דלות חיי הסטודנט – מניפסט סיצואציונסטי. חלק שני

8 ביוני, 2009 | מאת ronenmen1 | קטגוריה: מארב וינטאג'

הצעה צנועה לחיסול דלות חיי הסטודנט, כפי שהיא באה לידי ביטוי כלכלי, פוליטי, מיני ובמיוחד אינטלקטואלי
האינטרנציונל הסיטואציוניסטי. והסטודנטים של שטרסבורג. מניפסט בשלושה חלקים.
נובמבר 1966

2. לא מספיק שהתיאוריה תחפש את מימושה בפרקטיקה, על הפרקטיקה לדרוש לעצמה תיאוריה

לאחר תקופה ארוכה של נמנום ומהפכת-שכנגד תמידית, נראות, בשנים האחרונות, מחוות ראשונות של תקופת התקוממות חדשה, במיוחד בקרב הצעירים. אך חברת הראווה, בייצגה את עצמה ואת אויביה, כופה את הקטגוריות האידיאולוגיות שלה על העולם ועל תולדותיו. היא מציגה בצורה מרגיעה את כל מה שקרה כאילו היה חלק מסדר העניינים הטבעי, ומצמצמת התפתחויות חדשות באמת המבשרות על דיכוייה לרמה של חידושי צריכה שטחיים. במציאות, התקוממות הצעירים נגד דרך החיים הנכפית עליהם היא אות, או ביטוי ראשוני של חתרנות רחבה הרבה יותר שתאמץ את כל מי שחש בחוסר היכולת הגובר לחיות בחברה הזאת, פרלוד לעידן מהפכני חדש. באמצעות שיטותיה להיפוך המציאות, האידיאולוגיה הדומיננטית ושופריה היומיומיים מצמצמים תנועה היסטורית אמיתית זו לקטגוריה "חברתית-טבעית": הנעורים. כל התקוממות נעורים מוצגת כהתקוממות מתמשכת של נוער החוזרת בכל דור ודור, רק כדי לדעוך "כשהצעירים הופכים מעורבים ברצינות בייצור, ומקבלים מטרות אמיתיות ומוחשיות". "מרד הנעורים" זכה לפרסום מנופח בעיתונות (מציגים בפני האנשים ראווה של מרד כדי להסיח את דעתם מהאפשרות לקחת חלק באחד). הוא מוצג כשסתום ביטחון חברתי, בעייתי אך הכרחי, בעל תפקיד מוגדר במסגרת הפעילות החלקה של המערכת. ההתקוממות הזאת נגד החברה אינה מערערת את ביטחון את החברה מפני שהיא כביכול נדמית  חלקית ומבודדת באפרטהייד של "בעיות נעורים" (באנלוגיה ל"סוגיות של גזע" או "ענייני נשים"), והיא תינטש בקרוב. במציאות, אם יש "בעיית נוער" בחברה המודרנית, הרי היא העובדה שהצעירים חשים במשבר העמוק של החברה באופן החד ביותר – ומנסים להביע אותו. הדור הצעיר הוא תוצר של החברה המודרנית, בין אם הוא בוחר להשתלב בה ובין אם הוא בוחר לדחות אותה באופן הקיצוני ביותר. מה שמפתיע הוא לא התקוממות הנוער, אלא כניעת ה"מבוגרים" המוחלטת לגורלם. אלא שהסיבה לכך היא היסטורית ולא ביולוגית: הדור הקודם שרד את כל התבוסות ובלע את כל השקרים של התפוררות ארוכה והמחפירה של תנועת המהפכה.
"הנוער" בפני עצמו הוא מיתוס פרסומי הקשור באופן הייצור הקפיטליסטי, כביטוי לדינמיות שלו. עליונות מדומה זו של הנעורים התאפשרה בעקבות ההתאוששות הכלכלית לאחר מלחמת עולם שנייה, בעקבות כניסה המונית לשוק של קטגוריה שלמה וחדשה של צרכנים גמישים שתפקיד הצרכן שמלאו אפשר להם להזדהות עם חברת הראווה. אך האידיאולוגיה הרשמית שוב מוצאת עצמה בסתירה למציאות הסוציו-אקונומית (מפגרת אחריה), והנוער הוא זה שהביע לראשונה זעם מפתה לחיות וזה שמתקומם בספונטניות נגד השעמום היומיומי ונגד הזמן המת שהעולם הישן ממשיך לייצר למרות כל הקדמה שלו. המרדנים מביניהם מביעים דחייה טהורה וניהיליסטית של החברה הזאת ללא כל מודעות לאפשרות להחליפה. אבל זו בדיוק האפשרות שנבדקת ומתפתחת כעת בכל העולם. היא עוד צריכה להגיע לקוהרנטיות של ביקורת תיאורטית ולארגון מעשי של קוהרנטיות זו.

