מאת עדו פדר¹

קשה לחשוב על השתתפות ישראלית במרחב הבינלאומי והליברלי של עולם האמנות הגלובלי העכשווי, או בכלל על העתיד של האמנית הישראלית מבלי לחשוב על החרם. יש שיגידו שהחרם על עולם האמנות הישראלי אינו דבר חדש, שהרי כבר תקופה ארוכה שאיננו רואים כמעט נוכחות משמעותית של ישראלים בשדה האמנות שבניכר. כמו כן, כל ביקור במחוזותינו, גם לפני השבעה באוקטובר, דרש מאיתנו דיון מוסרי ובירוקרטי עם אלה שהצלחנו, או לא הצלחנו, לארח פה. אך מאז המלחמה האחרונה החרם על אמנות ואמנים ישראלים קרם עור וגידים באופן מלא. למעשה, כמעט שלא ניתן לדמיין דרך או אפשרות לקחת חלק בעשייה של עולם האמנות העולמי, בלי להופיע (to perform) התנכרות מוחלטת למדינת ישראל, וזאת נדרש לעשות באופן עקבי באמצעות אינפוגרפיקה אינסטגרמית. יותר מכך, חלה החובה להתכחש בפועל ולחלוטין לכל עמדה או זהות ציונית, שהפכה לשקולה ל״נאצית״ במקומות רבים. ובפועל, גם כאשר כל זה נעשה, אין להבטיח שהחרם לא יחול על העושה. החרם הוא ללא ספק מעצור והגבלה משמעותיים על הסוכנות ועל אפשרויות הפעולה של האמן הישראלי בעת הזו. 

החרם, אם כן, מנכיח בפנינו את בעיית השייכות, וגם את הניכור, הן למקומי והן לגלובלי. הרי, רבים מאיתנו נוטים להסכים במידה לא מועטה עם עקרונות החרם, או לכל הפחות עם הביקורת על מדינת ישראל. ולראייה, אנו מרגישים מוחרמים, ״שמאלנים בוגדים״, משוקצים ודחויים גם בתוך החברה הישראלית. כלומר החרימות – הבויקוטביליות – שלנו היא גם ״שם מעבר לים״, אבל גם ״מֵבַיִת״. יתרה מכך, אציע שהמבוכה והשיתוק מציפים, לא רק בשל התהום האיומה בין ממשלתנו ובין עולם האמנות, אלא גם לאור הסתירות והכשלים של הסדר הפוליטי, השיחני והקיומי באופן רחב יותר. גם במחוזות המחרימים. הרי, לא רק הנהגת ישראל במשבר פרוטו פשיסטי – הפופוליזם מימין, ולעניות דעתי גם זה משמאל, הן הפוליטי והן השיחני והאינטלקטואלי, מתפשטים ברחבי העולם ומסתירים מערכי הדחקה אדירים של עולם פוסט-קפיטליסטי ופוסט-דמוקרטי, נסיקה אימפריאלית חדשה, מאבק כאוטי על משאבים ומצב אקלימי-הישרדותי שאנחנו נכנסים אליו.  

לכן, החרם, כמו שהוא משתק ומדכא אותנו, כמו שאנו מרגישים שנואים כאמנים בבית ומחוצה לו – הוא גם הזדמנות להפסיק להופיע תחת חוקי המשחק המוכרים. הנפלטות הכפולה החוצה – הן מעולם האמנות הבינלאומי וערכיו והן מ״הישראליות״ וערכיה – מעמידה אותנו על פניו במצב עגום במיוחד, שלו, אני אציע, יש גם פוטנציאל מיוחד. נדמה שעומדת בפנינו הזדמנות להיפלט, לפחות לזמן מה, מהקשר הגורדי והמתיש בין הפוליטי לבין האומנותי. כלומר, בעת שאנו נפלטים משתי מערכות מוסר ושיח שפושטות את הרגל, אנו גם משתחררים מהקטגוריות שמארגנות את שני הצדדים הפולאריים במאבק הנוכחי. 

