על דלות חיי הסטודנט – מניפסט סיטואציוניסטי

8 ביוני, 2009 | מאת ronenmen1 | קטגוריה: מארב וינטאג'

הצעה צנועה לחיסול דלות חיי הסטודנט, כפי שהיא באה לידי ביטוי כלכלי, פוליטי, מיני ובמיוחד אינטלקטואלי.
האינטרנציונל הסיטואציוניסטי והסטודנטים של שטרסבורג. מניפסט בשלושה חלקים.
נובמבר 1966

תרגמה מאנגלית: נועה שובל

1. להפוך את הבושה למבישה יותר בהצגתה בפומבי.

אפשר לומר בבטחה שמלבד השוטר והכומר, הסטודנט הוא היצור המתועב ביותר בצרפת. הסיבות לתיעובו הן לרוב סיבות שווא המשקפות את האידיאולוגיה הדומיננטית, בעוד סיבות מוצדקות לתיעובו מבחינה מהפכנית נותרות מודחקות ומושתקות. לוחמי אופוזיציית הסרק מודעים לטעויות אלה – טעויות שהם עצמם חולקים – אבל הם הופכים את הבוז שהם חשים להערצה פטרונית. האינטלקטואלים השמאלנים האימפוטנטים (מ-Les Temps Modernes ועד L’Express) מתלהבים מ"התקוממות הסטודנטים" האמורה ומדעיכת המאבק הקנאי של הארגונים הבירוקרטים (מהמפלגה ה"קומוניסטית" עד ל-UNEF איגוד הסטודנטים הלאומי הצרפתי), על "התמיכה הרוחנית והחומרית" שלו. אנחנו נחשוף את הסיבות לדאגה לסטודנט ואת האופן בו הן נטועות במציאות הדומיננטית של קפיטליזם מפותח מדי. אנו נשתמש בחוברת זו כדי להוקיע אותם בזו אחר זו: ביטול הניכור חייב לעבור בדרך שעבר הניכור.
ניתוחים ומחקרים של חיי הסטודנט התעלמו עד כה מהמהותי ביותר. אף אחד מהם אינו מתרומם מעבר להתמקצעות אקדמית (פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה) ולכן הם נותרים מוטעים מיסודם. פורייה (Fourier) חשף זה מכבר את "קוצר הראיה המתודולוגית" הנעוץ בבחינת השאלות הבסיסיות ללא כל התייחסות לחברה המודרנית ככללה. הסגידה לעובדות מסתירה את הקטגוריה המהותית: ריבוי הפרטים מעפיל על המכלול. הכל נאמר על החברה הזאת חוץ ממה שהיא באמת: חברה הנשלטת באמצעות סחורות וראווה. הסוציולוגים בורדרון ופסדיו (Bourderon ו-Passedieu) במחקרם היורשים: הסטודנטים והתרבות (Les H?ritiers: les ?tudiants et la culture) נותרים אימפוטנטים למרות האמיתות החלקיות שהצליחו להוכיח. למרות כוונותיהן הטובות, הם מתדרדרים אל מוסריות מקצועית, האתיקה הקנטיאנית הבלתי נמנעת של דמוקרטיזציה אמיתית דרך רציונליזציה אמיתית של מערכת ההוראה (כלומר המערכת של הוראת המערכת). בינתיים תלמידיהם, כמו קרווץ (Kravetz), (1) על התרעומת הבירוקרטית הקטנונית שלהם בבליל של מינוחים מהפכניים מיושנים.
ראוות (2) החיפצון של הקפיטליזם המודרני מקצה לכל אחד תפקיד משלו בתוך הפאסיביות הכללית. גם הסטודנט אינו יוצא דופן. יש לו תפקיד זמני, חזרה לקראת תפקידו האולטימטיבי כיסוד שמרני במערכת הצריכה. להיות סטודנט זה סוג של טקס חניכה.
טקס חניכה זה מגלם באורך פלא את כל תכונות טקס החניכה המיתי. הוא נשאר מנותק לחלוטין ממציאות היסטורית, פרטית וחברתית. הסטודנט חי חיים כפולים, מרחף בין מעמדו הנוכחי לבין המעמד העתידי, המנותק לגמרי, שאליו ידחף במפתיע יום אחד. בינתיים המודעות הסכיזופרנית שלו מאפשרת לו לסגת אל תוך "קבוצת החניכה" שלו, לשכוח מעתידו ולהשתכשך בטרנס של הווה מוגן מפני ההיסטוריה. אין זה מפתיע שהוא נמנע מלהתעמת עם מצבו. ובמיוחד עם הממדים הכלכליים שלו: ב"חברת השפע" שלנו הוא עדיין אביון. יותר מ-80% מהסטודנטים מגיעים מקבוצות סוציו-אקונומיות גבוהות ממעמד הפועלים, אך ל-90% מהם יש פחות כסף מאשר לפועל פשוט. דלות הסטודנט מהווה אנכרוניזם בחברת הראווה: שכן, לא מדובר בדלות החדשה של פרולטריון חדש. בתקופה שבה יותר ויותר צעירים משתחררים מדעות קדומות של מוסר ומסמכות המשפחה, בזמן שהם כפופים לניצול גס וגלוי בגיל הצעיר ביותר, דבק הסטודנט ב"ילדות המתמשכת", הצייתנית וחסרת האחריות שלו. משבר גיל התבגרות מאוחר עלול לעורר ויכוחים משפחתיים מדי פעם, אך הוא מקבל את היחס התינוקי לו הוא זוכה מהממסדים השולטים בחיי היומיום שלו מבלי להתלונן (אם הם מפסיקים לחרבן לו על הפרצוף הרי זה רק כדי להסתובב ולזיין אותו בתחת).

