^{תרגום: זהר אלמקייס}

עובדים תאילנדים בישראל/ כותב לא ידוע

עזבנו את ביתנו כדי להגשים את חלומנו,

עובדים קשה בארץ זרה רחוק מביתנו

מרווחים בקושי כדי להאכיל את עצמנו

עדיין צריכים לחסוך כסף בשביל החובות שלנו.

העבודה בישראל הופכת אותנו לגיבורי על קשוחים,

עלינו לסבול עבודה קשה ומילים קשות.

האוהבים בבית השתנו וזה מכביד על ליבי.

קשה להרוויח את לחמי עם המשכורת שמשלמים בישראל

האם מישהו שמזדהה איתנו?

לעבוד בשביל אנשים אחרים משמעו שאין נחמה

לפעמים בלילות יש לוחמה, הסכנה מקיפה אותנו.

השכר שהבטיחו לנו –מעולם לא קיבלנו אותו.

אנחנו לא יודעים למי לפנות

זו האמת על עובדים תאילנדים בישראל.

הכסף שאנו מרוויחים הוא רק מעל שלושים אלף באט

ואז מגיעים החשבונות האלה עבור חשמל, מים, מיסים ומזון 

נותרו רק עשרת אלפים באט לשלוח הביתה לתאילנד.

האם יש ארגון שיכול לתקן זאת?

אם אינכם יכולים, עדיף שלא תביאו עוד עובדים,

כי אנחנו מרגישים פה כאילו אנחנו נקברים בעודנו בחיים.

את השיר לעיל פרסם ביוטיוב סומבת קאופוק בשנת 2016, אבל כותבו אינו ידוע. קולו של הזמר מלווה בגיטרה ונשמע על רקע דימויים מתחלפים שצולמו בפלאפון, של עובדי חקלאות תאילנדים מבצעים פעולות שונות בשדות בישראל. גיבור השיר מתלונן על הפרת זכויותיו ועל היחס ממעבידו וקורא לסולידריות. כל החוויות הללו, יחד עם אלימות הקונפליקט שאליו נקלע, מביאות אותו למצוקה רגשית ומנטלית. 

השיר הוא חלק מגוף נרחב של יצירות תרבותיות שנוצרו בידי מהגרים תאילנדים ושעוסקות בחוויותיהם בישראל. השירים האלו הם חלק ממסורת של שירי עם מהז'אנר הפופולרי כגון  molam  אוlukthung שמתמקדות בחוויית ההגירה מאיסאן. הגירה מאיסאן לשווקי עבודה שונים ברחבי העולם הפכה לתופעה מרכזית בחייהם של רבים, ולעתים קרובות היא חוצה דורות שונים בתוך אותה משפחה. תושבי איסאן ממוקמים בתחתית ההיררכיה הסוציו-אקונומית בתאילנד לאחר שנים של יחס בלתי שוויוני מהשלטון, שהוביל רבים להגירה פנימית וחיצונית. השיח של האליטות העירוניות והתקשורת התאילנדית רוויים סטריאוטיפים בנוגע לאיסאנים, שנתפסים ככפריים בעייתיים ונחשלים, המתקיימים מחוץ לפרויקט המודרניות והקידמה התאילנדי.   

השיר הזה, ורבים אחרים כמותו, התפרסם ברשתות חברתיות דוגמת יוטיוב ופייסבוק. המרחבים הקהילתיים הוירטואליים הללו יצרו תשתית פורה לעובדי חקלאות תאילנדים בישראל, כזו שמאפשרת להם לתקשר זה עם זה, להתלונן, להתמקח על עמדות הסובייקט שלהם ועל יחסם לישראל ולבית, ולייצר ידע על החוויות שלהם. המרחבים הוירטואליים האלו שגשגו תחת משטר ההגירה והמדיניות הישראלית שנועדו לשמר את הרוב היהודי על ידי מניעת השתלבותם על עובדים לא יהודים באמצעות מדיניות השולטת במימדים רבים בחייהם של המהגרים, יחסי תעסוקה מנצלים, המפרות מתמשכות של זכויותיהם ודרך בידוד חברתי ופיזי.ישנן דרכים רבות לגשת לשירים שכתבו מהגרים תאילנדים בישראל. אפשר לנתח אותם במבט פואטי וספרותי ולהתמקד במטאפורות, בהקשרים ובמרחבים התרבותיים שמהם צמחו ושבהם הם פועלים, כמו בודהיזם עממי, למשל. אני מציעה ארבע דרכי גישה אל השירים תוך שימוש בפרספקטיבה אנתרופולוגית כדי לנתח את משטר ההגירה בין ישראל לתאילנד ואת החווית החיים של עובדים תאילנדים בישראל. ישנן, כמובן, דרכים רבות אחרות לבוא במפגש עם היצירות התרבותיות הללו. זוהי הזמנה פתוחה לאחרים שמבקשים לעשות כן. 