כמובן ש״שחרור״ זה אינו לגמרי ממשי, שהרי עודנו בעולם. אבל בכל זאת עולה הזדמנות לתת לאמנות לחוש לא רק את מגבלת הסוכנות שהחרם מייצר, אלא גם את הפרדוקסים המכוננים של תקופתנו. אי לכך ובהתאם לזאת, אני סבור שעמדת המוחרם היא נקודת מוצא מעניינת להתחיל לחקור, הן את המשמעות ואופני הפעולה הפרפורמטיביים של ההוויה והמעשה של האמנית הישראלית בימים אלו. מתגלה מרחב חופשי ומוגבל בו בזמן, שניתן לנו בימים הנוראים הללו, כזירה להופיע את הדיון המתמשך על אודות השייכות וההתרחקות מהישראליות ומהקטגוריות של עולם האמנות הגלובלי. יתרה מכך, כיצד סוכנות משונה זו, אולי מאירה ביתר שאת את האופן בו הישראליות – הבויקוטבילית – לוכדת משהו מן המצב האנושי ועתידו. 

כאמור, את הסוכנות הפרפורמטיבית והמובחנות של האמן הישראלי בימים אלה אני מכנה: בויקוטבילית. אמנים ישראלים, ישראלים בכלל, אלה המכונים ציונים, או לפעמים פשוט יהודים – הם בויקוטבילים. יש לציין, שגם אם אמן כזה או אחר בוחר להכריז מול הבריות שהוא אינו ציוני כדי נניח לקבל רזידנסי או לתקלט באירוע, או מכיוון ש״באמת״ אינו מזדהה עם הציונות ומבקש לקחת חלק ב״צד המחרים״ – אין זה אומר שהוא יכול לחמוק מהבויקוטביליות.

אנסה כאן לפרוט מאפיינים ראשונים לבויקוטביליות, בהנחה שאולי היא יכולה להיות לעזר, ואולי אפילו להשראה, בימים בהם עולם האמנות המקומי מנסה לדמיין את הווהו ועתידו. ואולי, גם את תפקידו בתוך עולם ותרבות פוסט-דמוקרטיים ופוסט-ליברליים, שכבר לא מכירים באמנות כ-נכס צאן ברזל. אנסה לאתר, מבעד למציאויות והזוועות המרובות והסותרות, איזו פוטנציאליות אמנותית ופרפורמטיבית, שמבשרת על סוכנות, אולי חדשה, בתוך הבלאגן המסויט והעכשווי. 

אפשר לטעון שפעולת החרם היא מקרה מבחן פרפורמטיבי קלאסי. ממש במובן האוסטיני של איך עושים דברים עם מילים.² החרם הוא היגד לשוני פרפורמטיבי, שבדומה להבטחה או לשיום בורא מציאות מעצם הגייתו. השיום, למשל, מעניק פשר לחיי לתינוק הנולד ומעניק לו סובייקטיביות. ההבטחה מכוננת נרטיב מסוים ליחסים שלי עם אדם אחר, שהבטחתי לו לדוגמא ש״תמיד אהיה שם בשבילו״. החרם, אם כן הוא היגד פרפורמטיבי אליבא דאוסטין, גם אם הוא שולל אפשרות פרפורמטיבית, ולא מחייב אותה כמו בדוגמאות שהבאתי זה עתה. כלומר, החרם הוא היגד פרפורמטיבי שבורא הימנעות או גריעה של סוכנות מאחר, ולא חיוב או בריאה של סוכנות. אם באקט ההבטחה אני מכונן בראש ובראשונה את עצמי ואת סוכנותי, כי אני צריך למשל לעמוד בהבטחה, אזי שהחרם הוא סוג מסוים של הבטחה שנעשית על ידי אחד כדי להגביל את סוכנותו של אחר: של הבויקוטבילי. הוא אפילו אקט חריף יותר מאיסור, כמו לדוגמא, האיסור על פלוני להיכנס למקום כי הוא יהודי. שכן, לחרם אין כמעט גבולות בזמן ובמרחב. החרם הוא שלילה פרפורמטיבית שפותחת ״שדה של הגבלה״, מעין מצב עניינים ״כשר״ לשלול סוכנות ואפשרויות הופעה (פרפורמנס) בתוך השיח והתרבות. זו שלילה טהורה של סוכנות, וכאשר היא ״מצליחה״ ומתקבלת יש לה השלכות נרחבות מעשיות ופוליטיות. אטען אם כן שהחרם הוא פרפורמנס לשוני מסוג מיוחד, כזה שמחולל במציאות מצב של un-performance אצל הבויקוטבילי. זו מעין כליאה באזור ללא פוטנטיות פרפורמטיבית בשיח ובעולם. 

