תרגום: זהר אלמקייס
יונתן עומר מזרחי : בעבודתך אתה מתבונן ביישובים חקלאיים בישראל, באופן שבו הם פועלים – החל משלילת העבודה העצמית וכלה בקולוניזציה של חוות בדואיות ילידיות ובמודרניזציה של סביבות שלמות. תוכל לשרטט את האופן שבו היישובים האלה התהוו, וכיצד התפתחו בכלכלה הניאוליברלית של ימינו?
מתן קמינר: עשיתי את עבודת השדה האתנוגרפית שלי בערבה, שהיא אזור ייחודי במובנים מסוימים: קיצוני מבחינה אקלימית, מאוד יבש וחם בקיץ. אבל כמו שהזכרת, מחקרים חדשים מראים שהתושבים הבדואים באזור עיבדו בו קרקעות באורח בר-קיימא לאורך מאות שנים, במקביל לרעיית צאן. לפני 1948 היו בערבה פחות או יותר אותו מספר של תושבים כמו היום – בדואים שבילו את החורף באזור עם העדרים שלהם, ועברו להרים משני צדי העמק בקיץ. בשנת 1949, בסוף מה שמכונה בעברית מלחמת העצמאות ובערבית הנכבה, צה"ל כבש את החצי הדרומי והמאוכלס בדלילות של הארץ, ובכלל זה הערבה. הבדואים גורשו אל מעבר לגבולות, למצרים ולירדן, אבל לא היתה התיישבות חקלאית קבוע בערבה עד שנות השישים, אז הוקמו מושבים במרכז וקיבוצים בדרום. קודם לכן, המדינה לא היתה משוכנעת שיש "צורך" – כלומר, צורך בטחוני – ליישב את האזור המרוחק והמאתגר אקלימית הזה. אבל אז כמה צעירים שגדלו במושבים הצליחו לשכנע את בן-גוריון והוא סייע להם לקבל אישורים להקים בתור התחלה מושב אחד, עין יהב. אחריו כבר באו נוספים – חצבה, פארן, צופר, עידן.
מהרגע שבו נוסדו, המושבים זכו לתמיכה ציבורית נדיבה, למשל לצורך שאיבת מים מהאקוויפרים העמוקים והבלתי-מתחדשים. בעזרת המים והכבישים שנסללו למרכז הארץ, הם הצליחו להתפרנס היטב מגידול ירקות קיץ (עגבניות, מלפפונים, פלפלים) בחורף עבור השוק הארצי. בתקופה הזו, ובמיוחד אחרי הכיבוש של 1967, רוב החקלאים הישראלים נעשו תלויים בעבודה פלסטינית זולה, אבל בערבה זה לא קרה – גם מכיוון שהמתיישבים שם דבקו בעמדה אידיאולוגית שמרנית של התנגדות לעבודה ערבית, וגם בגלל שמרכזי האוכלוסיה הפלסטיניים פשוט היו רחוקים מדי.
כל זה התחיל להשתנות במהרה באמצע שנות השמונים, משתי סיבות. הראשונה היא המעבר של ישראל למסלול כלכלי ניאוליברלי ב-1985, שגרר ירידה מהירה יחסית בהגנה הממשלתית על מגזרים כמו חקלאות, שקודם לכן נחשבו אסטרטגיים. בהדרגה נאלצו החקלאים לפנות לשוק האשראי הפרטי, להתחרות בשכנים שלהם, ולהתמודד עם תחרות של יצרנים זרים. בחלקים מרכזיים יותר של הארץ, החקלאות נדחקה הצידה והרבה מהקרקעות "הופשרו" והפכו לנדל"ן פרברי. במקומות מרוחקים כמו הערבה זו לא היתה אפשרות, מן הסתם. האירוע המרכזי השני היה האינתיפאדה השנייה, ההתקוממות הפלסטינית הראשונה נגד השלטון הישראלי, שפרצה בשנת 1987. המדינה הבינה שהתלות בכוח עבודה פלסטיני היא נקודת תורפה והחלה לחפש כוח עבודה זר שיוכל להחליף אותו.
לכן, אף על פי שהערבה מעולם לא היתה תלויה בעובדים פלסטינים, האזור הפך לאחד מהלקוחות המרכזיים של כוח העבודה התאילנדי שהחל להגיע לארץ בשנות התשעים. הכלכלה של האזור פנתה מייצור של מגוון ירקות עבור השוק הארצי לעבר התמחות במוצר אחד – פלפל – לשם ייצוא לשוק האירופאי. עם התגברות התחרות, המחירים ירדו, ועל מנת להמשיך להרוויח היצרנים נאלצו להרחיב את הייצור. הפריסה של חממות נוספות באה על חשבון המערכות האקולוגיות הטבעיות (כפי שמראה בעבודתו האנתרופולוג ליאור שני), השאיבה המוגברת של מים מהאקוויפרים דלדלה והמליחה אותם; וגם הביקוש לכוח עבודה התגבר מאד. את הביקוש הזה סיפקו מהגרים תאילנדים, שכבר בשנת 2000 מספר השתווה למספר הישראלים בערבה התיכונה. היום יש כשלושת אלפים תאילנדים ושלושת אלפים ישראלים באזור.
