עד כלות הנשימה – תערוכה של עמירם שראל

20 ביולי, 2009 | מאת מורן שוב | קטגוריה: שוטף

אדישות היא סוג של שותפות. אתה מתבונן בחלל המונדריאני שמוּלְך כמו בקטלוג (החלק האדום בקטלוג) איקאה. מודולריות החפצים עוטפת ומרחיקה מהוויות שמתחת לפני השטח, ומשאירה אותך מרוקן. מה שהיית אדיש כלפיו פלש לתוכך ורוקן אותך. אתה משייט בחלל. נכון, החפצים כולם מוכרים לך אבל הקומפוזיציה ביניהם בונה דקדוק יחסים אחר. קסם חדש נכנס בחפצים. אתה [...]

אתה משייט בחלל.
נכון, החפצים כולם מוכרים לך אבל הקומפוזיציה ביניהם בונה דקדוק יחסים אחר.
קסם חדש נכנס בחפצים. אתה קורא אותם כמערך סימבולי בר הצפנה.
עכשיו תשומת הלב שלך כבר מופנית לסימנים – מן האדום בקצוות ועד לסדקים ברצפה.
ואז אתה שם לב שהחפצים כולם מונחים על הרצפה קרוב לפני השטח (דבר אינו תלוי
על הקיר), ונמוך מכולם, מתוך הסדקים ברצפה ממש, חודרות שתי טיובות דבק.
הנה המפתח לצופן: אתה מוזמן לחדור אל מתחת לפני השטח.

יש לך פרספקטיבה חדשה. היא מכוונת אותך פנימה – אל תוך התודעה ואל תוך החלל הפנימי בתערוכה.
בפנים תמצא שסימטריה היא סוג של נאמנות.

מורן שוב

עמירם שראל - פרט מהתערוכה

בחלל לבן ומוארך המוביל לחלל נוסף קטן ואפלולי, מוצגים מיצביו הפיסוליים של האמן עמירם שראל. צרור בלונים שנפחו את נשמתם ונדמים רקובים, סדרת בקבוקי זכוכית קטנים ממולאי נוזל אדמומי, חפיסת נרות ארוכים כפתילי נפץ המזכירים צרור קש יבש ונטול חיים, טלוויזיה שחור-לבן קטנה המונחת על הרצפה וממלאת את השקט ברעש לבן חרישי, ספסל-ספה שאיבד תפקידו, זוג זאבי ערבות מוטלים בסימטריה זה מול זה מרוקנים מתוכנם פיזית ורוחנית – כל אלה נגלים אל הצופה המתהלך בחלל התצוגה בתחושת שקט ריקני. ככל שנצברת בו התחושה היא מתפרשת כמתח של לפני סערה או אולי לאחריה.
הרעיון המגולם בשמה של התערוכה לוכד תחושת מאבק סיזיפי לחיים. פואטיקה של מוות, של ניסיונות נשימה שנועדו לכישלון מחלחלות אט-אט לתודעה תוך נגיעה רגישה אמפטית וחומלת במקומות של כאב. הצופה נותר חסר אונים אל מול מחזה מעורר תוגה של בובות פרווה של זאבים הזכורות לו מילדות, השוכבות זו מול זו על הרצפה כסוג של פייטה, כמו מתחננות לעזרה, לחיבוק או לפחות להספד שהצופה אינו יכול להעניק. המתבונן במיצבים נשאב אל חוויות ילדות שהוא אינו יכול לשנותם בשום מובן, וכל שנותר לו הוא להתהלך בזהירות בין האובייקטים הדוממים, לשמור על כבודם ולהיפרד.
סידור העבודות מאופיין בדיוק ובמינימליזם. הצבת העבודות במרחק יחסית רב זו מזו, מעצימה את תחושות השקט, הריקון והבדידות הבוקעות מהן. בחירת גווני העבודות והחלל המוגבלת לשלושה צבעים – אדום, לבן ואפור – מתווה אווירה קרה ונקייה, כמעט סטרילית, הפוערת ניגוד אל מול מראות תמים כביכול, המציפים במתבונן רגשות חמלה כלפיהם. מנגנון זה מגביר את תחושת הנוכח-נעדר המלווה את המבקר בתערוכה. ההצבה העיצובית הקפדנית, הכמעט ממשטרת, מעוררת הדהוד בין העבודות בחלל, וטוענת אותן ברובדי משמעויות נוספים המותירים את הצופה ללא מנוח מבלי שיוכל להצביע במדויק על הסיבה לכך.