וכאמור, אין להכחיש שבפועל יש לחרם על ישראל בעולם האמנות הצלחה כבירה, ואכן יש לאמן הישראלי פחות ופחות הזדמנויות. עם זאת, בדיוק כפי שאי אפשר להבטיח את קיומה של הבטחה, נגיד ״שאהיה שם לנצח בשביל זולתי״, כך גם אי אפשר להבטיח את הוצאתו לפועל של החרם וגם לא שיאכף ב״אופן תקין״. נניח, שהחרם יחול רק על ישראלים שעדיין מאמינים בציונות, או אך ורק לפי הפרוטוקול הפורמלי של ה-BDS. כך או כך, ההצלחה נמדדת בשינוי שדה המשמעות באופן כזה שפרשנות, לגיטימציה ומרחב מחייה להיגדים ומעשים פרפורמטיביים ישראלים בעולם האמנות הפך בלתי אפשרי. 

עם זאת, אציע שלמרות שהבויקוטביליות סובלת מכוח פרפורמטיבי דל, הוא אינו מסולק לגמרי. יותר מכך, לטוב ולרע בולטות-היתר של הבויקוטביליות פותחת עבורה מרחב פעולה חדש. כלומר, ה-un-performance עצמו הוא פוטנציאל פרפורמטיבי. אסביר: למרות שמרחב הפעולה של האמן הבויקוטבילי הצטמצם בתוך ישראל ומחוצה לו, הוא מוצא את עצמו עומד במרחב ״הבין-לבין״, תקוע בלימבו, בפורגטוריום שהוא נזרק אליו – והנה, דווקא בשל כך הוא הופך פרפורמטיבי למדי. במילים אחרות, סוכנות זו, דווקא בשל מגבלותיה, היא בת-איכות ייחודית מאוד, כזו המשתחררת מן הקצוות הפולאריים שתוחמים את השיח הפוליטי שמאפשר את ההחרמה. הבין-לבין מוגבל מאוד, אבל גם ייחודי מאד. שם, הסוכנות הבויקוטבילית יכולה בחופשיות להביט על השיח, להתכנס ולשכון בדפנותיו ואזוריו העזובים. לכן, השאלה מבחינתי היא איזו מן סוכנות פרפורמטיבית יש לעמדה הבויקוטבילית? מה נפתח להופעה ולביצוע באזורים של ה- Un-performance? איך למרות ההגבלה על המשאבים שלי להתקיים ולהופיע, ניתן להתעכב ולהעצים אזורים נסתרים ובעלי איכות פרפורמטיבית רעננה? 

החרם אם כן הוא היגד אשר בורא את התנאים לעמדה הבויקוטבילית, בכך שעושה לסוכנה un-performance, אבל אין בכוח החרם באמת להגביל את היכולת לבצע (לעשות פרפורמנס) עם קוד חדש. דווקא בשל הפסקנות הפולארית של החרם, גבולותיו ומגבלותיו של האשראי שלו להחרים מופיע ביתר שאת. מתאפשרת פתאום איזו נפרדות ממסורת פוליטית, אמנותית, מובנת מאליה וארוכת שנים. יותר מזה, נראה שהבויקוטביליות מאפשרת לחשוף עמדות ביחס לכוח של הפרפורמנס עצמו ככוח מניע ובעייתי בעולם. כלומר, הבויקוטביליות היא בו בזמן עמדה פרפורמטיבית מעניינת לנו הבויקוטבילים, וגם עמדה שעוזרת לנו להתבונן באופן ביקורתי ברודנות של הלוגיקה של הפרפורמנס הפוליטי בעולם האמנות. אציע שהתבוננות זו היא חלק ארי מהפוטנציאל הפרפורמטיבי החדש, חלק מההשתחררות המתוארת לעיל ומהאפשרות to un-perform את המובן מאליו.  