י.ע.מ: בתאילנד, הגנרל פיצ'יט קולאוואניג'איה התחיל להסתכל על היישובים האלה, בפרט אלו שנמצאים על הגבולות. הוא רצה לרכוש ידע על "יישובי ספר" וליישם אותו על קהילות חדשות בגבול בין תאילנד לבין לאוס וקמבודיה. על מה הוא הסתכל ומדוע?
מ.ק: לצערי לא היתה לי הזדמנות לדבר עם הגנרל, אז אני יכול לדבר על החשיבה שלו רק על סמך המסמכים הארכיוניים. פיצ'יט היה בוגר אקדמיית ווסט פוינט של הצבא האמריקאי, שם פגש קצינים ישראלים. הוא לקח חלק מרכזי בדיכוי ההתקוממות של המפלגה הקומוניסטית של תאילנד, שהובסה בשנות השמונים המוקדמות. לאחר מכן הוא קיבל אחריות על גבול קמבודיה, שהתערער עקב ההשתתפות של תאילנד במלחמת האזרחים המחרידה שם. בשנת 1984 הוא כתב לשגרירות הישראלית כך:
"תאילנד נתקלת באתגרים רבים לאורך הגבול […] היתה שם לחימה כבדה שהשפיעה על הבטחון הלאומי ועל הכלכלה התאילנדית […] מלבד זאת יש מספרים גדולים של פליטים שנמלטו אל תוך תאילנד, מה שגורם בעיות לממשלת תאילנד, לא רק בשל העול הכבד המוטל על המדינה אלא גם בשל הסכנה […] של הסתננות קומוניסטית. […] ישראל היא מדינה שחוותה בעיות בטחון וכלכלה באזורי הגבול, בדומה לתאילנד […] ישראל הצליחה להתמודד עם הבעיות הללו של בטחון ויציבות כלכלית באזורי גבול […] בהתבסס על שיתוף פעולה יעיל ביותר בין התושבים והמדינה ברמה גבוהה של פיתוח כלכלי ושל שמירת הבטחון באזורי הגבול הללו".
כדאי להבהיר שלפיצ'יט לא היה עניין מיוחד בערבה, אבל הוא התעניין באופן שבו ישראל השתמשה ביישובים חקלאיים לייצוב השליטה שלה על מה שמכונה אזורי ספר, גם בתוך הקו הירוק וגם בשטחים הכבושים. כדאי לציין שבתקופה הזאת כבר די אבד הכלח על התפיסה הזאת בישראל עצמה. בשנות השמונים כבר לא הוקמו הרבה יישובים חקלאיים – ההתנחלויות החדשות בגדה המערבית, והמצפים בגליל, היו פרבריים בעיקרם. יתרה מכך, הפקידים הישראלים בשגרירות חששו מהפרויקט הזה, כי הם לא רצו להסתבך בקמבודיה. אבל פיצ'יט היה כוכב פוליטי עולה, ורבים ציפו שיגיע לראשות הממשלה, כך שהם לא רצו לאכזב אותו. בשגרירות החליטו להסכים לפרויקט, אבל דרשו שהתאילנדים יממנו את כולו, בתקווה שהכסף ייגמר להם לפני שישראל תיאלץ באמת לעזור בהקמת יישובים בתאילנד. התוצר הקונקרטי היחידי של הפרויקט שהצלחתי למצוא ראיות של ממש עליו הוא משלחת של בעלי תפקידים צבאיים ואזרחיים שבאו לישראל בשנת 1987 לסייר ב"יישובי ספר" שונים משני צדי הקו הירוק.
י.ע.מ: שנתיים לאחר המשלחת אלפי עובדים תאילנדים כבר הגיעו לעבוד בישראל. בזמנו התייחסו אליהם כ"מתנדבים" שהגיעו ללמוד חקלאות, מה שאיפשר לישראלים לקיים תנאי תעסוקה נצלניים, ובה בעת לשמור על העמדת הפנים של ההתיישבות העובדת והשגשוג החקלאי בישראל. אתה מנתח את תקופת ההעסקה הזו ככרוכה ב"חרדת ניצול". כיצד ההימנעות מתלות בעובדים פלסטינים עיצבה את מדיניות התעסוקה? ומה נחשף כאן על יחסי כוחות?
