שוטף

מניפסט הסייבורג

25 באפר', 2010 | מאת מערכת מארב | קטגוריה: כללי, מניפסטים, שוטף

>

הדיון של הראוואי במציאויות ובדיונות חדשים אלו ,נפרש מעמדה חברתית -פוליטית, פמיניסטית-סוציאליסטית.

הסייבורג היא/הוא, דמות שמייצגת את השילוב ביו האדם והמכונה.

הסייבורג, משמש להראוואי כמודל לתיאור המציאות העכשווית, בה הקשר בין האדם, המכונה והחיה הולך ומתהדק וגם כמטפורה (בדיונית-עתידנית) לניתוח התנאים החברתיים והפוליטיים החדשים, של הכלאות אלו.

שילוב ותנועה מתמדת של הטקסט בין שתי רמות אלו, יוצרת הצהרה בעלת רטוריקה מיוחדת במינה מבחינת סגנונה. היצירתיות ודחיסות ההבעה שהיא מציגה. בסגנונה המיוחד, משקף את ההכלאות והשילובים שבהם הראוואי דנה, והוא יוצא דופן לעומת הטקסטים האקדמיים האחרים של הראוואי.

הראוואי היא חוקרת ותיאורטיקנית חשובה ובעלת השפעה בלימודים עכשווים של מדע וטכנולוגיה. היא עושה שימוש בתובנות החדשות של תחום זה ,ומשלבת אותן עם תפיסות פמיניסטיות סוציאליסטיות בצורה מקורית, בעלת יופי וכוח אינטלקטואלי ואסתטי רב.

מניפסט הסייבורג הוא טקסט , שהופיע לראשונה כמאמר ולאחר מכן כפרק באחד מספריה של הראוואי. התרגום לעברית כולל רק חלקים נבחרים מתוך המאמר. בגלל הקשת הרחבה והמגוון הגדול של ההפניות, אזכורים והקשרים אקדמיים-תיאורטיים, כמו גם היסטוריים, תרבותיים וטכנולוגיים.

התרגום מובא יחד עם הקדמה ומראי- מקום רבים בטקסט, כדי להקל על הקוראים שאינם בהכרח בקיאים בתיאוריות פוסטמודרניסטיות ובתיקווה שהדבר ייאפשר הנאה מהטקסט הנפלא והייחודי הזה.

דונה הרוואי,1997

דונה הרוואי,1997

Donna Haraway,

A Cyborg Manifesto: Science, Technology, and Socialist-Feminism in the Late Twentieth Century

דונה הראוואי,

מניפסט הסייבורג: מדע, טכנולוגיה, ופמיניזם-סוציאליסטי בסוף המאה העשרים

(תרגום של חלקים נבחרים)

הקדמה

אחת מהשאלות החשובות שגיליון זה מעלה הוא עצם המעמד והרלוונטיות של המניפסט בעשורים האחרונים. בעיקר בהקשר של מדעי החברה והתרבות האקדמיים, למניפסט הסייבורג שפרסמה דונה הראוואי הייתה השפעה ניכרת. המניפסט הופיע לראשונה ב-1985, בז'ורנל Socialist Review, ומאוחר יותר, כשנכלל בתוך ספרה החשוב – והמומלץ מאד – של הראוואי, קופים, סייבורגים ונשים: ההמצאה מחדש של הטבע, (Simians, Cyborgs and Women: The Reinvention of Nature, New York: Routledge, 1991), הוא אומץ כאחד הטקסטים המכוננים של לימודי האינטרנט והתרבות הדיגיטאלית שהתפתחו כעשור מאוחר יותר. כמו כן, הייתה לו השפעה על תחומים מגוונים אחרים, כמו פמיניזם ולימודי מגדר, לימודי תרבות וספרות, לימודי מדע וטכנולוגיה, ועל שדה הבי?-ארט (bio-art) העכשווי.

ההגדרה של סָייב?רג היא יצור שהוא בחלקו אורגאני-ביולוגי, וחלקו מכאני. בסייבורג ישנו ממשק – מעגלי העברת אינפורמציה דינאמיים – המקשר בין החלקים האורגנים והמכאניים. תכונה זו של הכלאה (hybridity), מבדילה את דמות הסייבורג בפנתיאון המדע הבדיוני מהרובוט שהוא לגמרי מכאני, ומהאנדרויד (android) שהוא רובוט מכאני בדמות אדם. דמות הסייבורג הידועה ביותר היא "הטרמיניטור" (Terminator, או בשמו המלאCyberdyne Systems Series 800 Model 101 Terminator), בגילומו של ארנולד שוורצנגר בסרט בשם זה שביים ג'יימס קמרון (1984).

אולם הסייבורג כבר מזמן איננו רק דמות בדיונית: אנשים בעלי קוצב-לב מכאני או ברך מלאכותית הם כיום תופעות שגרתיות. לאחרונה הופיעו גם פרוטזות לגידמי זרוע המופעלות על ידי אותות חשמליים של העצבים שהפרוטזה קולטת מהגדם אליו היא מחוברת. אם מותחים קצת את ההגדרה של הסייבורג כך שזו תכיל כל חיבור בין יצור אנושי לאמצעים טכנולוגיים שונים שמשנים או מרחיבים את יכולותיו הגופניות, החושיות, המנטאליות או התודעתיות, אזי חובשי משקפיים, אנשים הנעזרים במקל הליכה, או כאלו הצורכים תרופות או סמים, גם הם סייבורגים למחצה. בהקשר כזה נובע כי "כולנו סייבורגים" כפי שהראוואי מציינת במניפסט שלה. אם התינוק או התינוקת ברגע היוולדה יכולה להיחשב כיצור אורגאני לחלוטין, מרגע זה ואילך היא נתונה להתערבויות טכנולוגיות בלתי פוסקות: מחיסונים ועד לאופני החינוך להם היא נתונה, מהאוכל שהיא אוכלת (הגדל או המיוצר באמצעים טכנולוגיים) ועד טכנולוגיות התקשורת והשידור בהם היא מוקפת. במניפסט הראוואי מרחיבה את מושג הסייבורג אף לקישורים בין האדם והחיה, ומכאן גם לקשרים והכלאות בין חיות, אנשים ומכונות.

כריכת הספר, 'מניפסט הסייבורג' מאת דונה הרוואי, 1991

כריכת הספר 'מניפסט הסייבורג' מאת דונה הרוואי, 1991

כיום, הקו המפריד בין האנושי – במובנו האורגאני-טבעי – ובין הטכנולוגי רק הולך ומטשטש. כך גם לגבי הקרבה והתלות ההדדית בין אנשים וחיות. כתשעים אחוז מהגנים של האדם ושל העכבר, למשל, זהים. תובנות אקולוגיות חדשות רק מדגישות עד כמה האינטראקציות בין בני אדם, חיות וצמחים משפיעות על תנאי המחיה הסביבתיים. בפירושה המורחב כמערכת קישורים והכלאות בין חיות, אנשים ומכונות, משמשת דמות הסייבורג את הראוואי גם כנקודת מוצא למניפסט שלה, וגם כאלגוריה עשירה המעניקה פרספקטיבה חדשה למצב האנושי כיום ולאפשרויות חשיבה מחודשות על החיים העכשוויים, על רוחניות ועל גופניות, על מגדר, ועל תודעה ואפשרויות לאקטיביזם פוליטי וביקורתי.

בראש ובראשונה, המניפסט של הראוואי קורא לשינוי רדיקלי ביחסן של נשים ושל התנועה הפמיניסטית אל המדע והטכנולוגיה. כתוצאה ממסורות היסטוריות דומיננטיות הקושרות מדע וטכנולוגיה עם הפטריאכיה, התנועה הפמיניסטית רואה אותם באופן מסורתי כתופעה שלילית ומאימת. הטענה המרכזית של הראוואי היא שהמוקד המרכזי החדש של המדע והטכנולוגיה – טכנולוגיות מידע המבוססות על מחשבים – מאפשר ודורש התייחסות שונה לגמרי של תנועת הנשים כלפי המדע והטכנולוגיה ברמה הפוליטית והאסטרטגית. זאת בגלל המעבר במערב מחברות תעשייתיות לחברות פוסט-תעשייתיות המושתתות על אמצעי תקשורת ועיבוד מידע דרך שבבי מחשב זעירים. שינוי זה העביר את המוקד הטכנולוגי מהתעשייה הכבדה – על כל ההקשרים והקונוטציות החברתיים והתרבותיים ההדוקים לגברים וגבריות – לטכנולוגיות "זעירות", "קלות" ו"נקיות", כפי שהראוואי כותבת, אשר עקב חדשנותן ההקשר המגדרי שלהן עוד אינו ברור או מקובע. לפי הראוואי, שינוי היסטורי זה פותח את האפשרות לנשים להיכנס לענפי הטכנולוגיות החדשות האלו ולהשתמש בהן. יותר מכך, מבחינת תנועת הנשים, ברמה של אסטרטגיות פוליטיות, הראוואי טוענת שיש חשיבות עילאית לכך שהתנועה הפמיניסטית תהיה מעודכנת ומודעת היטב לטכנולוגיות החדשות, ושנשים ילמדו ויעסקו בהן, משום שטכנולוגיות אלו הפכו למוקד (שהוא בעצם רשת) בעל חשיבות והשפעה עצומות על כמעט כל היבט של מערכת הקשרים החברתיים והתרבותיים. כמו כן, ברמה התיאורטית והמעשית, טוענת הראוואי, לטכנולוגיות החדשות הללו יש יתרון נוסף ביחס לחוסר שוויון האישה: הן מטשטשות את הגבול בין החומרי והלא חומרי, כיוון שהן מבוססות על תקשורת מקודדת שאינה בהכרח תלויה בחומריות או גופניות (embodiment). הראוואי מרחיבה את הטענה הזו באופן מפתיע ומאיר עיניים. חוסר החומריות ו"הגופניות" של הטכנולוגיות החדשות מציב אותן מעבר לחומריות-גופניות המגדרית המסורתית. לטכנולוגיות הללו אין מגדר מוגדר מראש: הן יכולות להיות בעלות מגדרים שונים, חלקיים, הכלאתיים (hybrid) או חדשים. הגדרות מגדריות במסגרת הטכנולוגיות החדשות הינן נזילות ויכולות להשתנות תדירות. באופן שהוא לא רק מטפורי, הטכנולוגיות החדשות יכולות להתגבר על – או פשוט לעקוף – את המחסום החזק ביותר אולי העומד בפני שוויון מלא בין נשים וגברים: התפקוד הביולוגי-גופני השונה של שני המינים בתהליך הרבייה. על פי הראוואי, הסייבורג יכול להתנתק ממעגל הרבייה האורגאני, על ידי שיכפול או ייצור אוטונומי של סייבורגים חדשים – בדומה לתוכנות מחשב ורובוטים המתכננים ומייצרים את הדור הבא של שבבי מחשב, שיגרמו בתורם לכינון דור חדש של תוכנות ורובוטים.

לכן לפי הראוואי הסייבורג יכול גם לעקוף את או להתנתק משני העוגנים של הקשת הנרטיבית הבסיסית ביותר: ההתחלה והסוף. במיתוסים המבנים את המציאות שלנו, "נקודת המוצא" או "המקור" (origin) מומשגים כשלם/שלמות טהורים ונטולי חסך, ונקודת הסיום מומשגת או כחזרה לאותה שלמות מקורית בעולם הבא, או כאובדן מוחלט בקטסטרופה אפוקליפטית. זהו הנרטיב המתחיל בגן עדן, ומתפתח מתוך השבר של השלם/שלמות עם הגירוש מגן העדן, והמתפתל עד לבוא המשיח. בנצרות (הראוואי גדלה בבית קתולי), כמובן, האפוקליפסה היא נקודת מעבר הכרחית כדי להגיע לאוטופיה של עולם שכולו טוב – עלי אדמות. כאן העמדה הפוסטמודרנית של הראוואי ברורה מאד ביחס ל"נרטיבים הגדולים" ולמושגים של מקור (origin) ותכלית (teleology). היא מבקרת את נרטיב ההיסטוריה המרקסיסטי, כמו גם את נרטיב הביוגרפיה הפסיכואנליטי. בהיסטוריה המטריאליסטית של מרקס, בשלב החברתי הראשוני (שלב "הקומוניזם הפרימיטיבי") אין ניכור בין האינדיבידואל והקבוצה ובין האינדיבידואל לעמלו. כל השלבים הבאים של ההתפתחות האנושית מובנים על-ידי מלחמת מעמדות ולכן כוללים ניכור של האדם מעבודתו ומהחברה, כאשר רק עם התהוותה של החברה הקומוניסטית האוטופית, יתבטל הניכור, והשלמ/ות יחזרו. כך גם בפסיכואנליזה: היחס של שלמות, שאינה חסרה מאום, בין התינוק/ת והאם, נקרע על ידי הדינאמיקה האדיפאלית, שלא רק מפרידה את התינוק/ת מהאם, אלא גם מצמצמת את הארוטיקה בצורת "הפולימורפיות הפרברטית" הרחבה והראשונית של התינוק/ת, וכופה על התינוק/ת מגדר ומיניות ברורים אך חלקיים (זכר או נקבה, הטרוסקסואליות או הומוסקסואליות). ומכאן ואילך כולנו מחפשים לשווא את האחדות האורגנית הראשונית עם האם ואת ההנאה הפולימורפית חסרת הגבולות. לעומת השלם, הראוואי חוגגת באופן פוסט-מודרני אופייני את החלקי, או יותר נכון את האפשריות הבלתי מוגבלות של קישורים בין חלקים הטרוגניים, כמו אלו שמתקיימים בסייבורג.

דמות הסייבורג וההאדרה של מעשה המרכבה (אסמבלז') ההטרוגני נובעים בראש ובראשונה משדה תיאורטי שיחסית עודנו מוכר מעט מאד בישראל, ואשר בכללו בקושי זלג מתוך האקדמיה אל התרבות הרחבה יותר. הראוואי, יחד עם ברונו לטור (Bruno Latour), נחשבים למוביליו של תחום אקדמי זה, שנקרא בדרך כלל "מדע, טכנולוגיה וחברה" (Science, Technology and Society, או בקיצור: STS). תחום ה- STS התחיל להתפתח בסוף שנות השבעים, ויצר גישות סוציולוגיות ביקורתיות חדשות ומבריקות לניתוח והבנת המדע והטכנולוגיה. תקצר כאן היריעה מלסקור אפילו באופן שטחי את השדה המרתק הזה, אולם יש להסביר בקצרה את הטענה הביקורתית המרכזית של התחום כדי להבין וליהנות מהמניפסט של הראוואי: ה- STS מפריך את הסטאטוס המסורתי של מדעי הטבע. הטענה שמדענים "מגלים" את האמת האובייקטיבית של הטבע, ונותנים לטבע "לדבר ישירות בשם עצמו" ללא שום תיווך או השפעה חברתית, תרבותית, או סובייקטיבית נידחה על ידי אנשי ה- STS כמיתוס או אידיאולוגיה המסתירים את תפקוד המדע במציאות. בסדרה ארוכה של מחקרים אמפיריים, יחד עם אנליזות מושגיות, אנשי ה- STS מתארים את הידע שמדעי הטבע יוצרים כחיבורים או אסמבלז'ים קונטינגנטיים, שאכן מייצגים את הטבע באופן חלקי, אולם כוללים גם הרבה מרכיבים תרבותיים, חברתיים ואף דמיוניים או בדיוניים – אשר עולים מניתוחי תיאוריות ופרדיגמות מדעיות והאופן בו מדענים מתייחסים אליהן. לדוגמה, העמל הרב שמושקע בפירוש ותרגום – פעולות תרבותיות וסובייקטיביות למהדרין – של האינפורמציה המתקבלת בניסויים (למשל, פריסה של נקודות על גרף). אפילו הטכנולוגיות השונות שמדענים משתמשים בהן, כדוגמת חיישנים שונים ומחשבים, אשר התוצאות אותן הן מחזירות נתפסות כאובייקטיביות לגמרי משום שלא ניכרת בהן התערבות אנושית – לא רק שהינן יצירות אנושיות, אלא שלפי גישת ה-STS צריך לראות גם את הטכנולוגיות עצמן כאמצעים של תרגום (למשל הפגיעה של חלקיק כלשהו במחסום מתורגמת לפיקסל מואר על מוניטור). לכן המוסכמה המדעית ש"הטבע מדבר ישירות בשם עצמו" היא חצי-פיקציה. הטבע אכן "מדבר" אך הוא עושה זאת דרך בני אדם (מדענים) ומערכות, קטגוריות ותרגומים תרבותיים רבים. באחד מספריה, הראוואי כותבת שהמדע והטכנולוגיה הם אסמבלג'ים הטרוגניים המורכבים מעצמים חומריים טבעיים ומלאכותיים, סמלים חברתיים ובדיונות תרבותיים. הסייבורג, אם כן, מהווה גם את הדמות המושלמת כדי לייצג את התובנות החדשות לגבי המדע והטכנולוגיה מהפרספקטיבה של STS.

קפטן ז'אן לוק פיקאר, מפקד ה-'אנטרפרייז' כ'בורג' מתוך הפרק, "בורג"/סטאר-טרק

קפטן ז'אן לוק פיקארד, מפקד ה-'אנטרפרייז' כ'בורג' מתוך הפרק, "בורג". סטאר-טרק

* * * * * * *

דונה הראוואי,

מניפסט הסייבורג

זהו ניסיון לבנות מיתוס פוליטי אירוני הנאמן לפמיניזם, סוציאליזם, ומטריאליזם [. . . .] (1) במרכזה של אֶמונתי האירונית, של חילול הקודש (blasphemy) שלי, עומדת דמותו של הסָייב?רג.

הסייבורג הוא אורגניזם קיבְרְנֶטי (2), הכלאה (hybrid) בין מכונה לאורגניזם, יציר הן של המציאות החברתית והן של הבדיון (fiction). מציאות חברתית היא חוויתם הישירה של יחסים חברתיים. זוהי ההבניה הפוליטית החשובה ביותר שלנו, בדיה (fiction) משנה עולמות. הפמיניזם הבינלאומי הבנה את 'חווית האישה', ובה בעת חשף או גילה את האובייקט הקולקטיבי הקריטי הזה. חוויה זו היא גם הבדיון (fiction) וגם העובדה הפוליטית החשובה ביותר מסוגה. שחרור מתבסס על יצירת מודעות, כמו גם על הבנה יצירתית (imaginative apprehension) של הדיכוי, ולכן גם של אפשרויות התנגדות פוטנציאליות. החומריות של הסייבורג היא זו של בדיון (fiction) ושל התנסות אמיתית, ומשנה את מה שמוגדר כחוויית האישה בסוף המאה העשרים. למרות שזהו מאבק על לחיים ולמוות, הגבול שמפריד בין מדע בדיוני לבין מציאות חברתית הוא רק אשליה אופטית.

המדע הבדיוני העכשווי גדוש בסייבורגים – יצורים שהם בו-זמנית בעלי חיים ומכונות, שמאכלסים עולמות הבנויים על מיזוגים בין הטבעי למלאכותי. הרפואה המודרנית גם מלאה בסייבורגים, בזיווגים (couplings) בין אורגניזמים ומכונות, כאשר כל צד ניתפס כמתקן תקשורת מק?דד, עם אינטימיות וכוח שלא נוצרו מתוך ההיסטוריה של המיניות (3). מין סייבורגי משחזר חלק מהבארוק המיני המשכפל (replicative baroque. . . sex) של שָרָכְים ושל בעלי חיים חסרי חוליות – אמצעי מניעה יפה כנגד הֶטר?סקסיזם. ההתרבות-שכפול (replication) הסייבורגי מנותק ומבותר (uncoupled) מרבייה אורגנית. אמצעי הייצור המודרניים נראים כחלום של עבודת קולוניזציה סייבורגית, חלום שהופך את חלום הבלהות הטיילוריסטי (4) לכמעט אידילי. והמלחמה המודרנית היא אורגיה סייבורגית, המקודדת כ- C3I: פיקוד-שליטה-קומוניקציה-ריגול (command-control-communication-intelligence), עם תג מחיר של 84 ביליון דולר בתקציב הביטחון האמריקאי ב-1984. אני טוענת שהסייבורג הוא בדיון (fiction) הממפה את המציאות הגופנית והחברתית שלנו, ושהוא משאב מחשבתי (imaginative resource) המציע זיווגים פוריים מאד. הביוּפוליטיקה (5) של מישל פוקו היא רק הקדמה רופסת לשדה הנרחב הפתוח של הפוליטיקה הסייבורגית.

עדשות מגע קוסמטיות, סייבורג. 22.99 פאונד בקניה דרך האינטרנט

עדשות מגע קוסמטיות, סייבורג. 22.99 פאונד בקניה דרך האינטרנט

זמננו שלנו, בסוף המאה העשרים, הוא זמן מיתי. כולנו קָיימֶרות (6) (chimeras), פיתוחים תיאורטיים ומעשיים של הכלאות (hybrids) של מכונות ואורגניזמים – אכן, כולנו סייבורגים. הסייבורג הוא האונטולוגיה שלנו. הוא מספק את הפוליטיקה שלנו. הסייבורג הוא דימוי מרוכז – של הדמיון כמו גם של המציאות החומרית – שני המוקדים המקושרים אחד לשני – שמָבנים כל אפשרות של תהליך שינוי היסטורי במסורת 'המערבית' של המדע והפוליטיקה: המסורת של קפיטליזם גזעני הנשלט על ידי גברים, על ידי רעיון הקידמה, על ידי ניכוס הטבע כמשאב לייצור תרבות, של שיכפול האני דרך השתקפותו באחר. היחס בין האורגניזם למכונה היווה תמיד מלחמה על גבולות. הסכנות והיתרונות הגלומות במלחמת גבולות זו טמונות בשטחי הייצור (production), השכפול החברתי/הרבייה (reproduction), והדמיון. טקסט זה הוא ארגומנט למען ההנאה מן הבלבול והטשטוש של גבולות, ובו בזמן, קריאה לאחריות בקשר לבנייתם. זהו גם ניסיון לתרום לתרבות ולתיאוריה של הפמיניזם-הסוציאליסטי, באופן פוסט-מודרני, במ?דָליות א-נטורליסטית, ומתוך המסורת האוטופית המדמיינת עולם ללא מגדר – שהוא אולי עולם בלי בריאה, אבל גם אולי עולם ללא אחרית הימים. התגלמותו של הסייבורג נמצאת מחוץ להיסטוריה של הגאולה. הוא גם אינו מקצה את זמנו לפי מעגל העונות האדיפאלי, מנסה לאחות את הפילוג המגדרי הכואב דרך אוטופיה אוראלית-סימביוטית, או באפוקליפסה פוסט-אדיפאלית [. . .]. בעולמות הסייבורג, המפלצות הכי מאיימות ואולי גם הכי מבטיחות מגולמות בנרטיבים א-אדיפאליים, עם הגיון אחר של דיכוי, אשר עלינו להבינו כדי לשרוד.

הסייבורג הוא יצור בעולם פוסט-מגדרי. אין לו קשר עם ביסקסואליות, סימביוזה פרה-אדיפאלית, עבודה ללא ניכור, או לפיתויים אחרים של השלם האורגאני הנוצר דרך האינטגרציה המוחלטת של החלקי(ם) לכדי אחדות עילאית. במובן מסוים לסייברוג אין מיתוס בריאה במובן המערבי – אירוניה אחרונה, משום שהסייבורג הוא גם הטֶל?ס (7) האפוקליפטי הנוראי של ההשתלטות העולה של האינדיבידואציה המופשטת, השלמות האולטימטיבית של האני, המנותק מכל תלות, כמו אסטרונאוט בחלל החיצון (8). סיפור בריאה במובנו 'המערבי' ההומניסטי, מתבסס על המיתוס של אחדות מקורית שלמה/מושלמת של אושר ואימה שמייצגת האימא הפאלית (9), אשר ממנה כל בני האדם נידונים להיפרד. המשימה של התפתחות אינדיבידואלית ושל התפתחות היסטורית, שני המיתוסים רבי-העוצמה אשר מובעים בתפיסתנו באופן החזק ביותר דרך הפסיכואנליזה והמרקסיזם [. . .] מתבססים – בהמשגתם את העמל האנושי ואת האינדיבידואציה והתהוות הזהות המגדרית – על נרטיב שבתחילתו ניצבת אחדות ראשונית ואשר מתוכה שוני ואחר?ת (difference) חייבים להיות מיוצרים ומגויסים לתוך דרמה של שליטה הולכת ומתגברת על האישה/טבע. הסייבורג פוסח על פרק הפתיחה של האחדות הראשונית, ועל הזדהות עם הטבע במובנה המערבי. זו היא ההבטחה הממזרית והבלתי חוקית (illegitimate) של הסייבורג, שיכולה אולי להוביל לחתירה כנגד הטֶלא?לוגיה שלו כ'מלחמת הכוכבים'. (10)

הסייבורג מחויב נחרצות לחלקיות, אירוניה, אינטימיות ופרברסיות. הסייבורג הוא אופוזיציוני, אוטופי, ולגמרי חסר תמימות. ללא ההבניה על בסיס הניגוד שבין הציבורי לפרטי, הסייבורג מגדיר קהילה (polis) טכנולוגית המתבססת לפחות בחלקה על מהפכה חברתית בתוך כלכלת הבית. הטבע והתרבות מעובדים מחדש, כאשר כל אחד מהם מפסיק להיות המשאב לניכוס (appropriation) או להכלת (incorporation) השני. היחסים הבונים את השלם מחָלַקים, כולל קוטביות (polarity) ושליטה היררכיות, הם סוגיה פתוחה בעולמם של הסייבורגים. שלא כמו התקווה של מפלצתו של דוקטור פרנקנשטיין, הסייבורג איננו מצפה מאביו שיצילו דרך שיחזורו של הגַן – דרך פיברוקה (fabrication) של בת-זוג הטרוסקסואלית – כדי להגיע לשלמות (11) [. . .]. הסייבורג לא חולם על קהילה המבוססת על מודל המשפחה האורגנית – אפילו לא על כזו שאינה כוללת את הפרויקט האדיפאלי. הסייבורג לא יזהה את גן עדן – הוא לא נוצר מבוץ ולא יכול לחלום על חזרה לאפר ועפר. זאת אולי הסיבה שאני רוצה לראות אם הסייבורג יכול לחתור תחת ולשבש (subvert) את האפוקליפסה של החזרה, כעפר רדיואקטיבי [. . .]. סייבורגים אינם בעלי אמונה ואינם רוחשים כבוד; הם אינם זוכרים את הקוסמוס. הם זהירים לגבי הוליסטיות, אבל תאבים לקשר – נדמה שיש להם חוש טבעי לפוליטיקה קואליציונית ללא מפלגה מובילה (12). הבעיה הראשונה במעלה עם הסייבורגים, כמובן, היא העובדה שהם הצאצאים הממזרים של מיליטריזם וקפיטליזם פטריארכאלי, שלא לדבר על המדינות הקומוניסטית (13). אולם ממזרים, לרוב הינם חסרי נאמנות באופן מודגש כלפי אבותיהם. הרי אבות אינם משהו הכרחי עבור ממזרים [. . . .].

אני רוצה להצביע עכשיו על שלושה מקרי קריסת-גבולות (boundary breakdowns) מכריעים שמאפשרים את האנליזה הפוליטית-בדיונית (פוליטית-מדעית) הזאת. הראשון הוא העובדה שבסוף המאה העשרים, בקהילה המדעית, הגבולות בין אדם וחיה נפרצו באופן יסודי. שרידיהם האחרונים של ייחודיי האדם לעומת החיה כבר מזוהמים (polluted), ואת המרחבים בהם עדיין שורדים ייחודים אלו אין להגדיר אלא כגני חיות ושעשועים. השימוש בשפה, השימוש בכלים, מערכות חברתיות, תופעות קוגניטיביות – דבר כבר אינו יכול לקבוע באופן משכנע את ההפרדה בין האדם לחיה. והרבה אנשים כבר לא מרגישים יותר את הצורך בגבול שכזה. אכן, הרבה מזרמי הפמיניזם רואים בחיוביות את ההנאה מקשרים בין אנשים ליצורים חיים אחרים. התנועות בעד זכויות בעלי החיים אינן תנועות שמכחישות בצורה אירציונאלית את ייחודיות האדם. נהפוך הוא, רעיונותיהן נובעים מהבנה צלולה לגבי הגשרים שחוצים את קו הגבול – שפג תוקפו – בין הטבע והתרבות. בשתי המאות האחרונות הביולוגיה והתיאוריה האבולוציונית, יצרו בו-זמנית את האורגניזמים המודרניים כמושאים של ידע מדעי, ושחקו את הקו המפריד ביו האדם לחיה לכדי עקבה עמומה שניכרת רק בוויכוחים אידיאולוגים או מקצועיים בין מדעי החיים למדעי החברה [. . . .].

'סייבורג יורד במדרגות", 1999, רות שווינג

'סייבורג יורד במדרגות", 1999, רות שווינג

[. . .] ישנה כאן אפשרות לפעילות נרחבת לאנשים בעלי מודעות פוליטית רדיקלית, להתערב באופן שבו הגבול הפרוץ הזה מוגדר ומומשג. במיתוסים, דמות הסייבורג מופיעה בדיוק בנקודות הגבול שבהן ההבדל בין האדם לחיה נפרץ. רחוקים מלאותת על בניית חומה מפרידה בין בני אנוש לכל שאר היצורים החיים, הסייבורגים מייצגים זיווגים (coupling) הדוקים, מטרידים ומענגים בין האנושי לחייתי. לחייתיות יש מעמד חדש במעגלי הנישואים והחליפין הללו.

ההבחנה הדולפת השנייה היא זו בין החיה-אדם (האורגניזם) לבין המכונה. מכונות טרום- קיברנטיות היו פרוצות לרוחות רפאים: תמיד הייתה רוח האפשרות של רוח הרפאים בתוך המכונה (the spectre of the ghost in the machine). דואליזם זה היבנה את הדיאלוג בין המטריאליזם לאידיאליזם הפילוסופי, אשר הוסדר על ידי הצאצא הדיאלקטי שקראו לו, על פי העדפה כזאת או אחרת, רוח (spirit) או היסטוריה (14). אולם באופן בסיסי, המכונות של אז לא נעו בעצמן, לא עיצבו את עצמן, ולא היו בעלות אוטונומיה. הן לא יכלו להגשים את החלום הטכנולוגי הגברי, רק ללגלג עליו. הן לא היו גברים במובן של עיצוב עצמם (they were not man, an author to himself), אלא רק קריקטורות של חלום הרבייה הגברי. (15) לחשוב אחרת מזה היה יכול להיתפס רק כפרנואידי. בהווה, כבר איננו בטוחים בכך. המכונות של שלהי המאה העשרים הפכו למעורפלים את ההבדלים בין הטבעי למלאכותי, בין גוף לנפש, בין התפתחות פנימית לבין עיצוב חיצוני, כמו גם הבחנות רבות אחרות ששימשו להבדיל בין אורגניזמים ומכונות. כיום, המכונות שלנו הן בעלות חיוניות מפתיעה, בעוד אנו מוצאים את עצמנו חסרי חיוניות באופן מדאיג.

[. . .] אין ספק שאסטרטגיות פוסט-מודרניות, כמו מיתוס הסייבורג שלי, חותרות תחת וממוטטות שלמויות אורגניות מגוונות מאד, למשל: השיר (poem), התרבות הפרימיטיבית או האורגניזם הביולוגי. בקיצור, הוודאות לגבי מה שנחשב כטבע, כמקור לתובנה ולתמימות, נהרסה, כנראה, באופן קטלני. כך אובדת הלגיטימציה הטרנסנדנטית (transcendent) לפרשנות, ואיתה האונטולוגיה ששימשה כבסיס לאפיסטמולוגיה המערבית. אולם התחליף איננו ציניות או חוסר אמונה, כמו למשל אחת מהגרסאות של קיום (existence) מופשט שמציע הדטרמיניזם הטכנולוגי, שבו 'המכונה' מביאה לכיליונו של 'האנושי' [. . . .]. מה יהיה טיבם של הסייבורגים היא שאלה רדיקלית, והתשובות לכך הן עניין קיומי. גם לשימפנזים וגם לעצמים מלאכותיים (artifacts) ישנה פוליטיקה, אז מדוע לא גם לנו? (16) [. . .].

ההבדל השלישי הוא תת-שדה של ההבדל השני: הגבול בין חומריות לחוסר חומריות נעשה מאד לא ברור בשבילנו. ספרי מדע פופולאריים על תיאוריית הקוונטים וחוק אי-הודאות [. . .] הם סמן לשינוי רדיקלי בהטרוסקסואליות הלבנה האמריקאית: המסקנות שלהם שגויות, אולם התמקדותם בנושא עצמו נכונה. המכונות העכשוויות הן באופן יסודי (quintessentially) מתקנים מיקרו-אלקטרוניים. הם נמצאים בכל מקום, אבל הם בלתי נראים. הטכנולוגיה העכשווית היא אלוהות חדשה וחסרת אחריות, הלועגת לאוניברסאליות ולרוחניות של האב/האל (the Father). צ'יפ הסיליקון הוא משטח כתיבה שנחרט בקנה מידה מולקולארי, ומופרע רק על ידי הרעש האנרגטי של אטומים – ההתערבות האולטימטיבית נגד סגירת חשבונות במלחמה אטומית. כתב, כוח וטכנולוגיה הם שותפים עתיקים בסיפורם אודות מקורות הציביליזציה המערבית, אולם המזעור שינה את הצורה בה אנו חווים מכניזציה. המזעור, הסתבר, הפך לעניין של כוח, [. . .] לסיכון עילאי, כמו טילי שיוט. [. . . .] המכונות המשוכללות ביותר שלנו עשויות מאור השמש. הן קָלות כמו אור (light) ונקיות, משום שהן מופעלות על-ידי אותות, גלים אלקטרומגנטים, כלומר הן מתבססות על ספקטרום הקרינה והן קלות (light) לנשיאה ולניידות באופן יוצא דופן [. . .]. בני אדם, עם החומריות האטומה שלהם רחוקים מלהיות כה נזילים. הסייבורגים הם אֶתר, זו היא התמצית והמופת (quintessence) שלהם.