פרפורמנס, כהגיון מכונן, נחל הצלחה כבירה בשיח הפוליטי והתרבותי של המאה 21 – הזמן החדש של האינטרנט, הפרפורמנס המגדרי, אינסוף הדימויים, פרפורמנס התקינות הפוליטית, פרפורמנס תרבות ה24/7, הפרפורמנס האינסופי ברשתות החברתיות, המפנה הפרפורמטיבי באמנות, פרפורמנס התקווה של אובמה או ״מופע הדוגרי״ של טראמפ – הכל כל הזמן באשלייה אינסופית של פרפורמנס. מבצעים, מכריזים, קובעים, ומסרבים לקבל כל התנגדות לבריאה המתמדת והפנטזיה המשכרת שהפרפורמנס מעניק. זהו מעין ״פול גז על ניוטרל״, שכן המודוס אופרנדי המרכזי של הספקטקל³ בתצורתו הדיגיטלית והעכשווית – שהוא עולמנו – הפך ״הו, הו, פרפורמטיבי מדי״. כלומר, ניתן לומר בפשטות שמנגנון השליטה של הספקטקל בעידננו הוא הפרפורמנס. הוא מתאפיין באון הכוזב ומסמא העיניים שהוא מעורר בסובייקט, במעשה האמנותי ובתנועה הפוליטית. בעוד שפרפורמנס מתחפש, הן מימין והן משמאל, ליכולת שלנו לקבוע מה ״טוב״, ולהופיע זאת, בפועל, הוא יותר מצג שווא שמאפשר למנגנוני השליטה לרדות בנו עד כלות. ככל שכולם מופיעים את עצמם יותר ויותר, הסוכנות הממשית שלהם בעולם מצטצמת יותר ויותר. כולם נהיים עניים יותר, פגיעים יותר, עם פחות חופש תנועה ופחות משאבים – אבל מופיעים את עצמם בגאון, הן כאינדיבידואלים דיגיטליים והן כסובייקטים פוליטיים. אין הלימה בין ההאצה הפרפורמטיביות לסוכנות פוליטית ממשית; להפך, היא מהווה גורם מעכב שלה. כלומר, נראה שהעולם, בכדי לאתר סוכנות פוליטית אמיתית וחדשה, צריך un-performance. איזו אפשרות לשבור את מנגנון השליטה הספקטקולרי שהפרפורמנס הפך להיות. גם אם un-performance שכזה אינו אפשרי ו״העולם אבוד״, הבויקוטביליות לכל הפחות מאפשרת, דווקא בשל הגבלת הסוכנות הפרפורמטיבית, לחוש, לדמות ולראות את החופש מביצוע היתר, ומשחררת אותנו להשקיע משאבים אנרגטיים במקומות חשובים יותר – נגיד: הישרדות ואמנות. 

אם כן, הבויקוטביליות מאפשרת זיקה מחודשת לפרפורמנס אמנותי, הניצב מול ספקטקל היפר-פרפורמטיבי של המון גלובלי, מעין ״פוליטיקה מהפכנית״, סובייקטיביסטית וחובקת כל, שמתאימה לכל צרכן. בעוד שפרפורמנס אמנותי ופוליטי, מסוג בויקוטבילי, עומד בידיים ריקות בתוך הספקטקל (ובאינסטגרם), ומכיר בהכרח בכוחו של ה- un-performance ובצורך לוותר על הפיתוי לקחת חלק בהבטחות השווא. 

