במכתש שחור, לפני כחמש שנים,  עמדתי מול סף יכולתי האינטלקטואלית והפוליטית. האדמה החרוכה שעליה צעדתי נשאה בחובה אמביוולנטיות לימינלית – מרחב של מלנכוליה נייחת, העוקבת אחר חורבן האדמה, ומרחב מתוח בעקבות אלימות טריטוריאלית. צללתי עמוק יותר לתוך האווירה ההזייתית של המכתש המוקף באפר שחור. ההליכה הובילה אותי לכיוון רצועת עזה. במרחק ראיתי את קו האופק של העיר והרגשתי משיכה אינסטינקטיבית לכיוון הגבול. למעשה, הגעתי למכתש כי באותו זמן, קבוצה פלסטינית בעזה בשם ברק, שיגרה בלוני תבערה, קונדומים ועפיפוני אש אל מעבר לגבול. אבו יוסף, דובר קבוצת ברק שהתפרסמה כאחראית לחלק מהשריפות, אמר לאל-ג'זירה: "באנו לכאן כדי לשלוח מסר בוער לכיבוש הישראלי שאיננו יכולים לשאת עוד את המצור". צילמתי את הנוף המפויח ובדקתי את מקומי דרך תמונות הלוויין. דרך המבט האווירי ניתן לראות את סוגי הנוף השונים באזור הגבול. בעוד רצועת עזה היא צפופה וקלסטרופובית, אזור עוטף עזה, שבו שוכנים היישובים הישראליים הקרובים לגבול, כולל שטחי חקלאות רחבים של בוטנים, אבטיחים, חיטה, חמניות, בננות, שדות, יערות ומכתשים. אלו הם המטרות של "המסר הבוער" של ברק. כאן מתחיל הסיפור. האזור שידוע כיום בכינוי "עוטף עזה", הממוקם בגבולה המזרחי של "רצועת עזה", צמח עם ההתיישבות הישראלית סביב עזה והקמתן כהיאחזויות נח"ל חקלאיות בשנות החמישים. כמעין ישובים היברידים חקלאיים-צבאיים, היאחזויות הנח"ל הוצבו על הקו הירוק מטעמים אסטרטגיים, כדי למנוע את הצטמקות שטח הריבונות הישראלית ולבסס את הגבול באמצעות שטחים חקלאיים נרחבים. הגבול בוסס ופוקח דרך העבודה החקלאית שבוצעה בידי חיילים ומתנדבי הנח"ל, בעודם מונעים את חזרתם של הפליטים בעזה לשדות שבעבר היו ברשותם.  