שירי תלונה

התיאורטיקנית שרה אחמד (Ahmed,2021) מבקשת מאתנו להאזין ל"ביוגרפיה של תלונות" באוזן פמיניסטית, על מנת "לשמוע את זה שאינו נשמע". אם נאמץ את גישתה, השירים יכולים לחשוף את האופן שבו מהגרים מנסים לאתגר את היחס הלקוי כלפיהם ואת הפרת זכויותיהם באמצעות טווח נרחב של פעולות התנגדות. במסגרת זאת, לעתים חלקם משתמשים בכוחם הקולקטיבי כדי למחות על היחס כלפיהם מצד מעסיקיהם הישראלים, מארגנים שביתות או פונים לסיוע של ארגוני זכויות אדם. 

ועדיין, רוב מעשי ההתנגדות היומיומיים של המהגרים מתרחשים במרחב האינטימי של המושבים והקיבוצים ובזה של יחסי העבודה בין העובדים למעסיקם. ה"תלונות האינטימיות" האלו בקושי נשמעות ונראות, אינן נספרות בסך התלונות שמגיעות לעמותות ואינן מתועדות בסטטיסטיקות הרשמיות של המדינה. לעתים קרובות, גם כאשר מהגרים משמיעים את תלונתם על היחס הלקוי ועל הפרת הזכויות, הדבר מגיע לכדי לקיחת סיכון מצידם ופשרה על פחות מהמגיע להם לפי החוק, משום שזה, בכל זאת, "יותר טוב מכלום". 

התלונות שנשמעות משירי המהגרים התאילנדים מקבלות מימד פומבי באוזני כל מי שיכול או מוכן לשמוע. כך אפשר לקרוא את השירים כ"ביוגרפיות של תלונות", דרכם של מהגרים להפעיל את הסוכנות שלהם כעובדים. על מה מתלוננים העובדים התאילנדים בישראל? כותב השירים סנייה היטאקון מפציר בנו להקשיב:

לאוטי מאיסאן / סנייה היטאקון

אני לאוטי מאיסאן, שעזב את הבית לעבוד בחוץ לארץ.

למרות שישראל רחוקה מתאילנד, הלב שלי תמיד קרוב. 

העבודה במרחק מותירה אותי בתחושת בדידות.

זו לא תהיה הגזמה לומר שחם פה כל כך ופניי בוערות.

בכל יום אני שומע רק פקודות, הן חוזרות על עצמן ומטרידות.

יש לי חוב עצום כי מכרתי תאואים ומשכנתי את אדמתי כדי להגיע לפה.

אני לא יודע מתי יהיה לי מספיק כסף לפדות אותם.

אהובתי היפה, אל תוותרי עליי.

הגבר הנאה שלך יעבוד קשה כדי להרוויח כסף.

כשנהפוך למשפחה, אני מבטיח לספק לנו חיים אמידים ועתיד. 

בינתיים, תני לי קודם להחזיר את החוב, כשיהיה לי מספיק כסף נדבר על העתיד שלנו. 

למרות שאני מותש, לא אוותר על החלום שלנו לחיות יחד בעתיד. 

אני עובד קשה בכל יום, מחמש בבוקר ועד רדת החשיכה. 

יש ימים בלי מזל, שבהם אני מטפס על עץ התמר ונפצע מקוציו. 