'ידי סייבורג' / mundo מתוך-  freakingnew.com

'ידי סייבורג' / mundo מתוך- freakingnew.com

התפוצה העצומה וחוסר הנראות של הסייבורגים, היא בדיוק הסיבה שמכונות האור האלו כל כך קטלניות. קשה לזהותן הן ברמה החומרית והן ברמה הפוליטית. הן מכונות של מודעות, או של הסימולציה של מודעות. הן מסמנים צפים (floating signifiers) הנישאים במשאיות על פני אירופה, אשר נחסמים באופן אפקטיבי ביותר על ידי מארג הכישופים של נשות גרינהם (17) (Greenham) המותקות (displaced) והכה לא-טבעיות – אשר יודעות כיצד לקרוא את רשתות הכוח הסייבורגיות באופן כה מוצלח. זאת לעומת איגודי העובדים המיליטנטים עם הפוליטיקה הזכרית (masculinist politics) הישנה שלהם ועם ציבור תומכיהם הטבעי שצריך את מקורות הפרנסה שהתעשיות הצבאיות מציעות. בסופו של דבר המדע 'הקשה' ו'המאתגר' ביותר הוא זה שעוסק בשטחים שבהם טשטוש הגבולות הוא העז ביותר: מתמטיקה טהורה, נפש (spirit) טהורה, C3I [פיקוד-שליטה-קומוניקציה-ריגול], קריפטוגרפיה ושמירתם של סודות רבי-עוצמה. המכונות החדשות הן נקיות וקלות [light] כל כך. המהנדסים שלהם הם עובדי שמש [sun-worshippers] המתווכים מהפכה מדעית חדשה הקשורה לחלום הלילי של חברה פוסט-תעשייתית. [. . . .]

כך מיתוס הסייבורג שלי, הוא מיתוס על הפרתם ופריצתם של גבולות (transgressed boundaries), מיזוגים רבי עוצמה ואפשרויות מסוכנות אשר אנשים פרוגרסיביים אולי יחקרו (explore) כחלק מעבודתם הפוליטית ההכרחית. אחת מהנחות המוצא שלי היא שרוב הסוציאליסטיות/ים והפמיניסטיות/ים [. . .] רואות/ים בתפקידים החברתיים, בנוסחאות הסימבוליות ובחפצים החומריים הקשורים 'לטכנולוגיה גבוהה' ולמדע, את העמקת הדואליות בין גוף לנפש, חיה ומכונה, אידיאליזם ומטריאליזם. מהאדם החד-מימדי של מרקוזה (1964) למותו של הטבע של מרצ'נט (1980) (18), המשאבים האנליטיים שפותחו על-יד הוגים פרוגרסיביים התעקשו על השתלטותה ההרסנית של הטכנולוגיה, בעוד הם קוראים לנו לחזור אל השלם האורגאני המדומיין כדי לשלב את התנגדויותינו הפוליטיות השונות. הנחה נוספת שלי היא שהצורך ביצירת אחדות בין האנשים המנסים להתנגד להשתלטות הגלובלית הריאקציונרית אף פעם לא הייתה כה דחופה. אולם שינוי פרברטי קטן בפרספקטיבה עשוי לאפשר לנו דרכים טובות יותר להיאבק על המשמעות, כמו גם על אופני הכוח והעונג, המתקיימים בחברות בעלות תיווך טכנולוגי אינטנסיבי.

מפרספקטיבה אחת עולם סייבורגי מייצג את התפשטות גריד הבקרה/שליטה (grid of control) על פני כדור הארץ כולו: הוא מייצג את ההפשטה המוחלטת המגולמת (embodied) במלחמת הכוכבים האפוקליפטית, הנערכת תחת השם 'הגנה'. הוא מייצג את הניכוס הסופי של גוף האישה באורגיה הגברית של המלחמה [. . .]. מנקודת המבט השונה, עולם סייבורגי יכול להוות עולם חי של חוויות חברתיות וגופניות, שבו אנשים אינם חוששים מהזיקה (kinship) שלהם לחיות ומכונות, ואינם מפחדים מנקודות מבט שהן חלקיות באופן תמידי, או מנקודות מבט סותרות. המאבק הפוליטי הקריטי הוא לראות בו-זמנית את שתי הפרספקטיבות, משום שכל אחת מהן חושפת השתלטויות כוחניות ואפשרויות התנגדות שאין באפשרותנו לראות מנקודות המבט האחרת. אכן, נקודת מבט יחידה יוצרת אשליות גרועות יותר מראיה כפולה או ממפלצות בעלות ראשים רבים. איחודים סייבורגים הם מפלצתיים וחסרי לגיטימיות, אולם במצבנו הפוליטי הנוכחי, אנו בקושי יכולים לקוות למיתוס בעל עוצמה גדולה יותר של התנגדות, ושל קישורים וזיווגים חדשים (recoupling) כמו זה של הסייבורג. [. . . .].

תרגום, הקדמה והערות: זיו נאמן.

עריכה לשונית: נועם אבידן סלע.

1. הערת מתרגם: סוגריים מרובעים מציינים השמטות קצרות מהטקס האנגלי המקורי בתרגום העברי. סוגריים מרובעים עם שלוש נקודות: [. . .] מציינים פסיחה על חלק ממשפט בודד בטקסט המקורי, סוגריים מרובעים עם ארבע נקודות: [. . . .] מציינים פסיחה על משפט או מספר משפטים שלמים

2. קיבְרְנֶטיקה (Cybernetics) הוא המדע העוסק בתקשורת ומששקי אינפורמציה, כדוגמת מערכות משוב (feedback), בבני אדם, במוח, במכונות, בעלי חיות ואורגניזמים אחרים. המילה 'סייבורג' (cyborg) עצמה, נוצרה מהחיבור של המילה cybernetics והמילה אורגניזם - organism (cybernetics + organism = cyborg) כדי לתאר אנשים או בעלי חיים שחלקן מכאני, כאשר ממשק אינפורמציה דו-כיווני מקשר בין החלק הביולוגי לבין החלק המכאני. (ראה גם את הערה מס' 8).

3. ההפניה היא להיסטוריה של המיניות של מישל פוקו.

4. טיילוריזם (Talyorism) הוא תורה של ניהול עבודה תעשייתי, שנועדה להגדיל את התפוקה התעשייתית. המהנדס האמריקאי, פרדריק ווינסלו טיילור (Frederick Winslow Taylor) פיתח אותה בראשית המאה ה-20. שיטתו התבססה על בחינה מדוקדקת של עבודת הפועל לאורך כל תהליך הייצור, ולאחר מכן, חילוק העבודה של כל פועל למטלות קטנות ספציפיות חוזרות ונשנות. לשיטה הייתה השפעה עצומה על התעשייה האמריקאית והעולמית במחצית הראשונה של המאה ה-20. פועלים שנאו את השיטה כיוון שהיא התייחסה אל העובדים כמעט כמו מכונות, וקבעה תפוקה מחייבת לכל פועל - חזרה על אותה הפעולה - שהייתה גבוהה מאד.

5. ביוּפוליטיקה (biopolitics) הוא מושג שטבע מישל פוקו כדי לציין את הניטור וההתערבות ההולכת וגוברת של מדינות הלאום המודרני על האספקטים ביולוגים ורפואיים של אזרחיה, כמו למשל שיעור הילודה והתמותה.

6. מקור המילה chimera ( המבוטאת 'קָאי-מֶרה') הוא מהמיתוסים היווניים העתיקים, שבהם הקָיימֶרה הייתה מפלצת בעלת ראש של אריה, גוף של עז, וזנב של נחש. עם התפתות ההנדסה הגנטית בעשורים האחרונים, מושג זה מציין את הקטגוריה של אורגניזמים, צמחים ובעלי חיים שנוצרים מהכלאות גנטיות בין אורגניזמים שונים. למשל דוגמה שהראוואי דנה בה באחד מספריה, היא יצרתו של זן עגבנייה העמיד בפני קרה, על-ידי הכנסת גנים מסוימים מדג הס?ל, החיי במים הקפואים של תחתית האוקיאנוס האטלנטי, המייצרים מעין חוסם-התקרחות (anti-freeze) טבעי, לתוך הגנום של זן עגבנייה רגילה. זו דוגמה אמיתית, מני רבות, ולא המצאה מדע בדיונית.

7. טֶל?ס ו-טֶלא?לוגיה (telos, teleology) הן מושגים שמקורם בפילוסופיה היוונית העתיקה. משמעותם: היא התפתחות המוגדרת על ידי היעד הסופי, או הסברתן של תופעות על-ידי גורמים סופיים (final causes).

8. גם השם וגם המושג סייבורג, הומצאו והופיעו לראשונה במאמר של צמד חוקרים שעבדו באותה עת בסוכנות החלל האמריקאית- NASA (D. Manfed Clynes and Nathan S. Kline, "Cyborgs and Space", Astronautics, Sept., 1960 ). המאמר דן באפשריות של מסעות חלל ממושכים של בני אדם, בקנה מידה של מספר שנים. כיוון, שטיסות חלל ממושכות יוצרות בעיות רפואיות שונות, המדענים הציעו לחבר לאסטרונאוטים מכשירים שונים שינתרו וישמרו על מצבם הבריאותי. להכלאה כזאת בין האנושי למכונות הם קראו סייבורג - מילה ומושג חדש שנוצרו מחיבור של המילה - cybernetics והמילה - אורגניזם - organism (ראה הערה מס' 2 ). חשוב לציין שבמשך המלחמה הקרה, תוכניות החלל האמריקאי היוו מרכיב חשוב במרוץ החימוש ביו ארה"ב וברה"מ, מכיוון שהייתה חפיפה טכנולוגית חזקה בין פיתוח הטילים לשיגור אנשים לחלל ופיתוח טילים בליסטים גרעיניים.

9. על-פי הגותו של פרויד, עד סביבות שנתם השלישית, התינוק/ת מאמינים שכל האנשים הם בני אותו מגדר, שהוא זכרי, לכן הם מניחים שלאימם יש פין גברי - ומכאן מקור המושג "האם הפאלית" במשנה הפסיכואנליטית. בשביל התינוק/ת, האם הפאלית מייצגת דמות של שלמות. אולם כשהם מגלים שלאם אין פין אלא וגינה - תגלית שהיא טראומטית מאד על-פי פרויד - הם מפרשים זאת כאילו פין האם סורס על-ידי האב, ומנקודה זו מתחיל תסביך אדיפוס.

10. הכוונה כאן היא לא ישירות לסדרת הסרטים המפורסמת, אלא לתוכנית הגרנדיוזית של נשיא ארה"ב, רונאלד רייגן, בתחילת שנות ה-80 לבנות מערכת של לוויינם ומתקנים קרקעיים כדי ליירט טילים בליסטיים גרעיניים רוסיים. מדענים רבים העריכו אז, שטכנולוגיות שהתוכנית דרשה כלל היו אפשריות או לא מפותחות דיים כדי למלא את יועדתם בתוכנית. השם הרשמי של התכונית היה: "יוזמה אסטרטגית הגנתית" (Strategic Defense Initiative), אולם בגלל אופיה הדמיוני, כמעט מהרגע הראשון כולם -כולל המדיה והפוליטיקאים - קראו לתוכנית "מלחמת הכוכבים" על השם הסרט המפורסם.

11. ברומאן המקורי, של מרי שלי (Mary Shelley), מ-1818, לאחר שהמפלצת, מעשה ידיו של ד"ר פרקנשטיין, נהפכת למלנכולית וזועמת בעקבות השנאה והדחייה של שתושבי הסביבה מפגינים כלפיה, הוא דורש מד"ר פרקנשטיין ליצור לו בת-זוג, אולם הד"ר מסרב לבקשתו.

12. הכוונה כאן היא לדוקטרינה מרקסיסטיות מסורתיות, שראתה רק את המפלגה הקומוניסטית כמסוגלת ורואיה להוביל את המהפכה.

13. הכוונה היא לכך שטכנולוגיות קיבְרְנֶטיות וסייבורגיות פותחו באופן כמעט אקסקלוסיבי במהלך המלחמה הקרה במסגרת מרוץ החימוש בין ארה"ב וברית המועצות (ראו הערה מס' 8).

14. הראוואי מדגישה כאן באופן אירוני ("על-פי העדפה כזאת או אחרת") דווקא על ההמשכיות וההשפעה של הפילוסוף הגרמני הדגול הֶגל על הגותו של מרקס. במשנתו של הגל, "הרוח" (באנגלית - Spirit, בגרמנית - Geist) היא הכוח המניע את התפתחותה של התודעה והתרבות האנושית - כולל צדדיה החומריים. לעומתו מרקס ראה ב"היסטוריה המטריאליסטית", (התנאים חומריים, שכוללים גם את היחסים החברתיים) את הגורם המכריע בהתפתחות התודעה והתרבות האנושית, כולל התפתחותה הרוחנית. לכן, מרקס כתב שהוא "הפך את הגל על ראשו". אולם, מעבר השימוש בדיאלקטיקה המתוחכמת שמרקס אימץ מהגל, מפרספקטיבה עכשווית יותר, יש דמיון לא מועט בניסיון של השניים להסביר את כל התרבות וההיסטריה האנושית דרך גורם מכריע אחד ואחיד, כמו גם במיתוסים ההיסטוריים של שניהם, שמתחלים ומסתיימים בשלמות טלאולוגית.

15. מחקרים פמיניסטים רבים מראים כיצד הקנאה של גברים ביכולתם הבלעדית של נשים להוליד ילדים, תורגמה ו"מצאה נחמה" מטפורית, על-ידי המשגתו התרבותית של הגבר - כמגלה או כממציא מדעי-טכנולוגי - כ"אב", והמשגת גילויו או ההמצאות הטכנולוגיים-מדעיים שלו כ"ילדיו".

16. בטקסט המקורי האנגלי יש הפניה למחקריהם של פרנס דה וואל (Frans de Waal) ולנגדון ווינר (Langdon Winner). דה וואל הוא חוקר קופים נודע מאד שמחקריו הראו בבירור את היחסים חברתיים המורכבים והפוליטיים של קהילות קופים, למשל בחיפוש ובחלוקת מזון ובסיום עימותים. ווינר הוא היסטוריון של המדע שבמאמר מפורסם האם לחפצים (artifacts) יש פוליטיקה?, הראה באופן משכנע שאכן יש לטכנולוגיות פוליטיקה, – כיצד שיקולים פוליטיים תמיד מתערבבים בהחלטות טכנולוגיות ועל-ידי כך חפצים טכנולוגיים הופכים לחפצים בעלי פוליטיקה. הדוגמה המפורסמת ביותר שלו היא בנייתו של כביש מהיר בין ניו-יורק ופארקים וחופי רחצה מצפונה בשנות ה-50. כאשר בנו את הכביש הוחלט על גובה מסוים ואחיד לגשרים הרבים שנבנו מעל הכביש החדש. גובה הגשרים לא היה מספיק כדי לאפשר מעבר של אוטובוסים, אלא רק של מכוניות פרטיות. על-ידי כך, נמנעה גישה קלה לפארקים ולחופים ממעמד העובדים ומיעוטים שחורים והיספאנים שבראשותם לא היו הרבה מכוניות באותה תקופה. לעומת זאת, הדבר עודד את מעמד-הביניים הלבן, שהיו בעלי המכוניות ברובם הגדול, להשתמש בכביש החדש.

17. נשות גרינהם (Greenham) היו קבוצה של אקטיביסטיות פמיניסטיות בריטיות אשר הפגינו נגד הצבת טילי שיוט אמריקאים בבסיס צבאי בריטי בגרינהם בין השנים 2,000-1981. הצבת הטילים הייתה חלק מהתוכנית של נשיא ארה"ב, רייגן להציב טילים גרעיניים מתקדמים יותר במספר מדינות אירופיות. נשות גרינהם הקימו "מחנה שלום" ליד הבסיס, ובעזרת הפגנות יצירתיות, עקבו את הצבת הטילים, משכו את תשומת הלב של המדיה הבריטית והעולמית. בהשפעתן קמו מעל ל-10 "מחנות שלום" נוספים בבריטניה ומדינות אירופאיות אחרות נגד הצבת הטילים. פעולותיהן הצליחו להגביר את דעת הקהל הבריטית ואירופאית נגד הצבת הטילים החדשים. אפילו שהטילים בסופו של דבר פונו מהבסיס ב-1991, במסגרת הסכמים בין רוסיה וארה"ב לצמצום מאגרי הנשק האטומי שלהן, לאחרי התפרקותה של ברה"מ וסיום המלחמה הקרה, הן המשיכו את הפגנותיהן עד שהן זכו לאישור להקמת מצבת זיכרון באתר "מחנה השלום" שלהן בשנת 2,000.

18. ספרו של הרברט מרקוזה, האדם החד-מימדי (Herbert Marcuse, One-Dimensional Man ), היה אחד מספרים המשפעים ביותר על דור שנות ה-60 באירופה ובארה"ב. מרקוזה היה אחד מאינטלקטואלים הבכירים של אסכולת פרנקפורט עוד משנות ה-30. בספר הוא ביקר את הקפיטליזם מערבי ואת הקומוניזם הרוסי, וטען שמערכות דיכוי שכללו את הטכנולוגיה, הבירוקרטיה, המדיה, תרבות הצריכה ועוד, גורמים להיעלמותה של חשיבה ביקורתית ופעולה המהפכנית, ויוצרים עולם חשיבה חד-מימדי. בספרה של הפילוסופית והיסטוריונית האקו-פמיניסטית, קרולין מרצ'נט, מותו של הטבע (Carolyn Merchant, The Death of Nature), היא טוענת, שהשורשים של בעיות האקולוגיות העכשווית, מתחילים עם המפכה המדעית שהחלה במאה ה-17. לפני כן, הטבע במערב, נחשב לנדיב ולפעמים מאיים, אך היווה בסיס לקוסמולוגיה אורגנית שלא פיצל את האדם מהטבע. עם המהפכה המדעית, שמטרתה הייתה "לחשוף את סודות הטבע", נוצר נתק בין האדם לטבע, ומאז התרבות המערבית רק מגדילה את שליטתה, ניצולה והריסתו של על הטבע באמצעים מדעיים וטכנולוגיים.



מניפסט דוגמה 95

25 באפר', 2010 | מאת מערכת מארב | קטגוריה: כללי, מניפסטים, שוטף

לרס פון טרייר

לרס פון טרייר

4. זה היה כבר די והותר ב-1960! הסרט מת ונקרא לקום לתחייה. המטרה הייתה נכונה אבל לא האמצעים! הגל החדש [הצרפתי] התברר כגל קטן שנשטף לחוף ונהפך לבוץ. סיסמאות בעד אינדיבידואליות וחופש יצרו סרטים במשך זמן מה, אבל לא שינוי. 'הגל' היה פתוח לניכוס, כמו הבימאים עצמם. 'הגל' אף פעם לא היה חזק יותר מאשר האנשים שעמדו מאחוריו. הקולנוע האנטי-בורגני נהפך בעצמו לקולנוע בורגני, משום שהתיאוריות שלו התבססו על התפישה הבורגנית של האמנות. קונספט הא?טֶר (auteur) היה רומנטיקה בורגנית מההתחלה ולכן . . . כוזב! [משמעותו של auteur בצרפתית הוא 'סופר'. תיאורית הא?טֶר גרסה שהבימאי צריך להיות היוצר האקסקלוסיבי של סרטו, בדומה לסופר שבאופן אינדיבידואלי כותב את ספריו]

5. לדוגמה 95 הקולנוע אינו אינדיבידואלי!

6. כיום, סערה טכנולוגית משתוללת, אשר תוצאתה תהיה הדמוקרטיזציה של הקולנוע. בפעם הראשונה כל אחד יכול ליצור סרט. אולם ככול שהטכנולוגיה נהפכת לנגישה יותר, כך האוונגרד נעשה חשוב יותר. זה אינו מקרה שלמונח 'אוונגרד' ישנן קונוטציות צבאיות. משמעת (discipline) היא התשובה . . . אנו חייבים להלביש את סרטנו במדים [זהים], משום שסרטים אישיים יהיו דקדנטיים מעצם הגדרתם!

7. דוגמה 95 מתנגד לסרט האינדיבידואלי דרך ההצגה של מערכת חוקים נחרצת, אשר ידועה בשם נדר הטהרה (THE VOW OF CHASTITY).

8. זה היה כבר די והותר ב-1960! הסרט עבר קוסמטיזציה עד מוות, הם אמרו; אבל השימוש בקוסמטיקה רק גדל והתפוצץ.

9. המטרה 'העילאית' של יוצר הסרטים הדקדנטי הוא להתל בקהל. האם על זה אנו גאים? האם זה מה ש-'100 השנה' [מאז תחילת הקולנוע] הביאו לנו? אשליות שדרכן אפשר להעביר רגשות? . . . על ידי בחירתן החופשית של הונאות בידי האמן אינדיבידואלי?

10. הצפוי (מחזא?ת) נהפך לעגל הזהב אשר מסביבו אנו רוקדים. צידוק העלילה על פי החיים הפנימיים של הדמויות היא מסובכת מדי, והיא לא אמנות 'גבוהה'. יותר מאשר אי-פעם, הפעולה השטחית והסרט השטחי מקבלים את כל השבחים.

11. התוצאות משמימות. אשליה של פאתוס ואשליה של אהבה.

12. בשביל דוגמה 95 הסרט איננו אשליה!

13. כיום, סערה טכנולוגית משתוללת, התוצאה של קידוש הקוסמטיקה כאלוהים. על ידי שימוש בטכנולוגיה החדשה, כל אחד בכל זמן יכול, בחיבוק הקטלני של החושים, להיפטר מגרגרי האמת האחרונים. אשליות הן כל דבר שמאחוריו הסרט יכול להתחבא.

14. דוגמה 95 מתנגדת לסרט האשליה על ידי הצגתה של מערכת חוקים נחרצת, אשר ידועה בשם נדר הטהרה (THE VOW OF CHASTITY).

נדר הטהרה – THE VOW OF CHASTITY

"אני נשבע לקבל את המרות של מערכת החוקים שחוברה ואושרה על ידי דוגמה 95."

1. צילום חייב להתבצע באתר (location). אסור להביא סֶטים ואביזרים (props) לאתר. אם אביזר מסוים נדרש לסיפור, צריך למצוא אתר שבו החפץ הזה נמצא.

2. אסור שהסאונד יהיה מופק בנפרד מדימוים – ולהפך. (אין להשתמש במוסיקה, אלא אם היא מתרחשת באתר בו הסצנה מצולמת.)

3. המצלמה חייבת להיות מוחזקת ביד (hand-held). כל חוסר תזוזה או תנועה שאפשרית בידיים מותרת. (אסור שהסרט יתרחש במקום שמצלמה מוצבת – אלא הצילום חייב להתרחש במקום שבו הסרט מתרחש.)

4. הסרט חייב להיות צבעוני. שימוש בתאורה מיוחדת איננו מקובל. (אם התאורה נמוכה מדי כדי לאפשר צילום סצנה, חייבים להוציא את הסצנה מהסרט, או להשתמש בנורה בודדת המחוברת למצלמה.)

5. השימוש בטכניקות אופטיות ובפילטרים אסור.

6. אסור שהסרט יכלול פעולה שטחית (אסור שהוא יכיל רצח, כלי נשק וכו'.)

7. פיצול זמנים וגיאוגרפיה בסרט אסורה. (זאת אומרת, שהסרט מתרחש כאן ועכשיו.)

8. סרטי ז'אנר אינם מותרים.

9. תשליל 35 מ"מ אקדמי חייב להיות הפורמט של הסרט.

10. אין לתת קרדיט לבמאי.

תרגום: זיו נאמן, עריכה לשונית נועם אבידן סלע.

תעודת "הכשר" של מניפסט דוגמה 95

תעודת "הכשר" של מניפסט דוגמה 95



מניפסט שנאה, דחיפה, אגירה, הִישָנוּת 2006

25 באפר', 2010 | מאת מערכת מארב | קטגוריה: כללי, מניפסטים, שוטף

המניפסט נכתב והועלה לאינטרנט ב-2006 על ידי שני אמנים אמריקאים, מרק שפרד (Mark Shepherd) וקריסטה קונרלי (Krista Connerly), ומופיע באתרFree Press (www.freewords.org/freepress) – פרויקט של האמנית הניו-יורקית סאל רנדולף (Sal Randolph), העוסק בהפצת טקסטים וספרים בחינם, בפורמט דיגיטאלי ובדפוס, במטרה להכיל את רעיון "כלכלת המתנות" (Gift Economy) על שדות התרבות והאמנות. הפרויקט של רנדולף אינו מתבטא רק דרך טקסטים כתובים, אלא גם בארגון אירועי אמנות חינמיים, והפצת מוזיקה (היא חברה בלהקת Weapons of Mass Destruction).

בדף של מניפסט השנאה מוסרים שני היוצרים בקצרה כי "טקסט זה נוצר דרך חלופת מיילים לאורך הקיץ בין שני האמנים מרק שפרד וקריסטה קונרלי. הוא מיועד להיות הומוריסטי, רפיטטיבי, וספונטאני ברוחו. תהינו! אנא לקחו, השאילו, גנבו, ושנו בו וממנו ככל העולה על רוחכם, שכן היננו בטוחים כי כולנו חולקים – אמממ – אוגרים בשנאה!"

"מניפסט השנאה" אכן נקרא בעיקר כדחקה לא קצרה בכלל שהעבירו ביניהם שני אמנים בדוא"ל לאורך קיץ ארוך ומשעמם במיוחד. הטקסט לא במיוחד עקבי, הן ברמת "התוכן" והן ברמת הצורה (מתי משתמשים באות תחילית גדולה, לדוגמה). פה ושם גם מצאתי טעויות דפוס ברורות. הפיסוק מזעזע.

לשון הטקסט רובה ככולה פרודית – בראש ובראשונה פרודיה על תופעת המניפסטים עצמה והפואטיקה שלהם, אולם הוא מדלג בקלילות בין פרודיות שונות על ז'אנרים וסגנונות כתיבה נוספים: פילוסופיה, שירה מודרנית, הטקסט הדתי-נבואי-אפוקליפטי, מדע ספקולטיבי ועוד ועוד. חלק מרכזי מהמשלב הפרודי מהווים מושגי מפתח החוזרים לכל אורכו של הטקסט, ובראשם מושג השנאה עצמו, הממלאים, כפי הנראה, איזו פונקציה ספציפית ביקום השנאה הכאוטי שהם בראו. את רובם ניסיתי לתרגם למקבילות עבריות כמיטב יכולתי; אחרים הינם ללא ספק מושגים ממוצאים, ובמקרים אלו הסתפקתי בתעתיק פונטי לאותיות עבריות של המושג המקורי. ברוב המקרים מושגי מפתח אלה מופיעים במקור האנגלי באות תחילית גדולה: מאחר שבעברית אין אפשרות כזאת, אך הדבר די חיוני על מנת לעקוב אחרי מושגים אלו, בתרגום הם מופיעים בצורת גופן שונה (ובמקרים אחדים כאשר מילה כלשהי מופיעה כולה באותיות גדולות, מסיבות לא ברורות, הגדלתי את הגופן). ניסיון לפענח למה בדיוק מכוונים מושגים אלו קרוב לבלתי אפשרי, אולם בתוך בחינה מעט מעמיקה של הטקסט עולות כמה אפשרויות ערטילאיות (ומשעשעות למדי) עליהן ארצה להרחיב בקרוב במאמר משלי על "מניפסט השנאה".

תרגום המניפסט אינו גמור, ומה שעולה כרגע, מתוקף הרצון להעלות חומרים בהקדם, מהווה בערך 60 עד 70 אחוז מהטקסט המקורי (כרגע הפִּסקה בה התרגום מסתיים נחתכת באמצע). הכוונה היא לגמור עם התרגום בהקדם ולהעלות את המוצר המוגמר. קצת מגוחך להתייחס למשהו באופן רציני שכזה, שמעולם לא יוחס לו על ידי אלה שיצרו אותו בעצמם. אבל פרודיה היא לעולם לא רק פרודיה, ונונסנס לעולם אינו רק נונסנס, כמו ששנאה לעולם אינה רק שנאה, כי אם ”בוסתן השנאה, אימפריית השנאה, וכר הפרחים של השנאה".

נועם

מניפסט שנאה, דחיפה, אגירה, הִישָנוּת 2006

השנאה לא זוכה בתשומת הלב התקשורתית הראויה לאחרונה (המאה ה-21). המניפסט הזה נוצר בקפידה כדי לשמש מדריך לאלו המבולבלים בכל הנוגע לייחסם לשנאה. מסמך זה גם מהווה מאמץ לכפור בטענות השונות המייחסות לשנאה תכונות מזיקות, ולהסיר את כל אי הדיוקים, השקרים, הזיופים, והטענות הבוגדניות על שנאה. שנאה הינה רגש משכמו ומעלה, נקי ונחוש שאין להימנע ממנו. האין זאת, קורא/ת יקר/ה, שלו היית נדרש/ת להעמיד בשורה מתחילתה עד סופה, את כל אותן בריות המכילות ולו שמץ של שנאה בלבן, היה מתקבל גשר הנמתח מסילוואן, מינסוטה, ועד למעט אחרי בלקנאבאט, טורקמניסטאן. זהו חיבור של הרבה מאוד בני אדם עם הרבה מאוד שנאה.

כעת עלינו לשקול כיצד השנאה גורמת לתחושה כה אינסופית ועם זאת מגבילה.

ראשית לכל, השנאה מלאת תחושת אינסופיות משום שהיא מהפכנית. כשאת/ה חובר/ת למישהו בשנאה את/ה פותח/ת את הדלת לאפשרויות בלתי מוגבלות של תיעוב מזיק. אנשים רבים מדברים בזכות איכויותיה (המגבילות) המהפכניות של אהבה, אולם בעוד האהבה מכוננת גוף מהפכני מדולל וחדיר, פעולתה נהיית שלמה רק דרך שנאה לכל הסובב במקביל לה. זאת מכיוון ששנאה שוברת דברים ואנשים, ויש לזכור תמיד כי דברים ואנשים נועדו להישבר.

אנשים חלשים ממך הינם נוחים במיוחד לשנאה. זאת הנקודה השנייה שלי.

צעדים לשם השגת שנאה:

ראשית, שנן/שנני את הדברים הבאים תוך התבוננות לתוך מראה קטנה, קטנה מספיק על מנת שלא תראה/תראי את פניך במלואן, אולי רק את הפה:

אמרי ברכת הכוונה החיונית לחניכה 204#:

הו אילל"ק, ורום הודו אלפרד לואוסון, תן בידי להיות הראשון/ראשונה לנאץ. תן בידי לא לתקן את מה שכעת ולעד יהיה שבור. תן בידי ללעוג לסטיותיהם המניבות של אחרים, כך שאחרים יוכלו לנזוף בי. תן בידי להצתפד בבריכת הספחת האסורה כדי שאוכל לטעון לזכותי ולאגור את אשר שלי הוא. כך הוא אשר בו אגע בשעות ספורות אלו לא יזכה לראות עוד ימים של (חדווה). הסר את הכבלים מעל הג'אוב הספחתי שלי, הו אדוני. הורד עלי את ענניך האפלים. ואם בדרך מקרה בנאמנהּ של אחוות פעולה אפגוש, אתפלל למען שפעת שנאה, ביודעי כי שנאה נטולת צורה היא, ובערבון מוגבל. כבר כעת אני נע לקראת מעשה הנבלה המהותי, בעודי שוקע לדרגת גוש. תן באצבעותיה הדקות והמחרבות של השנאה ללפות את חוט השדרה שלי ולגרום לבן-קין זה הנחוש והעיקש לדחות, לדחוף, לשנוא, לאגור ברעבתנות מכאן ואילך.

אלפרד לאוסון

אלפרד לאוסון

נה"ש א' ונה"ש ב'

[...]

התגלויות שאין להן שיעור של השנאה

התגלות #1: שנאה היא כמעיין נובע, צל קר על-עונתי של כוח שבלתי ניתן להתיקו – כאבן צור, עיר מקלט, ובמובחן זהו מכשיר של אגירה.

התגלות #2: שנאה, לשנוא, רווי שנאה, שנוא, שונא, משניא, יודגשו באות גדולה תמיד. שכן שנאה היא שם עצם, פועל, דבר, ודרך חיים.

התגלות #3: על כל השונאים (אנשי השנאה) ללכת בדרך החתחתים הרעילה של השנאה ללא נעליים. עליהם לתת את הדעת לגבי ניחוח השנאה ולהישמר מאותם אלו החופשיים, אשר מעניקים עם שנאתם.