במחקרם של ברט נילסון וסנדרו מסדרה על הגבולות סביב שטחה של אוסטרליה באזור האוקיינוס השקט, הם התמקדו במחנות המעצר שהוקמו לאורך החופים למהגרים שמנסים להגיע לאוסטרליה דרך הים. מחנות אלה, שתכליתם למנוע ממבקשי מקלט גישה ישירה לאוסטרליה, ממחישים את האתגרים של נתיבי הגירה ימיים, ובעיקר את חסימת הגישה לאוסטרליה כיעד מרכזי. נילסון ומסדרה השתמשו במונח "נופי גבול" (Borderscapes) כדי להדגים את ההתרחבות וההתכווצות הסימולטניות של מרחבים פוליטיים תוך עיסוק בהתנגדויות המתעוררות באתרים אלו, באתגרים שהם מציבים ובביקורת עליהם (Nielson and Mezzadra 2013). נופי עוטף עזה נמדדים דרך מרחקים פיזיים של טווחי הרקטות, כך המעמד החוקי של העוטף והגדרתו כמקום מעוצב בהתאם למרחק מהגבול ולאיומים של החמאס. בשונה ממבט נופי הגבול, מההתנתקות ועד פרוץ המלחמה הנוכחית, התפיסה הישראלית של הגבול עם עזה עוצבה כחומר בידוד יסודי אך לא מוחלט. שנים רבות הגבול עם עזה עבר ניסיונות אטימה, האצה של אוטומציה ופיתוח טכנולוגיות מעקב צבאי. הגבול עם עזה נתפס ככלי שמפריד ומגדיר את ישראל כמרחב שבתוכו עשוי הצדק לפעול, בניסיון לבסס אחדות כמדינה אתנו-לאומית. הגבול התקשה עם הגבלות שנועדו לחסום את תושבי רצועת עזה. מאז השביעי באוקטובר הגבול נחצה פעמיים, תחילה על ידי כוחות חמאס ושנית על ידי כוחות צה״ל. כשנה לתוך המלחמה, הגבול נשאר פרוץ עבור הצבא הישראלי ששולט בו וכבר סלל כבישים ובנה תשתיות רחבות ברצועה. ערים כמו בית חנון, בית לאהיא, ג׳אבליה, כפרים רבים ומרכזי תרבות –  נמחקו. עשרות אלפים נהרגו בתקיפות האוויריות של צה״ל וגופי טייס ממשיכים לאיים על מאות אלפים מתושבי הרצועה שנעקרו מבתיהם. הרוב המוחלט של השדות החקלאיים והחממות ברצועה הופצצו ומספר רב מדי של משאיות האוכל והסיוע ההומניטרי נעצרו בגבול. בעוד פוליטיקאים מובילים כמו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר חוזרים בקריאותיהם לטרנספר או ״עידוד הגירה״ של תושבי הרצועה, בעוד הכח הישראלי יוצר בעזה רעב וחורבן עצום, מתקיים ברצועה טיהור אתני. ״הקונספציה״ של הגבול המפריד והאטום קרסה והוחלפה בתפיסה פופולרית המתגבשת סביב שליטה צבאית לצד התיישבות, כפי שנעשה בעבר וכמו שנעשה בגדה המערבית בחמישים השנה האחרונות.  למעשה, לצד בניית התפיסה של גבולות קשיחים וברורים, ישראל ביצעה מאז הקמתה תהליך מתמשך של טשטוש גבולות, כאשר תנודות הגבולות מנוצלות להעמקת ההפרדה והדיכוי של הפלסטינים באמצעות שיבושים גיאוגרפיים ואזרחיים. מול התפיסה המתעתעת של גבולות כקו קבוע, מפריד, אוכף ומתוחם שבו מרחב הומוגני למדינת הלאום, לנופי גבולות הריבונות הישראלית יש פנים שונות לקבוצות שונות. הגבולות מראים מבנה מורכב, פוליסמי, דינמי והטרוגני. כמו במקומות אחרים, מאפיינים אלו באים לידי ביטוי במדיניות ההגירה. הגבולות מתפקדים כאמצעי פיקוח, וכדרך לעצב או לחבר את הזרימה הגלובלית של סחורות ומהגרי עבודה. גם בעוטף, מאז ביסוס היאחזויות הנח״ל סביב עבודה עברית, מדיניות ניאו ליברלית הקשתה על מגזר החקלאות בישראל, וכתוצאה מכך העבודה העברית הוחלפה בעובדים פלסטינים זולים יותר מעזה. במהלך האינתיפאדה הראשונה (1987-1993), כוחות הביטחון והמעסיקים בישראל החלו לחשוש מהמרדנות של הפרולטריון העזתי והגבול החל להתהדק. רוב העובדים מעזה כבר לא הורשו להיכנס לעבוד בישראל והיה צורך בכוח עבודה זול חדש. מאז, כל המגזר החקלאי בישראל נעשה תלוי במהגרי עבודה מתאילנד, במשטר הגירה דכאני ובניצול חוסר השוויון בין הצפון לדרום הגלובלי. ההחלפה מעבודה עברית לידיים פלסטיניות, ואחר כך לתאילנדיות, מעידה על ההפרדה האתנית בין הרוב הישראלי-יהודי לבין כוח העבודה הזר. ה"אחר", כפונקציה מודולרית, נושא משמעויות כלכליות ופסיכולוגיות. האנתרופולוגית ד״ר שחר שוהם דנה כיצד הישראלים פיתחו את השם ״תאילנדי״ כמילה נרדפת לעובד חקלאות, וכדמות ממושמעת וכנועה (Shoham 2024). בעוטף עזה, עובדים תאילנדים נדרשים לסבול את המלחמה עם הזנחה מפלה וגזענית. לפני פרוץ המלחמה באוקטובר 2023, כששת אלפים עובדים תאילנדים חיו סביב הגבול הישראלי עם עזה. קשה להעריך עד כמה היו מודעים לסכנה כאשר עברו לגור שם. מאז פרוץ המלחמה נהרגו 46 פועלים תאילנדים, ו-31 נלקחו כבני ערובה על ידי חמאס. מתוכם, 23 שוחררו, בעוד 6 נותרו בשבי בעזה. בהיעדר מרחבים מוגנים, מערכת אזעקה או מידע נגיש, אלפי עובדים עדיין מוצאים את עצמם תחת סכנת חיים בסמוך לגבול.