למרות שאני לאוטי, ונראה כמו לאוטי, אני אף פעם לא מוותר.

אני הבן של אבא שלי, עובד קשה ומקווה לשלם את החוב, 

להיות אדם גאה וחסר חובות.

שירים כעקבות

השירים גם מבטאים מגוון רגשות. הם מבטאים כעס על היחס מצד המעסיקים, געגוע לבית ולמשפחה ותשישות פיזית ומנטלית. בעודם מתארים מציאות יומיומית, שירי מהגרים הופכים גם לעדויות מתועדות, למאגר של ידע וחוויות. ככאלו, הם מותירים אחריהם עקבות של חיים שנחיו תחת עול החובות ולחץ הפרנסה וההישרדות. השירים מספקים ראיות על תנאי מחיה קשים, על הפרת זכויות ועל תחושה של בידוד ודחיקה לשוליים. התיאורטיקן אייל וייצמן (Weizman, 2017) מציע שהליכה בעקבות האלו לא רק מספקת מידע אלא גם מביאה לשינוי בקרב הקהל שהופך לעד לחוויות המהגרים. בכוחו של העיסוק ביצירות התרבותיות הללו להפוך אותנו לעדים, לתבוע מאתנו להאזין ולהיות אקטיביים.   

הקשר נוסף ומקומי לעמדות הסובייקט של מהגרים תאילנדים בישראל הוא חוויות של אלימות ומלחמה. גיוסם של מהגרי עבודה תאילנדים לחקלאות בשנות ה-90 היה חלק ממטרתה של ישראל להחליף, להחליש ולשלוט בכוח העבודה הפלסטיני מהשטחים הכבושים בגדה המערבית ובעזה. מאז אוקטובר 2023 השתמשה ישראל באמצעים אלה כדי להגביר את האלימות נגד פלסטינים באמצעות מניעת גישתם לשוק העבודה. במקביל, ישראל הגדילה באופן דרמטי את גיוס מהגרי העבודה תוך חקיקת מדיניות פוגענית נוספת.

.בשירים הכותבים מתארים מצוקה רגשית ופחד מפציעה או מוות, ומספקים עדות על ההגנה הבלתי-מספקת לה הם זוכים. כך מדגים השיר של פונגפאט פאסונג'ון מ-2014: 

עובד שבע קרבות/ פונגפאט פאסונג'ון

באתי מאיסאן לעבוד בארץ מלחמה.

אני שומע את קולות הפצצות ומתגעגע לאשתי היפה בשדה האורז שבכפר.

מעזה נשמעים קולות של הפצצות וירי.

הו יקירתי, אני מתגעגע כל כך לביתנו ורוצה לחזור, אבל אני לא יכול.

אנחנו בחובות עצומים ולכן אני חייב לסבול כאן במקלט.

אם אני חסר מזל, זה לא יהיה שווה את המאמץ. עדיף למהר למקלט.

ההפצצה החזקה נשמעת כמו סופת רעמים אדירה בשדות האורז שלנו.

כשההפצצה מסתיימת, עובד ותיק כמוני חייב לחזור לעבודה.

אני חייב לסבול עבור אלה שמחכים לי. 

אפילו הפצצות לא יכולות למנוע ממני להילחם על עתיד טוב יותר.

אנא המתיני לי, אם אהיה עדיין בחיים, שאשוב בעוד חמש שנים.

עובד שבע קרבות יחזור לחבק את המחכים בבית.

שירי געגוע ושייכות

כוח המשיכה של קהילות המקור שמהן מגיעים המהגרים והקשר שלהם לביתם באיסאן מהווים תמה מרכזית נוספת בשירים. קהילות המוצא שלהם, מספרים לנו המהגרים, חשובות להם; הן מרחב שלמענו ראוי להילחם. השירים כתובים בדיאלוג עם איסאן כמרחב שבו מצויים האהובים, שבו האחריות לפרנסם מקבלת משנה תוקף, ושאליו שייכים גיבורי השירים. היעדרותם היא אך זמנית, והמוטיב של הציפיה לשיבה מכתיב את הטמפורליות של החיים שלהם בישראל: הם סופרים את הימים עד תום החוזה. במציאות, דווקא החזרה שלהם היא זו שזמנית, שכן רוב המהגרים ממשיכים בקיום מעגלי של הגירה ומכירת כוח העבודה שלהם ביעדים מרובים לאורך חייהם. 