התגלות #4: הענקה שמגיעה בכאב – השנאה מתקדשת בה.

דברים רבים לשנוא נכונו עד כאן בארץ חדשה זו – אך עלי לקיים את האמנות שבהיות ער (לשנוא) בדרכים חדשות. העצים – עליהם אני אוהב לחשוב כעל בוסתני השנאה. בעלי החיים – בהמות השנאה. כולם ראויים וזכאים לשתות מכוס השנאה. ערומים בגאוותם על שנאתם. (טפיחה על הראש) הישמדו! כולכם בשם השנאה! אלא שאז אוותר לבדי, ללא דבר לשנוא – האפשר לנו לשנוא שום דבר? זאת, קורא/קוראת יקר/ה, השאלה האולטימטיבית של השנאה?

[...]

שירת השנאה

יש שאומרים "שנאה מרככת את סחוס העור הלא נקי. באשר למה שאין לו סייגים, שדלתו היא מגן, נחלת השנאה לא תהה נחלקת."

התגלות #5: התייגע בשנאה את שהאחרים יגעים לו בנשימות חייהם וברעבונם הם אוספים. זכור למצוא את השפע באגירה.

התגלות #6: האכסטזה של השנאה

באשר לשנאה, השליח הוא האוגר. האוגר והאוגר עוד אלו הם צורך של השנאה ואכסטזה של השנאה. אולם איך עלי לאגור, את/ה שואל/ת? תשוקתך לשנאה היא הרצועה הנמתחת אשר תנחה אותך להשליך, למשוך ולשבור לחתיכות את כל היסח הדעת השוכן באגור.

התעמקות #001: כוח ג'וּב #00.א' – טוב היות בתוך טווח השפעת העליבות מעוררת ההשראה של השנאה שלך (ובשבילך לאגור). זכור כי זעם לעולם אינו נגד כי אם בעד זה שאליו הוא ממוען. לפיכך אמונתי היא: שנאתאמת תיקרא זו שלעולם אינך מעניק אותה.

התגלות #7: חפש ולעולם לא תמצא את השנאה, על השנאה לנבוע מבפנים, להיאחז בתנועה משולשת-ראשים בקרקע כקלשון – ובאשר אבדה, ה-פאם יכולה להשיב את השנאה אליך. אכן, הו שומר הג'וּב – השנאה נמתחת היא אל המרחב – מבפנים – אליך – אולם מבלי להעניקה – ??

התגלות #8: באשר הכול לשווא ואין בלבך להרגיש את מלואשנאתך, אל תאבד אמונתך בשנאה – דע את אשר עדיין שוכן בג'אוֹב שלך ושבקרוב שוב תחוש את יובש אפר חוֹמהּ המלטף צפודות את

נפשנאתך.

התגלות #9: גם באשר אינך חש בשנאה, השנאה חשה בך.

זכור/זכרי גם כן כי (חדווה)תך אינה שגויה, אלא רק בלתי שלמה (קטנה ובסוגריים) ללא השנאה. אולם, עונג ושמחה לאיד קרובים יותר לשנאה מאשר (חדווה). הבא לא נשתטה, עונג הוא אכן מרכיב אינטגראלי של השנאה באשר זהו כוחה המניע, הדרך והתמורה. אחרי ככלות הכל, האין זאת כי את/ה מתענג/ת על האגירה והשנאה? תרנגולות אלו, "אוויר צח" זה עליו את/ה מדבר/ת – בכל אלו הינך מורשה להתענג כל עוד זהו עונג הנולד מן השנאה. המר/המירי את (החדווה) לכדי שמחה לאיד ואת השמחה לאיד המר/המירי לכדי שנאה: כשאת/ה הוגה בתרנגולות, דמיין/דמייני את גופיפיהן נפוחי האוויר נמחצים ופוקעים ואת עצמותיהן מוציאות קולות נפץ קטנטנים ופריכים ואת כדורי עיניהן מתעגלים ומתנפחים. זהו נתיב בטוח לעוד ג'וּבים.

התגלות #10: השנאה שלמה היא. אין בנמצא התנסות או הרגשה שהינן מחוץ לתחום השנאה. אין ביכולתך אלא להיחנך אל מורכבויות השנאה. מורכבויות אלו מרכיבות מבוך רקוב ומדיף צחנה, היכן שהשנאה דוקרת אותך עם קוצים רכים אך פריכים ולבסוף מקיפה וחונקת אותך, ממלאת אותך בטהרתה וסרחונה. אל תן/תני לאוויר הצח ולתרנגולות לשטות בך באחדים מנתיבים אלו. אלו הם כלי השנאה. (בקרוב תצורף דיאגראמה).

התאמן בשנאה.

אכול/אכלי בוריטו קפוא – (היה/היי בטוח/ה שהבוריטו עדיין קפוא! אל תאפשר/י לזמן להינמס – דבר זה יהרוג את כל האנזימים של השנאה).

שאף/שאפי מלוא ריאותיך נשימה מטונפת… (אל תצחצח שיניים) יותר עמוק, ועכשיו

שלחַ/שלְחי את השנאה המתועבת כלפי אלו שאת/ה שונא/ת והם, מעתה ואילך, ישנאו אותך!

עכשיו

איך את/ה מרגיש/ה?

שטוף שנאה?

כן! המשך בתרגיל השנאה הזה אימתי שהפאמאפלה נטשה את הג'אוּב שלך.

התגלות #34

השנאה מלאת סתירות ולעיתים אף משעשעת. כל ניסיון לבאר את השנאה רק יוביל לעוד בלבול וצחוק. היה/היי מנוּע מ(חדווה) ככל שכן, באשר הבהירות היא אור מסמא מלא ב"הו-פאם!". והיה/היי ג'וּב-שמח/ה שהינך מתבוסס/ת בסחי חוסר הבהירות ואי-הוודאות, המבוך המטונף של השנאה שבו אינך יכול/ה לראות מעבר העננים הירקרקים של הנרגנות. בל תתור/י אחר הבנה ואישור בהתגלויות, רק שנאה.

ייתכן שתשאל/י: אבל הרי אני חוטא/ת, ועדיין תהה/תהי מבולבל/ת לגבי כמה דברים:

מהוא חטא? האין החטא נשאף על ידי השנאה? מדוע שהשנאה תחפוץ בצדיקות? האין הרשע לא נשאף על ידי השנאה? לשוני לשון רֶשע באשר היא מועדת, חסרת הכוונה בידי השנאה. דבר זה נדמה גם רע וגם טוב. אולם איזהו? והאם השנאה אוהבת רע או טוב? ליתר ביטחון, השנאה אינה נותנת סימן באף אחד מאלו.

מתי, בזמן אחרית-ימי השנאה, תתבקע השנאה לכדי מספר עצום, גם אם סופי, של בוריטוס קפואים (ניתנים למקרוגליות): האם יהיו בוריטוס אלה ניתנים למקרוגליות אך ורק בפוטנציאל (ועדיין על מנת להיאכל קפואים), או שמא מיקרוגליות הופכת למקור נוסף לשנאה?

האם ניתן לבצע את יום שבת עצל ומטונף גם ביום ראשון?

הוא אשר מבצע את יום שבת עצל ומטונף גם ביום ראשון, הרי הוא מועמד אפשרי לְבְּצע-רווח!

וכאשר את/ה בהתיישבות החדשה האם הדבר בר ביצוע שוב ושוב בכל אחד מימות השבוע? כמובן!

האם אכילת דייסת שיבולת שועל ודובדבנים הינה צורה של שנאה עצמית? אמצעי לסקסקס את השנאה? ייתכן כי זהו אחד מפולחני ג'וּבים שהיו מנהלים קרבות עם ה"הו-פאם!"?

ייתכן, אולם אין לבלבל בין ג'וּבים לדובדבנים – דבר זה יוביל להפחתת מעלתו של הג'אוּב לכדי זו של מכאניקה.

כיצד עלי לפעול על מנת לאגור את השנאה משכמה ומעלה?

תקוותך היחידה היא שבשעה שאת/ה נתקלת פעמים רבות יותר משהפאם חיה במחזמר, תזכור/תזכרי דייך להישאר בעצל – ביודעך כי השנאה לעולם אינה רחוקה משם.

לגבי אלו המסוכנים במיוחד – החסרים לגמרי את השנאה – למה ולהיכן שנאה זו עוברת – מה יהה עליהם? עם היא עוברת ללא הגבלות – נפטרת – שנאה מבוזבזת הרי היא העברה החמורה ביותר כנגד הפאם – ומכאן ואילך ייקרא שמה "הו-פאם!". זהו החטא האולטימטיבי המוכרז כנגד השנאה – ונתייחס בכך לג'ימבואוב, ונזבל"מם כנאמני ה-"הו-פאם!" שללא תכלית השנאה.

ג'ימבואוב

ג'ימבואוב

התעמקות 002#: מחזותזמר הם האתר בו שוכן הפאם כשהוא בחופשה מן השנאה.

התעמקות 003#: הסקס כמעט יותר טוב מן השנאה – אולם הסקס המשולב עם השנאה הרי שהוא עוגן רב עוצמה אשר יחזק את הלשון המוחלשת.

התעמקות 004#: את/ה רשע/ית כשלשונך מועדת ללא תכלית השנאה.

הגיעה השעה לדבר על סקס ונפש, אף כי בניגוד לדיני הלכתם של נביאי השנאה א' ו-ב'. שהרי ההמונים ואלו שעודם לא נחנכו מהלכים באור וחובה להביאם לכלל חושך ושנאה. לסקסקס את השנאה עשויה להיות אפשרותם היחידה.

התעמקות 032#

השתרע/י עם השנאה. הנח/י לשנאה להזדחל לתוך מיטתך במחרוזות הפרחים הקלועות שלה על סתרי הג'וּבים שלהן. הנח/י לה לכרוך את מחרוזת הפרחים סביב צווארך ולהדק אותה עד שאוויר ה(חדווה) לא יוכל עוד לעבור בעד ריאותיך. הנח/י לשנאה להעניק לך חיים חדשים כשהיא תזין אותך בלימיות ותפוזי הג'וּבים שלה. אכול/אכלי מג'וּבי השנאה ולקוק/לקקי מפטמות הפאמלה. הנח/י לה להגיר על בשרך את מגען המתוק-ספחת של ידיה – השנוא ושאינו השנוא גם יחד – המחדד את עורך לכדי מצע פריחתי של שנאה ועצלות.

גם כשאינך מודע/ת לכך, השנאה שורה סביב לך, לוטפת אותך באחת משלושת ראשי הקלשון או מזינה אותך משדי הפאם. באשר על אדם להיות תמיד מסקסקס את השנאה. זוהי ברית-האמת עם השנאה – ועדיין, אין בלסקסקס את השנאה אלא אשליה. באשר זהו הסקס ששונא אותך וזוהי מלואשנאתו שיוצרת עולם ומלואו של שנאה כך שניתן להשתרע בו. לאמתו של דבר השנאה נולדה מתוך הסקס. ולכן השנאה והעונג בלתי נפרדים הם.

כאשר הינך מסקסקס/ת את השנאה (או כשהסקס שונא אותך): גופך נהייה לקרקע של שנאה קורנת מפריחה של שנאה ופיות של שנאה הרוקדות במיני העמדות של שנאה (בננה בלב ים) במורד עורך. בהתרחש זה, הסקס יולד אותך כשנאה טהורה.

מורין סטייפלטון היא הקדושה השומרת והמנחה את הג'אוּב שלך בתהליך לידת השנאה מתוך הסקס - כשנאה.

מורין סטייפלטון

מורין סטייפלטון

ליונל ריצ'י שומר ומגן על השנאה שתישאר בחתיכה אחת, ומנחה אליך את הסקס בעיתות צורך ו(חדווה). כאשר ניצבים כנגד יריב אשר כולו מלא ב"הופאם!", ליונל יחזק ויגבה את הפאם שבתוכך.

ליונל ריצ'י

ליונל ריצ'י

קני רוג'רס מגיש בוריטוס קפואים והוא השומר על העצל.

קני רוג'רס

קני רוג'רס

אני עם השנאה עכשיו.

אני שונא/ת אותך

לך תזדיין, אתה והשנאה

השנאה מעוניינת שאפשוט את בגדי

השנאה שונאת אותך ואותי (או את את/ה ואני)

אני מלאשנאה

השנאה מעוניינת שאפשוט את בגדיך

השנאה היא קיימת לעד

לא אשכח את השנאה כשם שלעולם לא אשכח שהשנאה מצאה אותי ושמה עצמה בתחום השגחתי המגושמת.

אני ניצב בתוך מי הבאושים של השנאה

אני צריך בוריטו קפוא

אני רוחץ בסחי השנאה

אני נולד בשנאה

אמות בשנאה

אני השנאה

אני בננה בלב ים

השנאה מעוניינת שנהה עירומים כולנו ביערה השחור

אינני יכול להיות לנצח בבושקה, במוקדם או במאוחר יהא עלי למות.

בהתיישבות החדשה הזו, הפצת אחוות השנאה:

משולש ראשי הקלשון של השנאה יתויג מעתה כ-

המתועב האגור:

(מורין סטייפלטון) ברית-האמת הלא-היגיינית העליונה עם שנאת מחרוזת פרחי הג'אוּב הנצחי

(ליונל ריצ'י) החוזה עם השנאה. הסירוב של השנאה. הסקס הטמא של השנאה

(קני רוג'רס) הפרקטיקה המנושלת והפולחן חורש הרע של השנאה

חטאי השנאה (המתעב את הג'אוּב)

  1. שנאה במשורה: לעולם אין לחלוק בשנאה, אלא תמיד לאגור – כפי שהוצהר כבר

  2. שנאה במחילה: לעולם אין לכפר על השנאה. השנאה לעד תשכון בתוכך, ותבוא אליך – לעולם אל תחפש/י את השנאה

  3. אי-סקסוקס השנאה, בשביל צמיחת השנאה: יש לסקסקס את השנאה לעיתים קרובות ככל שניתן (ותהה זו שנאה עצמית או שנאת האחר). כאמור הפולחן חייב להתקיים ולהיות מתועד לפחות מדי שבוע – השם שנטבע לכך הוא שבת עצלה ומטונפת.

  4. אכילת אוכל לא-ג'וּבי: אוכל שאינו מכיל את השנאה, כגון מאכלים רכים – טופו, שזיפים בשלים, ויאם.

  5. יאם

    יאם

  6. השתתפות ב"הופאם!" וב(חדווה): הדבר עלול להתרחש בהשפעת נוכחותו של אחר המלא ב"הופאם!" והמעוניין לגרום ל(חדווה) שכזו בתוכך ועליך – כזו של שנאה.

  7. לחיות באורח נקי: עליך תמיד להתהולל בזוהמה ובמדמנת השנאה, בוסתן השנאה, אימפריית השנאה, או בכר הפרחים של השנאה – בעודך מסקסקס את השנאה.

  8. לעולם אל תמדוד את שנאתך. אין קִצבּה או תעריף שיש לעמוד בהם כשמסקסקים את השנאה – או כששונאים את הסקס. לא לעשות זאת אלא מתוך כוונה מלאה לשנאה זהו חטא גדול כנגד האימפריה. שנא עד בלי די, ללא פרופורציה. זאת לבטח יוציא לפועל את התיעוב החייתי בקרב כל מאמין באשר הוא.

  9. אלו היו לרועץ לקיומה של השנאה: ה"הופאם!" או מילת ה-"L". בכל מחיר הימנע/י – שכן אלו בוודאות יביאוך אל האור. התאבל/י והתלונן/התלונני עד לשֵד השנאה שלך!

  10. הסתודדות עם מילת ה-"L" או עם ה"הופאם!": או עם הללו המשתפכים ממזהמי שנאה שכאלו. על השנאה שלך להיות טהורה.

  11. אישושים הטובים ל"נפש".

  12. "הספרים הקטנים" האלו על מרק עוף בשביל הנפש ואלה שקשורים לזה.

תהיות לגבי השנאה

ערך שנאה נמוך: מה לעשות כאשר השנאה שלך נמוכה, חסרת נחישות וחלשה?

שנאה מבלי דבר שאותו לשנוא? האם אנו ממציאים שנאה יש מאין?

רצון טוב: ההתנגדות לשנאה? מה הוא הסמל שלו? החרב והמגן?

כיצד אנו נאבקים, מלבד סיקסוקס השנאה – האם יש פולחנים נוספים?

כוח משיכת השנאה: האגירה?

תיעוב השנאה: האם זאת כ(לאהוב) את מילת ה-"L"?

דוֹחוּת השנאה: מילת ה-"L", אישושי הלב, כמיהה, אושר, הנאת ה(חדווה), אמת, קבלה, ברית, תמיכה, אינטימיות, ידידותיות, חיבה.

סינדיקט השנאה: ?

אינטלקטואליות ושנאה: ? האם השנאה אינה נלמדת? התחכמות סאדיסטית בלבד? קופסא ריקה של אהבליות?

שנאה מצועפת: הו לא?!

ללטפף את השנאה: עד מתי? למה?

תכונותיה האצילות של השנאה ומעלותיה

הפאם

עצלות

חוסר הגינות

בוריטוס קפואים

הִתרבות טפילית

3 ראשי הקלשון

מאכלים קשים, ובוריטוס קפואים, "טל הר אדום"

טל הר אדום

טל הר אדום

בטונדות, או לבני פחם גדולות כאלה

עפר

טינופת, או טינופת רבת און

אי-נכונות עיקשת

סירוב להביט לאחר בעיניים

לגעת/ ללטפף את הגוּב

חומה, של גדר

העננים הירוקים של הנודניקיות

הצפי בדבר סופה של השנאה?

לקראת סוף חיי השנאה – השחר של שנאה חדשה בקרוב יעלה עלינו – היום המלאשנאה יישרף תחת הפאם(ראה עוד: "גן העדן המשעמם" ו-"העתיד/ ביש הגורל של השנאה") ושנאה תבקע על כל ותברא 1,923,094.34 בוריטוס קפואים קטנים באריזות נפרדות לצריכה ביתית (ניתנים למיקרוגליות). מעגל השנאה היוֹ-יהיה –

אולם – ולזה אשר נקרא גנותו של האור, הוא ייבלע את כל אשר בדרכו. ללא קושי הצפי של השנאה יטרוף ישלפח ויאכל את כל הנראה לעין! רק נאמני השנאה ינצלו והמה נשמעים להישמר לדרכם לבוא יום הדין של השנאה (כדי שיוכלו להמשיך ולשנוא). כה יקרה בשנת 3067 או 2012, ביום קר ומלא חימה. ביום חדש זה יחל עידן חדש – מועשר בגדולות השנאה, ללא חשש שעטנז עם הסקס, עידן חדש זה, "הפנטזמה השמימית", בשבילנו הוא גן השנאה! הדבר הטוב ביותר הוא לשנוא/לסקסקס חזק עכשיו! לעורר חיים לא נקיים של שנאה!

ציטוטים מפורסמים:

"הי, על תרדו על שנאה עצמית. זה לסקסקס את השנאה עם מישהו שאני אוהב!"

וודי אלן

"לעיתים קרובות אנו שונאים דבר אחד ומתעבים דבר אחר, מבלי לגלות את האמת השנואה אפילו לאלים."

מורין סטייפלטון

"שנא/י דברים באופן שבו היית בוחר/ת שישנאו אותם במקום באופן שבו הם שנואים."

קני רוג'רס

"אל תחפש גבוה, השנאה שוכנת בפנים, שכן צלקות שוכנות במסתורי הג'אוּב שלך. חלום לעומק, כי כל חלום הורס את המטרה, ליידי, הוווו ליידי, הוווו פאם."

ליונל ריצ'י

יקום השנאה מתרחב

היקום מורכב מכדור שנאה ענק ודפוסים מסובכים של שנאה אשר דרכם מופיעים כל הנפחים והתדרים. מובן אחד של המילה שנאה הוא הרס! אנחנו ישויות אלקטרו-מגנטיות, שדות כבידה, לעולם איננו מספקים ותמיד מקבלים אותות דרך השנאה, מחשבות הרסניות, אי-תקשורת, אגרופים, ופעולת שנאה. לפיכך אנו משפיעים בהתמדה על דפוסי-פעולת השנאה בתוך ומסביב לנו. כך אנו יוצרים את מציאות השנאה שלנו, כיוון ששנאה הינה פשוט צורה מואטת של הפאם.

זאת ועוד, רבים מאיתנו מייחסים למילה שנאה טעם רע, הנשמע כמחזמר. הוא נתקע ב"זרימה" שלך. הוא מסריח עם הסירחון שלך. הוא מעורר רגש טהור. ברגע שמישהו שונא אותך – זה קל להחזיר את הטובה ולשנוא בחזרה עד כדי פוגענות. נאֶמר כי שנאה עצמית אינה אלא ג'וּב ויכולה לעשות אותך חרש/ת, עילג/ת, ועיוור/ת (?). הבה נהייה כנים ונודה שכמעט כל בני האנוש הסתודדו עם השנאה העצמית מאז גילוי השנאה שלהם בתקופת הילדות. אברי הרבייה הפוגעניים – אכן, הגיעה השעה לדוש בזאת, קורא/ת יקר/ה. אני יודע/ת שאין לך בושה לדבר עליה.

שנאה עצמית לאברי הרבייה הפוגעניים לאט ובעצלנות.

שנאה עצמית הינה דרך מצוינת להכחשה-עצמית כוללת והתעמרות בגוף שלך כביתה העל-טבעי של רוחך השונאת. אם תתרגל שנאה עצמית גופנית בדרך זו אני מתחייב/ת על תחושה גדולה יותר של סיפוק ויישוב הדעת מאשר משמשתמשים בכך כדרך מהירה להיפתר ממתחי השנאה.

לאחר הקדמה קצרה זו לא יפתיע אותך שקוסמי שנאה רבים מייעצים לך להתחיל לתרגל את סיקסוקס אברי הרבייה הפוגעניים עם קסם השנאה והשנאה העצמית.

כמו כן – שותפים עשויים להיענות ולזָמֵן (אל) או (אלה) לתוך אחד מהשותפים, בעוד השותף/שותפה השני/שנייה שומר/ת על צורתו/צורתה האנושית השנואה. זו היא דרך חזקה לשנוא את לשֵד הג'אוּב שבשותפך/שותפתך, דבר שעשוי לפעול לשנאת שני הצדדים. השותף/שותפה שייקח/תיקח על עצמו/עצמה את צורת האל/אלה יתיר לרוחו להיסתם, בעוד השותף/שותפה השני/שנייה מזמן/מזמנת את האל/אלה לתוכו או לתוכה (למותר לציין שיש להסכים מראש על איזה אליל חייתי יהיה זה). פולחנים אלו לא נועדו אלא לשם התפתחות רוחנית; אין משתמשים בהם כדבר שבשגרה למטרה ספציפית בעולם החיצוני, אולם שני השותפים נהנים מהערצת האלוהות החייתית בדרך סקסואלית שנואה.

אל תציב לוח זמנים בשביל יקום השנאה ותעב את מהלכיך לשם הוצאת עולם פנימי שנוא החוצה.

החל באישושי שנאה במילים "אני עושה", "אני אעשה", "אני אהיה", "אני שונא", או "אני צריך", "אני אוגר", "שנאה היא", "שנאה תהיה"…

דוגמאות לאישושי שנאה:

אני מחרחר שנאה

אני אוגר את השנאה

אני לעולם ובשום נסיבות לא אתחלק בשנאה

אני אשנא היום בכל כוחי

אני צריך משהו לשנוא

השנאה תספק בידי דבר מה לשנוא אותו

אני לעולם אשנא

שנאה היא באר ללא תחתית

השנאה תחריב

השנאה היא בננה בלב ים

אני שונא את חיי וחיי אחרים

אני שונא את ה(חדווה)

וכולי

כעת נסה זאת אתה

רווח פוטנציאלי (קורא) יקר:

יש לי אמונה רבה ביכולותיך. הינך רענן וחכם גם יחד!

למעשה, הן מפגינות הבטחה רבה לעתיד רווי גדולות ונצורות של כוחג'וּבעל. אתה מתנה אמיתית לשנאה. כעת פעולותיך ההדדיות ודמיונותיך המחורבנים של שנאה ינתבו אותך מעלה לחיי שנאה ושנאה-נגדית.

להלן מספר צעדים פשוטים להתמיד בשנאה הטבעית שלך.

  1. כיוון שמעקרונותיה הראשיתיים של השנאה הוא: "אנשים ודברים נועדו להישבר", אין זאת כי לשוות בנפשך את אחיך שבור ומדמם אינו אלא הדמיית האפשרות הטהרנית ביותר של השנאה. לאמתו של דבר אינך אלא חוזה בו דרך שלמות השנאה, בדיוק כפי שהשנאה הועידה לו. המשך בכך.

  2. מוטב לפעול בשנאה מאשר לדמיין בשנאה. האם ניסת את גרימת הכאב הזו ואת שבירתו המדממת של אחיך? השימוש בשנאה גופנית לשם מימושה של שלמות השנאה הינו עדיף על הדמיית הפוטנציאל שלה.

  3. אם אינך יכול לשבור את אחיך, שבור את הדברים שלו. הפוך אותם ליצורים מפוררים ומעוררי חלחלה שימלאו את השנאה בגאווה.

  4. לא חשוב מה מי שזה לא יהיה יאמר לך. לעולם אל תתחלק. ה"הופאמ!רים" מנסים לשבות את לבם של שונאים פוטנציאלים מוקדם, ונאחזים בכזבי עקרונות ההתחלקות. על תנקוט בהתחלקות זו. שמור על מה שאתה חפץ בו לעצמך. שמור אף על מה שאינך חפץ בו ביודעך כי יש אפשרות שמישהו אחר עשוי למצוא בזה שימוש ואולי אפילו עונג קטן במה שבשבילך אינו שווה כלום ואינו רצוי. אין חלילה ברצונך להפיץ בטעות את ה(חדווה). אגור הכל. אפילו את השנאה שלך.

  5. כאשר אתה משתמש במחבט המטקות שלך – אל תעשה זאת לשווא – השתהה על כל הבעה של כאב על פרצופו של אחיך. שים לב לצליל שיוצרת המטקה החותכת באוויר והנוחתת אל תוך העור. התענג על נטייתו לעווית מבוהלת כל פעם שאתה מופיע בסביבה. הבנייתה של תגובת-עווית זו באחרים הינה דרך לחוש בכוח שלך בשנאה.

המשך בפעילויות אלו לנצח ואכול את דייסת שיבולת השועל והדובדבנים שלך.

ניתן לך להתנוון רחוק בתוך השנאה.

פעל בשנאה היום – כמו חבטה הגונה של גולף – או ריצה מהירה – או היכנס אל תוך כור השנאה – כגון לשכת הנדמה-לי – רווה את נקטר השנאה – רעלן הבירה PBR – והתמוגג על יום מלא שנאה זה – התקיים במתחם השנאה – היום!

בירה Pabst Blue Ribbon

בירה Pabst Blue Ribbon

לדוגמה:

לשם ארוחת בוקר שהינה מלאת השנאה ביותר אכול:

  1. גלילות פיצה

  2. מארזי ארוחות בוקר

  3. מארזי ארוחת בוקר

    מארזי ארוחת בוקר

  4. בוריטוס קפואים

  5. דייסת שיבולת שועל ודובדבנים

אמנם באפשרותך לקחת הפסקות מעבודת השנאה: להיות בשנאה עצלנית ולמען שנאה עצמית על אברי הרוויה הפוגעניים – אבל זה הדבר האמיתי!

שנא את המעשייה הזו

ה(ג'ימבואוב) והפאם היו לפנים מנהיגיה האקראיים ונוטי החסד של "אחוות פיוס עצמאית וולונטרית לתשדורת הדדית" (אחוות פעולה). השכם בבוקר היה (ג'ימבואוב), האלכוהוליסט המתאושש ועם זאת האוהב (משום שלפנים ידע שנאה באופן אינטימי), עורך מפגשים מרחיבי לב ומקרבי לבבות (מפיץ את פסטיבלי האהבה) בכנסיית האחווה שלו, ואפילו הפאם נפל בקסמן המתעתע של דרשותיו בדבר "הדברים הטובים והאוהבים ביותר שיש לחיים להציע בשם האהבה", כמו טאי-צ'י, תרגילי נשימות עמוקות, נפנופי נום-צ'קו, וגילוף דגי סמטוכה לטבעות בצורת לב.

(המשך יבוא..)

כיתובי תמונה:

אלפרד לואוסון (Lawson): כפי הנראה, הכוונה היא לאלפרד וויליאם לואוסון (1869 – 1954) – שחקן כדור בסיס מקצועי, מוציא לאור ולימים ממציא מטוס הנוסעים. אולם יש להניח כי אזכורו במניפסט מתייחסת בעיקר לחיבוריו ההגותיים השונים סביב סוגיות מטאפיזיות מופרכות יותר או פחות, אותם איגד למשנה תיאורטית לה טבע את המונח "לואוסונומיה" (Lawsonomy), ומאוחר יותר אף הרכיב ממנה את "הדת הלואוסונית" (Lawsonian religion). עיקרי המשנה הלואוסונית קושרים בין צמחונות, רעיונות אזוטריים בתחום הפיזיקה המודרנית (אותם השווה לגילוי תורת היחסות של איינשטיין), הבטחת שיטות להארכת תוחלת החיים עד מאתיים שנה, ותיאוריה כלכלית אשר דורשת לבטל את מוסד הבנק הפרטי ולהניח את כל משאבי האשראי בידיה של המדינה. בשנות השפל הכלכלי הגדול בתחילת שנות השלושים בארה"ב סחף אחריו עשרות אלפי נאמנים, בעיקר באזור המערב-התיכון, ומספר מוסדות צנועים שעדיין מלמדים את יסודות הלואוסונומיה עדיין פועלים בוויסקונסין ובקנזס.

ג'ימבואוב (Jimbove): חיפוש בגוגל תחת השם ג'ים בואוב (Bove) לא הוביל אותי לתוצאות שנראו רלוונטיות, אולם בקישור מסוים הופיעו תמונותיו של איש זה. ייתכן שאין לו שום קשר לאזכור במניפסט זה, לדוגמה בפסקה תחת הכותר שנא את המעשייה הזו: "השכם בבוקר היה (ג'ימבואוב), האלכוהוליסט המתאושש ועם זאת האוהב (משום שלפנים ידע שנאה באופן אינטימי), עורך מפגשים מרחיבי לב ומקרבי לבבות (מפיץ את פסטיבלי האהבה) בכנסיית האחווה שלו, ואפילו הפאם נפל בקסמן המתעתע של דרשותיו בדבר "הדברים הטובים והאוהבים ביותר שיש לחיים להציע בשם האהבה".

מורין סטייפלטון (Stapleton, 1925 – 2006): שחקנית קולנוע ותיאטרון אמריקאית. תפקידה הידוע ביותר, כנראה, ייזכר מ"שדה תעופה" (Airport, 1970) – סרט שזכה למעמד פולחן בקרב קהלים מסוימים, ושנחשב לאחד המבשרים של עידן שוברי הקופות וסוגת סרטי האסונות, על טרוריסט חולה נפש המשתלט על מטוס בואינג 707 במטרה לפוצצו באוויר בעוד שדה התעופה בו המטוס אמור לנחות מצוי בסופת שלגים קשה. סטייפלטון הייתה מועמדת לאוסקר על תפקידה בסרט כאשתו של הטרוריסט. לא ברור למה היא מאוזכרת במניפסט, אולם תאריך פטירתה חודשים אחדים לפני כתיבת המניפסט, עשוי להתקשר לתיאורה כ-"הקדושה הפטרונית של הג'אוּב" וכולי.

ליונל ריצ'י (Richie, נולד 1949): לא נראה לי שצריך לפרט. אביה המאמץ של ניקול ריצ'י. אם בכל זאת מתעקשים: http://www.youtube.com/watch?v=v5ruDqdZn_s

קני רוג'רס (Rogers, נולד 1938): אותו כנ"ל. עילוי בסוגת הקאנטרי השמוזי במיוחד. בבקשה:

http://www.youtube.com/watch?v=Tj_NjLBPotQ

יאם: ירק ממשפחת הדיוסקוריסיאה (Dioscoreaceae) המשמש למאכל במערב אפריקה ובחלקים מסוימים באסיה ובאמריקה הלטינית. בעל קליפה קשה המתרככת בחימום, ותוכן רך יותר. יכול להגיע לגודל של עד 2 מטר וחצי, ולמשקל 70 קילו.

טל הר (Mountain Dew): מותג משקאות קלים מוגזים מבית פפסיקו, המופץ מאז שנות הארבעים של המאה הקודמת. לפי סקר שנערך ב-2007, המותג ממוקם רביעי במדד המשקאות המוגזים הנמכרים ביותר בארה"ב, אחרי קוקה קולה, פפסי קולה ודיאט קולה, בסדר הזה. המוצר הספציפי שמוזכר במניפסט "טל הר אדום", היה המוצר המקורי בסדרה, אם כי ייצורו נפסק ב-1988. באמצע שנות התשעים פרחה בתיכוני ארצות הברית אגדה אורבאנית בנוגע למשקה כי צריכתו מכווצת את האשכים, או את הפין, או גורמת לספירת זרע נמוכה, עקב צבע המאכל Yello 5 (טרטרזין) בו משתמשים בייצור המשקה. האגדה הוכחה כלא נכונה ובלתי מבוססת.