דלות הסטודנט היא הביטוי הגס ביותר לקולוניאליזציה של כל תחומי הפרקטיקה החברתית. השלכת המצפון המלוכלך של החברה על הסטודנטים מכסה על העוני והשעבוד של כולם. אולם הבוז שאנו רוחשים לסטודנט מבוסס על סיבות אחרות. הוא בזוי לא רק בגלל העוני בו הוא שרוי, אלא גם בגלל שאננותו לגבי כל סוג של עוני, נטייתו החולה להתפלש בניכור שלו בתקווה לעורר עניין, בתוך חוסר העניין הכללי, במחסור המיוחד שלו. דרישות הקפיטליזם המודרני קובעות שרוב הסטודנטים יהפכו ללא יותר מפקידים זוטרים, הממלאים תפקידים דומים לאלו שמילאו פועלים מיומנים במאה ה-19. (3) כשלפניו עומד כזה "פיצוי" על דלותו הנוכחית המבישה, הסטודנט מעדיף להתנחם בחיי ההווה המדומים, אותם הוא מקשט באשליה של זוהר.
הסטודנט הוא עבד סטואי: ככל שהסמכות כובלת אותו ביותר שלשלאות כך הוא חושב שהוא יותר חופשי. כמו משפחתו החדשה, האוניברסיטה, הוא רואה עצמו כיצור החברתי ה"עצמאי" ביותר, בעוד שבעצם הוא כפוף ישירות למרותן של שתי מערכות הסמכות החברתית החזקות ביותר: המשפחה והמדינה. כילד הכנוע, המחונך ואסיר התודה שלהם, הוא חולק ומגלם את כל הערכים והמיסטיפיקציות של המערכת. האשליות שבעבר נכפו על פועלי צווארון-לבן, מופנמות ומועברות כעת ברצון בידי המוני פקידים זוטרים לעתיד.
בעוד העוני החברתי בעולם העתיק הניב את מערכות הפיצוי המרשימות ביותר בהיסטוריה (הדתות), הסטודנט, בדלות השולית שלו מתנחם בדימויים השחוקים ביותר של החברה השלטת, בחזרה המגוחכת על כל מוצריה המנוכרים.
כיצור אידיאולוגי, הסטודנט הצרפתי תמיד מאחר. כל הערכים וההתלהבות שהם גאוות עולמו הקט והמנותק הוכחו כבר בהיסטוריה כאשליות קלושות ומגוחכות.
היו זמנים בהם נהנו האוניברסיטאות מיוקרה מסוימת: הסטודנט מתעקש להאמין שהוא בר מזל שהוא שם. אבל הוא אחר. רמת הלימודים המכאניים והממוקדים שלו נמוכה באופן משמעותי (בהשוואה לרמה של התרבות הבורגנית הקודמת) (4) כמו גם הרמה האינטלקטואלית שלו, כיוון שהמערכת הכלכלית המודרנית מצריכה ייצור המוני של סטודנטים בורים שלא מסוגלים לחשוב. האוניברסיטה הפכה לארגון ממסדי של בערות. ערכה של "תרבות גבוהה" הולך ופוחת בקו היצור של פרופסורים, מפגרים כולם, שרובם יזכו ללעג מצד תלמד תיכון. אך הסטודנט בבלותו האינטלקטואלית, אינו מודע לכל זה; הוא ממשיך להקשיב בכבוד לאדוניו, כשהוא מדכא מבחירה את רוחו הביקורתית כדי לשקוע באשליה המיסטית של היותו "סטודנט" – אדם המסור ברצינות ללימוד דברים רציניים – בתקווה שהמורים שלו יקנו לו בסופו של דבר את אמיתות העולם הגדולות. החברה המהפכנית העתידית תוקיע את רעש המסדרונות וההרצאות והכיתות כלא יותר מזיהום מילולי. הסטודנט הוא לא יותר מבדיחה גרועה.
הסטודנט לא מודע לכך שההיסטוריה משנה אפילו את עולם "מגדל השן" הקטן שלו. "משבר האוניברסיטה" המפורסם, אותו פרט במשבר הכללי יותר של הקפיטליזם המודרני, נותר מושא לדיאלוג חירש-אילם בין מומחים שונים. הוא פשוט מבטא את קשיי ההסתגלות המאוחרת של מגזר היצור הספציפי הזה לשינוי הכללי של המערכת היצרנית. שרידי האידיאולוגיה של האוניברסיטה הבורגנית, הליברלית, הישנה, הופכים לבנאליים כיוון שהבסיס החברתי שלהם נעלם. בעידן הקפיטליזם של הסחר החופשי, כשהמדינה הליברלית השאירה לאוניברסיטה מידה מסוימת של חופש שולי, יכלה זו לדמיין עצמה ככוח עצמאי. אך כבר אז היא הייתה כבולה ישירות לצרכי החברה, בספקה ידע כללי הולם למיעוט המיוחס לפני שתפסו את מקומו במעמד השליט. המרירות הפתטית של כל כך הרבה פרופסורים נוסטלגיים(5) נובעת מכך שאיבדו את תפקידם הקודם ככלבי שמירה המשרתים את אדוניה העתיד, ובמקום, הם הוצבו בתפקיד נחות יותר של כלבי רועים המופקדים על נהיגת עדרי צווארון לבן אל מפעליהם ומשרדיהם בהתאם לצרכי הכלכלה המתוכננת. פרופסורים אלה שומרים על הארכאיות שלהם כאלטרנטיבה לטכנוקרטיזציה של האוניברסיטה, וממשיכים לספק בשלווה שיירי תרבות "כללית" לקהל של מומחים לעתיד שלא ידעו כלל כיצד להשתמש בהם.