ברמה הבסיסית ביותר, ה"עבריינים" בכל העולם מביעים באלימות פשוטה את סירובם להשתלב בחברה. אך סירובם המופשט אינו מאפשר להם לברוח מסתירות המערכת שהם התוצר השלילי הטבעי שלה. העבריינים מיוצרים בכל האספקטים של הסדר החברתי הקיים: האורבניזם של תוכניות הדיור, התמוטטות הערכים, התארכות שעות הפנאי המוקדשות לצריכה משעממת, צמיחת הפיקוח המשטרתי-הומניסטי על כל פן בחיי היומיום, וההישרדות הכלכלית של התא המשפחתי שאיבד מזמן את חשיבותו. הם שונאים עבודה אך נהנים לצרוך את פירותיה. הם רוצים את כל אשר יש לראווה להציע, והם רוצים זאת עכשיו; אך הם לא יכולים להרשות לעצמם לשלם עבור זה. סתירה מהותית זאת שולטת בכל הווייתם, ומגבילה את המאמץ שלהם לעשות שימוש חופשי ואמיתי בזמנם, להביע את עצמם ולהקים קהילה (המיקרו-קהילות שלהם משחזרות פרימיטיביות בשולי החברה המפותחת, והדלות שבפרימיטיוויות הזאת יוצרת בהכרח היררכיה בתוך הקבוצה. היררכיה זו מגשימה את עצמה אך ורק דרך מלחמות עם קבוצות אחרות, מבודדת כל קבוצה וכל פרט בתוך הקבוצה). כדי להיחלץ מהסתירה הזאת על העבריין להשלים עם המצב וללכת לעבוד כדי שיוכל לרכוש את הסחורות – ישנו סקטור שלם של ייצור המוקדש לפיתוי לצרכנות (אופנועים, גיטרות חשמליות, בגדים, תקליטים וכו') – או שהוא נאלץ לתקוף את חוקי הסחר, בצורה ראשונית הבסיסית ביותר, על ידי גניבה, או באופן מודע בהתקדמות לקראת ביקורת מהפכנית של עולם הסחורות. הצריכה "מרככת" את התנהגות המורדים הצעירים וההתקוממות שלהם שוקעת לתוך קונפורמיזם נורא. בפני עבריינים עומדות שתי אפשרויות לעתיד: התעוררות המודעות המהפכנית או ציות עיוור במפעלים.
הפרובוס (Provos) הם התחליף הראשון לחוויית העבריינים, ארגון הביטוי הפוליטי הראשוני שלה. הם קמו מתוך מפגש בין כמה דגי רקק מעולם האמנות הרקוב שחיפשו קריירה, לבין המון של נוער מרדני שחיפש ביטוי-עצמי. הארגון אפשר לשני הצדדים להתקדם ולהשיג לערעור צורת התקוממות חדשה. ה"אמנים" תרמו כמה רעיונות לגבי משחק, אם כי עדיין מוטעים ועוטים מעשה תלאים של מלבוש אידיאולוגי; למורדים הצעירים לא היה דבר להציע מלבד אלימות ההתקוממות שלהם. מלכתחילה, שתי הנטיות נותרו מובחנות; ההמון חסר התיאוריה מצא עצמו תחת חסותה של קליקה קטנה של מנהיגים מפוקפקים שניסו לשמור על ה"כוח" שלהם ברקיחת אידיאולוגיה "פרובוטרית". הרפורמציה הניאו-אומנותית שלהם מנעה את האפשרות שאלימות העבריינים תתפשט לשדה הרעיוני בניסיון להחליף את האמנות. הפרובוס הם הביטוי של הרפורמציה האחרונה שייצר הקפיטליזם המודרני: הרפורמה בחיי היומיום. למרות שרק מהפיכה ממושכת תוכל לשנות את החיים, ההיררכיה של הפרובוס – כמו ברנשטיין וחזונו להפיכת הקפיטליזם לסוציאליזם באמצעות רפורמות – מאמינה שמספר שיפורים מצומצם יכול לשנות את חיי היומיום. מתוך בחירה בחלקי, נאלצו הפרובוס בסופו של דבר לקבל את המכלול. כדי לתת להם בסיס, רקחו מנהיגיהם את האידיאולוגיה המגוחכת של ה"פרובוטריון" (סלט אומנותי-פוליטי שבושל מהשיירים המעופשים של סעודה שהם מעולם לא הכירו) הפרובוטריון החדש מושווה לפרולטריון הפסיבי והמבורגן כביכול (פזמון אינסופי ששרים כל המפגרים במאה הזאת). כיוון שהם נחרדים משינוי טוטאלי הם פוחדים מהכוח היחיד שעשוי להביא לשינוי כזה. הפרולטריון הוא המנוע של החברה הקפיטליסטית, ומכאן שהוא האיום הקטלני ביותר שלה: הכל נעשה כדי לדכא אותו – מפלגות, איגודים בירוקראטיים, משטרה (התוקפת אותו יותר מאשר את הפרובוס), והקולוניזציה של כלל חיו – כיוון שזהו הכוח המסוכן הממשי היחיד. הפרובוס לא השכילו להבין זאת. עדיין אין להם יכולת לבקר את מערכת הייצור ובכך הם נותרים כלואים במערכת ככלל. כשהתפרעויות של פועלים נגד ארגוני עובדים המריצה את בסיס הפרובוס להצטרף לאלימות הישירה, מנהיגיהם הנבוכים נותרו לגמרי מאחור ולא עשו דבר מלבד לגנות את "ההפרזה" ולקרוא לאי-אלימות. אותה הנהגה שקראה להתגרות ברשויות כדי לחשוף את אופיין הדכאני, התלוננה, בסופו של דבר, שהמשטרה היא שהתגרתה בהם. והם יצאו ברדיו בקריאה למתפרעים הצעירים להניח ל"פרובוס" להדריך אותם, כלומר, למנהיגים שהוכיחו ללא צל של ספק שה"אנרכיזם" המטושטש שלהם אינו אלא שקר נוסף. כדי להגיע לביקורת מהפכנית צריך בסיס הפרובוס המרדני להתחיל בהתקוממות נגד מנהיגיו, שמשמעותה התחברות לכוחות המהפכנים הממשיים של הפרולטריון, והתפטרות מאנשים כמו קוסטנט (Constant) ודה-וריס (De Vries) (האחד אמן רשמי של הולנד והשני מועמד פרלמנטארי כושל המעריץ את משטרת אנגליה). רק בדרך זו יכולים הפרובוס להתחבר להתקוממות המודרנית האותנטית אשר הם מהווים אחד מביטוייה הראשוניים. אם הם באמת רוצים לשנות את העולם, אין להם שימוש במי שמסתפקים בלצבוע אותו בלבן.