אטען שהבויקוטביליות משקמת מרחב פרפורמטיבי-אמנותי שמבחין בעוצמה של ״הבדיון האובייקטיבי״, שממקם את הבלתי אפשרי כאפשרות הווייתית עבור אמנות. זהו פרפורמנס אמנותי שלא מתיימר לגלוש להבטחה הפוליטית או לארטיביזם (artivism), אלא כזה שנשאר בגבולות הבדיון ודווקא שם חוקר את הפוליטי וחומריותו. במילים אחרות, הבויקוטבילי משוחרר מתובנות מטריצת המשמעות המוסכמת וההגמונית במסגרת עולם האמנות, שלמעשה לא מתירה יותר לבדיוני להיות בדיוני, אלא מחייבת אותו לייצג באופן נאמן את המוסכמה הפוליטית (והמדומיינת) של עולם האמנות. לדוגמא, אמני הדרום הגלובלי מקבלים היתר להופיע בתוך המערכות של עולם האמנות את דרישותיהם הפוליטיות, ובכך מאששות לא רק את הדרישה הפוליטית של הדרום, אלא גם את המערכות המוסריות של עולם האמנות (הצפוני) עצמו. ניתן לומר שהריקליימינג (reclaiming) כאסטרטגיה פוליטית של אמנים עברה קואופטציה, זאת מכיוון שהמדוכא עושה מה שהמטריצה הסימבולית של המדכא מאפשרת לו לעשות, מה שמעניק למדכא את הרווח של ההון מוסרי. יותר מכך, המדוכא מאשש את המוסריות של ״עולם האמנות״ כלקונה של מוסריות בתוך העולם המדכא. למעשה, אנו עדים שוב ללוגיקה הפרפורמטיבית של הספקטקל, כאשר עולם האמנות מתפקד כמעין ״סלקטור״ למופעים אומנותיים, שעומדים או לא עומדים ב״קריטריון הארטיביסטי״ של מהפכה עולמית. 

יש להניח שיש סוכני אמנות רבים וטובים שמאמינים בצדקת דרך זו, ואולי אף מאמינים שכאשר המהפכה העולמית תדפק על דלתותיהם, הם אכן יקריבו את איכות חייהם. או אולי הם לא דואגים כל כך, מכיוון שרוב סוכני עולם האמנות הגלובלי, הם אנשים עשירים? נראה שבפועל זהו מנגנון שליטה של הספקטקל, שתפקידו להלבין את ההונאה העצמית של עולם האמנות, או לאשש את היות עולם האמנות מלבין כספים ומוסר עבור העולם. יותר מכך, הפוליטי והאומנותי עוברים רדוקציה לפיקוח מוסרי ריכוזי, ובכך משטיחים את התרומה הפוליטית האפשרית של עולם האמנות – זו שטמונה ביכולת של המעשה האמנותי לדמיין, בין השאר פוליטית. הבויקוטביליות חתוכה ממטריצה זו. אנחנו הבויקוטבילים לא עוברים את הסלקציה, שכן המדכא לא מתיר לבויקוטבילי להיות מדוכא. הבויקוטביליות אינה יכולה, וטוב שכך, להיות ריקלמיינג. אמנות בויקוטבילית זוכה לתפוס מקום בשטח ההפקר של עולם האמנות. מקום בו הבדיון נותר אובייקטיבי, ולכן ניתן לדמיין בו את שלל האפשרויות הפוליטיות והאמנותיות. מקום ובו האומנותי מצביע על כך שהייצוג תמיד קורס, ולעולם לא תקין. 

לכן, אולי זה דווקא הבויקוטבילי שיציע דרכים לשקם את הכוח הפוליטי של אמנות? פרפורמנס שהוא פעולה, התנסות, הפרעה, שימור, דמיון ופרדוקס בעולם. ולא: טענה, ייצוג, זהות או הבטחה. נדמה שעבור עולם האמנות וערכיו כיום גם פרפורמנס מסוג זה הוא בויקוטבילי. קרי, פרפורמנס אמנותי, שהשם ישמור, לא מתחייב לפמפלט פוליטי כזה או אחר, לא חותם על עצומה כחלק מהאקט האמנותי, ולא כובל את עצמו בהבטחות שווא לצדק עולמי וייצוג הולם לכולם. אלא, פרפורמנס שהוא פעולה בויקוטבילית, שמראש פועלת בגבולות הצרים של ה- un-performance, מתחייבת ל-undoing של עולם האמנות כמרחב של בדיון אובייקטיבי. התפלשות בתוך משבר הסוכנות האנושית. סירוב לקחת חלק ב-״פרפורמנס התקין״ כמנגנון שליטה אשר לכוד באפשרויות ייצוג מוכתבות מראש ומשוללות אפקט על העולם. 