מ.ק: טוב, כדי להצליח באקדמיה צריך להמציא ביטויים שאחרים יצטטו… המונח הזה שלי, "חרדת ניצול", למעשה מנסה לתאר גישה רווחת בהיסטוריה של ההתיישבות העובדת בישראל מתחילתה ועד היום. זו נטייה אידיאולוגית שגורסת שיש בניצול משהו לא מוסרי , לא רק בגלל מה שהוא עושה למנוצלים – זה נכון כמעט בהגדרה – אלא דווקא בגלל מה שהוא מעולל למנצלים. ההקמה של יישובים ליהודים בלבד היתה החלטה אסטרטגית של המתיישבים הציונים – גם מסיבות צבאיות מיידיות, אבל גם משום שהם הבינו שמתן עבודה לאיכרים פלסטינים עשוי דווקא לחזק את אחיזתם בקרקע. תנועת העבודה העניקה להבנה האסטרטגית הזו נופך מוסרי בכך שגרסה שחובה על היהודים ללמוד לעבוד את האדמה בעצמם ושתלות באחרים, ובמיוחד בפלסטינים, תפגע ביושרה המוסרית של המפעל.
האידיאולוגיה הזו באה לידי ביטוי מפורש בתחילת הדרך, כשהחלוצים ביקשו להיבדל מהמתיישבים "הבורגנים" של העליה הראשונה, שלא היתה להם בעיה להעסיק פלסטינים. אבל במידה רבה זו נותרה התפיסה גם היום. לפי הניתוח שלי, אחד מה"שירותים" העיקריים שהמהגרים התאילנדים מספקים ליישובי הערבה היום הוא שיתוף הפעולה שלהם בהעלמה של העבודה שלהם ושל הנוכחות שלהם מעין הציבור. זה לא שמישהו באמת חושב שמי שעושה את העבודה החקלאית היום זה ישראלים; אבל בעזרת התאילנדים, האמת לא מוטחת "בפנים", ובכך הם עוזרים לפרסומות ולתשדירי יחסי הציבור של החקלאות הישראלית, שבהם העבודה כולה מבוצעת על ידי ישראלים בתחפושת, לא להיראות מגוחכים לחלוטין.
אם לחזור לשאלה שלך, הביטוי שמשמש אותי ביחס לראשית התקופה של ייבוא עבודה לארץ הוא "צביעות מבנית". העניין כאן הוא שכולם משקרים לכולם וגם לעצמם – הצבא התאילנדי, הממשלה והמעסיקים הישראלים. כולם מעמידים פנים שהם עוסקים בפרויקט של "הכשרה" ו"סיוע" להקמת יישובים בתאילנד, בעוד שלמעשה הם מייבאים עבודה זולה ומחפשים איך לגרוף לכיסם חלק מהרווחים. אחרי כמה שנים, ב-1993, העמדת הפנים נגמרת, אבל מה שמעניין אותי כאנתרופולוג זה למה הם היו צריכים לספר לעצמם את הסיפור הזה מלכתחילה. והתשובה שלי היא שזו היתה תקופת מעבר, שבה המבנים הכלכליים החדשים עוד לא היו לגיטימיים מבחינה אידיאולוגית, אז הצביעות הזו היתה סוג של גשר שיחני מתקופה אחת לזו שבאה אחריה.
י.ע.מ: בהקשר שלנו כאן, החיבור בין המגזר החקלאי בישראל ובסיס המתיישבים שלה דורש שיטות מגוונות בחזית, בספר, שיאפשרו להתעלם מהמאבקים שמתרחשים מעבר לגבולות. במרחבים חקלאיים, באיסאן כמו גם בישראל, התרחש לאורך זמן מעבר מעצמאות כלכלית לתלות בשוק. איך השפיע השינוי הזה על קהילות מקומיות ועל הקשר שלהן לאדמות שלהן?
מ.ק: אני לא חושב שהעניין כאן הוא התעלמות ממאבקים; מקבלי החלטות בשתי המדינות דווקא היו מודעים מאוד למאבקים האלה, אם כן תמיד היתה שאיפה להגיע ל"נורמליות" וליציבות, אם זו הכוונה שלך. מה שאני רואה כמרכזי ומשותף לחשיבה של האליטות בשתי המדינות הוא הקשר החזק בין ייצור סחורות לבין ביטחון ויציבות מהסוג הזה. הן באיסאן (האזור הצפון-מזרחי של תאילנד, ממנו מגיעים המהגרים לישראל) והן בפלסטין, כולל בערבה, עד אמצע המאה העשרים התושבים יעסקו בעיקר בייצור למחייתם. הם סחרו בשווקים, אבל את רוב האוכל שלהם גידלו בעצמם. ייצור מחייה מחזק את הקשר לאדמה ומקנה מידה של עצמאות, כיוון שהוא משחרר מהצורך לעבוד בשביל מישהו אחר לפרנסתך.