למרות זאת, אני מציעה שהשירים מדמיינים את קהילות המוצא כמרחב מקרקע, מקומיות שזמינה למהגרים בעת הצורך, שעוזרת להם להתמודד עם קשיי ההווה; מקום שאליו תמיד יוכלו לשוב. כל מה שיגיע אחרי סיום חוזה העבודה אלה טרדות שמקומן בעתיד, מעבר לגבולות הסנטימנט הנוסטלגי שמושל בתיאורי הבית בשירים. היחס של הכותבים לאיסאן משתקף, למשל, בשיר הבא: 

חמש שנים ושלושה חודשים / טיטאראצ'אקון צ'אנטם

עזבתי את הבית שלי עם תקווה לעתיד טוב יותר עבור משפחתי.

עזבתי את אהוביי לחיות בארץ רחוקה, במרחק אלפי קילומטרים

למרות שזה קשה כל כך, אעמוד יציב

למען חיים טובים יותר למשפחתי, כדי להביא את העוני שלנו לסופו. 

אני עובד בחריצות והזיעה נוטפת מפניי, מרוויח כסף בשביל המעסיק שלי

מתחת לשמש הקופחת, אני אומר לעצמי שאני יכול לעשות את זה.

אני בסדר כאן, אז אמא ואבא, אל תדאגו לי. 

אפילו שזה קשה, למען משפחתי לא אוותר. 

אמא ואבא, בבקשה תחכו לי. לא יעבור זמן רב. 

קשה לי פיזית, אבל הלב שלי לא יוותר. 

בעוד חמש שנים ושלושה חודשים, אחזור לשבת אתכם לשולחן.

להיות עובד זה לסחור בזיעה שלנו בתמורה לכסף שלהם. 

בעוד חמש שנים ושלושה חודשים, אחזור לשבת אתכם לשולחן.

במשך חמש שנים ושלושה חודשים, עליי לעמוד בעבודה הקשה כדי שמשפחתי תהיה מאושרת. 

השירים מביאים לידי ביטוי את הכאב והפחד להישכח מלב האהובים בבית, לאבד את מקום השייכות. המהגרים מבקשים מאהוביהם להחזיק מרחב בעבורם כסובייקטים שותפים בקהילותיהם ובבתיהם, גם כשהם רחוקים. בקריאתי את השירים, להחזקת המרחב הזו יש פונקציות מרובות, שכן היא מספקת תחושת מטרה ומשמעות בעת מצוקה פיזית ומנטלית. עם זאת, המהגרים מבקשים גם דבר-מה נוסף: מרחב להיות בו סובייקטים שלמים, בניגוד לסובייקטיביות המחוקה והמפוררת שלהם בישראל. השירים האלו יכולים להיקרא כתחינת העובדים לקהילותיהם, בקשה לעזרה בלהיות יותר מ"עובדים בלבד" בזמן שהם בישראל. הם נסיון להתרחק מהסובייקטיביות המצומצמת שלהם בישראל ולהישאר סובייקטים מלאים שפועלים ושחווים אכפתיות ושייכות.

דמות "המהגר הגיבור"

בכדי להתמודד עם הצער, הדוברים ברבים מהשירים מתארים את עצמם כגיבורים, כדמות שהתהוותה מלמטה, תוצר של הבניה עצמית שלהם. "המהגר הגיבור" הוא סוג מסוים של גיבור, כזה שנלחם בקשיים על מנת לפרנס את משפחתו. בין הכלים שלו במאבקיו השונים מצויות סובלנות, סבלנות וסיבולת. כך בשיר: 