התקוממות נגד הלימודים שלהם, הסטודנטים האמריקנים העמידו בסימן שאלה את עצם הצורך בלימודים כאלה. והתקוממותם (בברקלי ובמקומות אחרים) נגד ההיררכיה האוניברסיטאית ראתה בעצמה מלכתחילה התקוממות נגד כל המערכת החברתית המבוססת על היררכיה ועל דיקטטורה כלכלית של המדינה. בסירובם לקבל את התפקידים העסקיים והממסדיים שלהכשרתם נועדו לימודיהם המקצועיים, הם מערערים ברצינות על מערכת הייצור לניכורה מנכרת בין כל פעילות ותוצריה לבין יוצריהם היוצרים עצמם. עם כל הגישוש והבלבול, הנוער האמריקני המתמרד כבר מחפש אחר אלטרנטיבה מהפכנית קוהרנטית מתוך "חברת השפע". לרוע המזל הוא מקובע על שני אספקטים מקריים יחסית של המשבר האמריקני – השחורים ווייטנאם – וארגוני "השמאל החדש" הקטנים סובלים מכך. המבנה שלהם משקף שאיפה לדמוקרטיה אמיתית. אך נקודות התורפה שלהם היא שהתוכן החתרני שלהם מדרדר אותם לסתירות מסוכנות. בגלל בורותם הפוליטית ואשליותיהם הנאיביות לגבי מה שבאמת מתרחש בעולם, העוינות שלהם כלפי הפוליטיקה המסורתית של ארגוני השמאל הישן מתועלת בקלות לקבלה לא מודעת שלהם. אופוזיציה מופשטת לחברה שלהם מובילה אותם להעריך ולתמוך באויביה הבולטים ביותר: שלטון הפקידים ה"סוציאליסטי" בסין ובקובה. קבוצה כמו "תנועת הנוער לתחייה" (“Resurgence Youth Movement”) יכולה באותה נשימה לגנות את המדינה ולהלל את "המהפכה התרבותית", שבוימה בידי שלטון הפקידים הגדול ביותר בעולם המודרני: סין של מאו. במקביל, אותם ארגונים נטולי-היררכיה הדוגלים בחופש-למחצה, הודות לחוסר התוכן הנוקב שלהם, נמצאים בסכנה מתמדת של התדרדרות לאידיאולוגיה של "דינאמיקה קבוצתית", או לעולם מסוגר של כת. הצריכה הרווחת של סמים היא ביטוי לדלות אמיתית ומחאה נגד דלות זאת: זהו חיפוש מוטעה של חופש בעולם ללא חופש, ביקורת דתית על עולם שמצא תחליף לדת. אין זה מקרה שהיא כה שכיחה בסביבת אנשי ה"ביט" (Beat) (הפלג הימני של התקוממות הנוער), שם חי סירוב אידיאולוגי לצד קבלה של אמונות תפלות מגוחכות (זן, רוחניות, ,"כנסיה חדשה", מיסטיקה, ונבלות סרוחות אחרות כגון גנדי-איזם והומניזם). בחיפושם אחר תוכנית מהפכנית, חוזרים הסטודנטים האמריקנים על הטעות של הפרובוס ומכריזים על עצמם כעל "המעמד המנוצל ביותר בחברה"; עליהם להבין שהאינטרסים שלהם אינם שונים מאלה של שאר הנתונים לשעבוד הסחורות ולדיכוי כללי.