תהל מאור

עמירם שראל - פרט מהתערוכה

עמירם שראל – עד כלות הנשימה
אוצר: פיליפ רנצר
בית האמנים בת"א

אודות מורן שוב

מורן שוב היא אוצרת.

פוסטים נוספים מאת מורן שוב

8 תגובות
הוספת תגובה »

הרגיל ישראלה‏ ‏ 23 ביולי, 2009 16:15 :

המבט שלך על התערוכה של עמירם שראל מוביל את המתבונן\המבקר בה בזהירות דרך המהמורות החידתיות שהוא מציב
לאורך כל הדרך. מצב הרוח , האסטטיקה, המוזרות , סימני השאלה – כל אלה כובשים אותך ויפה הדגשת – השקט.
חבל שהמבקרים לא יכלו להעזר במילותיך ברוב ימי התערוכה, אולי בעתידיות – כן יוכלו. בתודה ישראלה
תמר‏ ‏ 23 ביולי, 2009 19:38 :

תערוכה חכמה ומאוד לא מתחנפת.
אמיר כהן‏ ‏ 24 ביולי, 2009 12:25 :

הייתי

לקח לי זמן להיכנס לאווירה – אני לא מתחום האומנות.

התערוכה הכניסה אותי לסוג של אי שקט
החדר האחרון עם ה"זאבים" שלי הזכירו את כלב הגולדן שלי
שנפרד מאיתנו , הייה בעל הרושם חזק מאוד

עמירם בהצלחה

אמיר

הוא
בובי שלום‏ ‏ 24 ביולי, 2009 16:54 :

הטקסט של מורן עדין ויפה ובעיקר מעורר רצון לצאת מהבית ולהצפין לבית האמנים
רוני‏ ‏ 25 ביולי, 2009 17:25 :

לדעתי אצירה מצוינת של פיליפ רנצר (לא סתם אצר אמן לא מוכר).
לאחר קריאת הטקסט של מורן שוב (פיוטי ומעורר מחשבה וחבל שכ"כ קצר), הובהר לי, כפי שחשבתי, ששראל מכוון (בתחכום יש לומר) למודע ותת-מודע, עטיפה ותוכן, רמזים ומהות, חלל חיצוני וכוך פנימי.
כמו שתמר כתבה זאת דוגמה לתערוכה חכמה, ואני מוסיף ל"מיטיבי לכת' לא מקובעים (רק בתפישות מדרשתיות או בצלאליות).
משב רוח לא כבול במוסכמות וגם אינטליגנטי.
חן‏ ‏ 26 ביולי, 2009 21:28 :

זאבי ערבות מוטלים על ריצפת ביטון קרה בבית האמנים בתל אביב שלג ניתח על פרוותם מטלויזיה ישנה שחור-לבן הם ישנים או גוססים או לפני עירות. בחדר הקטן אתה רוצה להקשיב להם .והם שולחים אותך החוצה אל החיים .אדום שם בחוץ .יש כורסא לא נוחה שקשה לשבת עליה ושטיח לרגליה. הצופה חש באי שקט הכל הופך אדום .הזאבים יקומו או לא.
גדי‏ ‏ 27 ביולי, 2009 13:35 :

זו היתה תערוכה יפיפייה. וכולה דיסוננסים: הדיוק והסדר שלה הסתירו סערה. יופייה דיבר על כאב. הסתובבתי בחלל לבד והרגשתי איך השקט מבעיר בתוכי דרמה.
כל המוצגים היו נמוכים ממני, על הרצפה, והבנתי שזה או שאני מסתכל על הדברים מלמעלה (מרוחק) או שאני מתכופף אליהם (מזדהה). ולא יכולתי להחזיק, ואת הזאבים בחדר, ליטפתי.
מסקרן לראות עבודות/תערוכות נוספות של עמירם שראל
רוני‏ ‏ 28 בפברואר, 2012 12:45 :

זוכרת ומתחברת.
בעיקר למה שכתב גדי וכן למה שכתבה חן שיש (אמנית מצוינת ג"כ) על תערוכתו של עמירם שראל.
גדי התייחס לדיסוננס בין איפוק לסערה.
חן שיש התייחסה למתח בין חיים למוות-
מתח בין חיים אדומים ומבעבעים לבין גסיסה על רצפת בטון קרה;
שהרי אולי מה שכ"כ מניע אותנו בחיים, זה פחד המוות…