בירה PBR (Pabst Blue Ribbon): מותג בירה אמריקאי המיוצר לפחות מאז שנות ה-80 של המאה ה-19. זכתה לפופולאריות רבה בשנות ה-70 של המאה הקודמת, במיוחד בקרב צרכנים המזוהים עם המעמדות העובדים באמריקה. לאחר מכן המכירות צנחו בקיצוניות, אולם לאחרונה היא זוכה לתחייה מחודשת המקושרת לכך שהמותג אומץ על ידי תת-תרבות ההיפסטרים העכשווית בקרב צעירי אמריקה, כנראה בגלל הילת הרטרו "הפועלית" המזוהה עם הבירה. המותג מוזכר ב"קטיפה כחולה" של דיוויד לינץ' (1986), כשהרוצח הסאדיסט פראנק בות' (דניס הופר) נזעם שאשר מציעים לו בבר בו הוא יושב הייניקן במקום PBR, וצורח: "הייניקן?! שיזדיין החרא הזה! פאבסט בלו ריבון!"

מארזי ארוחות בוקר (במקור: Lunchables): מותג אמריקאי של מארזי ארוחת בוקר לילדים לבית הספר של תאגיד Kraft Foods. המוצר הבסיסי מכיל קרקרים, פיסות נקניק ופיסות גבינה צהובה, ארוזים בתאים נפרדים באריזת פלסטיק, אשר מהם ניתן להרכיב קומבינציות שונות לפי העדפה אישית. יצא לי לנסות את זה. לגבינה יש טעם של אבקה. הנקניק הוא כמו המקבילה הבשרית לסוכרזית.

נתונים באדיבות וויקיפדיה.



מניפסט ביגבאיב

25 באפר', 2010 | מאת מערכת מארב | קטגוריה: כללי, מניפסטים, שוטף


מרחב ישורון: מניפסט ביגבאיב
מתוך מדריך לנגיעה בשם עצם

עכשיו בוא תסביר לי משהו, למה אתה חושב שאם יצא לך פוק אני כבר חייב להצדיע?! בינך לבין עצמך הרי גם אתה יודע שאין פה שום דבר. לפחות תהייה ישר עם עצמך. לך תעבוד. תכתוב שיר חדש.
תבין דבר פשוט, אם יש משהו שאני לא מוכן לסבול זה שירמו אותי. אם מישהו דוחף לי חרא מתחת לאף ואומר לי שזאת אמנות, אז אני פשוט מוכן להרוג אותו. מה אתה חושב, אני בכלל אוהב בני אדם, אני אחד האנשים הכי רכים שאני מכיר. אז אני מבין שלפעמים חייבים לחרבן, אבל תעשה את זה בצד.
תראה, תבין דבר פשוט, אם כבר אתה חייב ליצור, אז לפחות אל תעשה חרא. כי חרא יש לנו בשפע – מספיק בשביל להאכיל את כל האנושות. אם אתה לא מסוגל לקחת אחריות על מה שיוצא לך מהפה, אז שתוק! אחרת אתה בעצמך חרא! זה נוח – מרוויחים מזה י?פי. אנשים בלי עיניים קונים חרא מאמנים שאין להם לא שכל, לא לב ולא שום דבר. רק לשון ללקק את התחת למומחים, שיכתבו עליהם. אחר-כך באים כל מני אינטליגנטים, רואים באמצע הגלריה ערמה של חרא טהור. ישר הם רצים לראות מה כתוב על הקיר. שם כבר מסבירים להם למה זאת יצירת מופת ומזה הם מתחרבנים על המקום.
תבין דבר פשוט. אתה לא חייב להיות חרא. אף אחד לא נולד חרא. אבל אם אתה מבין מה הולך ובכול זאת בא לך להצטרף, כי הבנת שגם אתה יכול ללכלך לא פחות טוב מאחרים, אז אתה כמו כולם, לא הרבה יותר גרוע מסתם חתיכת חרא. וזהו. אני לא אומר לך לרעוב ללחם, להיפך, אם אתה רעב ללחם, אז אתה פשוט אידיוט. אתה חייב להתפרנס – תתפרנס, אבל תבין דבר פשוט: פרנסה זה לא עבודה! הנה הרמב"ם למשל… זו דוגמא! אז מה אתה רוצה שאני אביא לך את נניט? בכל זאת הרמב"ם זה יותר…

מלון "קורדובה" בקורדובה. העיר בה כתב הרמב"מ

מלון "קורדובה" בקורדובה. העיר בה כתב הרמב"מ

ימים שלמים הרמב"ם יושב וקרא וכתב וחי על חשבון אחיו. כשאח שלו מת, הוא היה כבר מספיק ידוע בשביל שפרנסי הקהילה יציעו לו לחיות על חשבונם. אבל הוא לא היה פראייר, הוא ידע שהוא מתעסק עם חומר נפץ ושאם הוא יצטרך לתת דין וחשבון למישהו זה הסוף שלו. לא הייתה לו ברירה והוא התחיל להתפרנס. ביום הוא היה מרפא חולים ובערב מורה נבוכים. זאת חתיכת עבודה, לא תגיד חרא.

תבין דבר פשוט, בעולם אידיאלי היית מתפרנס ממה שאתה אוהב לעשות, אבל אנחנו עוד לא חיים בעולם אידיאלי. עכשיו תקשיב טוב: אין דבר כזה, כל דבר, ברגע שהוא נוגע בכסף, הופך אוטומטית לחרא. ככה זה, בלי יוצא מהכלל. למה? לא יודע, עובדה. אם מישהו יצליח לפרק את התהליך באופן מדעי זה פרס נובל.

תבין דבר פשוט, כסף זה לא חרא, זה אמצעי. חוץ מזה הוא נייר יפה, אבל אם הוא הופך למטרה הדברים מפסיקים להיות הם עצמם והופכים לערכים כלכליים. מה אתה חושב, אנשים לא כאלה גרועים, אף אחד לא קם בבוקר ומחליט: מהיום אני מתחיל לחרבן. אבל בכל זאת, ברגע שאמנים נוגעים בכסף יוצא לך חרא. הם מתחילים לייצר בסדרות ולמכור את החרא שלהם לפי משקל והם מתחילים לגלות בחרא איכויות פנטסטיות, אבל לי יש אף, אני מריח ולא קונה!

אם פתאום יתחילו לעשות פה אמנות שמימית שסוגדת ליופי הנשגב, אז אני אחזור לחרא ואטען שהוא נפלא, שהוא אנרגיה מעולה ודלק העתיד. ככה אני, זו תכונה טבעית שלי. תבין דבר פשוט, זו גם הבעיה שלי עם השמאל בארץ, בגדול אני מסכים כמעט עם כל מה שהם אומרים אבל תסתכל עליהם, איך אני יכול להיות עם אידיוטים כאלה. המקום שלי זה בית מלון בווינה.

איך פתח ביגבאיב בקריירה של דמות ספרותית

בגיל שלושים וחמש הבין ביגבאיב שהעולם הזה גמור. הוא מכר את חלקו בעסק ונסגר בבית. שם ליד השוק, ישב וחשב, התהלך בחצר והמתין. בהתחלה הוא לא יצא אפילו בשביל סיגריות, כל כך הוא נעלב ממה שראה שם – "לא יותר טובים מבהמות בגן חיות". המפעל הסמוך ליצור נקניקים עבד שעות נוספות וריח כבד של נקניק עמד בחצר. ביגבאיב שהיה אדם בלתי שביר, התעורר כל יום בצהריים ובפיו השאלה: אבל למה הן מסכימות הבהמות, איך זה שהן לא קופצות מהגן חיות. הוא באמת לא היה מסוגל להבין את זה.

ערב אחד, משב תוקפני במיוחד בריח נקניק בא בנחיריו של ביגבאיב והוא הבין; הנקניק כולו קמח ואבקת עצמות, ציפורנים גרוסות, שיירי שומן, מקסימום כמה טיפות דם, אבל בשר ממש – את זה אין בו וככה עושים נקניקם מבני אדם. בו במקום הוא חדל לחיות את חיו הארציים ופתח בקריירה של דמות ספרותית. ביגבאיב לא יצר דמות בדיונית, אלא הפך את עצמו לדמות. מרגע זה כל דבר שעשה, אמר או חשב היה חלק מהביוגרפיה המתהווה של אחרון המשוררים.

בעולם שכולו פקידים-זונות ואמנים-פוליטיקאים, הוא סלסל עשן מנחיריו והרהר. ככה הפך את עצמו לנושא היחיד שאפשר לכתוב עליו בלי בוז גמור, ומה שנישאר זה לתעד את קורות המפעל שלו. שירה כזו מתרחקת ממטאפורות כמו ממחלת נפש. הדו-משמעות שמקסימה משוררים, יפה בעיניה כמו מוגלה. כשהעולם מתברדק לאינסוף ואף אחד לא מתחייב על שום דבר, שירה צריכה קול ברור, כשהשפה מתבלבלת מרוב תחבולות, הפשוט הוא היפה. בעצם העולם נחלק לשניים – שירה היא כל פעולה יוצרת, כל דבר אחר הוא התנקנקות – תחבולות וקומבינות לעשיית כסף, בקיצור: עסקי אוויר!

ביגבאיב לא צמצם את העולם, הוא רק ארגן אותו אחרת. מתמטיקה למשל גם היא שירה, המדע, אם הוא פועל כדי ליצור פלאים הוא שירה טהורה. דון קיחוטה הוא שירה. גשר בנוי כהלכה, רגליים יפות של נערה – שירה.

[שירה היא צורה לוגית שמארגנת את החומר כדי להפיק ממנו את המקסימום. ההפרדה בין הרוח לחומר חוללה בתרבות המערב סכיזופרניה. בסוגיה הזו הכריע ביגבאיב ללא היסוס: בעולם יש רק חומר. מכאן שגם מילים הן חומר. למעשה המילים הן חומר במצב הצבירה הכי רדיקלי שלו, זה המצב ממנו נבראים עולמות, אימפריות קורסות ונולדות מהפכות. (באין רוח, מושג החומר משתנה וזוכה בכמה מהמאפיינים שיוחסו לרוח. דרגת הממשות של המילים, הרגשות והרעיונות עולה.) מכאן כוחה של השירה לשנות את העולם. העדיפות של השירה על כל תחום אחר היא בזה שממהותה היא לא יכולה להפוך לחלק ממעגל הסחורות וכך שומרת על הערך הסגולי שלה. בעולם של תחליפים שנמכרים באשראי וניירות שנסחרים כאילו יש בהם ערך, היא הישות הממשית היחידה.]

האנושות המתנקנקת עדיין יכולה לחיות אחרת, אבל היחיד שעוד זוכר את זה הוא המשורר. הוא ניסה להסביר להם את זה, אבל הם היו עסוקים בשלהם.

במבוך המסוכן שבחוץ המשיכו כל סוגי הבהמות להתרוצץ בתפזורת, מסדרים זה את זה, דופקים ונדפקים. היו פה ושם גם אחרים. מידי פעם היה נכנס איזה פרצוף מבולבל לטעום משהו, להחליף כמה מילים, להתוודות. ביגבאיב לא אטם בקרשים את לוח ליבו, הקשיב יפה, נתן עצה, לא גרש אף אחד גם אם נתקע שעות.

למבקרים בחצרו, הוא לא נראה כאדם מבריק שיצא מדעתו, אלא כאי של שפיות בים הטמטום.
בכוח האמונה נחלץ ביגבאיב מנהר הסחורות וכך הצליח להשקיף עליו מבחוץ, הוא ראה שכולם שקועים בכסף ורק לפעמים איזו יד של טובע מציצה מהזוהמה, אבל גם היא עוד מחזיקה באיזה שטר מרופט. נו, לאלה כבר אי אפשר לעזור. אבל עוד יבואו אחרים, חדשים, הם יבואו, בטח שיבואו, אין לנו אלא להמתין. בינתיים ישב להעתיק לשפה עכשווית את החוכמה שמצא בספרים הישנים.

רק שאלה אחת נשארה פתוחה: אני כותב מכתב לבן אדם בעתיד, אני שואל האם רשמתי נכון את הכתובת על המעטפה.

————

מרחב ישורון מקריא את השיר: "להגר מן השפה אל הקיבוץ"




Television Deliveres People | Richard Serra

25 באפר', 2010 | מאת מערכת מארב | קטגוריה: כללי, מניפסטים, שוטף

ריצ'ארד סרה משליך עופרת. 199

ריצ'ארד סרה. 1969

הסרטים ועבודות הוודיאיו של סרה אינם ידועים כמעט ביחס לעבודות הפיסול שלו. סרה יצר כ-9 סרטי 16 מ"מ ו-4 עבודות ווידיאו, רובם בין השנים 1974-1969. לעבודה יש מקום של כבוד בדור הראשון של אמנות הווידיאו, והיא גם מתוחכמת ביחס להרבה מעבודות האמנות האקטיביסטיות-ביקורתיות שנעשו בשנות ה-60 והתחלת שנות ה-70. (ואנו איננו קושרים בדרך כלל, את סרה עם אקטיביזם פוליטי). כמו כן, היא גם יוצאת דופן בין הסרטים והווידיאוים שסרה יצר, שרובם עוסקים בחקירת המדיומים של הקולנוע והווידיאו, או בדוקומנטציה של פעולתו כפסל פוסט- מינימאלסטי.

הטענה הבסיסית שהווידיאו של סרה מעלה היא, שהטלוויזיה איננה משדרת תוכניות לאנשים, אלא שהמטרה האמיתית של הטלוויזיה המסחרית היא לאסוף אליה קהל כדי למכור ו"לשדר" את הקהל למפרסמים. טענה ביקורתית חשובה זו, חוץ ממחקרים ביקורתיים מאוחרים של אסכולת פרנקפורט, אחרי מלחמת העולם השנייה, הופיעה בביקורות אקדמיות על הטלוויזיה, רק בסוף שנות ה-70.

הווידיאו של סרה גם דן בתפקיד של הטלוויזיה כמוסד תעמולתי השומר על הסטאטוס קוו החברתי, וכטכנולוגיה שמפיצה ומעודדת את האידיאולוגיה הקפיטליסטית-צרכנית. ההצהרה ש"יש קונפליקט טבוע בין: מסחר, אינפורמציה ובידור" עודנה רלוונטית מתמיד, בייחוד בעידן האינטרנט, הטלפון הנייד ושאר טכנולוגיות קומוניקציה עכשוויות.




מניפסט כדאי לאישה לסרב ללכת ל"מקומות העבודה"

24 באפר', 2010 | מאת מערכת מארב | קטגוריה: כללי, מניפסטים, שוטף

מניפסט כדאי לאישה לסרב ללכת ל"מקומות העבודה"
מאת: רקפת וינר עומר

האישה מנוסחת בתרבות כזו שחסר לה,למרות שלא חסר לה דבר.
כל עוד היא מנוסחת כך, הגבר תמיד יהיה חייב לה את מה שכביכול לו יש.

כאן קריאה לאישה לסרב ללכת לעבודה.

רקפת ווינר עומר

רקפת ווינר עומר

הפוליטי:

באופן ציבורי מניפסט זה מגלה חוסר אחריות כלפי מי שאחרת ממני,
ושאין לה את הפריבילגיה לסבול באותו אופן בו אני סובלת.

המניפסט פונה למי שהיא כמוני: נראית בדיוק כמוני, סובלת מדכדוך ,שייכת
למעמד הבינוני, ונתונה לשליטה על ידי הימצאותה בתרבות .

היא גם נמצאת במערכת יחסים עם גבר:
נשואה או חיה עם גבר, מקיימת יחסי מין או מאוהבת בגבר, קורה שהיא נתקלת
במבטו של גבר.

רקפת ווינר עומר

רקפת ווינר עומר

האהוב:

יחסים בתוך התרבות מכוונים את האישה להתאים את גופה ולהפוך את עצמה
באופן שלא מדברים בו לשפחת מין.

מעשית, הרבה נשים נהנות להיחדר על ידי איבר מין והן מאושרות לרגע תוך כדי
זה שהן מתאימות את עצמן ומדחיקות את חוסר ההתאמה המובנה בין המינים.

לכאורה יש אפשרויות רבות : אישה יכולה להיחדר על ידי גבר שאבר מינו
רפוי בדרכים אחרות, כך פרק הזמן יוגדר על ידיה ולא על ידי הזקפה. היא
יכולה להחדיר לפתח הישבן שבגבר מעדר חלוד שיניים ולגעת בגבר על כל שטח
פני העור של גופו בדרכים שלא מביאות לחדירה.

אך האישה הופכת את עצמה למספקת צרכיו המדומיינים של מישהו והאהבה
מוגדרת לפי הזקפה ונערכת בהתאמה אליה. אפילו אם הגבר לא רוצה כלל באשה.

האישה נדרשת על ידי חוסר ההתאמה הזה המובנה בתרבות, לספק בתוך מערכת היחסים
האינטימית עם אהובה, בן זוגה, הפרטנר המיני שלה והגבר שלא רצה בה
שירותי מין.

רקפת ווינר עומר

רקפת ווינר עומר

כסף:

על שירותים אלו הגבר צריך לשלם בכסף.

שמחה:

נדמה לי שאפשר לומר כי מצבנו הכלכלי, החוקי והפוליטי השתפר באופן דרסטי.
נדמה לי שאפשר גם לומר כי מצבנו הנפשי הורע.

רקפת ווינר עומר

רקפת ווינר עומר

הכדאי:

במדינות בהן התפתחה טכנולוגיה שהופכת את כוח העבודה הביתי לבלתי נחוץ
להישרדות, התחזקו תנועות שחרור נשים שלחמו בין היתר על זכותן של נשים
שכבר לא נחוצות בבית לעבוד ולהתפרנס.

למעשה, כוח העבודה הזה שהפך מיותר יכול היה להתפנות ללימוד, ולהולכת
שינוי חברתי, פוליטי, מיני ותרבותי. למשל שינוי שיצור דרכי השפעה מרכזיות
בחברה שלא נקבעות בממדים של כסף, טכנולוגיה או כוח צבאי. שינוי שהיה
הופך על פניו את הגדרת המינים בתרבות, את יחסי הכוחות באינטימיות ובשפה
או את הסוואת הקשר בן מין לכסף.
אבל זה לא היה משרת את האינטרסים של הגברים במעמד הבינוני.

הפמיניזם הפך כדאי לגברים ואיפשר להפנות את כוח העבודה שהתפנה ל"מקומות
עבודה", להגדיל את רמת ההכנסה של המשק הביתי, דבר שבעיקר גברים יוכלו
לנצל וליהנות ממנו, "לעייף" את הנשים בעבודות מתישות שלא יכולות להביא
לידי ביטוי את כישוריהן וכשרונותיהן ולהרוויח פחות על שעת עבודה באופן
דרסטי כדי שיאלצו להישאר תלויות כלכלית בגברים.

נשים החיות עם גברים ממילא תלויות בגברים במידה ניכרת וממילא מספקות
שירותי מין, לכן הן לא צריכות ללכת ל"מקומות עבודה".
הן צריכות להישאר פנויות בשעות בהן היו אמורות ללכת לשם ולהקדיש את הזמן
הזה לצבירת כוח . נשים צריכות להיות פנויות ולעסוק באמנות!

אין הכוונה לזה שנשים תדחקנה יותר את צורכיהן ותתאמנה עצמן יותר מבחינה
מינית תמורת החופש שלהן אלא ההפך. יש להכיר בכך שבאופן מובנה, בתוך
התרבות הנאתה המינית העמוקה ביותר של האישה (אליה יש לשאוף!) משאירה תמיד
עודף בו היא הופכת למספקת שירותי מין. לפי הגדרת המינים בתרבות (לגבר
"יש" !לאישה "חסר"! ), לפי הכלכלה המינית שתוארה לעיל ולפי מצבן הכללי של
נשים לעומת מצבם של גברים, כל גבר תמיד חייב לכל אישה ולכן, מוסרית,
הגבר צריך לעבוד יותר ולשלם לאישה בלי שהיא תצטרך לעשות שום דבר נוסף
מלבד להיות אישה.

פרקטית, כל יחסים בין גבר לאישה בתרבות הופכים באופן מובנה את האישה
לזונה תחת מסווה של שיוויון ושיתוף.
מתוך האפשרויות העומדות בפני האישה האפשרויות הכדאיות לה הן או סירוב
ליחסים עם גברים (דבר שהוא בלתי אפשרי גם עבור מי שנמנעת מכל מגע עם
גבר!), או סירוב לכל תנאי חיים אחרים שהם פחותים מתנאי חייה של זונת
צמרת תוך ניצול הטיעונים האלה לטובתה.

כל זה יגדיל כמובן את תלות האישה בגבר ,משום שהגבר הוא זה שיקבע באופן
רשמי מי היא.
לכן הסדר כזה הוא הדרך היחידה לאותנטיות ביחסים בין המינים.

לכן הסדר כזה הוא הדרך היחידה לאהבה בין המינים והוא הכרחי גם במחיר של
ניתוחים וטיפולים מיותרים ברגליים התחתונות ובעצמות הרגליים התחתונות
שגברים יעברו בעידודן של נשים תוך שהן מנסות לא להסגיר את הסכנה הפואטית
בה הן נמצאות.



המניפסט הקומוניסטי

8 באפר', 2010 | מאת מערכת מארב | קטגוריה: כללי, מניפסטים, שוטף

אנגלס כתב את הטיוטות ראשונות של הטקסט, לאחר מכן, מרקס עבד עליו והוא פורסם לראשונה בלונדון בגרמנית. ללא ספק, זהו המניפסט בעל ההשפעה הגדולה והרחבה ביותר בהיסטוריה.

המניפסט הקומוניסטי

פרולטרים של כל הארצות התאחדו !

נתפרסם בפברואר 1848

לונדון – נדפס בלשכה של "חברת ההשכלה לפועלים"

קרל מרקס ופרידריך אנגלס

קרל מרקס ופרידריך אנגלס

רוח בלהות מהלכת על פני אירופה – רוח הבלהות של הקומוניזם. כל המעצמות של אירופה הישנה חברו יחדיו למלחמת-מצווה עד חורמה ברוח הבלהות הזאת – האפיפיור והצאר, מטרניך וגיזו, רדיקאלים צרפתים ושוטרים גרמנים.

אי מפלגת אופוזיציה אשר מתנגדיה השליטים לא הלעיזו עליה כי קומוניסטית היא; אי מפלגת-אופוזיציה שלא חזרה והטיחה את אשמת הקלון של הקומוניזם באנשי-אופוזיציה מתקדמים ממנה או במתנגדיה הריאקציוניים?

שני דברים משתמעים מעובדה זו:

כל מעצמות-אירופה כבר רואות את הקומוניזם בחזקת מעצמה.

כבר הגיעה השעה שהקומוניסטים יגוללו קבל העולם כולו את אורח-השקפותיהם, מטרותיהם, מגמותיהם, וכנגד סיפורי-הבדים על רוח-הבלהות של הקומוניזם יעמידו מניפסט של המפלגה עצמה.

לתכלית זו התכנסו בלונדון קומוניסטים בני לאומים שונים והעלו על הכתב את המניפסט הבא, אשר יפורסם באנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, פלמית ודנית.

.I בורגנים ופרולטרים

דברי-ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימים של מלחמת מעמדות.

בן-חורין ועבד, פאטריצי ופלבאי, בארון וצמית, אומן ושוליה, בקיצור מדכאים ומדוכאים ניצבו זה מול זה בניגוד מתמיד, ניהלו מאבק בלתי פוסק, עתים נסתר, עתים גלוי, מאבק שנסתיים כל פעם בשינוי המהפכני של כל החברה כולה או בשקיעתם המשותפת של כל המעמדות הנאבקים.

בתקופות קודמות של ההיסטוריה מוצאים אנו כמעט בכל מקום התפלגות גמורה של החברה למעמדות שונים, דירוג רבגוני של עמדות חברתיות. ברומה העתיקה מוצאים אנו פטריצים, אבירים, פלבאים, עבדים; בימי-הביניים – אדונים, פאודלים, ואסאלים, אומנים, שוליות, צמיתים, ונוסף על כך שוב דירוגים מיוחדים כמעט בכל אחד מן המעמדות האלה.

החברה הבורגנית המודרנית, אשר קמה ונהייתה מתוך שקיעתה של החברה הפאודלית, לא ביטלה את הניגודים המעמדיים. היא אך העלתה מעמדות חדשים, תנאי דיכוי חדשים, צורות מאבק חדשות, במקום הישנים.

אולם תקופתנו, תקופתה של הבורגנות, מצטיינת בכך שעשתה את ניגודי המעמדות פשוטים יותר. החברה כולה מתפלגת והולכת לשני מחנות-אויבים  גדולים, לשני מעמדות גדולים, הניצבים במשרים זב כנגד זה: בורגנות ופרולטריון.

מקרב הצמיתים של ימי-הביניים באו תושבי-הפרברים של הערים הראשונות; מתוך תושבי-פרברים אלה התפתחו יסודותיה הראשונים של הבורגנות.

גילוי אמריקה והקפת אפריקה בדרכי-ים יצאו כר-פעולה חדש לבורגנות העולה. ישובה של אמריקה, הקולוניות, סחר-חליפין עם השוק של הודו המזרחית ושל סין, אמצעי-החליפין והסחורות בכלל, נתנו  למסחר, לספנות, לתעשייה תנופה שלא נודעה כמותה, ומתוך כך חוללו התפתחות מהירה של היסוד המהפכני אשר בקרב החברה הפיאודלית המתפוררת.

השיטה הפאודלית או שיטת הגילדות בייצור התעשייתי, לא היה בה עוד כדי לספק את הביקוש המתרבה עפ התהוות השווקים החדשים.

המאנופקטורה ירשה את מקומה. מעמד הביניים התעשייתי דחק את רגליהם של אומני-הגילדות, חלוקת-העבודה בין הקורפראציות השונות נתבטלה מפני חלוקת-העבודה בכל בית מלאכה נפרד.

אף השווקים המשיכו להתרחב בלי הרף. בלי הרף גדל הביקוש. גם המאנופקטורה לא היה בה עוד. עתה חוללו הקיטור והמכונה מהפכה בייצור התעשייתי. במקום המאנופרטורה באה התעשייה הגדולה המודרנית, במקום מעמד הביניים התעשייתי באו המיליונרים התעשייתיים, ראשיהם של צבאות תעשייה שלמים, הבורגנים המודרניים.

התעשייה הגדולה כוננה את השוק העולמי, אשר גילוי אמריקה הכשיר עבורו את הקרקע. השוק העולמי הביא לידי התפתחות שלא-תשוער של המסחר, הספנות והתחבורה היבשתית. זו השפיעה השפעה חוזרת על התרחבות  התעשייה. וככל שנתרחבו התעשייה, המסחר, הספנות, מסילות-הברזל, כן התפתחה הבורגנות, הרבתה את הונה, תחקה לקרן זווית, את על המעמדות שנשתיירו מימי הביניים.

רואים אנו אפוא כי הבורגנות המודרנית עצמה היא פרי של תהליך-התפתחות ממושך, של שורות תמורות באופן-הייצור-והחליפין.

כל אחד משלבי-ההתפתחות הללו של הבורגנות נתלוותה לו התקדמות פוליטית מתאימה. מעמד מדוכא בשלטון האדונים הפאודלים; התאגדות מזוינת ובעלת שלטון עצמי בקומונה; כאן רפובליקה עירונית בלתי-תלויה, שם מעמד שלישי חייב-מסים בתקופת המונרכיה; אחר-כך, בתקופת המאמופקטורה, משקל-שכנגד לאצולה במונרכיה של בעלי-יוחסין או במונרכיה האבסולוטית, וייסוד-מוסד למונרכיות הגדולות בכללן – לבסוף, משנתהוו התעשייה הגדולה והשוק העולמי, כבשה לעצמה הבורגנות את השלטון הפוליטי הגמור במדינה הנציגותית המודרנית. ממשל-המדינה המודרני אינו אלא ועד-פועל המנהל את העניינים המשותפים לכלל המעמד הבורגני.

הבורגנות מלאה בהיסטוריה תפקיד מהפכני היותר.

הבורגנות, בכל מקום בו הגיעה לשלטון, הרסה את כל היחסים הפאודלים, הפאטריאוכליים, האידליים. היא שניתקה בלי-רחם את כל הקשרים הפאודאליים הרבגוניים, שקשרו את האדם לאדוניו הטבעיים, ולא הותירה שום קשר בין איש לרעהו זולת האינטרס העירום, זולת "תשלום-המזומנים" חסר הרגש. את חרדת-הקודש של דביקות-המסתורין, של התלהבות האבירית, של העצבות הקרתנית, טיבעה במים הקרים של החשבון האנוכי. את הכבוד האישי המירה בערך-חליפין, במקום החירויות המרובות לאין שיעור, הכתובות-וחתומות, שנקנו כדין, כוננה את החירות האח ויחידה, חירות-המסחר, נטולת המצפון. בקיצור, במקום הניצול המעוטף באשליות דתיות ופוליטיות כוננה את הניצול הגלוי, החצוף, הישיר, הנוקשה.

הבורגנות עירטלה מזיו-הקדושה את כל מעללי-האדם, שעד כה נערצים היו ומעוררים יראת-רוממות. היא הפכה את הרופא, את המשפטן, את הכומר, את הפיטן, את איש המדע – לפועלים שכירים המקבלים שכרם מידיה.

הבורגנות רקעה מעל יחסי המשפחה את צעיף הרגשות הסנטימנטאלי והעמידה אותם על יחסי ממון צרופים.

הבורגנות הוכיחה שגילוי-הכוח הברוטאלי של ימי-הביניים, אשר כה נפליא את הריאקציה, מצא את השלמתו הנאותה בעצלות-דובים נרפית. היא שהוכיחה לראשונה מה עשויה לחולל פעולת בני אדם. היא יצרה יצירות-פלא שונות תכלית שינוי מן הפירמידות המצריות, מתעלות-המים הרומיות ומן הקתדרלות הגוטיות. היא ערכה מסעות שונים תכלית-שינוי מנדידות-העמים ומסעי-הצלב.

אין קיום לבורגנות בלא שתהיה מהפכת בלי-הרף את מכשירי-הייצור, כלומר את יחסי-הייצור, כלומר את מכלול היחסים החברתיים. בניגוד לכך, שמירה קפדנית על אופן הייצור הישן היתה  תנאי-הקיום הראשון לכל המעמדות התעשייתיים הקודמים. ההפיכה המתמדת של הייצור;  ההתערערות הבלתי פוסקת של כל הנסיבות החברתיות; אי-הוודאות המתמדת, התנועה המתמדת, מבדילות את תקופת הבורגנות מכל התקופות הקודמות. כל היחסים היציבים שהעלו חלודה, על שלל המושגים וההשקפות אשר הדרת שיבה חופפת עליהן, מתפוררים, וכל שנולדו מקרוב מתיישנים בטרם תהא להם שהות להתאבן. כל המיוחס והקבוע-ועומד מתנדף, כל הקדוש נעשה חולין, ובני-אדם נאלצים לבסוף לראות את מצבם בחברה, את יחסיהם ההדדיים, בראיה מפוכחת.

הצורך בשוק מתרחב-והולך למוצריה מריץ את הבורגנות על פני כל כדור הארץ. היא מוכרחה לבנות לה קן בכל מקום, לתקוע יתד בכל מקום, לקשור קשרים בכל מקום.

על ידי ניצול השוק העולמי שיוותה הבורגנות צורה קוסמופוליטית לייצור ולצריכה של כל הארצות. לדאבון-לבם הרב של הריאקציונים שימטה את הקרקע הלאומית מתחת רגליה של התעשייה. התעשיות הלאומיות העתיקות נהרסו, ועודן נהרסות יום-יום. הן נדחקות מפני תעשיות חדשות, שהקמתן היא שאלת-קיום לכל האומות התרבותיות, מפני תעשיות ששוב אינן מעבדות חומרי-גלם מקומיים, אלא חומרי-גלם מן האזורים המרוחקים ביותר, עושר מוצריהן נצרכים לא בארץ-המכורה בלבד, אלא בכל חלקי-תבל כולם. במקום הצרכים הישנים, שסופקו על-ידי מוצרי הארץ, באים צרכים חדשים, התובעים לסיפוקן את מוצריהן של הארצות והאקלימים הרחוקים ביותר. תחת ההסתפקות העצמית וההסתגרות הישנה, המקומות והלאומית, בא מגע-ומשא כל צדדי, תלות-גומלין כל צדדית של האומות. וכמו בייצור-החומרי, כן גם בייצור הרוחני. היצירות הרוחניות של האומות השונות נעשו נחלת-הכלל. החד-צדדיות והצרות הלאומיות יוצאות יותר ויותר מגדר האפשר, ומתוך הספרויות הלאומיות והמקומיות הרבות מתהווה והולכת ספרות-עולמית.

על-ידי שכלולם  המהיר של כל מכשירי-הייצור, על ידי קשרי-התחבורה שהוקלו לאין-שיעור, סוחפת הבורגנות את כל האומות, גם את הברבריות שבהן, לתוך מעגל-הציוויליזציה. המחירים הזולים של סחורותיה הם הארטילריה הכבדה בה היא מנתצת את כל חומות-סין עד היסוד, בה היא מכניעה את שנאת-הזרים העקשנית ביותר של הברברים. היא כופה את כל האומות לסגל לעצמן את אופן-הייצור של הבורגנות, אם אין ברצונן לעבור מן העולם; היא כופה אותן להנהיג בביתן הן מה שמכונה בשם ציוויליזציה, כלומר – להיות לבורגנים. כללו של דבר: היא יוצרת לעצמה עולם בדמותה ובצלמה.