רציניים יותר, ולכן גם מסוכנים יותר, הם המודרניסטים של השמאל ושל ה-UNEF בהנהגת ה"קיצוניים מה-FGEL (הפדרציה הכללית של תלמידי מדעי הרוח), התובעים "רפורמה במבנה האוניברסיטה" כדי "להחזיר את האוניברסיטה אל תוך החיים החברתיים והכלכליים", כלומר להתאים אותה לצרכי הקפיטליזם המודרני. המכללות שסיפקו בעבר "תרבות כללית" למעמד השליט, למרות שהן עדיין משמרות מעט מהיוקרה האנכרוניסטית שלהם, הופכות למפעלי האבסה לגידול פקידים זוטרים ובינוניים. במקום להיאבק בתהליך ההיסטורי הזה, המשעבד את אחרון המגזרים העצמאים יחסית של החברה לדרישת מערכת הצריכה, אוהבי הקדמה המוזכרים לעיל מוחים על העיכובים וחוסר היעילות שביישומו. הם הלוחמים למען אוניברסיטת העתיד הקיברנטית, שכבר מרימה, פה ושם, את ראשה המכוער. (6) מערכת הצריכה ומשרתיה המודרניים – הם האויב.
אך כל המאבקים הללו מתחוללים מעל ראש הסטודנט, אי-שם במחוזות השמימיים של אדוניו. חייו נמצאים לגמרי מחוץ לשליטתו – החיים עצמם נשגבים מבינתו.
בגלל דלותו הכלכלית הקיצונית, נידון הסטודנט לצורת הישרדות חסרת ערך. אלא שהוא מנפנף בעוני, כולו מדושן עונג, כאילו היה "סגנון חיים" מקורי, בהופכו את העליבות לערך ובהעמדת פני בוהמי. "בוהמיות" רחוקה מאוד מלהיות פתרון מקורי בכל מקרה, אך המחשבה שניתן לחיות חיים בוהמיינים אמיתיים מבלי להתנתק לגמרי מהסביבה האוניברסיטאית היא מגוחכת. בכל זאת, הסטודנט הבוהמי (וכל סטודנט אוהבת לדמות שהוא בוהמי בנשמתו) נאחז בגרסה מזויפת ובזויה של פתרון אישי פחות-ערך, במקרה טוב. אפילו זקנות פרובינציאליות יודעות על החיים יותר ממנו. שלושים שנה אחרי ויהלהלם רייך (Wilhelm Reich) (מחנך נוער דגול),(7) ה"נונקונפורמיסט" המתיימר מאמץ צורות התנהגות של אהבה-ארוטית שמרניות ביותר, וממחזר את מערכות היחסים של חברה מעמדית במערכות היחסים הבין-מיניות שלו. הקלות בה הוא מתגייס למען כל מטרה רק מאששת באופן מובהק את האימפוטנטיות האמיתית שלו.
למרות הזמן הגמיש פחות או יותר, שמאפשרת הראווה הטוטליטרית בשולי החירות האישית, נמנע הסטודנט מהרפתקאות והתנסויות ומעדיף את הביטחון שמעניקה כותונת-הכפייה בדמות סדר יום שמכתיבים לו שומרי המערכת. למרות שאין הוא מחויב להפריד בין שעות עבודה לבין שעות הפנאי שלו, הוא עושה זאת על דעת עצמו, בעודו מצהיר בצביעות על הבוז שהוא רוחש ל"סטודנטים טובים" או "תולעי ספרים". הוא מקבל על עצמו כל סוג של הפרדה רק כדי לקונן על "חוסר בתקשורת" במועדון הספורט, הדת, במועדון הפוליטי או באיגוד שלו. הוא כה טיפש וכה אומלל עד שהוא בוחר ללכת למרכזי הסיוע פסיכולוגי של האוניברסיטה, אותן סוכנויות שליטה של משטרת-משחשבות שהוקמה בידי חזית הדיכוי המודרני, הנתפסות באופן טבעי כניצחון גדול של איגוד הסטודנטים.(8)