מעניין לציין כי קיימות ראיות לקשר  בין כניסת כוח העבודה התאילנדי לישראל לבין שיתוף פעולה ביטחוני-צבאי בין המדינות. בספרו החדש, Capitalist Colonial: Thai Migrant Workers in Israeli Agriculture,  מראה ד״ר מתן קמינר כיצד הממשל הצבאי של תאילנד ניסה ליישם את האסטרטגיה הישראלית של התיישבות חקלאית באזורי גבול המגולמת בהיאחזויות הנח"ל. בשנות השבעים ותחילת השמונים  נאבק השלטון התאילנדי בהתקוממות מאואיסטית שזכתה לסיוע מהשלטונות הקומוניסטיים בלאוס, שכנתה של תאילנד מצפון. עם שוך הקרבות בגבול לאוס, בראשית שנות השמונים, הסתבכה תאילנד במלחמת האזרחים בשכנתה הדרומית, קמבודיה, ופליטים רבים הציפו את אזור הגבול. הגנרל פיצ'יט קולאוואניג'איה, שהופקד על אזור הגבול עם קמבודיה, פנה לישראל בבקשה לסיוע בהקמת "יישובי ספר" על הגבולות עם קמבודיה ולאוס. השלב הראשון בתוכנית היה קורס ב"התיישבות ספר" שהתקיים בישראל ובשטחים הכבושים. ב-24 במאי 1987, משלחת של 49 פקידי צבא וממשל תאילנד הגיעה לישראל כדי להשתתף בקורס שנערך בהדרכת מחלקת קשרי החוץ של צה"ל  (Kaminer 2024). ניתן להבין את המאמצים לעיל בהקשר המטאפיזי של גבול תאילנד-לאוס מאז שנות השבעים, בהן היה מוקד למתיחות פוליטית ולהגירה. גבול זה מתפרש לאורך נהר המקונג, הנהר הארוך ביותר בדרום-מזרח אסיה. עבור קהילות רבות סביבו, נהר המקונג אינו רק גבול בין המדינות, אלא גם סף המים בין עולמנו לעולם התחתון או השאול. בנהר שוכן הפאיה נאג, אל נחש דרקון, הידוע גם כמלך הנחשים, שעל פי הפולקלור עיצב את מסלול הנהר בגופו. הפאיה נאג מופיע בשלל סיפורים, מהכתבים הבודהיסטיים ועד אופרות סבון טלוויזיוניות, ובמרבית המקרים הופעתו מתעתעת במעברים בין אדם לנחש. אירועים הנחזים שוב ושוב בעיני שכניו האנושיים מצביעים על תנודות בזרמי הנהר והופעתם של כדורי אש מעל המים. אתרים רבים בגבול תאילנד-לאוס מוקדשים לפאיה נאג, עם פסטיבלים, ירידים, ופסלים המציגים אותו בדמות נחש דרקון רב-ראשים. הגעתי לאתר כזה בטיילת של נחון פאנום, מחוז השוכן באזור איסאן שבצפון-מזרח תאילנד. פגשתי בלוויה שם אחיו של סט'ה הורמסון (תום), שנרצח בטבח בכפר עזה בשביעי באוקטובר. האחים התיישבו על גדת הנהר וסיפרו שראו את הפאיה נאג במים. בעוד ענפים נוטים להיסחף עם זרם הנהר, אחותו של תום הבחינה בתנודה הנעה כנגד הכיוון. אחיו נשא תפילה וביקש מהנאגה להסיר את הסבל ממשפחתם.