שני האזורים האלה עברו בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה תהליך שמכונה במרקסיזם "הצבר ראשוני". זהו תהליך שבמסגרתו אנשים מנושלים באלימות מאדמתם ונעשים תלויים בשווקים ובעבודת-שכר לפרנסתם. זה קרה בדרכים מאוד שונות לפלסטינים ולאיסאנים, כמובן: הפלסטינים, כולל הבדואים בערבה, פשוט נושלו מאדמתם והפכו (שוב סליחה על הז'רגון המרקסיסטי) ל"אוכלוסיה עודפת" שלרוב נמנעה ממנה תעסוקה רווחית. באיסאן, האיכרים לא נושלו מאדמתם ישירות, אבל השתלטות השוק וצמיחת האוכלוסיה הפכו את הייצור לצריכה עצמית לבלתי אפשרי, ולכן אנשים החלו להגר: קודם לבנגקוק, שבה התעשייה צמחה בזכות עבודת הכפיים שלהם, ואז הרחק יותר ויותר, מחוץ לתאילנד, ובסופו של דבר גם לישראל.
מ.ק: השאלה של כשלון והצלחה מתעתעת. פרויקט יישובי הספר של פיצ'יט, למשל,במונחים, היה כשלון מוחלט במונחיו שלו, כי הרי בסוף לא הוקם אף יישוב (עד כמה שידוע לי). מצד שני, כמה וכמה מהמעורבים בו התעשרו בזכות זרם העבודה שנוצר בעקבותיו, שאותו הם לא העלו על דעתם בכלל כנראה כשיצאו לדרך. אז כמובן שההצלחה של חמאס בשבעה באוקטובר היתה כשלון עצום לישראל, ורבים מבינינו – גם אני – היו בטוחים בהתחלה שזה יהיה הסוף בשביל ההנהגה הישראלית הנוכחית, בראש ובראשונה בשביל נתניהו. אבל לאיש הזה יש תשעים ותשע נשמות; ולפחות כמו שהדברים נראים כרגע, הוא ממשיך לצאת כשידו על העליונה, תוך החרבה של חלקים נרחבים מהמזרח התיכון, ראשית עזה, אבל עכשיו גם לבנון, ומי יודע מה הלאה. האם זו "הצלחה" מנקודת המבט של הבטחת ביטחונם של הישראלים לטווח הארוך? לדעתי ממש לא, אבל הרבה ישראלים, אולי רוב הישראלים, בטח לא מסכימים איתי על כך. אולי הם ישנו את דעתם יותר בהמשך.
נדמה לי שבמקום לדבר על הצלחה וכישלון, מה שאנחנו כחוקרים וכאמנים יכולים לעשות זה לנסות ולחשוף דפוסים עמוקים יותר, שאינם תלויים רק בכוונות מוצהרות או אפילו במה שאנשים יודעים במפורש. אני חושב שהסרט שלך והספר שלי (Capitalist Colonial: Thai Migrant Workers in Israeli Agriculture, Stanford University Press, 2024) מנסים שניהם להתמודד עם האופנים השונים שבהם הקולוניזציה פועלת, בפעילות צבאית, בחקלאות, ובתרבות; ולתפוס את האופן שבו שחקנים בדרמה הזו אמנם יכולים להתחלף, אבל הדינמיקה הדכאנית נותרת בעינה. היא לא נותרת זהה, כי היא חיה, דינאמית, צופה פני עתיד. אנחנו תמיד מפגרים אחריה, אבל אולי אנחנו יכולים לתפוס את הנחש בזנבו. יכול להיות שהוא יפנה לאחור ויכיש אותנו, אבל אם נהיה זריזים מספיק אולי נוכל לאחוז בצווארו ולהכריח אותו למלא את משאלותינו.
ד״ר מתן קמינר הוא אנתרופולוג, פעיל פוליטי ומרצה באוניברסיטת קווין מרי בלונדון. תחומי המחקר שלו הם אנתרופולוגיה תרבותית, כלכלה פוליטית ואקולוגיה פוליטית. הוא בעל דוקטורט באנתרופולוגיה מאוניברסיטת מישיגן ותואר שני בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. ספרו, Capitalist Colonial: Thai Migrant Workers in Israeli Agriculture, התפרסם לאחרונה בהוצאת הספרים של אוניברסיטת סטנפורד.