אך הדלות האמיתית בחיי היום יום של הסטודנט מוצאת פיצוי כביר ומיידי באופיום שבסחורה התרבותית. בראווה התרבותית הסטודנט מוצא את מקומו הטבעי כשוחר רוחש כבוד. למרות קרבתו לנקודת היצור, נמנעת ממנו הגישה למקדש התרבות האמיתי; כך הוא מגלה את ה"תרבות המודרנית" כצופה נלהב". בעידן בו האמנות מתה הוא נותר התומך הנאמן ביותר של בתי התיאטרון והקולנוע, והצרכן הלהוט ביותר של הרסיסים הארוזים של גופתה המשומרת המוצגת במרכולי התרבות. כשהוא צורך בלא הסתייגות ובלא ביקורת, הוא מרגיש בבית. אלמלא היו "מרכזי התרבות" קיימים, היה הסטודנט ממציא אותם. הוא הביטוי המובהק לשטחיות של סקר השווקים האמריקני: צרכן מובחן, מותנה באמצעות פרסומות לעמדות שונות וקנאיות כלפי מוצרים הזהים בסתמיותם, עם העדפה אירציונאלית למותג X (ז'ורז' פרק או גודאר, לדוגמה) וסלידה אי רציונאלית ממותג Y (רוב-גרייה או ללוש, למשל). וכשה"אלים" שמייצרים ומארגנים את הראווה התרבותית שלו עוטים בשר ודם על הבמה, הוא הקהל העיקרי שלהם, הצופה המושלם. סטודנטים מגיעים בהמוניהם לראות את התצוגות המגונות ביותר. כשכוהני הכנסיות השונות מציגים שיח עלוב ועקר (סמינרים על מחשבה "מרקסיסטית", כנסים של אינטלקטואלים קתוליים), או כשהפסולת המלומדת מתכנסת כדי להעיד על האימפוטנטיות שלה עצמה (חמשת אלפים סטודנטים הגיעו לכנס בנושא "מהן האפשרויות העומדות בפני הספרות?") מי אם לא סטודנטים ממלאים את המסדרונות?
הסטודנט, חף מתשוקות אמיתיות, מחפש גירויים בפולמוס הטיפשות: אלתוסר – גרודי – סארטר – בארת – פיקר – לפבר – לוי-שטראוס – אלידיי – שטלה – אנטואן; ובין האידיאולוגיות המתחרות שלהן, שמטרתן להסתיר את הבעיות האמיתיות באמצעות ויכוח על בעיות מומצאות: הומניזם – אקזיסטנציאליזם – סטרוקטורליזם – סיינטיזם – ביקורת חדשה – נטורליזם-דיאלקטי – קיברנטיציזם – פלנטאיזם – מתהפילוסופיזם.

