אחת ההנאות שמעניקה תל-אביב היא סיבוב פתיחת התערוכות בגלריות בימי חמישי בערב. גם אם האמנות לא תמיד טובה זה לא ממש משנה כי לפתיחות לא הולכים רק כדי לראות אמנות. זאת אומרת, מסתכלים על האמנות, ולפעמים זה גם משתלם, אבל בתכלס הולכים בשביל לפרגן, לכבד את האמנים והאוצרים ולקחת חלק פעיל בחיזוק הקהילה הדרושה לאמנים כדי ליצור. בנוסף זה גם כיף, כי אחרי שבוע עבודה אפשר לראות מספר תערוכות חדשות, לגלות אמנים חדשים ומעניינים, לפגוש חברים ישנים, להכיר חדשים, לרכל ולקטר על המצב ואפילו להשתכר קלות. להיות חלק מקהילה יוצרת ותוססת, והכל ברגל או באופניים. אולם כיף ככל שלא יהיה, סיבוב פתיחות יכול לפעמים להזכיר לך שוב איפה אתה חי, לגרום לך להתעצבן על חוסר הצדק שקורה מתחת לאף וליצור תסכול עמוק על כמה שיכול היה להיות מדהים פה – אם לא היינו כל כך יהירים וצדקנים.

***

ביום חמישי שעבר התבקשתי לקחת לסיבוב פתיחות אוצר הולנדי צעיר, ולאחר שבדקנו את המלצות השבוע של הדס רשף יצאנו לדרך יחד עם אמנית צעירה ומבטיחה. התחלנו באירוע השקת המיזם של הבנקאי סרג' תירוש, שהציג את רכישותיו החדשות, או בעצם, את "אמני פרויקט החממה של סרג' תירוש בתערוכה קבוצתית ייחודית בבית ST-ART". לא ממש ידעתי לאן אנו הולכים למרות שהכתובת הייתה צריכה לעורר חשד. בדרך סיפרתי לאוצר שלמרות שאני חי ביפו לא הייתי מסוגל לגור בעג'מי. התחלתי להסביר לו על הפערים הגדולים ועל נישול התושבים הערבים ומדיניות הפינויים הפושעת של העירייה. עוד לא הספקתי לפרט וכבר הגענו למקום ושיחתנו נקטעה על ידי מאבטח שבדק שאין לנו מבטא מחשיד. כשעברנו את שער הכניסה השתתקנו שלושתנו. ראיתי כבר עושר בחיי, אבל בוילה הערבית היה משהו שהכה אותנו בהלם. אולי לא ציפינו שחממת אמנים צעירים תהיה הפגנה כה בוטה וחסרת טעם של כסף. בנוסף לדי.ג'י האפנתי, לשמפניה (או יין תוסס אחר, אני לא מבדיל), ולאווירה הכללית של "לא איכפת לי שאנחנו נמצאים באחת השכונות העניות בארץ כל עוד יש לי נוף לים", נוצרה תחושת חוסר ההתאמה גרוטסקית בין חלק מהעבודות לבין המקום בו הוצגו. בפינה של אמני רחוב הוצגו עבודות פשוט מגוחכות. אני מאוד אוהב אמנות רחוב, אבל שבלונה של חייל עם נשק בגודל טבעי שמרוססת על קיר בפלורנטין או בדיזנגוף מאבדת מכוחה שהיא מרוססת על קנבס ותלויה בסלון מהודר, שלא לדבר על ציור של הומלס שוכב על ספסל. זה לא שעיני צרה באמני הרחוב עושים קצת כסף ממכירת עבודות. פשוט העבודות אולי עובדות שהם סייט ספסיפיק (עבודות תלויות מקום), ומאחורי חומה גבוהה בוילה של תירוש הם יוצאים נלעגים.
אני לא מכיר את פרחי האמנות הצעירים שתירוש מטפח בחממה שלו, אבל הרגשה היא שהוא קנה אמנים צעירים ולא אמנות צעירה. העבודות שהוצגו שם לא רעות, אבל חוץ מתצילומיה של אנג'ליקה שר והזוועות שהזכרתי בפינת אמנות הרחוב שום דבר לא נחרט בכלל בזיכרון. אולי זה גם בגלל שבקומה השנייה הוצג אוסף מרשים של אמנות ישראלית ותיקה יותר. בביקור בST-ART לא ידעתי עם אני יותר מרותק או נגעל, אבל בכל זאת שמחתי לראות עבודות ישנות של אמנים מהאוסף כמו פיליפ רנצר, מיכל רובנר ומיוחד מיכאל דרוקס.
כעבור זמן קצר יצאנו מהווילה ופגשנו שלושה בחורים צעירים מהשכונה שהראו לנו את הדרך קודם לכן. שאלנו אותם למה הם לא נכנסים לראות את האמנות, הרי המסיבה פתוחה לציבור. הם צחקו והסתכלו אלינו ברחמים. "לפני חמש דקות המשטרה באה ובדקה לנו את תעודות הזהות", אמרו. "אין לנו שום בעיה אם השכנים החדשים, הם בסדר גמור. הבעיה היא המשטרה שמטרידה אותנו כל הזמן מאז שהם באו". עד עכשיו אני לא יודע אם הם היו ציניים או רציניים.