הבורגנות הכניעה את הכפר לשלטונה של העיר. היא הקימה ערים גדולות ועצומות, הגדילה במידה רבה את שיעור האוכלוסייה העירונית לעומת הכפרית ונמצאה עוקרת חל ק ניכר של האוכלוסייה מן הטמטום של חיי-הכפר. כשם הזקיקה את הכפר לעיר, כן הזקיקה את הארצות הברבריות והברבריות-למחצה לארצות-הציויליזציה, את עמי-האיכרים לעמי-הבורגנים, את המזרח למערב.

הבורגנות מבטלת יותר ויותר את פיצולם של אמצעי-הייצור, הקניין והאוכלוסייה. היא צופפה את האוכלוסייה, ריכזה את אמצעי-הייצור, והפקידה את הקניין בידי מעטים. התוצאה ההכרחית מכל אלה היתה הצנטרנליזאציה-המדינית. אפרכיות בלתי-תלויות, מקושרות כמעט קשרי-ברית בלבד, בעלות אינטרסים, חוקים, ממשלות ומכסים שונים – לוכדו יחד לאומה אחת, לממשלה אחת, לחוק אחד, לאינטרס מעמדי כל-לאומי אחד, לגבול-מכס אחד.

הבורגנות בשלטונה המעמדי, שימיו כמאה שנים בלבד, העלתה כוחות-ייצור המוניים בלבד יותר ועצומים יותר משהעלו כל הדורות הקודמים גם יחד. שעבוד כוחות-הטבע, מכונות, יישום הכימיה לתעשייה ולחקלאות, ספינות-קיטור, מסילות-ברזל, טלגרף חשמלי, הכשרת חלקי-תבל שלמים לעיבוד, הכשרת הנהרות לשייט-ספינות, אוכלוסיות שלמות, אשר צצו ועלו כאילו מן האדמה -  איזו מאה מן המאות הקודמות העלתה בדעתה שכוחות-ייצור כאלה רדומים בחיק העבודה החברתית?

ראינו, אפוא: אמצעי-הייצור והחליפין שעל יסודם קמה ונהייתה הבורגנות, נוצרו בחברה הפאודלית. בדרגת-התפתחות מסוימת של אמצעי-ייצור-והחליפין אלה שוב לא הלמו עוד יחסי-ייצור-והחליפין של החברה הפאודלית, הארגון הפיאודלי של החקלאות והמנפקטורה, כללו של דבר: יחסי הקניין הפאודלים לא הלמו עוד את כוחות הייצור שכבר נתפתחו. הם בלמו את הייצור תחת לקדם אותו. אחד אחד נהפכו הם לכבלים. מן ההכרח היה לנפצם, והם נופצו.

במקומם באה ההתחרות החופשית, בלווית החוקה החברתית והמדינית ההולמת אותה, בלווית השלטון הכלכלי והמדיני של מעמד הבורגנות.

פסל הרוס של לנין.

פסל הרוס של לנין.

תנועה דומה מתחוללת לנגד עינינו. יחסי-הייצור-והחליפין הבורגניים, יחסי הקניין הבורגניים, החברה הבורגנית המודרנית, שהקימה  בלהטיה אמצעי-ייצור-וחליפין עצומים כל כך, דומה לאותו קוסם ששוב אין לו שליטה על כוחות-השאול שהעלה באוב. זה עשרות בשנים אין תולדות התעשייה והמסחר אלא תולדות המרידה של כוחות-הייצור המודרניים, ביחסי-הקניין שהם צורך-חיים לבורגנות ולשלטונה. די להזכיר את משברי-המסחר, אשר בהתחדשם לעתים מזומנות הם מאיימים יותר ויותר על קיומה של החברה כולה ומעמידים אותה בסימן-שאלה. במשברי מסחר אלה נהרס בהתמדה לא רק חלק גדול של המוצרים המוגמרים, אלא אפילו חלק גדול מכוחות-הייצור שכבר נבראו. עם המשברים פורצת מגיפה חברתית, שהיתה נראית לכל התקופות הקודמות כדבר נטול הגיון – מגפת עודף-הייצור. החברה מוצאת את עצמה פתאום מוחזרת למצב של ברבריות ארעית; רעב, מלחמת-השמד כללית, כאילו נטלו ממנה כל אמצעי-המחייה; התעשייה, המסחר, כאילו נהרסו – ומפני מה? מפני שיש לה ציוויליזציה למעלה מן המידה, אמצעי-מחייה למעלה מן המידה, תעשייה למעלה מן המידה, מסחר למעלה מן המידה, כוחות הייצור, העומדים לרשותה, שוב אינם משמשים לקידום הציוויליזציה הבורגנית ויחסי הקניין הבורגניים; להפך, הם נתעצמו מדי לעומת היחסים האלה, הם נבלמים על-ידיהם, ואך מתגברים הם על מכשול זה, הרי הם מטילים ערבוביה בכל החברה הבורגנית, מסכנים את קיומו של הקניין הבורגני. היחסים הבורגנים נהיו צרים מהכיל את כל העושר שיצרו. בכוח מה מתבגרת הבורגנות על המשברים? מצד אחד, על-ידי ההשמדה המוכרחת של כוחות-ייצור מרובים; מצד שני, על-ידי כיבוש שווקים חדשים ועל-ידי ניצולם היסודי יותר של השווקים הישנים. בכוח מה, אפוא? על-ידי שהיא מכינה משברים כוללים יותר ועצומים יותר ומצמצמת את האמצעים למניעת משברים.

כלי-הנשק, שבהם הכריעה הבורגנות את הפאודליזם, מכוונים מעתה נגד הבורגנות עצמה.

אולם הבורגנות לא זו בלבד שחישלה את כלי-הנשק המביאים עליה כליה; היא גם העמידה את האנשים העתידים לאחוז בכלי-נשק אלה – את הפועלים המודרניים, את הפרולטרים.

ככל שמתפתחת הבורגנות, כלומר ההון, כן מתפתח הפרולטריון, מעמד הפועלים המודרניים, שאין להם קיום אלא על זמן שהם מוצאים עבודה, ואין הם מוצאים עבודה אלא כל-זמן שעבודתם מרבה את ההון. פועלים אלה האנוסים למכור עצמם אחד-אחד הם סחורה ככל חפץ סחיר אחר, וכמוהו מופקרים הם לכל חליפות התחרות, לכל תנודות השוק.

עם התרחבות מערכת המכונות ועם חלוקת-העבודה, קיפחה עבודת הפרולטרים כל אופי עצמאי, ומתוך כך כל טעם בעיני הפועל. הוא נעשה ספח בלבד למכונה, שאין נתבעת ממנו אלא תנועת-היד הפשוטה ביותר, החדגונית ביותר, הנלמדת בקלות יתירה. ההוצאות שגורם הפועל מצטמצמות אפוא כמעט לצורכי המחייה בלבד, הדרושים לו לקיומו ולהמשך מינו. אולם מחירה של סחורה, כלומר של העבודה, שווה להוצאות-הייצור שלה. ככל שגדל מיאוסה של העודה, כך מתמעט שכרה. יתר-על-כן, ככל שמתרחבת מערכת-המכונות וחלוקת-העבודה, כן גדלה גן כמות העבודה אם על-ידי ריבוי שעות-העבודה, אם על-ידי ריבוי העבודה הנדרשת בזמן מסוים על-ידי התנועה המואצת של המכונות  וכו'.

התעשייה המודרנית הפכה את בית-המלאכה הקטן של האומן הפטריארכאלי לבית-החרושת הגדול של בעלי-ההון התעשייתי. המוני-פועלים, הדחוסים בבית-החרושת, מאורגנים כחיילים. כחיילי תעשייה פשוטים כפופים הם להירארכיה שלמה של סמלים וקצינים, אין הם עבדים רק למעמד-הבורגנות, למדינת הבורגנות; יום-יום, שעה-שעה משועבדים הם למכונה, למשגיח ובעיקר לבורגני-החרשתן היחיד עצמו. עריצות זו, ככל שהיא מכריזה יותר, קנטרנית יותר.

ככל שעבודת-הכפיים מצריכה פחות מיומנות ופחות כוח-שרירים, כלומד: ככל שמתפתחת התעשייה המודרנית, כן נדחקת עבודת הגברים מפני עבודת הנשים והילדים. הבדלי מין וגיל שוב אין נודעת להם כל חשיבות חברתית לדבי מעמד-הפועלים. אין קיימים אלא מכשירי עבודה בלבד, שמחירם שונה בהתאם גיל ולמין.

משהושלם ניצולו של הפועל על-ידי בעל-התעשייה כדי כך, שהוא מקבל שכר-עבודתו במזומנים, עטים עליו שאר חלקי הבורגנות, בעל-הבית, החנווני, המשכונאי וכי'.

שכבות-הביניים הנמוכות שהיו קיימות עד כה, בעלי התעשייה הזעירים, הסוחרים והרנטאים הזעירים, בעלי המלאכה והאיכרים, כל המעמדות הללו יורדים לשפל מדרגת הפרולטריון, חלקם משום שהונם המועט אינו מספיק לתפעול התעשייה הגדולה ומוכרע על-ידי תחרות העלי-ההון הגדולים, וחלקם משום שניטל ערכה של מיומנותם מחמת צורות-הייצור החדשות. כך מתלקט הפרולטריון מכל שכבות האוכלוסייה.

הפרולטריון עובר שלבי-התפתחות שונים. מלחמתו בבורגנות נפתחת עם ראשית קיומו.

תחילה נאבקים הפועלים כבודדים, אחר-כך פועלי בית-חרושת אחד, אחר-כך פועלי ענף-עבודה אחד במקום מסוים, בבורגני היחיד המנצלם במישרין. הם מכוונים אותם כלפי מכשירי הייצור עצמם; הם משמידים את סחורות-החוץ המתחרות, הם מנתצים את המכונות, הם שולחים אש בבתי-החרושת, הם מבקשים לחזור ולכבוש את מעמדו של פועל ימי-הביניים, שעבר מן העולם.

בשלב זה הפועלים הם המון מפוזר על פני כל הארץ ומפורד מחמת התחרות. התלכדות המונית של הפועלים עדיין אינה תוצאה שלהתאחדותם העצמית, אלא פרי התאחדותה של הבורגנות, ועדיין מסוגלת לפי שעה, להניע את הפרולטריון כולו לשם השגת המטרות הפוליטיות שלה עצמה. בשלב זה נלחמים אפוא הפרולטרים לא באויביהם, אלא באויבי אויביהם, בשרידי המונרכיה האבסולוטית, בבעלי-הקרקעות, בבורגנים שאינם בעלי-תעשייה, בבורגנים-הזעירים. כל התנועה ההיסטורית מרוכזת אפוא בידי הבורגנות; כל ניצחון, שיושג בדרך זו, הוא ניצחונה של הבורגנות.

אך עם התפתחותה של התעשייה, לא זו בלבד שמתרבה הפרולטריון; הוא נדחס בהמונים גדולים יותר, כוחו גדל והולך, והוא מרגיש בו יותר. האינטרסים, תנאי החיים בקרב הפרולטריון משתווים והולכים, הואיל ומערכת-המכונות מטשטשת יותר ויותר את הבדלי-העבודה ומורידה כמעט בכל מקום את השכר לרמה נמוכה יותר. ההתחרות המתבגרת בין הבורגנים לבין עצמם ומשברי-המסחר הנובעים מכך מטלטלים יותר ויותר את שכרם של הפועלים. שכלול –המוכנות הבלתי-פוסק, המתפתח במהירות גדלה והולכת, מערער יותר ויותר את יציבות  מעמדם בחיים; יותר ויותר לובשות ההתנגשויות בין הפועל הבודד והבורגני הבודד צורת התנגשויות של שני מעמדות. הפועלים מתחילים לכונן בריתות נגד הבורגנות; הם מתלכדים יחדיו להגם על שכר-עבודתם. הם גם מייסדים התאגדויות-של-קבע כדי להצטייד להתקוממויות המתחוללות לעיתים. פה ושם פורץ המאבק בצורת מרידות.


מזמן לזמן מנצחים הפועלים, אך לשעה בלבד. התוצאה הממשית של מאבקיהם איננה ההצלחה הבלתי-אמצעית, אלא התאחדות-הפועלים המתרחבת והולכת. מסייעים לה אמצעי-התחבורה המתפתחים, הנוצרים על ידי התעשייה הגדולה ומקשרים את פועלי המקומות השונים. אולם אין צורך אלא בקשר בלבד כדי לרכז את המאבקים המקומיים הרבים, שאופיים אחד בכל אתר ואתר, למאבקי כל-ארצי למלחמת-מעמדות. אך כל מאבק מעמדי הוא מאבק פוליטי. ואת ההתאחדות אשר לשם השגתה זקוקים  היו הבורגנים של ימי-הביניים, מחמת דרכיהם הכפריות, למאות שנים, משיגים הפרולטרים המודרניים, באמצעות מסילות-הברזל, במשך שנים מעטות.

התארגנות זו של הפרולטרים למעמד, ועל-ידי כך למפלגה פוליטית, חוזרת ומתפוררת בכל שעה מחמת ההתחרות שבין הפועלים לבין עצמם, אך תמיד חוזרת היא ומתחדשת והיא חזקה משהייתה, מוצקת משהייתה, אדירה משהייתה. היא כופה את ההכרה באינטרסים מסיימים של הפועלים בצורת-חוק, על-ידי שהיא מנצלת את הפילוגים בקרב הבורגנות. למשל, חוק-עשר-השעות באנגליה.

ההתנגשות בתוך החברה הישנה בכלל, מקדמות בדרכים שונות את מהלך התפתחותו של הפרולטריון. הבורגנות שרויה במאבקים בלתי-פוסקים: ראשית – נגד האצולה; אחרי כן – נגד אותם חלקים של הבורגנות עצמה שהאינטרסים שלהם נמצאים מנוגדים להתקדמות התעשייה; ובכל עת תמיד – נגד הבורגנות של כל ארצות-חוץ. בכל המאבקים הללו רואה היא הכרח לעצמה לקרוא לפרולטריון, לבקש עזרתו, וכך למשכו לתוך התנועה הפוליטית. היא עצמה נותנת אפוא בידי הפרולטריון את יסודות השכלתה שלה, כלומר – נשק נגד עצמה.

חוץ מזה, כאמור, מושלכים, עקב התקדמותה של התעשייה, חלקים שלמים של המעמד השליט לתוך הפרולטריון, על-כל-פנים נשקפת סכנה לתנאי-קיומם. גם הם מקנים לפרולטריון יסודות השכלה לרוב.

לבסוף, משמתקרבת מלחמת המעמדות לידי הכרעה, לובש תהליך-ההתפוררות בתוך המעמד השליט, בתוך החברה השינה כולה, אופי חריף, מובהק כל-כך, עד שחלק קטן מן המעמד השליט פונה לו עורף ומצטרף אל המעמד המהפכני, הוא המעמד הנושא את העתיד בכפיו. כשם שקודם לכן עבר חלק מן האצולה אל הבורגנות, כל עובר עכשיו חלק מן הבורגנות אל הפרולטריון, בייחוד חלק מן האידיאלים הבורגניים, שהתעלו כדי הבנה תיאורטית של כל התנועה ההיסטורית.

מכל המעמדות הניצבים כיום מול הבורגנות, הפרולטריון לבדו הוא מעמד מהפכני באמת. שאר המעמדות שוקעים וכלים בשל התעשייה הגדולה, הפרולטריון הוא עצם יציר-כפיה.

שכבות הביניים, התעשיין הצעיר, הסוחר הזעיר, בעל-המלאכה, האיכר – כולם נלחמים בבורגנות, כדי להבטיח את קיומם כשכבות-ביניים מפני הכיליון. אין הם אפוא מהפכניים אלא שמרניים. יתר-על-כן, הם ריאקציוניים, לפי שהם מנסים להחזיר את גלגל-ההיסטוריה לאחור. אם מהפכנים הם, הרי אין הם כך אלא נוכח מעברם הצפוי אל הפרולטריון, הרי מגינים הם לא על האינטרסים ההווים שלהם, אלא עם האינטרסים העתידיים שלהם, הרי זונחים את נקודת השקפתם הם, כדי לנקוט את זו של הפרולטריון.

הלומפנפרוליטריון, רקב סביל זה של השכבות התחתיות בחברה הישנה, מוטל פה ושם על-ידי מהפכה פרולטרית לתוך התנועה, אך לפי כל תנאי-חייו יהא נוטה יותר למכור את עצמו לתככים ריאקציוניים.

תנאי החיים של החברה השינה אין להם קיום בעצם תנאי-חייו של הפרולטריון. הפרולטר הוא מחוסר-קניין; יחס לאישה ולילדים שוב אין לו דבר עם יחסי-המשפחה הבורגניים; העבודה התעשייתית המודרנית, ההשתעבדות המודרנית להון, אשר אחת היא באנגליה ובצרפת, באמריקה ובגרמניה, הפשיטה אותו מכל אופי לאומי. החוקים, המוסר, הדת, הם לגביו כך וכך משפטים-קדומים בורגניים, שמאחוריהם מסתתרים כך וכך אינטרסים בורגניים.

כל המעמדות הקודמים, אשר כבשו את השלטון, ביקשו להבטיח את מעמדם החברתי שכבר רכשו לעצמם על-ידי זה שהיו כופים על כל החברה על תנאי-רכישתם הם. הפרולטרים יכולים לכבוש להם את כוחות-הייצור החברתיים רק על-ידי זה שיבטלו את אופן-ניכוסם עד כה, ובכך – את כל אופן הניכוס הקיים. הפרולטרים אין להם דבר משלהם לבטחו, עליהם להשמיד את כל הביטחונות הפרטיים ואת על הערובות הפרטיות שעד כה.

כל התנועות שעד כה היו תנועות של מיעוטים, או למען האינטרס של מיעוטים התנועה הפרולטרית היא התנועה העצמית של הרוב העצום לטובת הרוב העצום לטובת הרוב העצום. הפרולטריון, השכבה התחתונה של החברה הקיימת, לא יוכל להתעורר, לא יוכל לזקוף קומה, בלי שינופץ כל בניין-העל של השכבות המהוות את החברה הרשמית.

מאבק הפרולטריון בבורגנות, אם לא לפי תוכנו הרי לפי צורתו, הוא לכתחילה לאומי, הפרולטריון של כל ארץ וארץ צריך, כמובן, להתמודד תחילה עם הבורגנות שלו-עצמו.

בשעה שתיארנו את השלבים הכלליים ביותר בהתפתחותו של הפרולטריון, עקבנו אחרי מלחמת-אזרחים הסמויה, אם פחות ואם יותר, בקרב החברה הקיימת, עד לנקודה שבה היא מתפרצת במהפכה גלויה, והפרולטריון מכונן את שלטונו על-ידי מיגור הבורגנות בכוח הזרוע.

כל חברה עד כה היתה מושתתת, כפי שראינו, על הניגוד בין מעמדות מדכאים ומדוכאים. אולם כדי לדכא מעמד, יש להבטיח לו תנאים שבהם יוכל לפחות להמשיך בחיי-העבדות שלו. הצמית עלה מתוך הצמיתות לדרגת חבר הקומונה, כשם שהעירוני הזעיר עלה לדרגת בורגני תחת עול האבסולוטיזם הפאודלי. כנגד זה הפועל המודרני, במקום שיתקדם מעלה עם התקדמות התעשייה, שוקע הוא העמק ושקוע  למטה  מתנאי מעמדו-הוא. הפועל נעשה אביון, והאביונות מתפתחת ביתר מהירות אף מן האוכלוסייה והעושר. בכך מתגלה לעין-כל, כי אין הבורגנות מסוגלת להוסיף ולהיות המעמד השליט של החברה ולכפות על החברה את תנאי-החיים של מעמדה כחוק מכונן. אין היא מסוגלת לשלוט, לפי שאינה מסוגלת להבטיח לעבד שלה את קיומו אפילו בגדר עבודתו, לפי שהיא אנוסה לדחוק אותו כדי מצב שבו היא נאלצת לכלכלו תחת יכלכל אותה. החברה אינה יכולה יוד לחיות בשלטונה, כלומר אין חייה מתיישבים עוד עם החברה.

התנאי העיקרי לריומו ולשלטונו של מעמד-הבורגנים היא צבירת העושר בידי יחידים, היווצרות ההון וריבויו; תנאי להון הוא העבודה-השכירה. העבודה-השכירה עומדת אך ורק על התחרות הפועלים בנים לבין עצמם. ההתקדמות של התעשייה, אשר נושאה נטול-הרצון ונטול-ההתנגדות היא הבורגנות, ממירה את בידוד הפועלים על-ידי התחרות באיחודם המהפכני על-ידי ההתאגדות. עם התפתחותה של התעשייה הגדולה נשמט אפוא מתחת לרגלי הבורגנות עצם הבסיס שעליו היא מייצרת ורוכשת את המוצרים. היא קודם-כל את קברנה שלה. כליונה ונצחונו של הפרולטריון – משניהם כאחד אין מפלט.

פסל של מרקס ואנגלס בפארק מרקס-אנגלס בברלין

פסל של מרקס ואנגלס בפארק מרקס-אנגלס בברלין

II. פרולטרים וקומוניסטים

מהו היחס של הקומוניסטים אל הפרולטרים בכלל?

הקומוניסטים אינם מהווים מפלגה מיוחדת לעומת שאר מפלגות-הפועלים.

אין להם כל אינטרסים נבדלים מן האינטרסים של כלל הפרולטריון.

אין הם קובעים שום עקרונות מיוחדים שעל-פיהם יבקשו לעצב את התנועה הפרולטרית.

אין הקומוניסטים נבדלים משאר המפלגות הפרולטריות אלא בכך, שמצד אחד מבליטים הם ומפעילים במאבקיהם הלאומיים השונים של הפרולטרים את האינטרסים המשותפים של כלל-הפרולטריון שאינם תלויים בלאומיות, ומצד שני בכך שהם מייצגים תמיד, בשלבי-ההתפתחות השונים, שעובר המאבק המאבק בין הפרולטריון לבין הבורגנות, את האינטרס של כלל-התנועה.

הקומוניסטים הם אפוא למעשה החלק הנמרץ ביותר, הדוחף בלי-הרף קדימה, במפלגות-הפועלים של כל הארצות; להם יתרון  תיאורטי על פני שאר המוני הפרולטריון בהבנת התנאים, המהלך והתוצאות הכלליות של התנועה הפרולטרית.

המטרה הקרובה ביותר של הקומוניסטים אינן מבוססות בשום-פנים על אידיאות, על עקרונות, שהומצאו או נתגלו על-ידי מתקן-העולם זה או אחר.

אין הם אלא ביטויים כלליים לנסיבות הממשיות של מאבק המעמדות הקיים, של תנועה היסטורית המתחוללת לעינינו. ביטול יחסי-הקניין הקיימים אינו כלל דבר המציין במיוחד את הקומוניסטים.

כל יחסי-הקניין היו נתונים לתמורה היסטורית מתמדת, לשינוי היסטורי מתמיד. המהפכה הצרפתית, למשל, ביטלה את הקניין הפאודלי לטובת הקניין הבורגני. הדבר המפלה את הקומוניזם אינו ביטולו של הקניין בכללו, אלא ביטולו של הקניין הבורגני.

אך הקניין-הפרטי הבורגני, המודרני, הוא הביטוי האחרון והמושלם ביותר לייצור וניכוס של מוצרים, המושתתים על ניגודי-מעמדות, על ניצולם של אלא בידי אלה.

במובן זה יכולים הקומוניסטים לסכם את תורתם במאמר האחר: ביטול הקניין-הפרטי.

גינו אותנו, את הקומוניסטים, שברצוננו לבטל את הקניין הנרכש  רכישה אישית, הנקנה בעבודה עצמית; הקניין שהוא כאילו יסוד-מסד לכל חירות ופעילות אישית, ולכל עצמאות.

קניין שנקנה בעבודה, שנרכש שהושג על-ידי האדם עצמו! האם אמורים דבריכם בקניין הזעיר-בורגני, הזעיר-איכרי, שקדם לקניין הבורגני? פטורים אנו מלבטלו. התפתחות התעשייה ביטלה אותו ומבטלת אותו יום-יום.

או אולי אמורים דבריכם בקניין-הפרטי הבורגני, המודרני?

אך האם יוצרת העובדה-השכירה, העבודה של הפרולטרי, קניין למענו? בשום פנים. היא יוצרת את ההון, כלומר, את הקניין המנצל את העבודה-השכירה, קניין שאינו עשוי להתרבות אלא אם כן הוא יוצר עבודה-שכירה חדשה, בשביל לשוב ולנצלה. הקניין כצורתו בזמן הזה נע בתחום הניגוד שבין ההון והעבודה-השכירה. הבא נתבונן בשני הצדדים של הניגוד הזה.

היות קפיטליסט אין משמעו לתפוס עמדה אישית בלבד בייצור, אלא גם לתפוס עמדה חברתית. ההון הוא מוצר משותף, ואין להביאו לידי תנועה אלא על-ידי פעולה של כל אנשי החברה.

ההון אינו אפוא כוח אישי; כוח חברתי הוא.

כשההון נהפך אפוא לקניין משותף, השייך לכל אנשי החברה, אין קניין אישי נהפך בכך לקניין חברתי. רק האופי החברתי של הקניין משתנה. הוא מאבד את אופיו המעמדי.

נפנה אל העבודה-השכירה.

המחיר הממוצע של העבודה-השכירה הוא המינימום של שכר-העבודה, כלומר, סכום אמצעי-המחייה הדרושים לקיים את הפועל בתורת פועל. מה שהפועל-השכיר רוכש לו, אפוא, בפעלו אינו מספיק אלא כדי לחדש את עצם חייו. אין ברצוננו לבטל כל-עיקר את הרכישה האישית הזאת של מוצרי-עבודה לשם התחדשות החיים הבלתי-אמצעיים, רכישה שאינה מניחה אחריה כל רווח נקי העשוי להקנות שליטה על עבודתו של הזולת. אין ברצוננו לסלק אלא את האופי העלוב של הרכישה הזאת, בה אין הפועל חי אלא לשם ריבוי ההון, ואינו חי אלא ככל שמחייב האינטרס של המעמד השליט.

בחברה הבורגנית אין העבודה החיה אלא אמצעי לריבוי העבודה הצבורה. בחברה הקומוניסטית אין העבודה הצבורה אלא אמצעי להרחיב את תהליך-החיים של הפעולים, להעשירו, לקדמו.

בחברה הבורגנית שולט אפוא העבר על ההווה, בקומוניסטית – ההווה על העבר. בחברה הבורגנית ההון הוא עצמאי ואישי, ואילו היחיד הפעיל הוא בלתי-עצמאי ובלתי-אישי.

ואת ביטול היחס הזה מכנה הבורגנות בשם ביטול האישיות והחירות! ובצדק. אכן, הדברים אמורים בביטול אישיותו, עצמאותו וחירותו של הבורגני.

החירות ביחסי-הייצור הבורגנים הקיימים, משמעה – מסחר חופשי, מקח-וממכר חופשי.

אך בנפול התגרות – נופלת גם התגרות החופשית. הדיבורים על תגרות חופשית, ככל שאר דברי-הרהב של הבורגנים שלנו על החירות, יש להם טעם רק לגבי התגרות הכבולה, לגבי הבורגני המשועבד של ימי-הביניים, אך לא לגבי הביטול הקומוניסטי של התגרות, של יחסי-הייצור הבורגניים ושל הבורגנות עצמה.

מתחלחלים אתם מכך, שברצוננו לבטל את הקניין-הפרטי. הרי בחברה הקיימת שלכם בוטל הקניין-הפרטי לגבי תשע עשיריות של חבריה; קיומו דווקא בכך שאינו קיים למען תשע עשיריות. טוענים אתם אפוא כלפינו, שברצוננו לבטל קניין, המחייב מראש כתנאי הכרחי את חוסר-הקניין של רוב מנינה ורוב בנינה של החברה.

קיצורו של דבר, טוענים אתם כלפינו, שברצוננו לבטל את קניינכם שלכם. אמנם כן, זה רצוננו.

למן הרגע שבו לא ייתכן עוד להפוך את העבודה להון, לכסף, לרנטה קרקעית, הקיצור – לכוח חברתי בר-מונופולין, כלומר, למן הרגע שבו אין הקניין האישי עשוי עוד להיהפך לקניין בורגני – למן הרגע הזה, מכריזים אתם, בטלה האישיות.

מודים אתם אפוא שאישיות אינה בעינכם אלא הבורגני, בעל הקניין הבורגני. ואמנם, אישיות זו מן הראוי שתיבטל.

אין הקומוניזם נוטל מאיש את הכוח לרכוש לעצמו את מוצרי החברה; הוא נוטל ממנו רק את הכוח לשעבד לעצמו על-ידי רכישה את עבודת זולתו. טענו, כי עם ביטול הקניין הפרטי תחדל כל פעילות ועצלות כללית תשחרר.

בהתאם לכך מן הדין היה שהחברה הבורגנית תיכחד מכבר מחמת העצלות; שכן העובדים בה אינם רוכשים, והרוכשים בה אינם עובדים. כל החשש יוצא בכפל לשון, שלא תהיה עוד עבודה-שכירה אם לא יהיה עוד הון.

כל ההשגות, המכוונות כלפי אופן-הרכישה ואופן-הייצור הקומוניסטים של המוצרים החומריים, הורחבו גם על הרכישה והייצור של המוצרים הרוחניים. כשם שביטול הקניין המעמדי הוא בעיני הבורגני ביטול הייצור עצמו, ממש כך ביטול התרבות המעמדית זהה בעיניו עם ביטול התרבות בכלל.

התרבות, שעל אובדנה הוא מצר, הריהי לגבי הרוב המכריע של בני-החברה חינוך למכונה.

אך אל-נא תריבו עמנו מתוך שאתם מודדים את ביטול הקניין הבורגני לפי השקפותיכם הבורגניות על חירות, תרבות, משפט וכו'. רעיונותיכם עצמם הם פרי יחסי הייצור והקניין הבורגניים, כשם שמשפטכם אינו אלא טבוע רצון-מעמדכם שהועלה לחוק, רצון שתוכנו טבעו בתנאי-החיים החומריים של מעמדכם.

ההשקפה האינטרסית, שלפיה הופכים אתם את יחסי הייצור והקניין שלכם מיחסים היסטוריים, המתבטלים תוך כדי מהלך-הייצור, לחוקי-טבע ותבונה נצחיים, שותפת לכם ולכל המעמדות השליטים שעברו מן העולם. אשר אתם משיגים ביחס לקניין העתיק, אשר אתם משיגים ביחס לקניין הפיאודלי, אין אתם מסוגלים להשיגו ביחס לקניין הבורגני.

ביטול המשפחה! אפילו הרדיקלים שברדיקלים תעלה חמתם על כוונה מבישה זו של הקומוניסטים. על מה עומדת המשפחה הקיימת, הבורגנית? על ההון, על בצע פרטי. בשיא התפתחותה אין היא קיימת אלא אצל הבורגנות; אבל היא באה לכלל השלמתה ברווקות-מאונס של הפרולטרים, בזנות הגלויה.

משפחת-הבורגני מתבטלת, כמובן, עם ביטול השלמתה זו, ושתיהן נעלמות עם העלם ההון.

האם תאשימונו, כי ברצוננו לבטל את ניצול הילדים יל-ידי הוריהם? אני מודים בפשע זה.

אך, אומרים אתם, הננו מבטלים את היחסים האינטימיים ביותר, בהמירנו את החינוך הביתי בחינוך החברתי.

והאם אין גם חינוככם אתם נקבע על-ידי החברה? על-ידי היחסים החברתיים, אשר בהם מחנכים אתם, על-ידי התערבות הישירה או העקיפה של החברה, באמצעות בית ספר וכו'? אין הקומוניסטים ממציאים את השפעת החברה על החינוך; רק משנים הם את אופייה. עוקרים את החינוך מהשפעת המעמד השליט.

כרזה קומוניסטית עם הכיתוב: "פועלי העולם התאחדו"

כרזה קומוניסטית עם הכיתוב: "פועלי העולם התאחדו"

המלל הבורגני על המשפחה והחינוך, על יחסי-הקרבה בין הורים לילדים, נעשה מוקצה מחמת-מיאוס במידה שכל קשרי-המשפחה של הפרולטרים ניתקים עקב התעשייה הגדולה, והילדים נהפכים והולכים לחפצי מסחר ומכשירי-עבודה רגילים.

אולם אתם, הקומוניסטים, מבקשים להנהיג את שיתוף-בנשים, מתריעה כלפינו כל הבורגנות פה אחד.

הבורגני רואה באישתו מכשיר-ייצור בלבד. שומע הוא שמכשירי-הייצור עתידים להיות מנוצלים במשותף, ואינו מסוגל, כמובן, להעלות בדעתו אלא שהשיתופיות תיפול גם בגורלן של הנשים.

אין הוא משער שהדברים אמורים דווקא בביטול עמדת הנשים כמכשירי-ייצור בלבד.

