יונתן עומר מזרחי עוקב ומתעד בשנים האחרונות את חיי עובדי האדמה בעוטף עזה. עובדים המגיעים מתאילנד, מקיימים חיי עבודה וקהילת מהגרים בסביבה הרחוקה אלפי קילומטרים מביתם. אזור עוטף עזה נוצר עם בניית יישובי גבול צבאיים-חקלאיים על גבול עזה. עבודת האדמה באזור זה, שבעבר בוצעה על ידי פועלים פלסטינים מעזה, ובעבר הרחוק עוד יותר על ידי חקלאים ישראלים, נעשתה תלויה בעשורים האחרונים במהגרי העבודה. התערוכה עוסקת בגבול עזה מנקודת מוצא זו, דרך תיעוד קולנועי של חקלאים תאילנדים בדרום ישראל, היורשים הפחות מוכרים של התפתחות הגבול. בזמן הממושך בו העובדים שוהים בישראל (על פי חוזה של חמש שנים) נוצרים קשרים וקהילות קטנות המתקיימות כאיים מרוחקים בארץ זרה, כשברקע עשן וקולות קרב רוחשים. אלו מייצרות תרבות הגירה מקומית, שיח של גורל משותף, נוסטלגיה, ושירת עבודה עם השאיפה לחזור ולהקים חיים חדשים או לחזור לחיים שהושהו בבית. 

המלחמה שפרצה ב 2023 תפסה את הפועלים בשגרת הקיום המינורית הזו. סכנת המקום והמאבק המתרחש סביב אדמה זו היתה נוכחת עוד קודם אך הם נתפסו בעיניי עצמם כבלתי מעורבים, כמי שנוכחותם זמנית ולמעשה הם חלק מסיפור אחר ומרוחק. מלחמה לא שלהם ומתרחשת ליידם. העבודה של מזרחי נכנסת לעין הסערה ולקו האש הראשון. הסרטים שצולמו משנת 2021 ועד המלחמה הנוכחית, מלווים קבוצת מהגרי עבודה תאילנדים מכפר עזה עד ואחרי מותם בשביעי לאוקטובר. הסרטים שצילם נוגעים באבל ובעצב, בחוויות הנוראיות שעברו, בטלטלה הרגשית ובאשמת הניצולים. הסרטים מספרים סיפור שכמעט ולא נשמע באינטימיות והמרירות שלו, על המתים והחיים ששרדו, על הטראומה ורוחות הרפאים. מרקם אנושי שלם שנתקל במציאות לא לו.

את סיפור זה חופף מופע של נוכחות אחרת. תנועה המתפתלת מבחוץ ומבפנים. נחש רובוטי שמופיע ברגעים שונים, במפגשים עם מהנדסים וחיילים, עובדי האדמה והאדמה עצמה. הנחש המכני, משמש ככלי צה"לי למעקב ותקיפה במנהרות החמאס מתחת לגבול ובעזה, בסביבת העובדים התאילנדים. זהו נחש טכנולוגי וחדשני בהופעתו, גם אם גמלוני בתנועותיו ולא ברור עד כמה הוא משחק או כלי. הוא מוצב שוב ושוב בהקבלה קוטבית לנחש האורגני שנע בתנועה חלקה ומהפנטת, ודמותו המיתית היא סמל בעל משמעויות תרבותיות ודתיות. הנחש החייתי והרובוט חולקים תכונות פיזיות דומות, תנועת הנחש מותאמת לסביבתו – מעל ומתחת לאדמה. הרובוט הוא פרי טכנולוגיה המעתיקה את תכונות החי בנטרול הנסיבות האורגניות, כדי לנצל את אותם עקרונות תנועה והתנהגות למטרות אנושיות, חדירה לשטחים קשים וסריקה במקומות מסתור. אך הערבוב בין שני המופעים, הפיזי-מכאני והמדומיין, מתרחש במיוחד בהתייחסות האנשים לנחש.

הופעתו של הנחש מזדחלת, הוא מטעטף ומתלפף סביב חפצים ואיברים. הוא יכול להיות מופע קרקסי אוריאנטליסטי, או לחנוק גוף חי למזונו; הוא יכול להופיע מתוך הבור, מתחת לאדמה, דרך העשבים, או לחשוף את דרך הבריחה; הוא הבטחה ואיום בו בזמן, מקור למרפא ומוות. במובנו הדתי-תרבותי הוא יכול להיות מקור של ידע ודעת, גוף להתיעצות וניחוש. בתרבות התאילנדית, הנחש נושא משמעות רב-שכבתית, הנוגעת לאמונה ולמיתולוגיה. הנחש מופיע לעיתים בדמות ה"נגה" (Naga), יצור מיתי אשר מיוחסות לו תכונות של כוח, הגנה וחוכמה. הוא נחשב לשומר נהר המקונג, הגבול עם השאול והגבול בין תאילנד ללאוס. לפי האמונה מסוגל להביא גשם או לגרום לבצורת. לכן פעמים רבות קשור לעבודת האדמה ולחיי החקלאות. הוא מקור מיתי לתפילה והתייעצות. בסרטים שיצר מזרחי ביחד עם קבוצת העובדים, הנחש מופיע כדמות רליגיוזית הפועלת מעבר להתרחשות סביבה, או אולי כמי שיודעת את המתרחש בטרם האדם מבין את המציאות. כמו בספר בראשית, הנחש כבר יודע את מה שהאדם עוד מעט יגלה. 

העבודות בתערוכה כמו שורות ברוחו של הנחש, התנועה הקולנועית נעה בין רגעים דוקומנטרים לבדיה מעורפלת, כאשר המציאות בתוכה צבר האירועים מתקיים ידועה לכל. הפרויקט של מזרחי מציע ניתוח פסיכוגיאוגרפי יצירתי ואסוציאטיבי של האזור, תוך שימוש בדימויי נוף ותמונות פורנזיות, בין מושגי טריטוריה, אדמה ופיח. מגבול ישראל ועזה, לגבול בין תאילנד ולאוס, הגבול בין העולם לשאול, נגלית לנו חוויה אנושית לא מוכרת, דרך הזרות והמרחק של הדמויות מחיינו, גם כאשר הם שוכנות עמות בקרבנו, פועלות את האדמה עליה נשל הנחש שורע.