נדמה פתאום שהסוכנות של פרפורמנס אמנותי בעולם עומדת על הפרק. המפתיע הוא יחסיה האנלוגיים, או אולי האלגוריים, שהעמדה הפרפורמטיבית הבויקוטבילית הישראלית⁴ מנהלת עמה. טענתי, אם כן, שהבויקוטביליות שלנו, דלת החומר, היא מעין שער כניסה להגיון פרפורמטיבי שניתן לחקור בתוכו יחסים חדשים, או שמא עתיקים, עם מלאכת הייצוג האמנותי והאופן שהיא לוקחת חלק בשיח הפוליטי.  

לא אכנס יותר מדי, לשאלה בדבר צדקת החרם, כלומר לא אעניק תשובה לשאלה האם אנו האמנים ראויים להחרמה. בסופו של דבר, כל סובייקט אמנותי ודעותיו הפוליטיות שלו. עם זאת, עצם הקבלה של דין השאלה בתוך הקשר של מורכבות, האמביוולנטיות עצמה כתו עכשווי (contemporary) של ההיות כעת בעולם, היא חלק ארי ותנאי אפשרות לבויקוטביליות. המשבר המוסרי שאנו חווים והשיח על אודותיו – הם תנאי אפשרות נפשי לסוכנות הבויקוטבילית. כלומר, בבסיס העמדה הבויקוטבילית עומד פרדוקס מוסרי שהסוכן חש בו, עומדות שאלות נוקבות עבור ההוויה: האם אני ראוי לחרם מתוקף היותי ישראלי? האם אני יכול להחרים את עצמי? האם הייתי מחרים את ישראל? מה לעזאזל עשינו בעזה? האם אני חלק מ״האנחנו״ הזה? מדוע אני נשאר ״פה״ לעזאזל? מאידך, גם אם אלך, מה זה יעזור? הרי, אוותר בויקוטבילי. 

כלומר, הבויקוטבילי חש אשמה וסלידה מהשייכות שלו לישראל, וגם לעולם האמנות הבינלאומי עם זאת, הוא בו בזמן לא משוחרר מהם, ואולי אף ״מכור״ לשניהם. יותר מכך, הבויקוטבילי עדיין מאמין בשייכותו לשניהם. אמנם הוא סולד בכל הווייתו מהפרפורמטיביות העודפת והממאירה פה בישראל, אבל גם מזו שבכל מקום. דווקא אות הקלון המוסרית, הכלא הפרדוקסלי של הבויקוטביליות, מאפשר לנוע בחופשיות מסוימת וחדשה, גם אם רק במחשבה או רק בציון. 

אם כן, מתוך המשבר המוסרי, הבויקוטביליות מופיעה כאפשרות סוכנותית חדשה להופיע את המרחב שנפתח בין הצדדים הפוליטיים הבינאריים. מתוך אות הקין והאשמה, מתגלה היתר לאמנות לעשות un-performance ולהופיע את ״הכורח ובלתי האפשרות להיות יהודי״⁵, כפי שניסח זאת ז׳אן אמרי, ולומר בגאון לכל אחד:

 I'm boycottable. Are you? 

