת שמלת הבטון הדהויה מופעי חיים מרתקים ומעוררי השראה.

סיור בתחנה המרכזית, צילום: אביטל ברק

בגיליון זה תמצאו גם את השיטוט הטקסטואלי של איריס פשדצקי בעקבות הסיור שהובילה על קו התפר הנפשי – מרחבי של ירושלים ועבודת וידיאו שלה העוקבת אחר שיטוט פואטי לאורך גבולות הארץ. מסה על מסע אל המרחב המיסטי, היסטורי, פרפורמטיבי של הגר אופיר ומונולוג על המרחב שבין חושך לאור, בין גוף וחלל ובין המדיומים והפרקטיקות הכוריאוגרפיות של מאי זרחי. בשיחה בין מיכל בראור לאביה, האדריכל אמנון בראור נחשף הפלימפססט הפרוידיאני של מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, אליו יצאה הקבוצה כסיור האחרון של הפרויקט. תפיסת היש של הילה הראל מקבלת ביטויים אנטי קפיטליסטיים מלאי חדוות חיים בטקסט הפואטי של שרון קנטור. בסדרת הקולאז׳ים של נועה רשף מציאות ובדיון, היסטוריה וקונספירציה מתערבבים יחדיו ומאתגרים את ההנחות ״המקצועיות״ וה״רציונליות״ של היסטוריונים ומומחים אחרים לגבי מקורות המין האנושי. יוני ניב בוחן את גבולות הייצוג דרך עבודת מדיה חדשה בשם ״מר חיים: הדג הוא ראש הציפור״ המבוססת על גוף העבודות ונסיבות חייהם של המלחין יוסי מר חיים ובת זוגו, האמנית מיכל נאמן; וצילומיו של דן לחיאני מציגים את קו התפר המימי החוצה את העיר גרץ ומייצר אזור גבול דינמי הפורע את שגרת היומיום השקטה של העיר, ופרויקט סימון השבילים של טליה הופמן מזמין אותנו לאתגר ולפרוע את הגבולות המדינתיים של האזור על ידי יצירת שבילים פוטנציאלים שביום מן הימים אולי יסייעו לנו להגיע לביקור בלבנון. בגיליון מתארחת עדי שורק עם טקסט פיוטי אורבני על עיר מקלט, משמעויותיה והופעותיה המפתיעות.

תודה מקרב לב לכל חברי הקבוצה והאורחים שהצטרפו אלינו במהלך המפגשים המרתקים.

אדם אבולעפיה, אודי אדלמן, הגר אופיר, דפנה בן-שאול, אמנון בראור, מיכל בראור, ורדית גרוס, צביקה גוטר, צפיה דגני, נוגה דוידסון, יסמין דיוויס, איל דנון, טליה הופמן, הילה הראל, ערן זקס, מאי זרחי, מאיר טאטי, דן לחיאני, תמר לצמן, יוני ניב, אבשלום סולימן, אביגיל סורוביץ׳, איריס פשדצקי, עידו צרפתי, אילנית קונופני, נועה רשף.

דימוי ראשי: מתוך untitled מאת מאי זרחי, צילום: דוד קפלן

[1] עוד על התערוכה ראו מאמרם של האוצרים: “In Statu Quo: Structures of Negotiation”, Volume # 54, 2018 http://volumeproject.org/in-statu-quo-structures-of-negotiation/

[2] ב 1996 החלו קבוצה של אקטיביסטים והורים מהעיר נצרת את התהליך הארוך שהוביל לפתיחתה של הכיתה הראשונה במוסד חינוכי אלטרנטיבי בשנת 1999. http://www.masar-edu.org/