בגוש המזרחי, שלטון הפקידים הטוטליטרי מתחיל אף הוא לייצר כוחות השוללים אותו. התקוממות הנוער שם עזה במיוחד, אך המידע היחיד עליה שאוב מגינוייה בפרסומים רשמיים ומהאמצעים שהמשטרה נוקטת כדי לדכאה. ממקורות אלה אנו למדים כי חלק מהנוער כבר לא "מכבד" את הסדר המוסרי והמשפחתי (שעדיין קיים שם בצורתו הבורגנית הבזויה ביותר), הוא מקדיש את עצמו לחיי "הוללות", מתעב עבודה ואינו מציית למשטרת המפלגה. בריה"מ הקימה משרד ממשלתי מיוחד במטרה להיאבק בעבריינות חדשה זאת. לצד ההתקוממות הזו, צומחת מחאה המנוסחת באופן יותר קוהרנטי; קבוצות וכתבי עת מחתרתיים מופיעים ונעלמים בהתאם לתנודות שבדיכוי המשטרתי. עד כה, הפעולה החשובה ביותר הייתה פרסום המכתב הגלוי למפלגה הקומוניסטית הפולנית בידי הפולנים הצעירים קורון (Kuron) ומודג'לבסקי (Modzelewski), הקורא במפורש "לבטל את יחסי היצור והסדר החברתי הקיימים" ומכיר בכך שכדי להשיג זאת "מהפיכה היא בלתי נמנעת". האינטליגנציה המזרחית מחפשת להסביר ולהביא למודעות את הביקורת שהפועלים כבר מימשו במזרח ברלין, בווארשה ובבודפשט: ביקורת הפרולטריון על כוחו של מעמד הפקידים. התקוממות זאת שבהצבה מתמודדת עם הקושי שבזיהוי ובפיתרון של בעיות אמיתיות בחטף. במדינות אחרות המאבק אפשרי אבל המטרות נותרות מטושטשות. במשטרי הפקידים המזרחיים המאבק נטול אשליות והיעדים ידועים; הבעיה היא להמציא את אופני הפעולה שיסללו את הדרך להגשמתם.
באנגליה התקוממות הנוער מצאה את הביטוי המאורגן הראשוני שלה בתנועה נגד הפצצה. התקוממות חלקית זו, שהתארגנה סביב התוכנית הערטילאית של וועדת המאה – שהצליחה להוציא 300,000 מפגינים לרחובות – השלימה את הפעילות היפה ביותר שלה באביב 1963 עם שערוריית ה"מרגלים למען שלום".(12) כיוון שחסרה לה פרספקטיבה רדיקלית, היא התדרדרה באופן בלתי נמנע וחברה לעסקנים פוליטיים שמרנים ופציפיסטים יפי נפש. אך הארכאיזם האנגלי לא הצליח להתמודד מול תוקפנות העולם המודרני, במיוחד בשליטתו על חיי היומיום; הפירוק המואץ של ערכים חילוניים מוליד נטיות מהפכניות עמוקות בביקורת האספקטים השונים של אורח החיים הנפוץ. (13) המאבק של הנוער הבריטי חייב לחבור למאבק של מעמד הפועלים הבריטי, שבזכות תנועת מנהיגי העובדים והשביתות הפראיות שלו נותר אחד הלוחמניים ביותר בעולם. ניצחון שני המאבקים הללו אפשרי רק עם יצליחו לפתח פרספקטיבה משותפת. נפילת שלטון הלייבור הוא גורם נוסף שיכול לסייע בקיום ברית שכזאת בין הנוער למעמד הפועלים. מפגש שכזה עשוי להצית התפוצצות שלידה הפרעות של האמסטרדם פרובוס ידמו למשחק ילדים. רק בדרך זו תוכל לקום תנועת מהפכנית אמיתית שתתן מענה לצרכים מעשיים.