אגב, אין דבר מגוחך יותר מהזדעזעותם המוסרית המופלגת של הבורגנים שלנו בשל שיתוף-הנשים-הרשמי, כביכול, של הקומוניסטים. אין צורך לקומוניסטים להנהיג את השיתוף-בנשים, הוא היה קיים כמעט תמיד.

הבורגנים שלנו, שאינם מספיקים בכך, שנשי הפרולטרים שלהם ובנותיהם עומדות לרשותם, שלא להזכיר כלל את הזנות הרשמית, רואים תענוג גדול ביותר לעצמם לפתות איש איש את אשת רעהו.

הנישואים הבורגניים הם למעשה שיתוף בנשים הנשואות. לכל היותר אפשר היה להאשים את הקומוניסטים בכך שבמקום השיתוף-בנשים הסמוי, על דרך הצביעות, מבקשים הם להנהיג שיתוף-נשים רשמי, שמתוך גילוי-לב. אגב מובן-מאליו, שעם ביטול יחסי-הייצור הקיימים עתיד להיעלם גם השיתוף-בנשים הנובע מהם, כלומר, הזנות הרשמית והבלתי-רשמית.

את הקומוניסטים האשימו עוד בכך, שהם מבקשים לבטל את המולדת, את הלאומיות.

הפועלים אין להם מולדת. אין ליטול מהם את שאין להם. כיוון שהכרח הוא לפרולטריון לכבוש לו קודם-כל את השלטון המדיני, להתעלות למעמד לאומי לכונן את עצמו בתור אומה, הרי הוא ממילא לאומי, ואם גם בשום פנים לא במובנה של הבורגנות.

ההיבדלות הלאומית והניגודים בין העמים מתבטלים והולכים עם התפתחותה של הבורגנות, עם חופש-המסחר, השוק העולמי, אחידות הייצור התעשייתי ותנאי-החיים ההולמים אותם.

שלטונו של הפרולטריון גם יוסיף לבטלם. פעולה מאוחדת, על-כל-פנים של ארצות-הציויליזציה, היא אחד התנאים הראשונים לשחרורו.

ככל שהתבטל ניצול האחד על-ידי זולתו, כן יתבטל גם הניצול אומה אחת על-ידי רעותה.

בחדול ניגוד המעמדות בקרב האומות, יחדלו יחסי-האיבה בין אומה לאומה.

ההאשמות  שהוטחו כלפי הקומוניזם מנקודת-ראות דתית, פילוסופית ואידיאולוגית בכלל, אינן ראויות שיורחב עליהן הדיבור.

האם יש להעמיק התבונן, כדי להבין, שעם תנאי-החיים של בני-האדם, עם יחסיהם החברתיים, עם הווייתם החברתית, משתנים גם דימוייהם, השקפותיהם ומושגיהם, בקיצור, גם תודעתם?

תולדות האידיאיות מה מלמדות הם אם לא, שהייצור הרוחני משתנה והולך יחד עם הייצור החומרי? האידיאות השולטות בכל זמן לא היו אלא האידיאות של המעמד השליט.

מדובר על אידיאות המטילות מהפכה בחברה שלמה: אין ניתן בכך ביטוי אלא לעובדה, שבתוך החברה הישנה נתהוו היסודות של חברה חדשה, שבד-בבד עם התפוררות תנאי-החיים הישנים מתחוללת התפוררות האידיאות הישנים.

כשנטה העולם העתיק לשקוע, נוצחו הדתות הישנות על-ידי הדת הנוצרית. כשהוכרעו האידיאות נוצריות במאה ה18- על-ידי אידיאות-ההשכלה, נפתלה החברה הפאודלית נפתולי-מותה עם הבורגנות המהפכנית של העת ההיא. האידיאות של חופש המצפון והדת לא שימשו אלא ביטוי לשלטון ההתחרות החופשית בתחום המצפון.

"אבל", טוענים, "אידיאות דתיות, מוסריות, פילוסופיות, מדיניות, משפטיות וכו', אמנם נשתנו במרוצת ההתפתחות ההיסטורית. הדת, המוסר, הפילוסופיה, המדיניות, המשפט, נשתמרו תמיד בתמורה זו".

"מלבד אלה יש אמיתות נצחיות, כגון חופש, צדק וכו', המשותפות לכל הנסיבות החברתיות. אולם הקומוניזם מבטל את האמיתות הנצחיות. הוא מבטל את הדת, את המוסר, במקום לצור להם צורה חדשה, הוא סותר אפוא את כל ההתפתחויות ההיסטוריות עד כאן".

מהי תמציתו של קטרוג זה? תולדות החברה כולה עד כה נתחוללו תוך כדי ניגודי מעמדות, שצורותיהם שונות היו בתקופות השונות.

אך תהיה הצורה שלבשו אשר תהיה, ניצול חלק אחד של החברה על-ידי משנהו הוא עובדה משותפת לכל התקופות הקודמות. לא ייפלא אפוא שהתודעה החברתית של כל התקופות, על-אף כל ריבוי-הפנים והשוני, פועלת בצורות משותפות מסוימות, צורות, צורות-תודעה, שרק עם היעלם הניגוד המעמדי כליל מתבטלות הן לחלוטין.

המהפכה הקומוניסטית היא גט-כריתות רדיקלי ביותר ליחסי-הקניין המסורתיים; לא ייפלא אפוא כי במהלך התפתחותה יוכרתו באופן רדיקלי ביותר האידיאות המסורתיות.

אך נניח לטענותיה של הבורגנות כלפי הקומוניזם.

כבר ראינו למעלה, כי הצעד הראשון במהפכת-הפועלים הוא עילוי הפרולטריון למעמד שליט, כיבוש הדמוקרטיה.

הפרולטריון ישתמש בשלטונו המדיני כדי ליטול בהדרגה כל הון מן הבורגנות, לרכז את מכשירי-הייצור בידי המדינה, כלומר, בידי הפרולטריון המאורגן כמעמד שליט, ולרבות מהר ככל האפשר את כלל כוחות-הייצור.

כמובן מאליו, זה יקום תחילה אך בכוח התערבויות עריצות בזכות-הקניין ובייחסי-הייצור הבורגניים, כלומר על-ידי אמצעים שהם לכאורה בלתי-מספיקים ורופפים מן הבחינה הכלכלית. אך במהלך התנועה חורגים הם מתחום עצמם כאמצעי להפיכת כל אופן-הייצור בלתי-נמנעים הם.

אמצעים אלה יהיו, כמובן, שונים לפי הארצות השונות.

אך לגבי הארצות המתקדמות ביותר אפשר יהיה כמעט בדרך כלל לנקוט את האמצעים:

  1. הפקעת קניין-הקרקע ושימוש ברנטה הקרקעית להוצאות המדינה.
  2. מס פרוגרסיבי גבוה.
  3. ביטול זכות-הירושה.
  4. החרמת רכושם של כל המהגרים והמתמרדים.
  5. ריכוז האשראי בידי המדינה באמצעות בנק לאומי בעל הון ממלכתי ומונפול מוחלט.
  6. ריכוז כל ענייני התחבורה בידי המגינה.
  7. ריבוי בתי החרושת הלאומיים, מכשירי הייצור, הכשרת הקרקעות לעיבוד וטיובן לפי תוכנית הכלל.
  8. חובת-עבודה אחת לכול, הקמת גייסות עבודה, בייחוד בחקלאות.
  9. איחוד ניהולן של החקלאות והתעשייה. פעולה לביטול מודרג של הניגוד בין העיר לכפר.
  10. חינוך ציבורי חינם אין-כסף לכל הילדים. ביטול עבודת הילדים בחרושת כצורתה היום. האחדת החינוך עם הייצור החומרי וכו' וכו'.

נתבטלו, בהמשך ההתפתחויות, הבדלי המעמדות וכל הייצור מרוכז בידי היחידים המאוגדים, נמצא השלטון הציבורי מאבד את אופיו הפוליטי. השלטון הפוליטי, במשמעו האמיתי, הוא השלטון המאורגן של מעמד אחד לדיכוי מעמד אחר. אם, אגב, המאבק בבורגנות, מתאחד הפרולטריון בהכרח למעמד, הופך עצמו בדרך מהפכה למעמד השליט, וכמעמד שליט מבטל בכוח-הזרוע את יחסי הייצור הישנים, הריהו מבטל עם יחסי-הייצור אלה את תנאי-הקיום של הניגוד המעמדי, של המעמדות בכללם, ומתוך כך את שלטונו הוא כמעמד.

במקום החברה הבורגנית הישנה, על מעמדותיה על ניגודי-מעמדותיה, באה התאגדות, שבה ההתפתחות החופשית של כל יחיד היא התנאי להתפתחות החופשית של הכלל.

III. ספרות סוציאליסטית וקומוניסטית

1.      הסוציאליזם הריאקציוני

א. הסוציאליזם הפאודלי

האצולה הצרפתית והאנגלית נועדה, לפי מעמדה ההיסטורי, לכתוב כתבי-פלסתר נגד החברה הבורגנית המודרנית; במהפכת יולי 1830 בצרפת; בתנועת-הרפורמה האנגלית, היא הוכרעה שנית לפי העולה-לגדולה השנוא. שוב לא היו הדברים אמורים במלחמה פוליטית של ממש. לא נותרה לפניה אלא המלחה הספרותית בלבד. אך גם בתחום הספרות יצא הסגנון הישן של ימי הרסטוראציה מגדר האפשר. כדי לעודד אהדה נאלצה האריסטוקרציה להעלים עין, כביכול, מן האינטרסים שלה ולנסח את כתב-האשמה שלה נגד הבורגנות רק לפי האינטרס של מעמד-הפועלים המנוצל. כל זימנה קורת-רוח לעצמה לשיר שירי-קלס לשליטה החדש וללחוש באוזנו דברי-נבואה הרי-פורענות, אם פחות ואם יותר.

בדרך זו קם הסוציאליזם הפאודליסטי, שקצתו קינה, קצתו כתב-פלסתר, קצתו בת-קול מן העבר, קצתו אתראת-העתיד, עתים פוגע בציפור נפשה של הבורגנות בהוצאת משפט מר, נוקב בשנינותו, תמיד מעורר גיחוך בחוסר-היכולת הגמור לתפוס את מהלך ההיסטוריה המודרנית. בתרמיל-הקבצנים הפרוליטארי נופפו בידם כנופף בנס, כדי לקבץ אחריהם את העם. אך מדי הלכו בעקבותיהם, ראה על אחוריהם את סמלי הייחוס הפאודלים הנושנים ונפוץ לכל רוח בצחוק רם וחסר דרך-ארץ.

חלק מן הלגיטימיסטים הצרפתים ואנגליה-הצעירה ערכו את ההצגה הזאת לתפארת.

כשמוכיחים הפאודלים כי אופן-הניצול שלהם פנים אחרות היו לו מאשר לניצול הבורגני, אין הם אלא שוכחים שבנסיבות ובתנאים שונים לחלוטין, אשר עברו בוטלו מן העולם, היו הם מנצלים. כשהם מציינים, כי בימי שלטונם לא היה הפרולטריון המודרני קיים, אין הם אלא שוכחים שדווקא הבורגנות המודרנית היתה תולדה מוכחת של משטר-חברתם.

אגב, במידה כה מועטה מעלימים הם את האופי הריאקציוני של ביקורתם עד שהאשמתם העיקרית נגד הבורגנות יסודה דווקא בכך, כי בשלטונה מתהווה המעמד שעתיד לפוצץ את כל משטר-החברה הישן.

הם מאשימים את הבורגנות כי היא יוצרת פרולטריון מהפכני אף יותר משהם מאשימים אותה כי היא יוצרת פרולטריון בכלל.

בפעולה הפוליטית לוקחים הם משום כך חלק בכל מעשי-האלימות נגד מעמד-הפועלים, ובחיי יום-יום נאותים הם, על-אף כל דברי-הרהב שלהם, לאסוף את פרות-הזהב, ולהמיר נאמנות, אהבה, כבוד במיקח וממכר בצמר כבשים, סלק-סוכר ויין שרף.

כשם שעשה הכומר תמיד יד אחת עם הפאודל, כך עושה הסוציאליזם הכמרי יד אחת עם הסוציאליזם הפאודליסטי.

אין לך דבר קל מלשוות לסגפנות הנוצרית צביון סוציאליסטי. כלום לא גינתה הנצרות גם את הקניין-הפרטי, את הנישואים, את המדינה? כלום לא הטיפה לגמילות-חסדים לקבצנות, לרווקות ולסיגוף-הגוף, לחיי-מנזר ולכנסיה במקומם? הסוציאליזם הנוצרי אינו אלא המים הטהורים שבהם מקדש הכומר על רוגזו של האציל.

הפירמידה של השיטה הקפיטליסטית

הפירמידה של השיטה הקפיטליסטית

ב. הסוציאליזם הזעיר-בורגני

האצולה הפאודלית אינה המעמד היחיד אשר מוגר על-ידי הבורגנות, ותנאי-חייו נתנוונו וגוועו בחברה הבורגנית. תושבי הפרברים בימי-הביניים ומעמד-האיכרים הזעיר היו מבשרי הבורגנות המודרנית. בארצות המפותחות פחות מבחינה תעשייתית ומסחרית עדיין חי מעמד זה חייו הדלים בצד הבורגנות העולה.

בארצות, שבהן התפתחה הציוויליזציה המודרנית, נתהווה בורגנות-זעירה חדשה, התלויה ועמודת בין הפרולטריון לבין הבורגנות. היא חוזרת ומתהווה תמיד כחלק משלים של החברה הבורגנית, אלא שמחמת ההתחרות, מושלכים חבריה בתמידות מטה, אל הפרולטריון. הם אף רואים, עם התפתחות התעשייה הגדולה, ימים קרבים ובאים בהם יעלמו לחלוטין כחלק עצמאי של החברה המודרנית ויוחלפו – במסחר, במנפקטורה, בחקלאות – במפקחים ובמשגיחים.

בארצות כצרפת, בה מניינו של מעמד-האיכרים עולה בהרבה על מחצית האוכלוסייה, לא ייפלא שסופרים, אשר עמדו לימין הפרולטריון ונגד הבורגנות, נקטו בביקורתם כלפי משטר-הבורגנות את קנה-המידה הזעיר-בורגני והזעיר-איכרי ותפסו את מפלגת הפועלים מנקודת-ראותה של הבורגנות-הזעירה. כך נתהווה הסוציאליזם הזעיר בורגני. סיסמונדי הוא ראש הספרות הזאת לא רק לצרפת, אלא גם לאנגליה.

סוציאליזם זה ניתח בחריפות יתירה את הסתירות ביחסי-הייצור המודרניים. הוא חשף את מתק-השפתיים הצבוע של הכלכלנים. הוא הוכיח לבלי הפרך את ההשפעות ההרסניות של המיכון ושל חלוקת-העבודה, את ריכוז ההון וקניין-הקרקע, את עודף-הייצור, את המשברים, את הכיליון המוכרח של הבורגנים הזעירים והאיכרים הזעירים, את עוני הפרולטריון, את האנרכיה בייצור, את אי-השוויון המשווע בחלוקת העושר, את מלחמת-ההשמד התעשייתית בין האומות, את התבטלות המנהגים הישנים, יחסי-המשפחה הישנים, הלאומים הישנים.

אולם, על-פי-תוכנו הממשי, שואף הסוציאליזם הזה לשקם את אמצעי-הייצור-והחליפין הישנים, ויחד עימם את יחסי-הקניין הישנים והחברה הישנה, או שבדעתו לחזור ולכלוא בכוח את אמצעי-הייצור-והחליפין המודרניים במסגרת יחסי-הקניין הישנים שנהרסו על-ידיהם, שמן-ההכרח היה כי יהרסו. אם כך ואם כך ריאקציוני הוא ואוטופיסטי כאחד.

מערכת גילדות במנופקטורה ומשק פטריארכאלי בכפר, זה דברו האחרון.

בהמשך התפתחותו נסתיים זרם זה בדכדוך-נפש פחדני.

ג. הסוציאליזם הגרמני או ה"אמיתי"

הספרות הסוציאליסטית והקומוניסטית של צרפת, שנוצרה בלחץ של בורגנות שליטה, והנה הביטוי הספרותי למלחמה בשלטון זה, הובאה לגרמניה בזמן שהבורגנות אך פתחה במאבקה באבסולוטיזם הפאודלי.

פילוסופים, פילוסופים-למחצה ויפי-נפש גרמנים השתלטו ברעבתנות על ספרות זו, אלא ששכחו כי עם הגירת הכתבים הללו מצרפת, לא היגרו בעת-ובעונה-אחת תנאי-החיים הצרפתיים לגרמניה. בתנאים הגרמניים קיפחה הספרות הצרפתית כל משמעות מעשית ישירה ולבשה צורה ספרותית טהורה. בהכרח נראתה היא כחקרנות בטלה בדבר החברה האמיתית, בשבר הגשמת המהות האנושית. כך למשל נשתמעו באוזני הראשונה רק כתביעות "התבונה המעשית" בדרך כלל; וגלויי-הרצון כפי שהוא צריך להיות, הרצון האנושי האמיתי.

פועלם היחיד של אנשי-הספרות הגרמנים עיקרו בכך, שהתאימו את האידיאות הצרפתיות החדשות למצפונם הפילוסופי הישן, או ביתר-דיוק – סיגלו להם את האידיאות הצרפתיות לפי נקודת-ראותם הפילוסופית.

דיגול זה נעשה בדרך שלשון זרה נקנית בכלל – בדרך התרגום.

ידוע, כיצד היו הנזירים מוחקים גווילים, שבהם נרשמו היצירות הקלאסיות של תקופת האלילות הקדומה, וכותבים עליהם מעשיות-קדושים קתוליות סרות-טעם. את ההפך מזה עשו מושכי-העט הגרמנים בספרות הצרפתית החילונית. הם כתבו את דברי-ההבאי הפילוסופיים שלהם בשולי המקור הצרפתי. דרך משל: בשולי הביקורת הצרפתית על יחסי-הממון כתבו: "ההתנכרות למהות האנושית". בשולי הביקורת הצרפתית על מדינת-הבורגנים כתבו: "מיגור שלטונו של הכללי המופשט" וכו'.

המרה זו של ההתפתחויות הצרפתיות במליצותיהם הפילוסופיות כינו בשם "הפילוסופיה של המעשה", "הסוציאליזם האמיתי", "מדע גרמני של הסוציאליזם", "ביסוס פילוסופי של הסוציאליזם" וכו'.

כך נסתרסה ממש הספרות הסוציאליסטית-הקומוניסטית הצרפתית. וכיוון שבידי הגרמני חדלה לבטא את מלחמת המעמד האחד במשנהו, חש הגרמני  כי התגבר על ה"חד צדדיות הצרפתית", כי הוא מייצג תחת צרכים אמיתיים את צורך האמת, ותחת האינטרסים של הפרולטריון את האינטרסים של המהות האנושית, של האדם בכללו, של האדם שאינו משתייך למציאות כל-עיקר, אלא לשמי-הערפל של הדמיון הפילוסופי.

סוציאליזם גרמני זה, שנהג מידה מרובה כל-כך של כובד-ראש וחגיגיות בתרגילי-הדרדקים הגולמיים שלו והכריז בגרון כנוכלי-שווקים, קיפח בינתיים קמעה-קמעה את תומכו הקפדנית.

מאבקה של הבורגנות הגרמנית, בייחוד הפרוסית, בפאודליזם ובמלכות האבסולוטית, הקיצור, התנועה הליברלית, נעשתה ממשית יוצר.

כך ניתנה לסוציאליזם "האמיתי" הזדמנות נכספת כל-כך להציג לעומת התנועה הפוליטית את התביעות הסוציאליסטיות, להטיח את החרמות המסורתיים על הליברליזם, על המדינה הנציגותית, על ההתחרות הבורגנית, על חופש-העיתונות הבורגני, המשפט הבורגני, החופש והשוויון הבורגניים, ולהטיף באוזני המון-העם, כי כל ברכה לא תצמח להם מן התנועה הבורגנית הזאת; אדרבא, סופם שיפסידו הכל. הסוציאליזם הגרמני שכח בעתו, כי הביקורת הצרפתית, אשר הוא היה הדה הריק, הקובעת כתנאי-מוקדם את החברה הבורגנית המודרנית, על תנאי-החיים החומריים המתאימים והתחיקה הפוליטית הראויה – כל אלה תנאים-מוקדמים, אשר בהשגתם אך זה עתה עוסקים בגרמניה.

הוא שירת את הממשלות הגרמניות האבסולוטיות, על פמליית הכמרים, המלמדים, היונקרים והביורוקרטים אשר להם, כדחליל רצוי נגד הבורגנות, המאיימת ומעפילה.

הוא שימש תוספת מתקתקה לצליפות-השוט המרות ולכדורי-הרובים, בהם עשו שפטים אותן הממשלות עצמן בהתקוממויות-הפועלים הגרמניים.

הסוציאליזם "האמיתי" בעודו משמש כלי-נשק בידי הממשלות נגד הבורגנות הגרמנית, הריהו ייצג גם במשרים אינטרס ריאקציוני, את האינטרס של הקרתנות הגרמנית. בגרמניה מהווה הבורגנות-הזעירה, שהגיעה אלינו מן המאה השש-עשרה, ומאז ואילך היא חוזרת ומופיעה כאן תמיד בצורה חדשה, את הבסיס החברתי הממשי לסדר הקיים.

שימורה של הקרתנות הגרמנית הוא שימור הסדר הגרמני הקיים. חוששת היא מפני שלטונה התעשייתי והפוליטי של הבורגנות, שמא יביא עליה כליון ודאי, עקב ריכוז ההון, מזה, ומחמת הופעתו של הפרולטריון המהפכני, מזה. הסוציאליזם "האמיתי", דומה היה לו שהוא קוטל שני זבובים במכה אחת. הוא התפשט כמגיפה.

הלבוש, ארוג קורי עכביש ספקולטיביים, רקום פרחי-לשון יפי-רוח, רווי טל-נפש דחוס-אהבה, עתרת-לבוש זו שבה עיטפו הסוציאליסטים הגרמנים לסחורתם בקרב הקהל הזה.

הסוציאליזם הגרמני, מצדו, עמד יותר ויותר על ייעודו – היות נציגה המדבר גבוהה-גבוהה של בורגנות קרתנית זו.

הוא הכריז על האומה הגרמנית כעל אומה למופת, ועל הקרתן הגרמני כעל אדם למופת. הוא שיווה לכל מעשי תועבותיו הילה של כוונה נסתרת, נעלה, סוציאליסטית, בה נשתמעו הם כהיפוכם. הוא הסיק את המסקנה הסופית בהתייצבו בגלוי נגד הזרם "ההרסני-הגס" של הקומוניזם, בהכריזו על התעלות הבלתי-מפלגתיות מעל לכל מלחמת-מעמדות. כל מה שנפוץ בגרמניה ככתבים סוציאליסטיים וקומוניסטיים כביכול, להוציא מעטים עד מאד, שייך לתחומה של ספרות מזוהמת ומרפת-ידיים זו.

2.      הסוציאליזם השמרני או הבורגני

חלק מן הבורגנות מבקש להביא תיקון לעיוותים החברתיים על מנת להבטיח את קיומה של החברה הבורגנית.

לכאן שייכים כלכלנים, פילנתרופים, הומאניטארים, משפרי מצבם של המעמדות העובדים, עסקנים בדרכי צדקה, חברי אגודת צער-בעלי-חיים, מייסדי אגודות נגד שיכרות, מתקנים יושבי-קרנות מן המין המגוון ביותר. סוציאליזם בורגני זה פותח אפילו כדי שיטות שלמות.

לדוגמא נביא את "הפילוסופיה של הדלות" לפרודון.

הבורגנים הסוציאליסטים רוצים לקיים את תנאי-החיים של החברה המודרנית בלי המלחמות והסכנות הנובעות מהם בהכרח. הם רוצים בחברה הקיימת בלא היסודות המהפכים אותה ומפרקים אותה. הם רוצים בבורגנות בלי הפרולטריון. הבורגנות משיגה, כמובן, את העולם שבו היא שולטת כטוב שבעולמות. הסוציאליזם הבורגני מפתח השגה משיבת-נפש זו לחלק משיטה, או לשיטה שלמה. בקראו את הפרולטריון להגשים את שיטותיו ולבוא בשערי ירושלים בחדשה, אין הוא דורש ביסודו של דבר אלא כי ישאר בחברה הקיימת, אך ישליך אחר גוו את השגותיו העוינות עליה.

צורה שניה, שיטתית פחות ומעשית יותר, של הסוציאליזם זה, ביקשה להבאיש ריחה של כל תנועה מהפכנית בעיני מעמד-הפועלים, על-ידי ההוכחה כי לא שינוי פוליטי זה או אחר, אלא רק שינוי תנאי-החיים החומריים, היחסים הכלכליים, עשוי להביא לו תועלת. אך בשינוי תנאי-החיים החומריים אין סוציאליזם זה רואה בשום פנים ביטול יחסי-הייצור הבורגניים, אשר ייתכן בדרך מהפכנית בלבד, אלא שיפורים מנהליים, המתחוללים על יסוד יחסי-הייצור אלה, כלומר, שאינם משנים ולא כלום ביחס שבין ההון והעבודה-השכירה, אלא לכל המוטב מצמצמים לה לבורגנות הוצאות שלטונה ומפשטים את משק-המדינה שלה.

לידי ביטוי הראוי לו מגיע הסוציאליזם הבורגני רק משהוא נעשה מליצה בטלה.

מסחר חופשי! לטובת המעמד העובד; מכסי מגן! לטובת המעמד בעובד; תאי-כלא! לטובת המעמד העובד; זה דברו האחרון. דבר-האמת היחיד של הסוציאליזם הבורגני.

הסוציאליזם של הבורגנות כל עיקרו בעצן התואנה שהבורגנים הם בורגנים – לטובת המעמד העובד.

  1. 3. הסוציאליזם והקומוניזם האוטופיסטי-ביקורתי

אין אני מדברים כאן בספרות אשר בכל המהפכות המודרניות הגדולות הביעה את תביעותיו של הפרולטריון (כתבי באבף וכו').

ניסיונותיו הראשונים של הפרולטריון להגשים במישרין, בזמן של שערת רוחות כללית, בתקופת הפיכתה של החברה הפיאודלית, את האינטרס המעמדי שלו-גופו, נכשלו בהכרח מחמת דמותו הבלתי-מפותחת של הפרולטריון עצמו, וכן מחמת העדר התנאים החומריים לשחרורו, שהם בעצם פרי התקופה הבורגנית. הספרות המהפכנית, שליוותה את התנועות הראשונות שאלה של הפרולטריון, היא ריאקציונית בהכרח לפי תוכנה. היא מטיפה לפרישות כללית ולשוויוניות גסה.

השיטות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות מעיקרן, שיטות סן-סימון, פוריה, אואן וכו', צצות ועולות בתקופה הראשונה, הבלתי-מפותחת, של המאבק בין הפרולטריון ובין הבורגנות, כפי שתיארנוה לעיל (עיין בורגנות ופרולטריון).

ממציאי השיטות הללו רואים אמנם את ניגודי-המעמדות וכן את פעולתם של היסודות המפוררים בחברה השולטת עצמה, אל אין הם מבחינים בקרב הפרולטריון בשום פעולה עצמית היסטורית, בשום תנועה פוליטית מיוחדת לו.

כיוון שההתפתחות של הניגוד המעמדי מתחוללת בד בבד עם התפתחותה של התעשייה, אין הם מוציאים עדיין את התנאים החומריים לשחרור הפרולטריון, ותרים אחר מדע חברתי, אחר חוקים חברתיים, כדי ליצור את התנאים האלה.

במקום הפעולה החברתית מן-ההכרח שתבוא פעולת-ההמצאה האישית שלהם במקום התנאים ההיסטוריים של השחרור – תנאים דמיוניים; במקום ארגון הדרגתי של הפרולטריון למעמד – ארגון-חברה שהומצא מניה-וביה. דברי-ימי-העולם הבאים מצטמצמים-ועומדים בעיניהם על התעמולה לתכניות-החברה שלהם ועל ביצוען המעשי.

אמנם יודעים הם כי בתוכניותיהם מייצגים הם בעיקר את האינטרס של המעמד העובד בתורת המעמד הסובל ביותר. רק מבחינה זו, של המעמד הסובל ביותר, קיים לדידם הפרולטריון.

אך הצורה הבלתי-מפותחת של מלחמת-המעמדות, וכן מצבם החברתי שלהם, מביאים אותם לידי כל שיהיו מאמינים, כי נעלים הם מעל ניגוד-המעמדות ההוא. רצונם לשפר את מצבם החברתי של כל בני החברה, גם של אותם ששפר עליהם חלקם. לפיכך מפנים הם בלי הרף קריאתם אל כל החברה כולה, ללא הבדל, ובייחוד – אל המעמד השליט. יש רק לרדת לסוף שיטתם, כדי לראות בה את התוכנית הטובה ביותר שבגדר האפשר בשביל החברה הטובה היותר שבגדר האפשר.

לפיכך פוסלים הם כל פעולה פוליטית, בייחוד פעולה מהפכנית. רוצים הם להשיג את מטרתם בדרכי-שלום ומבקשים – באמצעות ניסויים קטנים שסופם, כמובן, כשלון, לפלס, בכוח הדוגמא, דרך לאוונגליון החברתי החדש.

תיאור דימיוני זה של החברה העתידה-לבוא, לידתו בזמן שהפרולטריון עדיין אינו מפותח דיו, כלומר, עדיין תופס בעצמו תפיסה דמיונית את מצבו-הוא, את חתירתו הראשונה, מלאת הציפיות, לשינוי-דמות כולל של החברה.

אך הכתבים הסוציאליסטים והקומוניסטים כוללים גם יסודות ביקורתיים. הם תוקפים את כל היסודות החברה הקיימת. מתוך כך נמצא ומפסקים חומר חשוב ביותר להשכלת הפועלים. הנחותיהם החיוביות בעניין החברה העתידה לבוא, דרך משל, ביטול הניגוד בין העיר לכפר, המשפחה, הרווח הפרטי, העבודה-השכירה, בשורת ההרמוניה החברתית, הפיכת המדינה למנהלת הייצור בלבד – כל הנחותיהם אלה אינן מבטאות אלא התבטלות ניגוד-המעמדות, ניגוד המתחיל אך זה להתפתח, ואין הם מכירים אותו אלא בסתמיותו הראשונה, חסרת-הצורה. הנחות אלו עצמן עדיין נודעת להן אפוא משמעות אוטופיסטית גמורה.

חשיבותו של הסוציאליזם והקומוניזם האוטופיסטי-ביקורתי עומדת ביחס הפוך להתפתחות ההיסטורית. ככל שמתפתחת מלחמת-המעמדות עליה ולובשת צורה, כן מקפחת התעלות דמיונית זו, מלחמה דמיונית זו בה, כל ערך מעשי, כל צידוק עיוני. לפיכך, אפילו היו מייסדי השיטות הללו מהפכנים מבחינת הרבה, תלמידיהם מהווים תמיד כיתות ריאקציוניות. הם מחזיקים בהשקפות הנושנות של רבותיהם, למרות ההתקדמות ההיסטורית של הפרולטריון. לפיכך מבקשים הם בעקיבות לחזור ולהקהות את מלחמת-המעמדות וליישב את הניגודים. עדיין נושאים הם נפשם להגשמת הניסיונית של האוטופיות החברתיות שלהם, ליצירת פלאנסטרות בודדות, לייסוד מושבות-בית, להקמת איקאריה זוטה – מהדורה בזעיר-אנפים של ירושלים החדשה – ולבניית כל המגדלים הפורחים הללו נאלצים הם לפנות אל נדיבות לבותיהם וארנקיהם של הבורגנים. קמעה-קמעה נבללים הם בקהל הסוציאליסטים הריאקציוניים או השמרנים, המתוארים לעיל, ואינם נבדלים עוד מהם אלא בקפדנות שיטתית יותר, באמונת-ההבל הקנאית בקסמי מדעם הסוציאליסטי.

זו לא היתה עשויה להתחולל אלא מתוך כפירה עיוורת באוואגליון החדש.

האואניסטים באנגליה, הפורייריסטים בצרפת, אלה פועלים נגד הצ'ארטריסטים ואלה נגד הריפורמיסטים.

IV. עמדת הקומוניסטים כלפי מפלגות-האופוזיציה השונות

מפרק II מסתבר מאליו היחס של הקומוניסטים למפלגות-הפועלים שכבר נתכוונו, כלומר: יחסם אל הצ'ארטריסטים באנגליה ואל המתקנים האגראריים בצפון-אמריקה.

הם נאבקים להשגת המטרות והאינטרסים הישירים של מעמד-הפועלים, אך הם מייצגים בתנועה הווה גם את עתיד התנועה. בצרפת מצטרפים הקומוניסטים אל המפלגה הסוציאל-דמוקרטית נגד הבורגנות השמרנית והרדיקלית, בלי לוותר מתוך כך על הזכות להתייחס בביקורת אל המליצות והאשליות ששורשן במסורת המהפכנית.

בשוויץ תומכים הם ברדיקלים, בלי להתעלם מכך שמפלגה זו מורכבת מיסודות מנוגדים, קצתם סוציאליסטים דמוקרטים במובן הצרפתי, קצתם בורגנים רדיקלים.