בית ספר לסופרמנים/ להקת המושב

אנחנו מוכרים עמל, ועובד – זה המצב שלנו

אנחנו מוכרים עמל, וקוראים לנו עובד תאילנדי

כולנו קמים מוקדם, זה הסטנדרט של עובד תאילנדי

לא אכפת לנו אם העבודה קלה או קשה, אנחנו נשארים איתנים למען החלומות שלנו

העבודה מתישה והלב בודד אבל אנחנו מחזיקים מעמד ומוכנים לכל

כי אנחנו בבית ספר לסופרמנים, אנחנו לומדים ומתרגלים סבלנות

אנחנו מאמנים את הראש שלנו להביט מעבר לחוסר המעש, 

הנסיון הוא התואר שלנו מהבית ספר

אנחנו מוכרים עמל, ועובד – זה המצב שלנו 

אנחנו מוכרים עמל, וקוראים לנו עובד תאילנדי

כולנו קמים מוקדם, זה הסטנדרט של עובד תאילנדי

ההצלחה מגיעה עם הנחישות וההתמדה

אז אל תוותר, תפוס את ההזדמנות בשתי ידיים ועשה כמיטב יכולתך

כי אנחנו בבית ספר לסופרמנים, אנחנו לומדים ומתרגלים סבלנות

אנחנו מאמנים את הראש שלנו להביט מעבר לחוסר המעש, 

הנסיון הוא התואר שלנו מהבית ספר

אנחנו מוכרים עמל, ועובד – זה המצב שלנו.

דמות המהגר הגיבור בשירים נוצרה ביחס לדמות אחרת שנבנתה סביב המהגרים התאילנדים בישראל, היא דמות ה"תאילנדי". לאורך השנים המילה העברית תאילנדי הפכה למילה נרדפת בישראל לעובד חקלאות. השיח הציבורי והממסדי סביב דמות "התאילנדי" מייחס תכונות והתנהגויות ספציפיות למהגרים תאילנדים ומתאר אותם ככנועים, ממושמעים, קלים לניהול ומותאמים לתנאי עבודה נצלניים, ללא כל התנגדות או תלונה מצידם. ה"תאילנדי" מאופיין בישראל כ"אחר" גזעי ומגדרי, חיצוני לאידיאולוגיית כור ההיתוך הציונית, כמי שמוכן לעשות את העבודה הבלתי נסבלת שהישראלים מסרבים לעשות. 

אני מציעה שהשירים לוכדים את המתח של החיים בין דמות "התאילנדי" ודמות "המהגר הגיבור". זהו מתח שנוצר כאשר סובייקטים עוברים צמצום לכדי עובדים, וכאשר עולה הצורך לפתח טכניקות של הישרדות, לחיות למרות ותוך כדי הדיכוי והמשמוע. על ידי הדגשת הזהות האיסאנית וכוח המשיכה של הקהילה בבית, השירים מתנגדים לשתי עמדות הסובייקט שיוצרות הדמויות הללו, משום שהם מסרבים להיוותר בגבולותיהן. הם דוחים את הזיהוי של המהגרים כעובדי חקלאות אידיאליים וצייתנים. בה בעת, הם אינם מעוניינים לקחת חלק בקרבות הירואיים וממושכים שנדרשים על מנת לשרוד את המצוקות הנובעות ממשטר ההגירה הישראלי. החיים במתחים האלו מתישים את המהגרים. השירים, אם כן, מייצרים את האפשרות לדמיין סובייקטיביות שאינה מצומצמת, לדמיין חיים מעבר לפוזיציה שלהם כעובדים וכמהגרים. 

ארכיון הגירה תאילנדית

כשמהגרים לשעבר שחיו בישראל מאזינים לשירים האלו, הם יכולים לומר: הייתי שם, עבדתי שם, חייתי שם, חוויתי שם, מה שעברתי קרה לי ולאחרים בכפר שלי, באזור שלי, והוא חלק מהמציאויות הקולקטיביות של רבים סביבי. אילו אפשרויות ייפתחו אם נחשוב על השירים כחלק מארכיוני הגירה רחבים יותר של תאילנדים בישראל? באילו אופנים ארכיון הגירה מדומיין יכול לתרום להבנה שלנו של חיי המהגרים התאילנדים בישראל? התיאורטיקן ארג'ון אפאדוראי (Appadurai, 2003) טוען שהאפשרות של ארכיוני הגירה עממיים מאתגרת את הרעיון של מה ארכיון יכול להיות. הם מספקים מרחב לדמיון, שכן הם בונים יכולת לקחת בחשבון את השאיפות של המהגר ומתפקדים כחוליה מקשרת בין הרצון לבין הזכרון. ארכיוני הגירה, אם כן, הם בעלי סוכנות; הם שחקנים פעילים בתצורות המקומיות שבהן הם לוקחים חלק. 