עבורי, יהודי שמבקר לראשונה בנוכחות האל-נחש, גילויו בשטחי הגבול לווה בשלל פרשנויות שכלתניות. הרי הנחש מוכר כאמצעי סימבולי לחציית הגבול היהודי שבין קדושה לטומאה. דמות הנחש מלווה את סיפורו של משה רבנו, ובולטת במיוחד במיתוס נחש הנחושת המקראי (במדבר כ"א), שבו מצווה אלוהים על משה ליצור פסל נחש לעורר מחדש את אמונת העבריים ולרפא אותם מארס הנחשים. שנים לאחר מכן, המלך חזקיהו השמיד את נחש הנחושת כי פסל הנחש הפך מסמל ריפוי טרנסצנדנטי לאמונה באל נחש. נחש הנחושת נע לאורך הסקאלה המטפיזית: מהסמלי, אל הפיגורטיבי, החייתי, הפיסולי, ושוב חזרה אל הסמלי. מהמקרא ועד סופרים מודרניים, כמו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ועמוס עוז, מופיעות דוגמאות לנוכחותו של הנחש ברשת הסמלים המסורתית של ה"סיטרא אחרא" (בארמית: "הצד האחר"), המתארת את חציית הגבול מעבר לסימני הקדושה כתהליך של התפרצות חושנית, מאיימת ואנטי-רציונלית. הסמל משקף את פניו של ההיגיון הדתי השביר, ומשמש כשער מפתה לחוויה אמיתית יותר של מיניות בזויה ושל טבע מאיים. לאחר חציית גבול סמלי הקדושה, אחרי שחיטת פרה אדומה, חתונה או אכילת פרי עץ הדעת, נחשפת השחיתות, הריקבון והסירחון של המציאות הארצית. כל עוד הקדושה נותרת בעולם הסמלי, והטומאה שולטת במציאות הארצית, שומרת רשת הסיטרא אחרא על יסוד איקונוקלסטי, המשתמש בסמל כנגד עצמו. לאחר שהקדושה נופצה נראה כיצד הצד האחר אמיתי יותר מהקיום הסמלי שלנו. 

בשנת 2006 ארגון חמאס החל לחפור מנהרות סודיות מתחת לעזה ומעבר לגבולה עם ישראל. הם עשו זאת באמצעות ניצול הקרקע הרכה והגמישה של עזה, איכות גיאולוגית הנגרמת בשל הקרבה לחוף ואקוויפר גבוה.המנהרות נחפרו כמרחב מסתור, התקפה וכאמצעי לחטיפה והסתרה של חטופים ישראלים. מנגד, צבא ישראל בחן כיצד להתמודד עם המנהרות באמצעות מערכות מורכבות טראנס-דיסציפלינריות של מצלמות וחיישנים, גלאי תנועות סיסמיות, גופים רובוטיים אוטומטיים חודרי קרקע וחומת גבול תת-קרקעית חדשה שהגיעה עד למי האקוויפר. בין מערך זה, הצבא הישראלי פיתח נחש רובוטי לשם איסוף מודיעין חשאי לאורך המנהרות. הרובוט נשלט ממרחק רב ונע בשקט בלי שיורגש. המהנדסים שתכננו אותו הסבירו כי הרובוט עוצב בהשראת תצפיות ישירות על נחש הצפע הארץ-ישראלי. הנחש המכני נחשף לראשונה לציבור ב2009 בכתבת טלוויזיה בערוץ 2 ותואר כ"הצעצוע החדש של מערכת הביטחון הישראלית" שניחן ביכולת לתצפת, להאזין ולהפתיע את האויב. בכתבה, הנחש נע על דשא, נכנס לבור קטן ומתפתל בצורה חדה ומקוטעת. תנועותיו רופפות ולא עומדות בציפיות העולות מתפיסת חיקוי טבעו של הנחש. עם זאת, הפיתוחים בנחש מאפשרים צילום חוצה גבולות מן החוץ פנימה, לתוך הגוף האנושי (כמו הנחש הרפואי) או לתוך מבנים מסוכנים ומתמוטטים (כמו נחש הצלה). לפי ראיון אנונימי שערכתי עם עובד מכוחות הביטחון ב2020, הרובוט אכן חודש ושופר בתנועה ובמאפיינים אחרים. מלבד המצלמה, הוא נושא גם חוט תקשורת מיקרופייבר לפיצוי על העדר קליטה מתחת לאדמה, מיקרופון, פנס ולעיתים גם חומר נפץ, מה שהופך את הנחש לכלי נשק קטלני. הסוכן הסביר שבעבר חיילים מיחידת גבעתי היו נכנסים לפתחי מנהרות שגילו לצד הגבול עם רובים ופנסים מורמים, כשהם דרוכים לאיומים בלתי צפויים. הסיכון לחטיפה גרם לחיילים להיכרך בחבלים ארוכים כדי שניתן יהיה למשוך אותם בחזרה לישראל, מתים או חיים. מסתבר שבעקבות גניבת גופתו של החייל הדר גולדין דרך מנהרה ב"מבצע צוק איתן" ב-2014, צה"ל מסתמך יותר ויותר על גופים רובוטים כמו הרובוט הנחש בתוך המנהרות. במאמרה של ד״ר לליב מלמד על פיתוח הנחש הרובוטי ככלי צבאי, היא בוחנת את הנחש באמצעות המושג ״אסתטיקה פולשנית״ (penetrative aesthetics), בשילוב עם טכנולוגיות כמו מדיה תרמית ורפואית, אשר חודרות מעבר לסף הנראות והופכות את יחסי הפנים-חוץ. האסתטיקה הפולשנית ממחישה כיצד טכנולוגיות חדשות מסוגלות לחדור הן לאדמה והן לגופי האדם. כמו הנחש הרפואי, טכנולוגיית הנחש הצבאי מאפשרת פעולה כירורגית, המכוונת לאיומים ספציפיים, מבודדת ומסירה איברים "חולים" ממערכת. דרך הנחש הרובוטי, מלמד מדגימה כיצד ההסתמכות הגוברת על אופטיקה ולמידת מכונה הביאה לעליית המלחמה הביומטרית, שבה המטרה אינה רק לחסל איומים אלא גם לנהל את החיים ולדאוג להם כמפתח לשליטה, כיבוש וריבונות (2023 Melamed). כאשר נוהגים בנחש, הפרוקסי של החייל מתפתל סביב טרף הנתונים, מוכן לבלוע אותו. המכשיר המובחן של הנחש נושא פרספקטיבה בין-מינית (trans-species) של מקומות אסורים ומייצר דימוי התקפי חודר גבולות לאומיים ואנושיים. מבט הנחש מזכיר את קריאתו של וילם פלוסר בנוגע לניתוח פורנזי של צילום כ-פענוח (Decoding). פלוסר טוען כי תמונות הן מטא-קודים אשלייתיים, שבהם הטקסט מוסווה כמציאות, והאוטומציה של מכשיר הצילום מסווה כל סוכן אנושי. אלו הן השתקפויות אוטומטיות אשלייתיות של העולם שקשה יותר לפענח (1984 Flusser). כאן, צילום מערכות הצבא הישראלי מציג את הטמעת עין המדינה כישות פיזית, המתגלמת בנחש. משאבי הווידאו שמיוצרים עם הנחש מממשים את הפעלת הכוח המתמשך שכעת מנותק מגופו.