בקרב הפולנים תומכים הקומוניסטים במפלגה התובעת מהפכה אגרארית כתנאי לחרור לאומי, היא מפלגה שחוללה את מרד קרארוב של שנת 1864.

בגרמניה נאבקת המפלגה הקומוניסטית, משעה שהבורגנות מופיעה כמהפכנית, שכם אחד עם הבורגנות נגד המונרכיה האבסולוטית, נגד קניין הקרקע הפיאודלית והזעיר-בורגניות.

אך אין היא חדלה גם כהרף-עין מלעורר בקרב הפועלים תודעה ברורה ככל האפשר של ניגוד-האיבה שבין הבורגנות והפרולטריון, למען יוכלו הפועלים הגרמנים לכוון מיד את התנאים החברתיים והפוליטיים, הנוצרים בהכרח עקב שלטונה של הבורגנות, בתור כלי-נשק רבים ככל האפשר נגד הבורגנות, למען תיפתח, תכף עם מיגור המעמדות הריאקציוניים בגרמניה, המלחמה בבורגנות עצמה.

לגרמניה בעיקר נותנים הקומוניסטים את דעתם, משום שגרמניה עומדת ערב מהפכה בורגנית, ומשום שהיא מחוללת תמורה זו בתנאים מתקדמים יותר של הציויליזציה  האירופאית בכלל, ובאמצעות פרולטריון מפותח הרבה יותר, מאשר אנגליה במאה השבע-עשרה וצרפת במאה השמונה-עשרה. ומכאן שאין המהפכה הבורגנית הגרמנית עשויה להיות אלא הפתיחה הבלתי-אמצעית למהפכה פרולטרית.

כללו של דבר, הקומוניסטים תומכים בכל מקום בכל תנועה מהפכנית נגד הסדרים החברתיים והפוליטיים הקיימים.

בכל התנועות הללו, מבליטים הם כשאלת-היסוד של התנועה, את שאלת-הקניין, ותהיה הצורה אשר לבשה מפותחת יותר או פחות.

לבסוף, הקומוניסטים עושים בכל מקום לפיתוח הקשרים וההסכמה בין המפלגות הדמוקרטיות של כל הארצות.

לזרא היא לקומוניסטים להעלים את השקפותיהם וכוונותיהם. הם מכריזים בגלוי, כי מטרותיהם ניתנות להגשמה אלא על-ידי הפיכה-בזרוע של כל משטר-החובה הקיים. יגורו להם המעמדות השליטים מפני מהפכה קומוניסטית. הפרולטרים אין להם דבר להפסיד בה זולת כבליהם. להם עולם ומלואו לזכות בו.

פרולטרים של כל הארצות התאחדו !

המצבה על קברו של קרל מרקס. בית קברות הייגייט, לונדון

המצבה על קברו של קרל מרקס. בית קברות הייגייט, לונדון



המניפסט הסוריאליסטי

8 באפר', 2010 | מאת מערכת מארב | קטגוריה: כללי, מניפסטים, שוטף

לאון טרוצקי, דייגו ריברה ואנדרי ברטון. צילום פריץ באך, מקסיקו, 1938

לאון טרוצקי, דייגו ריברה ואנדרי ברטון. צילום פריץ באך, מקסיקו, 1938

מניפסט שחוגג מרד ברציונאליות ובתבונה הקראטזינים שבבסיס התרבות המערבית ושכל כולו נשען עליה ומעריץ אותה.

המניפסטים הסוראליסטים, הראשון (1924) והשני (1930) נולדו בין שתי מלחמות עולם, כשניצוצות המהפכה באמנות, במדע, בפוליטיקה ובמחשבה בוהקים וכבים בלי הרף.

לתנועה, לזרם, לרעיונות, להלך המחשבה ולביטוי הסוראליסטי היתה עת עדנה ובעיקר עת בושה. ועם זאת היום, כשאני קורא מחדש את המניפסטים הסוראליסטים של ברטון אני מרגיש שהחיוניות והיופי של הטקסט וגם רוח מתעתעת של אוונגרד, עדיין פועמים בו. אולי ביחד עם שינויים קלים, ולמרות מה שניתפס כאובר-רייטינג ,פשטנות ,זילות וקלות כמעט בלתי נסבלת של "הפיתרון הסוריאליסטי".

תביטו מסביב, קצת אחורה בזמן, בהווה ולעתיד ותיראו שהרעיונות הגלומים במניפסטים הסוראליסטים עדיין לא מתו.

בשלב ראשון וכעין "נציג" של מניפסטים אמנותיים קלאסיים אנו מעלים מחדש למארב את תחילת המניפסט הסוראליסטי הראשון של אנדרה ברטון ועם זאת ברוח הסוראליזם אנו מעלים את המניפסט כקובץ סאונד בשני קולות: האחד על-פי התרגום 'הרשמי' והאחר על-פי "פרשנות מכנית" של תוכנת התרגום של גוגל.

בהמשך נמשיך, ואני מניח שגם נשנה, תלוי בכם ובנו.

לשמיעה לחצו כאן:

[audio:http://www.maarav.org.il/archive/uploads/GM1.mp3]

je ne vois pas la (femme)cachee dans la foret". עטיפת המגזין 'המהפכה הסוראליסטית', גיליון מס' 12 -,15/12/1929, רנה מגריט, פוטומונטאז, 1929. מופיעים עם כיוון השעון: מקסים אלכסנדר, לואי אראגון, אנדרי ברטון, לואי בונואל, ז'אן קואפן, פול אלואר, מרסל פורייר, רנה מגריט, אלברט ולנטין, אנדרי ת'יריון, איב טנג'י, ג'ורג' סאדול, פול נוגה, קאמיל ג'ומנס, מקס ארנסט, סלבדור דאלי

je ne vois pas la (femme)cachee dans la foret". עטיפת המגזין 'המהפכה הסוראליסטית', גיליון מס' 12 -,15/12/1929, רנה מגריט, פוטומונטאז, 1929. מופיעים עם כיוון השעון: מקסים אלכסנדר, לואי אראגון, אנדרי ברטון, לואי בונואל, ז'אן קואפן, פול אלואר, מרסל פורייר, רנה מגריט, אלברט ולנטין, אנדרי ת'יריון, איב טנג'י, ג'ורג' סאדול, פול נוגה, קאמיל ג'ומנס, מקס ארנסט, סלבדור דאלי



מה רוצה הנוף (ומה חסר לו)?)

8 בינו', 2010 | מאת לארי אברמסון | קטגוריה: כללי, שוטף

בהקדמה שלו למהדורה השנייה של Landscape and Power, שיצא לאור בשנת 2002, שמונה שנים לאחר המהדורה הראשונה, וו. ג'י. טי. מיטשל מסתייג מהשם שהוא עצמו העניק בשעתו לקובץ פורץ-דרך זה של מאמרים על נוף כפרקטיקה תרבותית. במקום הזיווג הדו-קוטבי של "נוף" ו"כוח" אשר מופיע בשם המקורי, הוא מציע עתה חלופה מושגית בצורת השילוש "מרחב, מקום ונוף", בקובעו ש"הנוף [...] הוא כוח חלש יחסית לזה של צבאות, כוחות משטרה, ממשלות וחברות ענק. הנוף מפעיל כוח מעודן על בני אדם ומוציא מהם טווח רחב של רגשות ומשמעויות שיקשה לאפיינם ולהגדירם. למעשה, דומה שעמימות רגשית זו היא מאפיין מכריע בכל הנוגע לכוחו של הנוף" (2).

הערה זו מפתיעה מפיו של מי שמאז שנת 1970 נוהג בקביעות לבקר מפעם לפעם בישראל ובפלסטין, ומי שבכתביו הביקורתיים על נוף בעשרים השנים האחרונות דן בהרחבה באזור זה – שאותו הוא מעדיף לכנות "ישראל-פלסטין", "צמד של תאומים סיאמיים מפלצתיים המחוברים זה לזה בכל האיברים החיוניים, אך נפרדים בשיניהם ובציפורניהם, שבאמצעותן כל תאום מנסה לקרוע לגזרים את תאומו המטריד והמאיים" (3). ברור שמעמדו של הנוף כמכשיר של כוח סמלי וממשי בסכסוך בן מאה השנה שבין יהודים ופלסטינים לא חמק מעינו של מיטשל. במאמרו המכונן "נוף אימפריאלי", שנכתב בשנת 1987 והתפרסם בשנת 1994 כפרק הראשון של Landscape and Power, הוא מציין כי "בישראל/פלסטין [...] אי- אפשר שלא להבחין בסימני הכיבוש האימפריאלי. פניו של הנוף הקדוש כה מצולקים מהמלחמה, מהחפירה הארכיאולוגית ומהעקירה עד שלא ניתן להחזיק, ולו לרגע, בשום אשליה של טבע תמים, מקורי" (4). יתרה מזאת, קביעתו כי הנוף "אינו רק סימן או סמל ליחסי כוח, הוא עצמו מכשיר של כוח תרבותי" (5), כאילו מבשרת את מה שחוקר הארכיטקטורה הישראלי אייל וייצמן כינה לאחרונה "הפוליטיקה האנכית" של ישראל: הניכוס והפירוק של נוף השטחים הכבושים לא רק על פני השטח – באמצעות אזורי ביטחון, מחסומי הפרדה, כבישים מופרדים ומחסומי דרכים אינסופיים ומשתנים תדיר – אלא גם מתחת לפני האדמה ובאוויר שממעל, באמצעות רשת מסועפת של מנהרות ומעקפים תחתיים ועיליים היוצרים מרחב פוליטי יחיד במינו השואף נואשות "להכפיל מציאות טריטוריאלית יחידה וליצור שתי גיאוגרפיות לאומיות הרמטיות ומבודדות המתקיימות באותו המרחב" (6).

כיצד, אם כן, ניתן לפרש את השינוי שהתחולל במיטשל – מהעמדה הפולמוסית של המהדורה הראשונה של Landscape and Power (1994), שביסודה המשוואה הניאו-מרקסיסטית נוף=כוח, לעמדה הרכה והמכילה של המהדורה השנייה, שביסודה התפיסה של נוף ככוח מעודן המוציא מבני אדם "טווח רחב של רגשות ומשמעויות שיקשה לאפיינם ולהגדירם"? ייתכן שהמפתח לשינוי זה טמון בספרו ?What Do Pictures Want שאמנם יצא לאור ב-2005 (7) אך נחקר ונכתב בין 1994-2002, ולפיכך מלמד על ההתפתחות שחלה בתורת הדימויים שלו בשנים שלאחר פרסום המהדורה הראשונה של Landscape and Power.
הספר What Do Pictures Want? הוא חקירה אל תוך התפיסה המקובלת כיום שדימויים חזותיים החליפו את המילים כאמצעי הביטוי הדומיננטי של תקופתנו (תופעה שמיטשל עצמו הגדיר במושג "המפנה התמונתי" – "the pictorial turn"), חקירה המתבססת על ההנחה הלא אורתודוקסית מבחינה תיאורטית שדימויים הם יצורים חיים, ושבתור שכאלה הם בעלי תבונה ותשוקה משלהם, ולפיכך יש בכוחם גם לפתות בני אדם ולהשפיע עליהם. מיטשל נוטל את הנטייה האנושית להאניש דימויים ולחשוב עליהם כבעלי "חיים משלהם" ומעמיד אותה על ראשה, בהופכו את היחסים המסורתיים שבין התמונה והמתבונן לכאלה שבהם ה"תשוקה של הדימוי" נוטלת את התפקיד הראשי. באופן הזה הצופה מאבד את ריבונותו על הסדר החזותי והופך למושא המדומיין של מבט תמונתי אוטונומי ותובעני. למרות שמיטשל הוא הראשון לזהות את פגמיה של "תיאוריה ויטאליסטית" זו, הוא עומד על הפוטנציאל שלה ככלי פואטי ספקולטיבי היכול לשחרר את המחקר החזותי מהמעגל הסגור של מוסכמות הרמנויטיות וסמיוטיות ולספק דרך חדשה (מפתה לומר "חיונית") להבנת תפקידם של דימויים בתרבות העכשווית. השאלה שיש לשאול ביחס לדימויים חזותיים, מאתגר מיטשל, אינה רק מה הם מסמנים או מה הם עושים, אלא מה הם רוצים.

נוף קדוש - וו.ג'יי טי מיטשל. סדרת "תרבות חזותית" של הוצאת שנקר-רסלינג בסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות.  עורך: לארי אברמסון.  תרגום: רונה כהן

נוף קדוש - וו.ג'י טי מיטשל. סדרת "תרבות חזותית" של הוצאת שנקר-רסלינג בסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות. עורך: לארי אברמסון. תרגום: רונה כהן

אמנים, כמובן, שאלו את עצמם מאז ומתמיד בדיוק את השאלה הזאת. בשעה שחוקרי תולדות האמנות המסורתיים התאמצו לפענח את צפונות כוונותיהם העמוקות ביותר של אמנים, וההיסטוריונים ה"חדשים" – את מנגנוני ההקשר החברתי שבאמצעותם זוכה האמנות בערכה הסימבולי, האמנים עצמם ידעו שהדבר היחיד שניתן בידיהם לעשותו, ולמעשה גם הדבר היחיד שראוי להם לעשותו, הוא להקשיב היטב לצרכים של ציוריהם או של פסליהם או של כל אמצעי חזותי אחר שבו הם עוסקים. בהציבו ככלי לחקירה תיאורטית את השאלה "מה רוצות התמונות?", הקים מיטשל גשר אינטואיטיבי בין סדנת האמן לבין חדר הכתיבה של החוקר והציע לתפוס את המרחב המשותף של הדימוי החזותי לא רק כחולייה החסרה בין אמנים לבין פרשניהם, אלא כמרחב המובהק של שיח חברתי בכלל. הדימוי הופך בהקשר הזה ל"מרחב", לא משום שהוא מתאר אשליה או השתקפות של חלל, אלא משום שהוא נמצא במצב של תנודתיות מתמדת המתנגדת לקיבוע של משמעות ומייצרת בצופים "תודעה פרדוקסלית ומוכפלת [...] המתנודדת בין אמונה מאגית ובין ספק אפיקורסי, בין ייחוס נאיבי של נשמה לעצמים ובין מטריאליזם נוקשה, בין גישה מיסטית לגישה ביקורתית" (8).
הנוף, כמובן, אינו שונה מכל אמצעי הייצור החזותי האחרים, וצופיו נתונים לאותה תודעה כפולה ומתנודדת שדימויים תמיד מייצרים. במהדורה הראשונה של Landscape and Power, מיטשל מציע "לשאול לא רק 'מהו' נוף או מה 'משמעותו' אלא גם מה הוא 'עושה'"(9). עתה, בעקבות התובנות של What Do Pictures Want?, ניתן לשוב אל הנוף עם שאלה חדשה, בלתי נמנעת: מה רוצה הנוף?

כדי לנסות ולהתמודד עם אתגר זה, אני מבקש ללכת בעקבותיו של מיטשל, שבמאמר "נוף קדוש: ישראל, פלסטין והישימון האמריקאי" (2002) (10) בחר לשוב אל זיכרונות ילדותו מהמדבר של נבאדה ("מקום ממשי בזיכרון שלי", כהגדרתו) כדי לדון ברעיון המתעקש לחזור שוב ושוב בתרבות בדבר המקום הראשוני, גן העדן הטהור שלא הושחת. המקום הממשי בזיכרון שלי, דרגת האפס הנופית שלי, הוא הנוף של ישראל, או ליתר דיוק – הרי ירושלים, ובמיוחד העמקים ושדות הטרשים שבשולי ירושלים המערבית, שם גדלתי ושם חייתי את רוב שנותיי.
הוריי עברו לישראל ב-1961, לאחר שהפנו את גבם למשטר האפרטהייד של דרום אפריקה מתוך תקווה לקחת חלק בבנייה של מה שנראה להם כחברה סוציאליסטית שוויונית וצודקת. לי מלאו זה עתה שבע שנים, ומשימתי הראשונה בבית הספר הייתה ללמוד את השפה, שאותה לא הכרתי כלל. המורה שלי הייתה אישה חסונה וממוקדת מטרה שמשימת חייה הייתה, כך נדמה, לשכנע אותי לקבל על עצמי שם חדש, עברי, ומנהל בית הספר שלי היה העתק מדויק של דוד בן גוריון. הוא היה גבר נמוך בגיל העמידה, עם להבות של שיער לבן שהזדקרו לכל עבר מצִדי ראשו הקירח, ובכל פעם שהוא נשא את דבריו בפני ציבור התלמידים בחצר מוכת השמש, הרגשתי כאילו בן גוריון עומד שם על בימת הנואמים, מנופף בזרועותיו ונואם בקול צווחני ובלתי ניתן לפענוח. למעשה, הוא היה גיאוגרף בשם דוד בנבנישתי (ייתכן שהדמיון בין שמותיהם של שני הדוידים תרם למזיגתם במוחי, מוחו הנוח להשפעה של עולה חדש, לכדי דמות אחת ויחידה), ואנחנו למדנו גיאוגרפיה ישראלית – שנקראה "ידיעת הארץ" – בספר פרי עטו, שכותרתו המתבקשת הייתה "מולדת". כילדים, תעסוקתנו העיקרית בשעות הפנאי הייתה שיטוט בשטחים הפתוחים הרבים שהשתרעו בתוך שכונתנו ומסביבה, מסעות שמהם היינו חוזרים עמוסים בזרי ענק של פרחי בר. כאשר הרשות להגנת הטבע יזמה מבצע לאומי להגנה על פרחי הבר מפני הכחדה, המשכנו בגיחותינו אל הטבע, אולם עתה במטרה לזהות ולהגדיר את הזנים המוגנים ולנזוף בכל מי שרק הרהר לקטוף מהם. יצאנו וחזרנו כרצוננו, ולמעט האזהרה המזדמנת מפי אחד המבוגרים שלא ניגע בפחיות חלודות העלולות להכיל חומרי נפץ ממלחמת העצמאות, כמו גם הנוכחות המטרידה של משפחת עולים חדשים מקורדיסטן שהתגוררה במערה באחד העמקים שלנו, דבר לא הפריע את שלוות גן העדן שלנו.

לפחות פעמיים בשנה יצאנו עם בית הספר לטיולים לחלקים שונים של הארץ, נוסעים במשאית מכוסה ברזנט, יוצאים ביום למסעות רגליים ויושבים בלילה סביב מדורה, שרים בקולות צרודים ואוכלים תפוחי אדמה חרוכי אש. במסעות הרגליים היינו נעצרים מדי פעם בנקודות תצפית כדי לשמוע ממורינו וממדריכנו על הגיאולוגיה וההיסטוריה של האזור. כל מקום שאליו הגענו נשא בקרבו זיכרונות מרגשים של חלוצים פורצי דרך, קרבות פלמ"ח הרואיים וממלכות יהודיות מפוארות מימי קדם. הנרטיב הציוני וסיפורי התנ"ך היו מסורגים אלה באלה וחרוטים ממש שם בנוף, אמיתיים עבורנו כמו הסלעים וההרים שעליהם טיפסנו.
בכיתה ד' הצטרפתי עם חבריי לצופים, תנועת נוער לא-מפלגתית שעקרונותיה נשאבו גם מבאדן פאוול וגם מבנימין זאב הרצל. לבשנו מדי חאקי מרושלים ועניבות צבעוניות שסימנו את דרגתנו (הנמוכה) בהיררכיה של הארגון, ופעמיים בשבוע למדנו אחר הצהרים כיצד לקשור קשרים ולהדליק מדורה באמצעות גפרור בודד, אספנו תרומות למען הנזקקים, ובעיקר – עשינו חיים בחוץ, בחיק הטבע. פעם אחת, כאשר הערב החל לרדת על עמק חובבי ציון שבפאתי השכונה, שיחקנו משחק בשם "איילה": את תפקיד האיילה מילא המדריך שלנו, נער מבוגר רק במעט מאתנו, שנעמד זקוף על סלע גבוה וסרק את השטח מסביב בשעה שעלינו, ה"ציידים", הוטל לנסות ולהתגנב עד אליו מבלי שיבחין בנו. אני זוכר את עצמי שוכב ללא נוע בשיחים שבין כמה סלעים אפורים, בקושי מעז לזוז או לנשום במשך מה שנדמה כנצח, קוצים של סירה קוצנית דוקרים את בשרי, ריח חד של זעתר משכר את נחיריי וחרקים בלתי מזוהים מרצדים על מצחי וזוחלים במעלה ובמורד גופי ספוג הזיעה. באור הדועך עקבתי אחרי הכוכבים הנדלקים זה אחר זה בשמי הערב הענקיים שהלכו ועטפו את הצללית העמומה של ה"איילה" עד שכבר לא יכולתי לראות דבר בחשכה שמסביב. לבסוף אספתי די אומץ כדי לזחול החוצה מתוך המסתור ובזהירות לגרור את עצמי במעלה המדרון על מרפקי, רק כדי לגלות שהמשחק נגמר מזמן ושכולם כבר הסתלקו להם הביתה. באופן תמוה, אף שהייתי לבדי בעמק החשוך, עשיתי את דרכי חזרה אל עבר האורות הרחוקים, שם ידעתי שארוחת הערב מחכה לי, כשבלבי תחושה שלווה של סיפוק. שרדתי את הטבע הפראי; כרתתי ברית של חניכה עם הנוף, קשרתי את גורלי עם השלשלת הארוכה של החלוצים אשר, כמוני, הקריבו את נוחיותם האישית כדי להתחבר עם הארץ, מאברהם אבינו ועד ללוחמי יחידה 101 הנועזים של אריאל שרון. הרגשתי שאני שייך.

עבור ילד מהגר עם צורך דחוף להקשר, הנוף אכן הפך למדיום משמעותי של השתייכות. מכל הנופים המגוונים והמפוארים שהיו לארץ להציע, הרגשתי הכי מחובר להרים ולעמקים המתונים שבסביבות ירושלים, עם מדרונותיהם המדורגים באינספור טראסות מעשה ידי אדם שנבנו במשך דורות כדי לשמור את שכבת האדמה הפורייה מפני הסחף. האופן שבו סימני העיבוד הללו השתלבו בנוף הטבעי נגע ללבי, כאילו גורלה המשותף והמתמשך של החברה האנושית כולה מגולם בגיאוגרפיה עצמה. בטיולים ובפיקניקים תמיד היה מרגש להיתקל באחת החורבות הפזורות כאן ושם בנוף, בתי אבן נטושים עם צמחיית פרא הגדלה מתוך הקירות והגגות המתפוררים. למבנים הללו קראנו "חירבה" – חורבה בערבית – אך למרות השיוך התרבותי המסוים שבשמם, עבורנו הם היו מעבר להיסטוריה, תזכורות לעידן עתיק שבו בני אדם היו חלק מהמחזור ההרמוני של הטבע. ה"חירבה" העניקה לנוף את קדמוניותו, קיפלה את הזמן ההיסטורי האנושי ואת הזמן הגיאולוגי הטבעי לכדי נוכחות מיתולוגית משולבת שאותה יש לדעת, הן במובן הארוטי והן במובן האינטלקטואלי הנתונים במושג הטעון אידיאולוגית של גיאוגרפיה כידיעת הארץ.

מה, אם כן, רוצה הנוף? תשובתי הראשונה, הטנטטיבית, תהיה: להיות נאהב. הנוף רוצה לפתות אותנו, לחבקנו, למשוך אותנו פנימה לתוך החיק של השתייכות ללא סייג. הנוף רוצה להיות נאהב באופן מוחלט ומלא: הוא רוצה להיכבש בתשוקה, כמו מאהב, וגם ברגש, כמו הורה מנחם ומקבל. הוא מבטיח פורקן מתוק ואינטימיות תומכת, ובתמורה מבקש רק שכל מחשבה ביקורתית תגורש מראשם של מאהביו. ג'ון מי?ר (Muir), המייסד של פארק יוסמיטי שהשקיע מאמצים רבים למדר את האינדיאנים משבט אוואניצ'י (Ahwahneechee) מתוך "גן הנוף המלאכותי" שלו, תיאר את רגלי ההרים המתרוממים מעל הפארק כ"נטועים ביערות אורן וכרי איזמרגד עליזים [...] כאילו שלתוך הארמונות ההרריים הללו אסף הטבע ללא לאות את מיטב אוצרותיו כדי למשוך לשם את מאהביו להתייחדות קרובה ובוטחת עמו" (11).  התייחדות קרובה ובוטחת זו עם הטבע, באמצעות ההבניה של נוף "מולדת" מדומיין, היא הלב של כל זהות לאומית באשר היא, וכמוה גם היכולת המיוחדת של הנוף להפוך את עצם המניעים האידיאולוגיים שבבסיסו ל"טבעיים" ולשקופים (12). לפיכך הנוף אינו רוצה סתם להיות נאהב; הוא רוצה להיות נאהב באופן עיוור.

ההתפכחות מקסמה של אהבה עיוורת יכולה להיות כואבת מאוד. עבורי היא התרחשה כשלושים שנה לאחר ברית הילדות שלי עם הנוף, ובאותם הרים בדיוק שמסביב לירושלים. בשנת 1993, בשעה שתהליך השלום שהחל באוסלו הבטיח הכרה הדדית בין מדינת ישראל והתנועה לשחרור פלסטין, הרגשתי שעליי להתבונן מחדש בנוף ילדותי. כאילו קטרקטים אידיאולוגיים הוסרו מעיניי, הייתי מוכן ומזומן לראות את כל אשר מנעה ממני האהבה העיוורת: ההרים מכוסי הטראסות עדיין היו יפים, אך עתה הם נראו לי פחות כנופיהם הקדמונים של אבותיי התנ"כיים המדומיינים ויותר כמטעיהם החקלאיים הנטושים של כפריים פלסטינים אשר מאז 1948 נידונים לחיים תלושים במחנות פליטים רחוקים; ומבני ה"חירבה" הפזורים בינות לעצי הפרי נראו לי עתה פחות כאותן חורבות "מֵמֶנְטוֹ מוֹרִי" רומנטיות שהיו כה אינטגרליות לתרבות הנוף האירופאית, ויותר כקליפותיהם הריקות והמצמררות של בתים פלסטיניים שהתרוקנו מיושביהם (13).  המושג של "משטרי ראייה" (14),  שהיה כה נפוץ בשיח האינטלקטואלי של שנות ה-80 סביב "המבט", נקרע באחת מתוך התחום הלא מזיק של התיאוריה והפך עבורי לממשות פוליטית מוחשית בשטח. בכל אשר הפניתי את עיניי שוב לא יכולתי לראות נופים תמימים, רק "משטרי ראייה" השואפים להבנות את המבט ולשלוט בתודעה. יערות עצי האורן, שנתרמו בהתלהבות על ידי דורות של ילדים יהודים בגולה – ביניהם ההיסטוריון סיימון שאמה (Schama), כפי שהוא מעיד במבוא לספרו המונומנטלי (15) Landscape and Memory  – ושנטעו על ידי הקרן הקיימת לישראל כדי "להפריח את השממה", נראו עתה יותר כתשוקה אירוצנטרית לקולוניזציה חזותית של הלבנט, כניסיון להסתיר את האתרים שהתרוקנו מיושביהם  (16) ולמנוע מפלסטינים את השימוש בקרקע (17). השיגעון הלאומי לארכיאולוגיה, שתקף בשנים הראשונות את מדינת ישראל שעה שישראלים תרו אחר כל שריד מוחשי שיבסס את זכותם ההיסטורית על הארץ, נראה עתה כבעל סדר יום סמוי של מחיקה, של השמדת סימני התרבות החומרית הפלסטינית שעל פני השטח לטובת גילוי השכבה היהודית העתיקה שמתחתם; והפרקטיקה של ציור מפה עברית ומתן שמות עבריים לכל אתרי הארץ, חלק מהבנייה מחדש של זהות יהודית "ילידית" ותחיית השפה העברית, נתפסה עתה כמהלך מפוקפק מוסרית של טיהור אתני סימבולי (18).

כאמן, ההכרה שפקחה את עיניי יותר מכול הייתה שהאמנות, ובייחוד הציור המופשט, היא עצמה "משטר ראייה", ואולי אפילו המשטר היעיל מכולם. תנועת האמנות הדומיננטית שפרצה יחד עם מדינת ישראל הייתה "אופקים חדשים" (שתיהן נוסדו ב-1948), קבוצה מעורבת של אמנים אשר מה שאיחד אותם היה התשוקה להיות חלק ממה שהם ראו כצורת האמנות המתקדמת ביותר של התקופה: ההפשטה (19). תחת הנהגתו הכריזמטית של יוסף זריצקי, צייר שקיבל את הכשרתו בקייב והיגר לפלשתינה ב-1923, הם פיתחו סגנון רך של הפשטה שמקורותיו בסזאן ובהשפעות ציור האנפורמל (Informel) הצרפתי. סגנון זה, שזכה לכינוי "הפשטה לירית", הפך במהרה לסגנון הקאנוני של האמנות הישראלית ולסמל של המודרניות החדשה של ישראל.
הבסיס של הקבוצה היה בתל אביב, אך בשנות ה-70 החל זריצקי המבוגר למצוא מפלט מחום הקיץ המחניק של שפלת החוף באקלים הקריר יותר של צובה, קיבוץ בהרי ירושלים. בכובע קש על ראשו ותיבת צבעים מתחת לזרועו, הוא נהג לצאת יום יום כדי לצייר אטיודים בצבעי מים של הנוף סביב צובה, קומפוזיציות מופשטות למחצה שבמהרה קנו לעצמן מעמד מיתולוגי כפסגת תרומתו של זריצקי למודרניזם הישראלי.

רצה המקרה וב-1993 הייתה צובה אחד הנופים שבהם התבוננתי מחדש בעין ביקורתית, שכן הקיבוץ נבנה על אדמות כפר פלסטיני שננטש ב-1948 ושממנו אף נטל את שמו. בתי הכפר ההרוסים ומטעיו המדורגים יוצרים אובייקט נופי יוצא דופן המתבלט במרחב ושולט בנוף אל הקיבוץ וממנו. כאשר נזכרתי בציורי "צובה" של זריצקי חזרתי להתבונן בהם ונדהמתי לגלות שעם כל הפאתוס של היציאה אל הטבע והציור באוויר הפתוח (plein air), הוא "לא ראה" את הכפר הפלסטיני הנטוש; ההרמוניות המעודנות של ההפשטה הצורנית והערכים הציוריים הפכו את הכפר לבלתי נראה. כך נתקלתי בלי משים בחוליה החסרה של תולדות האמנות הישראלית, באותו הסבר שזמן רב מדי לא היה בנמצא לתופעת ההתקבלות הכמעט כללית של "ההפשטה הלירית" כסגנון החזותי הישראלי המובהק. ההפשטה – אפילו יותר מהייעור, מהארכיאולוגיה, מהקרטוגרפיה ומהנומנקלטורה – הייתה "משטר הראייה" הישראלי האולטימטיבי, "אמנות ההסוואה" (20) שאפשרה לישראלים להיות גם ציוניים וגם מודרניים, להיות עיוורים למציאות המאתגרת מוסרית של הגירוש הפלסטיני (כמו גם לנושאים חברתיים אחרים שהיו מאתגרים לא פחות בשנות ה-50, כמו ההגירה ההמונית של שרידי שואה ופליטים יהודיים מארצות ערב) ובה בעת להישאר חברים נאורים בקהילת הקִדמה המודרניסטית האוניברסלית. בדפים הלבנים הבתוליים של צבעי המים המודרניסטים היפים של זריצקי מהדהד החלום הציוני בדבר ארץ ריקה, לוח חלק שעליו ניתן להתחיל מחדש את ההיסטוריה.

בסטודיו פתחתי במחזור מורחב של ציורים "תלויי-ראייה" (sight-specific), שהפכו את המבט התרבותי לנושאם והדהדו באופן ביקורתי את ההפשטה האידיאליסטית של זריצקי. בחרתי את אחד התצלומים של אתר הכפר הנטוש צובה, שאותו צילמתי מבעד לעדשה טלסקופית, והתחלתי לצייר בשמן על בד סדרה של ציורים יומיים על פי התצלום. בכל פעם שציור הנוף הפוטו-ריאליסטי הושלם, הצמדתי אל הצבע הרטוב דף עיתון והסרתי אותו במשיכה, מקלף מעל התמונה את פניה וכך מחולל בה "הפשטה". חזרתי על סדר פעולות זה שוב ושוב, וכשלבסוף סיימתי היו בידי עשרות "חורבות" של ציורי נוף ולצדם מספר זהה של "שרידים" של ציורים מוטבעים על העמודים הבנאליים של עיתון יומי. הרגשתי שמחזור זה של תמונות נוף אבודות איכשהו נוגע בנושא המורכב של שליטה ובעלות שהנה כה מהותית למבט הנופי, ושאולי תהליך ה"הפשטה" המכאנית וההרסנית שלי הצליח להציב סימן שאלה מעל הדחף המודרניסטי לסגת מפני המציאות באמצעות האסתטיקה של הפשטה. אולם עדיין חשתי שהאתר מבקש ממני יותר. בסטודיו היה לי אוסף של ענפים ושורשים שהבאתי מהאתר, והדבר הבא שעשיתי היה לצייר ציורי "הטעיית העין" (trompe l’oeil) שלהם, תוך כדי כך שאני "חוקר" אותם תחת המבט הקליני חסר הרחמים של אורות הסטודיו. עתה העבודה הייתה שלמה באופן הבלתי מושלם שנדמה שהיא דרשה, סוגרת מעגל וחוזרת שוב ופותחת אותו חלילה בין חוסר הנגישות של המבט מרחוק לבין הדקירה בעין של הפרט המטונימי.