חשוב להבהיר שארכיון כזה לא קיים במובן המוסדי. אין מיקום אחד שבו מאוחסנים, ממויינים ומקוטלגים חומרי הארכיון הללו. אולם האקט של לדמיין ארכיון הגירה תאילנדית, שיצמח מתוך החיים והיצירות התרבותיות של המהגרים (ביניהן השירים), אינו מסתכם רק באיסוף העקבות והתלונות ובניסוח של רגשות ויחסים עם הבית. לארכיוני הגירה שצומחים מתוך חיים ממשיים יש את הכוח להפעיל את כל מי שפוגש בהם. עבור מהגרים מאיסאן הארכיון מייצר מרחב אפשרויות לתגובה, למשא ומתן, לעיסוק בדאגות, בזהויות ובתצורות מרחביות טרנסלוקאליות, בין היתר דרך דמות "המהגר הגיבור". הארכיון גם מפעיל את צופיו, אותנו. הוא פותח שדות ידע חדשים ומאפשר גישה למרחבים בחייהם של עובדי חקלאות תאילנדים בישראל.    

ועדיין, המפגשים הארכיוניים הללו – כמו זה שקיימנו כאן עם השירים – מעלים שאלות אתיות. למשל, כיצד אנחנו, הצופים בארכיוני ההגירה העממיים, פוגשים בהם מבעד לתיאוריה, פרקטיקה ופעולה פוליטית? האם נראות תמיד מועילה לקהילות וליחידים? מה יכול להיות המחיר של הארכיונים הללו ובעבור מי? האם ארכיון הגירה של עובדי חקלאות תובע מאיתנו הגדרה, מפגש? האם אנתרופולוגים, אמנים ואקטיביסטים עלולים להפוך לשומרי הסף של הארכיונים האלו ושל הידע המיוצר אודותיהם? ואם כן, מה היא האחריות שלנו כלפי הארכיון ויוצריו?

הטקסט  מבוסס על עבודת הדוקטורט של שחר שוהם:

Shoham, Shahar (2024).“The Heroes from Isaan Working in Israel: The Production of Migrants in the Thailand-Israel Migration Regime.” [PhD Dissertation, Humboldt University of Berlin, Germany]

סייעו בתרגום השירים מתאית: פאקסורנקאן טונגקאם, סיריוואטצ'איה נאוונג, נוטצ'אנוק ז'יטפאקדי ופיצ'אפון רוברו.

ד"ר שחר שוהם היא אנתרופולוגית המתמחה בהגירת עבודה ופליטות וחוקרת  מדיניות, חוויות הגירה וקהילות מוצא של מהגרים. בעבר ניהלה את מחלקת מהגרים ב"רופאים לזכויות אדם". כיום, היא מפתחת פרויקט אנתרופולוגיה חזותית רב-מודאלית שיתופי המתבסס על מחקר הדוקטורט שלה עם מהגרים מאיסאן. היא עמיתת מחקר אורחת בפרוייקט המחקר  "ChainGE Lab: Labor Law for a Global Value Chain Economy"" וחלק ממכון המחקר באוניברסיטת הומבולדט בברלין The Berlin Institute for Empirical Integration and Migration Research

מקורות

Ahmed, S. (2021). Complaint!. Duke University Press.

Appadurai, A. (2003). “Archive and Aspiration.” In: Brouwer, K. & Mulder, A. (Ed.), Information is Alive (pp. 4–25). V2 /NAi Publishers.
Weizman, E. (2017). Forensic architecture: Violence at the threshold of detectability. Zone Books.