יפן היא המדינה המתקדמת והמתועשת היחידה בה המיזוג בין סטודנטים צעירים לבין פועלים רדיקלים כבר התרחש. הזנגקורן (Zengakuren) ארגון מפורסם של סטודנטים מהפכנים והליגה של פועלים מרקסיסטים צעירים הם שני ארגונים חשובים שקמו על הבסיס המשותף של הליגה המהפכנית הקומוניסטית (RCL). המערך הזה כבר עונה על הבעיות שבארגון המהפכני. הוא נאבק סימולטנית וללא אשליות גם בקפיטליזם המערבי וגם בשלטון הפקידים של המדינות הסוציאליסטיות-לכאורה. הוא מאגד יחד כמה אלפי סטודנטים ופועלים המאורגנים על בסיס דמוקרטי ואנטי-הירארכי, כשכל החברים משתתפים בכל הפעילויות של הארגון. מהפכנים יפנים אלה הם הראשונים בעולם לקחת על עצמם מאבקים מאורגנים בקנה מידה גדול, בשם תוכנית מהפכנית מתקדמת ובהשתתפות המונית. בהפגנה אחר הפגנה, אלפי פועלים וסטודנטים זורמים אל הרחובות כדי לנהל מאבק אלים במשטרה היפנית. אך לליגה המהפכנית הקומוניסטית חסר ניתוח שלם וקונקרטי של שתי המערכות בהן הוא נלחם בכזו אכזריות. עליו עוד להגדיר את טבעו המדויק של הניצול של שלטון הפקידים, ממש כפי שעליו עוד לנסח במפורש את מאפייני הקפיטליזם המודרני, את ביקורת חי היומיום ואת ביקורת הראווה. הליגה המהפכנית הקומוניסטית היא מיסודה ארגון פוליטי חלוצי, יורשת של מיטב התכונות של ארגוני הפרולטריון הקלאסיים. כיום היא הארגון המהפכני החשוב ביותר בעולם, ומכאן ואילך עליה לשמש כהגה בשיח הביקורתי ונקודת מאחז עבור ביקורת הפרולטריון המהפכנית של העולם החדש.

על דלות חיי הסטודנטים – חלק ראשון

על דלות חיי סטודנטים – חלק שלישי

אודות ronenmen1

הוספת תגובה