כך, הפרדוקס הפוליטי של העמדה הבויקוטבילית לא מנסה להקל על האמנות, וגם לא על הישראליות. להפך, הקלון מזמין להתמודד עם שאלת העתיד, אולי אף להתכונן לתהליכי ההכחדה האנושית ולראות את העולם ש״הפוליטי״ נעקר ממנו לקראת אסונות אקלימיים דחופים. או לכל הפחות, להודות שהימין, השמאל, המוסר, הקולוניאליזם, הלאומיות, שלל מושגים ושיחים נוספים עומדים חיוורים מול שאלת העתיד. בעיקר מגלמים את חוסר המסוגלות שלנו להתמודד עמה. את ה- un-performance האמיתי והטוטאלי לצורת חיינו, שכולנו נמצאים בו. עושים הכל כדי להדחיק ולהסתיר. אבל הקלון הבויקוטבילי מאפשר בקלות מסוימת לחוש זאת, ולאמנות מאפשר להתחיל מפעולה – פרפורמנס אמנותי (ולא מעוד עצומה). זהו פרפורמנס שמגביל את עצמו בתוך בדיון אובייקטיבי. המזל הנוראי הוא שלא היינו צריכים לבחור בכך – זה ״נפל״ עלינו כי נולדנו פה. לכן, הבויקוטביליות מרגישה מוכרת, כמו פותחת מרחבים כמוסים של הנפש הלכודה בפרדוקס השייכות לישראל. נלקחה מאיתנו ההכרעה האישית, זו שהמחרים מדמיין שיש לו. כעת מוטל עלינו להעז להופיע את ״נפילתנו״ וזו הזדמנות להשתחרר מהפרפורמטביות השקרית והבולענית של הספקטקל, למצוא חופש מקודים מוכרים, להתמודד עם ״הדרמטורגיה של האנטישמיות״⁶ ולצלול לייחוד הסוכנות הבויקוטבילית. בכל זאת, אנו יהודים.

הלימבו המוסרי, האמביוולנטי, מאפשר לראות בבהירות את הדלוזיה של עולם אמנות, שהפך את ״הפוליטי״ לקריטריון היחיד של אירוע אמנותי. הריקון הכפול של האמנות ושל הפוליטיקה. בפּוּרְגָטוֹרְיוּם הבויקוטבילי אין הרבה תשובות לשאלות, אבל לפחות ניתן לראות את קריסתן של עמדות הקצה, את היחסים בני ההמרה שבין גן עדן וגיהנום. שם, אנחנו תקועים רגע לפני העלייה לשמיים או הירידה לשאול, בוהים בעוונותינו ומחפשים מפלט לכפרה – ואומרים:

I’m boycottable. Are you?

הוידוי הפרפורמטיבי הזה. עדיין לא מרגיש כמו הישג גדול, והוא לא צריך להיות. אבל פתאום לפחות יש עמדה, יש נמען, יש מאיפה להתחיל, ואולי זה כבר משהו בעולם האמנות האנמי של היום. פתאום זה לא רק הסתמי, האוניברסלי, הצדקני, המשעמם, המתיש, שמחביא שובע, אובדן דרך וניהיליזם. פתאום ניתן לחוש מעין ״שיווי משקל באוויר״, בעת שאנו מרחפים על פני תהום, מתענגים על רוח התוהו ובוהו על פנינו. דווקא בכוח הבויקוטביליות מסוגלים להביט בעולם ״מבחוץ״ (ex), והאמנות בעת רגעיו העדינים של הבדיון האובייקטיבי הופכת ל-אקס-ספקטקל (ex-spectacle). אקס-ספקטקל אמנותי ״מחוץ״ לספקטקל הפרפורמטיבי של העולם. כמובן, שאנו כלואים עמוק עמוק בתוך השיח והעולם, ולמעשה לא יכולים לצאת – כמו כולם. אבל אנחנו בויקוטבילים, מעין גלאדיטורים בספקטקל שמחוץ לספקטקל – מחלצים מתוך האימננטיות הרגרסיבית והאינסופית את ״הכורח והבלתי-אפשרות״⁷ שב-un-performance. דווקא ההימנעות הפרפורמטיבית מפני ההתערטלות במסמני המוסר מחייבת אותנו להיכנס למרחב פרפורמטיבי חדש של התכוננות לעבר מה שעתיד לבוא, לפול על אדמת ההווה הפוליטי של הבויקוטבילי. שם אפשרי מעשה אמנותי, פוליטי ורלוונטי עבורינו הבויקוטבילים, מעשה שאינו ממשיך להזין את הפנטזיה שאנחנו חלק ממה שממנו אנו למעשה נזרקים החוצה. אין זה לומר שעלינו לאבד את כל מה שאנחנו מאמינים בו, אבל מעניין לבדוק את אמונותינו כבויקוטבילים.