הוא חושב שהוא אוונגארד אם ראה את הסרט האחרון של גודאר, או קנה את הספר החדש של אחד הארגומנטיסטים, (9) או השתתף בהפנינג האחרון שארגן האידיוט ההוא, לפסאד. הוא מגלה את השיגעונות האחרונים במהירות בה השוק מצליח לייצר תחליפים ליוזמות שכבר יצאו מזמן מהאפנה (למרות שפעם היו בעלי חשיבות); מתוך בורות, הוא נאחז בכל קריאה מחודשת למהפכה תרבותית. הדאגה הכי גדולה שלו היא שימור מעמדו התרבותי. כמו כולם, הוא מתגאה בקניית עותקים של טקסטים חשובים וקשים ש"תרבות ההמונים" מפיצה במהירות גדלה והולכת. (10) כיוון שאינו יודע לקרוא, מספיק לו לבהות בהם בחיבה.

חומר הקריאה האהוב עליו הוא עיתונות המתמחה בקידום צריכה שלוחת רסן של חידושים תרבותיים; הוא מקבל ללא עוררין את המלצותיהם כקו מנחה לטעמו. הוא מתענג על L’Express או על Le Nouvel Observateur, או אולי הוא מעדיף את Le Monde כי הוא חש שהוא כתב עת מדויק ו"אובייקטיבי" באמת, למרות שהוא מוצא את סגנונו קצת קשה מדי. כדי להעמיק את הידע הכללי שלו הוא שוקע לתוך Plan?te, המגזין המבריק והמקסים המעלים קמטים ופצעונים מרעיונות ישנים. עם מדריכים כאלה הוא מקווה להבין את העולם ולפתח מודעות פוליטית!
כיוון שבצרפת, יותר מכל מקום אחר, הסטודנט מרוצה מהיותו מעורב פוליטית. אך הפעילות הפוליטית שלו מתווכת באמצעות אותה ראווה. כך הוא נאחז בשאריות המרופטות ומעוררות הרחמים של שמאל שהושמד יותר מארבעים שנה קודם לכן בידי רפורמציה "סוציאליסטית" ומהפיכת-שכנגד סטליניסטית. השליטים מודעים היטב לתבוסתה של תנועת הפועלים, וכך גם הפועלים עצמם, אם כי בצורה פחות חדה. אבל הסטודנט כלל אינו מודע לה והוא ממשיך להשתתף בחדווה בהפגנות המגוחכות ביותר שמעולם לא משכו אליהן משתתפים פרט לסטודנטים. הבורות הפוליטית הטוטאלית הזאת הופכת את האוניברסיטאות לשדה צייד פורה עבור המניפולאטורים של הארגונים הבירוקראטיים הגוססים (מהמפלגה ה"קומוניסטית" ועד ל-UNEF), המתכנתים באופן טוטליטרי את דעותיו הפוליטיות של הסטודנט. לעיתים הוא מפגין נטיות סוטות ודחף קל לקראת "עצמאות", אך לאחר תקופה של התנגדות סמלית, המורד נטמע מחדש בסדר החברתי עליו הם מעולם לא באמת ערערו. (11) חברי ה"נוער הקומוניסטי המהפכני", שם מופרך מיסודו (הם לא מהפכניים, לא קומוניסטים, ולא צעירים), התגאו בהתמרדותם כנגד המפלגה הקומוניסטית, ואז הצטרפו לאפיפיור בקריאה ל"שלום בוייטנאם".