***

מעג'מי נסענו לתערוכה "שפע++- מכירת אמנות" שאצרה הדס קידר ברחוב אילת, וביקשה להיות אירוע מכירה אלטרנטיבי ליריד "צבע טרי". גם "שפע" הוצגה בוילה ערבית מדהימה עם קשתות, תקרות גבוהות, סלון מרכזי ענק ובלטות מרהיבות שקשה להתעלם מהן, אלא שכאן לא הייתה כל הפגנת וולגרית של כסף. מישהו כנראה הצליח למצוא בית מדהים במחיר טוב לפני שהמחירים בדרום נסקו. האווירה הייתה מצוינת: קהילה שוקקת, המון עבודות אמנות על הקירות, גולדסטאר בעשרה ש"ח שנמכרה מתוך טרנזיט בו הוקרן וידאו בסמטה ליד, ולהקת "מורה חיילת" בהופעה נחמדה עם סאונד נוראי. בקיצור, כל מה שצריך לאירוע מוצלח. אבל גם כאן עבודות אמנות לא השאירו איזה רושם גדול (למרות שמאוד חיבבתי את הציורים אורית חסון ולדר ושאלתי אותה עם היא רוצה להחליף איתי עבודה, אבל דווקא העבודה שבחרתי כבר הייתה מוזמנת לתערוכה). גם פה הבית והאווירה של האירוע הטילו צל על האמנות, אבל במקרה הזה זה פחות הפריע לי.

***

מדרום העיר המשכנו לגלריה של עמותת זוכרות ברחוב אבן גבירול, שם נפתחה התערוכה "אלימות מכוננת 1947-1950" שאצרה אריאלה אזולאי. בתערוכה ממשיכה אזולאי פרויקט בניית ארכיון דימויים. מוצגים בה 200 תצלומים שרובם נמצאו בארכיונים שונים של מוסדות היישוב והמדינה. התצלומים מלווים בכיתוב והתערוכה מתחקה אחר תהליך "הרס החברה הפלסטינית באמצעות הרג, פיצול, נישול, גירוש ומניעת חזרתם של המגורשים". בתערוכה אנו עדים לסיפוריהם של בתים ואנשים שגרו בהם, ממש כמו אלו שביקרנו בהם בשתי התערוכות הקודמות. מתוך תצלומי ארכיון המוצגים בדירה צנועה במרכז תל אביב, אנו לומדים על עצמנו ועל המקום בו אנו חיים יותר משנלמד מכל עשרות עבודות האמנות שראינו במהלך הערב. ביקרנו בשתי תערוכות שהוצגו בבתי נכבה. כל אחד מהם שונה באופיו, אבל שניהם משקפים נאמנה את ההוויה העכשווית בתל אביב. תל-אביב של ימינו אינה מביטה לאחור, אינה מנסה להתמודד עם האסון של המקום, ומנסה לקיים סצנת אמנות שמנותקת מן העדויות השזורות ברחובותיה (עדיין לא הזכרתי את מחיקת היסטורית השכונה הערבית מנשייה במתחם בו התקיים יריד "צבע טרי 2"). אמנות טובה מציבה מראה מול הצופה, מעלה שאלות באשר לנקודת מבטו וגורמת לו להבין דברים בצורה אחרת. התערוכה "אלימות מכוננת 1947-1950", גרמה לי לחוות את סיבוב הפתיחות שיצאתי אליו לא רק כהנאה ומפגש חברתי אלא גם כמבט עמוק יותר על המקום בו אני חי.
בטקסט של התערוכה מצביעה אזולאי על קו חלוקה נוקשה שמפריד בין שני הנרטיבים – הציוני, והפלסטיני או הפוסט ציוני. קו החלוקה הזה מהווה מרכיב מרכזי במערכי השליטה של המשטר בישראל, שכן רק על בסיסו אפשר היה להפוך את אסונם של הפלסטינים ל"אסון מנקודת מבטם”. כל עוד קהילת האמנות לא תנסה להראות את הקו הזה, היא תמשיך להציג אמנות נחמדה, נמכרת, ואולי אפילו מפרנסת, אבל לא אמנות רלוונטית, או כזו שאינה נשכחת דקה אחרי שרואים אותה.

(אין דימויים בגלל שהשרת בטיפול. כשהעניינים יסתדרו נעלה גם תמונות).