אנחנו האמנים, החילונים, ״הליברלים״, הספק-ציונים, הקווירים לשעבר, שבוחרים לחיות פה, כנראה גם מאמינים שלנו יש מה לעשות על הטרה-סנטה. מבינים שאולי פה, דווקא יש איזו עבודת מנע לשקרים ולמלכודות של הקפיטליזם המאוחר שניתן לעשות. עבודת הכנה לתלאות המוסריות והפוליטיות שבדרך. ושוב שואלים:

I’m boycottable. Are you? 

הסוכנות הזו שמתחילה להפציע איננה מוסרית במיוחד, אבל היא מבקשת להרגיש את הגוף, את המבע, את הנוכחות, השייכות, הביטוי בתוך מרחב שחוקיו עדיין אינם ידועים. לכן, הבויקוטביליות היא הרפתקה, הסתכנות, התעקשות, שאולי ברמה המקומית תעורר את עולם האמנות, תנער אותו. אולי נצטרך לרדת למחשכים בגלל המשטר שאנו חיים תחתיו, אבל בו בזמן נהיה משוחררים מכבלי המערך האוניברסלי ״הכה צודק והכה מוסרי״. נגייס את האמצעים הדלים להביט על העולם ״מבחוץ״ בעת השקיעה בפנים. שם, נחולל תנועה, גל, רשת שתזכור שוב איך לגייס את המרחק האסתטי של ״הצופה המשוחרר״⁸, כדי שנוכל אולי לשוב, לחזור ולדמיין משהו מן הפוליטי. 

הבויקוטבילי אינו יכול להופיע את מנגנוני ההדחקה של הספקטקל, כי למעשה משימוש בהם הוא מוחרם. זהו חסרון, אבל אולי אף יותר – יתרון. דווקא בימים של כאוס וחורבן, נפתחת האפשרות שלא להתמסר לשיח הקטסטרופלי של השמאל הישן, ולא לתשוקות הפרוורטיות של הימין החדש. גם אם קשה להאמין או להתחבר ל״פוטנציאל המסורס״ של הבויקוטבילי, נדמה שאפשר פתאום לחוש את החופש של האמנות מהבנאליה והבינאריה של הפוליטי כפי שהוא מופיע (perform) בעת הזו. כאן ועכשיו בישראל, אמנות היא בויקוטבילית, ככזו, היא אינה מסרבת לציווי ״הפוליטי״, אלא מופיעה בתוכו ומבעדו ואת הפרדוקסים שלו גופא. 

---

1. אבקש להודות לחבריי הרבים והטובים, וגם להוריי, שמשוחחים עמי על אודות רעיונותיי. אזכיר הפעם את אלה שעברו על טקסט זה ושיפרו אותו: ד״ר גל כץ, אנה ווילד ואודי אדלמן.
2.  ג׳.ל. אוסטין. איך עושים דברים עם מילים. תרגום: גיא אלגת, עריכה מדעית: ד"ר ענת מטר. תל אביב: רסלינג, 2006 [1965].
3. גי דבור. חברת הראווה. תרגום: דפנה רז, עריכה: שרון רוטברד. תל אביב: הוצאת בבל, 2002 [1967].
4.  ואולי לא רק הישראלית?
5. ז’אן אמרי. "על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי", בתוך: מעבר לאשמה ולכפרה: הגות של שורד על אושוויץ ומציאותה. תרגם מגרמנית: גבריאל צורן. תל אביב: הוצאת עם עובד, 2001, עמ’ 175–212.
6. שם, עמ׳ 208.
7. ז’אן אמרי. "על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי".
8. ancière, Jacques. The Emancipated Spectator. Translated by Gregory Elliott. London & New York: Verso, 2009