הסטודנט מתגאה בהתנגדותו לאספקטים ה"מיושנים" בשלטון דה-גול, אך בכך הוא מרמז, בצורה לא מודעת, על הסכמתו עם פשעים מוקדמים יותר (כמו פשעי הסטליניזם בתקופה של טוליאטה, גרודי, חרושצ'וב ומאו). עמדותיו ה"צעירות" הן בעצם מיושנות עוד יותר מאלו של המשטר –אנשי דה-גול לפחות מבינים מספיק את החברה המודרנית כדי לנהל אותה.
אך הארכאיות של הסטודנט לא באה לידי ביטוי רק בזה. הוא חש חובה לאחוז בדעות כלליות על כל דבר, לבנות תפישת עולם קוהרנטית שתעניק משמעות לצורך שלו בפעילות עצבנית ובהפקרות א-מינית. כתוצאה מכך הוא נופל טרף למאמץ המיסיונרי המקרטע האחרון של הכנסיות. בלהט קדמון הוא נוהר להעריץ את הנבלה המצחינה של אלוהים ולהוקיר את השרידים הנרקבים של דתות פרה-היסטוריות, באמונה שהן מעשירות אותו ואת זמנו. יחד עם זקנות פרובינציאליות, סטודנטים יוצרים את המגזר החברתי בעל האחוז הגבוה ביותר של מאמינים פעילים. בכל מקום אחר, כהני הדת בוזו וגורשו, אך אנשי הכמורה באוניברסיטאות ממשיכים לזיין לאלפי סטודנטים את המוח במחראות הרוחניות שלהם.
לשם ההגינות, עלינו להודות שקיימים כמה סטודנטים מספיק אינטליגנטים. אלה האחרונים, מצליחים לעקוף בקלות את התקנות העלובות שנועדו לשלוט בסטודנט הממוצע. הם מצליחים בדיוק מפני שהבינו את השיטה; והם מבינים אותה מפני שהם בזים לה והם מודעים להיותם אויביה. הם נמצאים במערכת החינוך כדי לקבל את המיטב שיש לה להציע: כלומר, מלגות. הם מנצלים את הסתירה שמחייבת את המערכת, לפחות כרגע, לקיים מגזר קטן ויחסית עצמאי של "מחקר" אקדמי, הם הולכים להפיץ את חיידקי ההסטה עד לרמה הגבוהה ביותר. הבוז הגלוי שלהם כלפי המערכת הולך יד ביד עם הצלילות שמאפשרת להם להצליח יותר מכל המתרפסים בפני המערכת, במיוחד מבחינה אינטלקטואלית. הם כבר נמצאים בין התיאורטיקנים של תנועת המהפכה הבאה, והם גאים באימה שהם מטילים. הם אינם מסתירים את העובדה שכל מה שהם משיגים בקלות כזאת מ"המערכת האקדמית" משמש להשמדתה. כיוון שהסטודנט אינו יכול להתמרד נגד שום דבר מבלי להתמרד נגד לימודיו, למרות שהצורך שבהתקוממות הזאת פחות טבעי לו מאשר לפועל, המתקומם באופן ספונטני כנגד התנאים שלו כפועל. אך הסטודנט הוא תוצר של החברה שלו בדיוק כמו גודאר וכמו קוקה-קולה. הניכור הקיצוני שלו יכול להתערער רק אם יערער על החברה כולה. את הביקורת הזאת לא ניתן להוציא לפועל בשדה הסטודנטיאלי: סטודנט המגדיר עצמו ככזה מזדהה עם ערכי-דמה המונעים ממנו להכיר במצבו האמיתי, ובכך הוא נותר בשיא המודעות הכוזבת שלו. עם זאת, בכל מקום שבו מתחילה החברה המודרנית להתערער, לוקחים הצעירים חלק פעיל בערעורה; וההתקוממות הזאת מייצגת את הביקורת הישירה והיסודית ביותר על התנהגות הסטודנט.

על דלות חיי הסטודנט – חלק שני

על דלות חיי הסטודנט – חלק שלישי ואחרון

אודות ronenmen1

הוספת תגובה