בפרויקט זה אני מבקש להציג את התנודות שתיעדתי בסף עולמנו עם השאול, בגבול הישראלי עם עזה, והגבול התאילנדי עם לאוס. הבטחתי לא לחצות את הגבולות, אלא רק לצפות ולתעד אותם מבחוץ. ובכל זאת, קווי האופק הרחבים של נוף הצד האחר נמתחו, הקיפו ובלעו אותי לתוכם. מאז פרוץ המלחמה וקריעת הגדר, התפוררה תפיסת הגבול כקו דו-מימדי, ככלי של עיטוף, איטום והפרדה. בעבר הגבול בעוטף היה נדמה לי כאובייקט שמכלה וממסך אובייקט אחר, כמו ארגז החתול של שרדינגר. כיום, למרות שהגבול התמוטט, שעשרות אלפי חיילים חצו לעזה ופסאודו-עיתונאים ישראלים דיווחו משם, מעמד האיטום וחוסר הגישה לעזה עדיין נשמר. כך גם עם הדחקת החטופים, גם הם מתערפלים בתמונה המטושטשת של עזה. הסילוק המגמתי של חומרים תיעודיים מעזה בתקשורת מאפשר לצבא לפעול להחרבתה ללא שיפוט של החברה האזרחית בישראל, והחרבתה ממשיכה להרחיק את תפיסת עזה כמקום. המפה מתעוותת והטריטוריה גוועת כדי לאפשר חציות נשנות מעבר לגבול ובתוך החורבן, המתבטאות באלימות ובטכנולוגיות מוזרות כמו מצלמת הצפע המכני ומסלולו לתוך הגוף והאדמה.

MEZZADRA AND NEILSON, 2013 “Border as Method, or, the Multiplication of Labor”,  Published by: Duke University Press

SHOHAM, SHAHAR, 2024.“The Heroes from Isaan Working in Israel: The Production of Migrants in the Thailand-Israel Migration Regime.” [PhD Dissertation, Humboldt University of Berlin, Germany]

KAMIER, MATAN, 2024, “Capitalist Colonial: Thai Migrant Workers in Israeli Agriculture”, Stanford University Press, 2024

MELAMED, LALIV, 2023, “Turning the Inside Out”, University of Groningen

FLUSSER, VILÉM, 1984 “Towards a Philosophy of Photography”, Reaktion Books