כדי להדגיש את הסמנטיקה ההיסטורית, התרבותית והפוליטית המסוכסכת הטמונה באתר נוף יחיד זה, בחרתי ככותרת לעבודה את האיות הפונטי הניטרלי של שם האתר: tso?ob??. העבודה כולה, שכללה בסוף התהליך 38 ציורי נוף, 38 הטבעות על נייר עיתון ו-13 ציורים של דגימות צמחייה מהאתר, הוצגה בשנת 1995 בגלריית הקיבוץ בתל אביב (21). כעבור כשנה, ב-1996, הוזמנתי להרצות עליה בבתי ספר לאמנות ובאוניברסיטאות בבוסטון ובסביבותיה. אחת הפרופסורים, שבפני תלמידיה הרציתי, הייתה חוקרת תולדות האמנות קרוליין ג'ונס, אשר סיפרה, בלא ידיעתי, לוו. ג'י. טי. מיטשל על עבודתי. מיטשל כתב לבקש ממני פרטים נוספים, וכך החל דיאלוג הממשיך עד היום. ספרו Landscape and Power, ובמיוחד המאמר "נוף אימפריאלי" שפתח אותו, סיפק לי את התמיכה התיאורטית שחסרה לי כה נואשות כמה שנים קודם לכן, כאשר גיששתי באפלה אחר מוצא מתוך הכתם העיוור של הנוף. הנוף – וביקורת הנוף – הפכו לקרקע המשותפת שלנו.

אולם האם הנוף יכול להוות קרקע משותפת לא רק לשיחה בין אמן לתיאורטיקן אלא גם לדיאלוג הטעון והמאיים תדיר להתפוצץ שבין פלסטינים לישראלים? על פניה, התשובה המתבקשת היא לאו רבתי. התשוקה של הנוף להיות נאהב באופן עיוור מייצרת בקרב מאהביו אמונה עיוורת שהיא התשתית של כל התורות הפנאטיות, הלאומניות והדתיות. אותה גבעה בירושלים המייצגת בעיני האחד את מקום המקדש היהודי, נושאת בעיני האחר את טביעת רגלו המקודשת של מוחמד בעלייתו הפלאית השמימה.
במאמרו "נוף קדוש", שנכתב בשנת 1998 לכנס באוניברסיטת ביר זית, מיטשל מציג את מושג עבודת האלילים כמסגרת להבנת מעמדו של הנוף בישראל-פלסטין, תוך כדי כך שהוא ממקד את תשומת לבו, כמו את ביקורתו, בקריאה האפוקליפטית של הנוף הנהוגה בידי מתנחלים יהודים פונדמנטליסטים בשטחים הכבושים. "הנוף הופך לאובייקט מאגי", הוא כותב, "לאליל הדורש קורבנות אדם, למקום שבו אלימות סימבולית, דמיונית וממשית קורסות אל תוך מרחב חברתי עכשווי". כישראלי, לא מצאתי כל חדש ברעיון זה; אני זוכר את עצמי משתתף עוד בתחילת שנות ה-70 בהפגנות נגד הכיבוש ונגד ההתנחלות, הפגנות שבהן סיסמאותינו הגדירו את רעיון קדושתה של הארץ כעבודת אלילים ובהן גינינו את התיאולוגיה הפוליטית של גוש אמונים כמנוגדת באופן קוטבי לערכים היהודיים – ואפילו הציוניים – האמיתיים. דומה שהעניין הוא פחות בסוגיית מעמדו של הנוף כאליל ויותר בסוגייה כיצד ניתן, במילותיו של מיטשל, "להעמיד למבחן את עבודת האלילים הזו, לפרק את קסמה".

בספר What Do Pictures Want?, מיטשל מניח בצד את הטון הכמו מטיף של "נוף קדוש" ושולח מבט ביקורתי ממושך אל עבר שלוש גישות מסורתיות ביחס לדימויים – עבודת אלילים, פטישיזם וטוטמיזם. בהשראת "שקיעת האלילים" של ניטשה, הוא מפרש את המשימה "להעמיד למבחן את האלילים" לא "כחלום לנפץ את האליל, אלא כחלום לנפץ את שתיקתו, לגרום לו לדבר ולהדהד, להפוך את האליל החלול לתיבת תהודה עבור המחשבה האנושית" (22).  מיטשל מכנה זאת "עבודת אלילים ביקורתית", והיא מובילה אותו לבדיקה מחודשת של הרעיון הזנוח של הטוטם ולמחשבה שבטוטם טמונה מסגרת ביקורתית רלוונטית ל"תודעה הכפולה" שלנו ביחס לדימויים, יותר מאשר באיקונוקלזם הביקורתי הקונבנציונלי. "המושג טוטמיזם", הוא מצטט מלוי-שטראוס, "מגדיר יחסים בעלי מעמד אידיאולוגי בין שתי סדרות, האחת טבעית והשנייה תרבותית". האין זו גם הגדרה של הנוף? הטוטם, כמו הנוף, הנו מכשיר אידיאולוגי שבאמצעותו תרבויות מעניקות לעצמן מעמד של טבע, נוטעות את עצמן באדמה. אך הוא גם מדיום קהילתי הנוגע לאנשים עצמם, מרחב סימבולי אינטראקטיבי שבו בני שבט וקרובי משפחה קושרים עצמם זה לזה בגורל משותף. "טוטמיזם כמסגרת ביקורתית", מסכם מיטשל, "פונה אל ערכם של דימויים [...] כמשחק בין חברים וקרובי משפחה, לא כהיררכיה שבמסגרתה יש להעריץ או להשמיץ את הדימוי, לעבוד אותו או לנתץ אותו. הטוטמיזם מאפשר לדימוי לפתח מערכת יחסים חברתית, דיאלוגית ודיאלקטית עם המתבונן" (23).

ככל שהדבר מצער, הטוטם הבולט ביותר כיום בנוף של ישראל-פלסטין הוא חומת הבטון בגובה שמונה מטרים שהוקמה בידי ישראל כ"מחסום ביטחון" כנגד התקפות טרור פלסטיניות (24).  איזו "עבודת אלילים ביקורתית" ניתן לנקוט ביחס לחילול ברוטלי זה של הנוף, השקעה מעוררת חלחלה זו של ביליוני דולרים בהצבת אליל ל"ביטחון" עיוור ודוגמטי? באופן מפתיע קיבלה החומה, בשנים הקצרות מאז בנייתה, נוכחות "אאורטית" מהסוג המזוהה עם מקומות קדושים, והפכה לאתר עלייה לרגל עבור זרם בלתי פוסק של תיירים ומבקרים. סיימון פולקנר, חוקר התרבות החזותית הבריטי, ציין לאחרונה כיצד בביקורו הבלתי נמנע לחומה עם מצלמתו בידו הוא הבין כי הנוכחות ה"פוטוגנית" של החומה, יחד עם מעמדה התקשורתי ה"איקוני", חברו להפוך אותה למושא צילום שאין לעמוד בפניו (25). למעשה, הריטואל עצמו של ביקור בחומה וצילום שלה מחזק יותר ויותר את ההילה שלה, עד כדי כינונה של העלייה לרגל לחומה כדמות מראה מצמררת של המסורת היהודית עתיקת היומין לבקר בכותל המערבי כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולבקש מאלוהים עתיד טוב יותר. באופן פרדוקסלי, קטע החומה המפלח בגסות את שכונת אבו-דיס הפלסטינית הפך למעין מקום קדוש, "אתר חלימה" עבור אלה המבקשים לדמיין מציאות פוליטית וגיאוגרפית אחרת בישראל-פלסטין. "אמנים ללא חומות", קבוצה משותפת של אמנים ישראלים ופלסטינים שחברו יחדיו ב-2004 כדי למחות נגד החומה ונגד מדיניות ההפרדה וההדרה שלה, כמו גם אמנים רבים אחרים מרחבי העולם, הופכים בעבודתם את החומה לטוטם משותף של ייאוש ותקווה.

ההדגמה היפה ביותר כיצד הנוף יכול להיות מרחב משותף של ייאוש ותקווה היא מפרי עטו של ראג'ה שהאדה (Shehadeh), עורך דין וסופר פלסטיני, שבספרו האחרון Palestinian Walks ממפה את תשוקתו לנוף הפלסטיני, שאותו הוא מתאר כהולך ונעלם במהירות תחת גלגלי מכונת ההתנחלות הישראלית ותנופת הפיתוח הפלסטינית. הספר בנוי כסדרה של מסעותיו הרגליים – סרחאת בערבית, ההשתקפות של אותם טיולי ילדות שלי – בהרי פלסטין, לעתים לבדו, לעתים בחברתם המבורכת של חבריו וזיכרונותיו, לעתים תוך עימות לא נעים עם שלטונות הכיבוש הישראליים. במסע האחרון שבספר, אחרי הליכה ממושכת במסלול פתלתל שיעקוף את ההתנחלויות ומחסומי הצבא הישראליים, שהאדה מוצא את עצמו בוואדי תלול וירוק שדרכו זורם נחל קטן. כשהוא מגיע אל המים הוא קופא במקומו, חש בנוכחות זרה בוואדי "שלו"; הוא מבחין שם במתנחל ישראלי, כלי נשקו שעון לצדו, המפטם נרגילה כדי לעשן בה מעט חשיש. הם מחליפים ביניהם כמה מילים מתוחות הטעונות במלוא הטרגדיה של האי-הבנה ההדדית שבין ישראלים לפלסטינים, וכאשר שהאדה מסתובב כדי לעזוב, המתנחל מזמינו להישאר ולעשן אתו. הוא מקבל את ההזמנה:

כל המתח של התקופה, החשש מפני המעבר בשטח C, החשש מפני היתקלות בחיילים או במתנחלים, החשש שיירו בי או שאלך לאיבוד – כל אלה הלכו והתנדפו. עם כל שאיפת נרגילה הלכתי ושקעתי חזרה אל תוך עצמי, אל תוך תמונת הארץ לפני שהפכה כה מיוסרת ומעוותת, אל כל גבעה, אל כל ערוץ וסלע, אלינו, תושביה [...] הייתי מודע לחלוטין לטרגדיה האורבת לשנינו, הערבי הפלסטיני והיהודי הישראלי. אבל לעת עתה יכולנו הוא ואני לשבת יחדיו בהפוגה, לדחות את פסק הדין ולעשן ביחד, מאוחדים זמנית על ידי אהבתנו ההדדית לארץ. יריות נשמעו מרחוק, ורעד עבר בשנינו. "שלכם או שלנו?", שאלתי. אך כיצד יכולנו להבחין? הסכמנו להתעלם מהן בינתיים, ולזמן-מה הצליל היחיד שיכולנו לשמוע היה הגרגור המנחם של הנרגילה והפכפוך הרך של המים היקרים המטפטפים בינות לסלעים (26).

כאשר מיטשל כותב בהקדמה למהדורה השנייה של Landscape and Power ש"הנוף מפעיל כוח מעודן על בני אדם ומוציא מהם טווח רחב של רגשות ומשמעויות שיקשה לאפיינם ולהגדירם" וש"דומה שעמימות רגשית זו היא מאפיין מכריע בכל הנוגע לכוחו של הנוף", הוא מבטא את התקווה שמה שהנוף רוצה הוא יותר מאשר את הכוח הבלתי מתפשר לדרוש מצופיו קורבנות אדם. הוא מבטא את התקווה שהנוף "רוצה" (27) לא רק במובן שהוא "תובע" דבר-מה אלא גם במובן ש"חסר לו" דבר-מה, שהנוף אכן צריך למלא את ההיעדר שבבסיסו בחלומותיהם ובזיכרונותיהם של צופיו, להיות חלל מכיל של ריבוי "טוטמי", מרחב משותף שבו יוכלו אחים, אחיות, בני דודים ואפילו תיירים ביקורתיים לצאת לסוח יחדיו, זה לצד זה, ולשוחח על הנוף (28).  אני רוצה (וגם צריך) לחלוק אתו תקווה זו.

ספרו של וו.ג'י.טי מיטשל "נוף קדוש" רואה אור בסדרת תרבות חזותית של הוצאת שנקר-רסלינג, בסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות. הספר מאגד לראשונה שלושה מאמרים: "נוף אימפריאלי" (1996), "נוף קדוש: ישראל, פלסטין והישימון האמריקאי (2000), ו"השערים של קריסטו וחומת גילה" (2006).
עורך: לארי אברמסון
תרגום: רונה כהן

הערות:

1: פורסם במקור באנגלית. ראוLarry Abramson, “What Does Landscape Want? A Walk in W.J.T. Mitchell’s Holy Landscape”, Culture, Theory and Critique, vol. 50, nos. 2-3, 2009
ראו W.J.T. Mitchell (ed.), Landscape and Power (2nd edition), Chicago: University of Chicago Press, 2002, p. vii
מתוך הרצאתו של מיטשל בכנס "נופי מריבה", הכנס הבינלאומי החמישי של פורום שנקר לתרבות וחברה, בית הספר הגבוה שנקר, רמת גן, מרץ 2008, תחת הכותרת:W.J.T. Mitchell, "An American Drifter in Israel-Palestine: Reflections on a Contested Landscape"
ראו בספר זה וו. ג'י. טי. מיטשל, "נוף אימפריאלי".
ראו W.J.T. Mitchell (ed.), Landscape and Power (1st edition), Chicago: University of Chicago Press, 1994, pp. 1-2
ראו Eyal Weizman, Hollow Land, London and New York: Verso, 2007, p. 15

W.J.T. Mitchell, What Do Pictures Want? The Life and Loves of Images, Chicago: University of Chicago Press, 2005. מבחינה טרמינולוגית, מיטשל מבחין בין המושג "image", המתייחס לדימוי המופיע בכל אמצעי שהוא, ובין המושג "picture", המתייחס לדימוי המופיע כתמונה חזותית, בין כתמונה התלויה על קיר ובין כמושג מופשט המופיע בתודעה כ"תמונת עולם". במאמר זה, כאשר אני משתמש במילה העברית "דימוי", כוונתי תמיד לדימוי בהופעתו החזותית.
8: שם, עמ' 7.
9: ראו W.J.T. Mitchell (ed.), Landscape and Power (1st edition), p. 1
10:ראו בספר זה וו. ג'י. טי. מיטשל, "נוף קדוש: ישראל, פלסטין והישימון האמריקאי".
11: מצוטט בתוך Simon Schama, Landscape and Memory, New York: Vintage Books, pp. 8-9. כנהוג בפואטיקה הרומנטית, המקור האנגלי מעניק לטבע צורה לשונית נקבית, מה שמחזק את היחסים הארוטיים בינה לבין מאהבה, חוקר הטבע הגברי.
12: תפקידו המכונן של הנוף בהבניה של מיתולוגיות לאומיות והפיכתן ל"טבעיות" נדון בהרחבה בשנים האחרונות. ראו במיוחד D. Cosgrove and S. Daniels (eds), The Iconography of Landscape: Essays on The Symbolic Representation, Design and Use of Past Environments, Cambridge: Cambridge University Press, 1988; A. R. H. Barker and G. Biger (eds), Ideology and Landscape in Historical Perspective: Essays on the Meanings of Some Places in the Past, Cambridge: Cambridge University Press, 1992; W.J.T. Mitchell (ed.), Landscape and Power, Chicago: University of Chicago Press, 1994
13: החוקר הפלסטיני ואליד ח'אלידי משתמש במושג "depopulation" כדי לתאר את השילוב של גירוש בכוח, בריחה מבוהלת ונסיגה אסטרטגית שתוצאתה הייתה המספר המשוער של כ-750,000 פליטים פלסטיניים שנותרו בשנת 1949 מחוץ לקווי הפסקת האש שבין ישראל ובין שכנותיה הערביות. ראו Walid Khalidi (ed.), All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948, Washington, D.C.: Institute for Palestinian Studies, 1992
14: ראו Martin Jay, ‘Scopic Regimes of Modernity’, in Hal Foster (ed.), Vision and Visuality, Seattle: DIA Art Foundation, Bay Press, 1988, pp. 3-23
15: ראו Simon Schama, Landscape and Memory, p. 5
16: בסיפורו של א"ב יהושע "מול היערות" (1962) ערבי אילם שורף יער של הקרן הקיימת לישראל כדי לחשוף תחתיו את שרידיו של כפר פלסטיני נטוש.
17: ראו תיאור של "מדבריות אורנים" בתוך Eyal Weizman, Hollow Land, p. 120
18: ההיסטוריון מרון בנבנישתי, בנו של הגיאוגרף בן דור המייסדים דוד בנבנישתי (מנהל בית הספר שלי בילדותי), היה הראשון לתאר את המאמץ המרוכז של קרטוגרפים, ארכיאולוגים והיסטוריונים ישראלים לקראת "מפה עברית". ראו מרון בנבנישתי, "המפה העברית", תיאוריה וביקורת 11, עמ' 11-29; Meron Benvenisti, Sacred Landscape: The Buried History of the Holy Land since 1948, Berkeley: University of California Press, 2000
19: ראו גילה בלס, אופקים חדשים, תל אביב, פפירוס, 1980.
20: ראו לארי אברמסון, "אמנות ההסוואה", סטודיו 94, עמ' 16-17.
21: אוצרת: טלי תמיר. ראו טלי תמיר, "צובה: הפשטה ועיוורון", לארי אברמסון: tso?ob?? (קטלוג תערוכה), תל אביב, הקיבוץ גלריה לאמנות, 1995.
22: ראו W.J.T. Mitchell, What Do Pictures Want? The Life and Loves of Images, pp. 26-27
23: שם, עמ' 106.
24: להיסטוריה של החומה ולדיון במעמדה כמכשיר של כיבוש ודיכוי ראו Eyal Weizman, Hollow Land, p. 161-182
25: Simon Faulkner, ‘Picturing the West Bank Wall’, unpublished paper, Art, Visual Culture, and the Israeli Occupation, International Conference, Manchester Metropolitan University, May 2008
26: ראו Raja Shehadeh, Palestinian Walks: Forays into a Vanishing Landscape, New York: Scribner, 2008. כשקראתי את ספרו של שהאדה, נזכרתי בהפוגה דומה שהתרחשה בשנת 1997, כאשר אמנים ישראלים ופלסטינים חברו יחדיו להקים קבוצת דיאלוג שכונתה "הסמינר הנייד". את הקבוצה הובילו הפלסטינים סלימן מנצור וז'אק פרסקיאן והישראלים גנית אנקורי ואנוכי, ובין פעולותיה המגוונות היו מסעות משותפים בנוף הישראלי-פלסטיני אשר חצו קווי הפרדה פוליטיים כדי לשתף איש את רעהו במחשבות ובזיכרונות שעוררו האתרים הגיאוגרפיים והתרבותיים שלאורך הדרך. הקבוצה פורקה בשנת 2000 יחד עם תהליך השלום שבו היא כה קיוותה לקחת חלק.
27: המילה "want" משמשת בשפה האנגלית בשני מובנים עיקריים: האחד הוא "רצון", והאחר – "מחסור" או "צורך". לפיכך את השאלה “What does landscape want?” (על משקל השאלה של מיטשל “What do pictures want?”) אפשר להבין הן כ"מה רוצה הנוף?" והן כ"מה חסר לנוף?".
28: האנתרופולוג והמשורר זלי גורביץ' טבע את המונח "לידי?ת" כדי לאפיין צורת שיח מיוחדת זו, שבה היציאה לסוח זה ליד זה טווה את "הגבול הדק" של השיחה. ראו זלי גורביץ', "על הגבול – חסימות, מעברים, טיולים", על המקום, תל אביב, עם עובד, 2007.



עשר השנים השמנות

3 בינו', 2010 | מאת מערכת מארב | קטגוריה: כללי, שוטף

עשר השנים השמנות / יונתן אמיר

העשור האחרון החדיר לעולם האמנות המקומי מושגים כהון ותנאי שוק. די להיזכר באירועים הנוצצים שהתקיימו בשנים האחרונות – הביאנלה לאמנות ארט tlv, יריד האמנות צבע טרי, פריחת הגלריות המסחריות, מכירות של אמנות ישראלית בארץ ובחו"ל בהיקפים ובמחירים חסרי תקדים, צמיחתם של יועצי אמנות למיניהם, שכבת אספנים חדשה ועוד – כדי להבין שההון הפרטי ותנאי השוק תופסים כיום מקום מרכזי ומשפיע. ברצונם יכתירו אמנים-נסיכים. ברצונם – יקברו אותם.
הדברים הללו ברורים ומוכרים. מה שאינו ידוע באותה מידה הוא שבד בבד עם התחזקות ההון הפרטי בישראל נחלש מעמדם של מוסדות אמנות ציבוריים והתמיכה בהם הצטמצמה. במצב כזה נאלצים רבים מן המוזיאונים לחזר אחרי תורמים, להציג אוספים פרטיים ותערוכות רייטינג, לערוך חתונות באולמות התצוגה ולפרסם עצמם בדרכים מביכות. אולם אלו המחירים הקטנים, בעוד קורבנותיהם הגדולים של המוזיאונים – המחקר, המקוריות והחדשנות – כמעט ואינם מוזכרים. כמילים אחרות (וכאן מגיע חשבון נפש קטן של מי שאחראי על סיקור תחום האמנות), בשנים האחרונות עסקנו רבות באירועי ההון באמנות בישראל, אך מרוב ריכוז בנציגיהם הבולטים נעלמו לנו המוזיאונים כמעט בלי שהרגשנו. תערוכות מחקריות, מקיפות וחדשניות כתערוכות האמנות המושגית שאצר יונה פישר במוזיאון ישראל בשנות ה-70, "דלות החומר" שהוצגה במוזיאון ת"א בשנות השמונים ו"מסלולי נדודים" מתחילת שנות התשעים נראות כיום כאילו צמחו בעולם אחר, וקשה להאמין שהיו יכולות להתקיים בעידן הנוכחי. כמוהן גם אמנים בינלאומיים בני זמננו, שבשנים קודמות הציגו תערוכות מקיפות במוזיאונים בישראל, ונעלמו. היעלמות המוזיאונים היא רק תופעה אחת מבין שלל תופעות, תערוכות, אמנים וזרמים שהתפתחו בארץ ובעולם בעשור האחרון. אל הבולטים שבהם התייחסנו, אולם רבים אחרים נותרו ללא כל התייחסות. עם תום העשור והשנה ולכבוד העשור החדש, ביקשנו מכתבי מארב לבחור אמן, תערוכה או תופעה תרבותית שהתקיימה בעשור האחרון ולא זכתה לתשומת לב הולמת, ולספר עליהם בקצרה.

אמנות פלסטינית / רונן אידלמן

במבט הישראלי על האמנות הפלסטינית במאה הקודמת ניתן היה להבחין בכמה מגמות מובילות: זרם אמנות המהפכה שכלל ציור ופיסול מודרניסטי עם מוטיבים לאומיים – המפתח, הפליט, עץ הזית, הנוף, וכיו"ב – שנוצרו בעיקר על ידי גברים דוגמת סולימן מנסור, טייסיר ברכאת ונביל ענאני, שרתמו את יצירתם למאבק, ותחילת הכרה באמנים פלסטינים שנולדו בישראל ויוצרים חיים ועובדים בישראל. גילוי האמנות הפלסטינית לווה פעמים רבות בפטרונות, כאשר כל יצירה פלסטינית הוצגה כגילוי חדש ומרעיש לאו דווקא בגלל חשיבותה האמנותית, אלא כאילו רק היום התגלה שהפלסטינים יודעים לצייר, לפסל או לנגן.
במקביל, אמנים פלסטינים כמו מונה חטאום, חליל ראבח ואמילי ג'סיר (מעניין לציין שבשנות התשעים מונה חטאום נחשבה YBA אמנית בריטית צעירה), שגדלו והתחנכו במערב, שילבו אמירות פוליטיות ותרבות פלסטינית במיצבים ועבודות וידיאו, התפרסמו בעולם ובהמשך גם בישראל. מה שהיה חסר פה זו אמנות עכשווית שנוצרת ומוצגת בפלסטין עצמה.
בעשור האחרון השתנתה המגמה. אמנות עכשווית פורחת בשטחים, גם כשהיא כמעט ולא מקבלת תשומת לב משדה האמנות הישראלית. אמנים צעירים שגדלו בשטחים לצד אמני זרם המהפכה הותיקים, יוצרים עבודות וידיאו, מיצבים ופרויקטים קונספטואליים המתכתבים עם זרמים של אמנות עכשווית. הם נשארים נאמנים למאבק בכיבוש אך משלבים גם ביקורת פנימית על החברה הפלסטינית, למשל במחאה נגד חיי היום יום של כיבוש כפול ומכופל – כיבוש ישראלי, כיבוש של הרשות/חמאס ושל החברה הפלסטינית המסורתית. במקביל, אמנים פלסטינים רבים שגדלו, התחנכו והצליחו במערב, חזרו לעבוד וליצור בשטחים וגם התחברו לסצנה המקומית.
מוזיאון עדיין לא הוקם, אבל אקדמיה פלסטינית לאמנות מודרנית פועלת ברמאללה משנת 2007. האקדמיה, הזוכה לתמיכת משרד החוץ הנורבגי והאקדמיה לאמנות של אוסלו ומתמקדת בשותפות בינלאומית, מנוהלת ע"י חאלד חורני – אמן שגם יוצר ומציג עבודות נפלאות. באקדמיה מרצים אמנים ותיאורטיקנים מובילים בעולם שבאים להתארח להעביר סדנאות לסטודנטים. ראי לציין גם את מרכז אל-מאמל בניהולו של ג'ק פריסקן, הפועל בירושלים משנת 1998 ומציג אמנים פלסטינים מהפזורה, מקיים סדנאות לקהילות הפלסטיניות השונות, ואוצר את את ה-Jerusalem Show, תערוכה בינלאומית עם כ30 אמנים פלסטינים ובינלאומיים שמציגים ברחבי העיר העתיקה בירושלים, ומתקיימת זו השנה השנייה.

המאה של מזרח אסיה / אילת זוהר

המאה ה-21 היא המאה של מזרח-אסיה. כך אומרים כולם: כלכלנים, פוליטיקאים, חוקרים בתחומים שונים. וכידוע, גם האמנים לא מכזיבים. בשנות התשעים למדנו להכיר את האמנים היפאנים והעשייה הפרובוקטיבית שלהם – יאסומאסה מורימורה והדמויות הגרוטסקיות שלו שהיפנו חיציהן אל עבר תולדות האמנות המערבית והפנטיאון של הוליווד, וטאקאשי מוראקאמי עם תאוריית ה"סופרפלאט" שהידקה את העניין ביפן, עיצוב, חמודיות ושטיחות כשפה ציורית (הקשורה לדו-מימדיות של עולם המנגה והאנימה) וכמחווה אידאולוגית (של תרבות המונים וצריכה פוסט-קפיטליסטית). ממשיכיהם של שני אמנים אלו מככבים בסצנה העולמית, אבל הסיפור האמיתי שייך לסין כמובן. אם בשנות התשעים היו בבייג'ינג שלוש גלריות ציבוריות ועוד שתיים פרטיות, שעל הכניסה אליהן נאבקו אלפי אמנים, הרי שבעשור האחרון סצנת האמנות בבייג'נג פורצת כל גבול: מאות גלריות מסחריות ברובע 798 (שהיה מפעל למוצרי חשמל שננטש והוסב לאתר אמנות ותצוגה), ועד לאזור צָאוֹצַ'נְגדִי, האזור האלטרנאטיבי שהוקם על ידי אַי וֵויוֵוי וקבוצת יוצרים אבאנגרדיים כאלטרנטיבה להתמסחרות המואצת של אזור 798. בנוסף, קרבתה היחסית של שנגחאי להונג קונג, ושיתוף כלכלי הדוק בין שתי הערים במשך מספר עשורים, וזינוקה של שנגחאי כאחת הערים העשירות בתבל, הביא להפיכתה של שנגחאי למרכז שואב לאמנים סינים. הסינים התארגנו מהר מאד על פורמט של בינאלות וכיום פועלות בסין 6-7 ביאנלות נחשבות ומוערכות כמו הביאנלה המפורסמת של שנגחאי עוסקת בצדדים שונים של אמנות עכשווית, גוּאַנְגז'וֹאוֹ (בירת מחוז גוּאַנְגדוּנְג, הקרובה מאד להונג קונג) שהוקדשה בשנה שעברה לשאלות של פוסט-קולוניאליזם והרלוונטיות של שיח זה כיום, והביאנלה של צֶ'נְגדוּ (סְצ'וּאַן) המטפחת את הדיון והשיח סביב קיומו של ציור דיו בן-ימינו (שפת הציור הסינית המסורתית). מרבית הגלריות המובילות באירופה ובארה"ב דואגות כיום להחזקת סניף פעיל בבייג'ינג או בשנגחאי ונוכחותם של אמנים סיניים בסצנה הבינלאומית עולה ופורחת.

מה שהביא את המודעות למה שקורה בסין למרכז התמונה הוא שילוב של מספר גורמים: בראש ובראשונה, עלייתה הכלכלית של סין כולל הרפורמה ופתיחת הכלכלה לשותפות והשפעה מחו"ל. האקדמיות הסינית שהיו ברובן שמרניות עד אימה עד לתחילת המאה ה-21, ייצרו אמנים בעלי מיומניות טכניות אדירות (על פי הקו האקדימיסטי הסובייטי), ובשילוב עם מחשבה עדכנית וחדשנית שהובאה לסין בשני העשורים האחרונים בידי אמנים שחזרו מארה"ב ואירופה, נוצר גל אדיר של אמנים סקרנים המונעים על ידי שילוב של יכולת טכנית גבוהה ומחשבה פוליטית בקורתית. הגל הראשון נקרא "פופ פוליטי" והדימויים המוכרים של מאו וככר טיינאנמן כיכבו באיקונוגרפיה של יוצרים לא מעטים. לא מעט אמנים חדרו גם לסצנת הצילום, המיצב והמיצג, וב-3-4 השנים האחרונות הדיון בסין הוסב יותר ויותר לעיסוק באורבנזציה והמתחים שבין חיי כפר וחיי עיר, בארץ שעוברת תהליך שינוי של אורבניזציה ותיעוש אדיר בכמות ובהשפעה על נופה ותרבותה. השנים הבאות, ככל הנראה, ייצבו את מקומם של אמנים מסין ומיפאן כגורמים כעלי השפעה מעוגנת היטב, וביחסי גומלין בין סצנת האמנות במערב וזו של מזרח-אסיה כשני אגפים בלתי נפרדים של התהליכים הגלובליים

2009 / בועז לוין

ההיזכרות למען משימת הסיכום דורשת יכולת אקרובטית לא מבוטלת. המבט הכפול – לאחור: תוך כדי סקירת אירועי השנה כפי שנרשמו בזיכרוני, ולפנים: על המשקעים שהאירועים הללו הותירו אחריהם – מסחרר ומלווה בלבטים והיסוסים רבים מהרגיל. בנוסף ישנו הפילטר, הקריטריון, על פיו עלי לבחור אילו אירועים לא קיבלו תשומת לב ראויה. אני נדרש להביע עמדה או לתקן דבר מה, וכל זאת בקצרה. או במילים אחרות, מה אני זוכר מהשנה האחרונה ומה הייתי רוצה שאתם תזכרו?
אז בקצרה וללא הצדקות רבות הנה שלוש נקודות ציון, כל אחת ראויה מסיבה שונה.
תערוכה/אמן:
אריאל שלזינגר בדביר. אפילו ניסיון ההיזכרות בתערוכה שימח אותי. לא אנסה לתמצת אותה, היא פשוט עבדה. התחרטתי שלא הספקתי לכתוב עליה.
דורון ליבנה באגריפס 12. תערוכה שחמקה מתחת לרדאר. בעולם אמנות מתוקן תערוכת יחיד של דורון ליבנה, בה מוצגת סדרת רישומים עליהם עבד במשך העשור האחרון, הייתה תופשת מקום מרכזי. בזמן שבני דורו שוקדים על רטרוספקטיבות מוזיאליות דורון ממשיך ליצור בצניעות האופיינית לו. סדרת רישומים זו יכולה הייתה להתפרש על פני חלל כפול ומכופל מהחדרונים הירושלמים בהם הוצגה, אך נראה שדבקותו האידאולוגית של דורון בריבונותו, מהותית לגוף העבודה שלו כמחנך ואמן. אני יכול רק לקוות שבעתיד יצירתו תזכה להתייחסות המעמיקה הראויה לה.

אירוע: פתיחת מעמותה.
החלל/רזדנסי של לאה ודייגו, סלמנקה, נראה מבטיח. עוד קשה לאמוד את ההשפעה שיהיה לחלל על התרבות הירושלמית (והיעדרה), אך תערוכת הפתיחה ויום העיון היו מעניינים ובעיקר שונים ונחוצים. ההכרחיות שבפתיחת מוסד בעל עמדה מוצהרת ומחויבות ביקורתית קיבלה בעצמה משנה תוקף בדיון המוצלח בו השתתפו צ'ארלס אש, סלמנקה, נינה מונטמאן, גלית אילת ודנה טגר-הלר.

המבקר האלמוני / עמרי גרינברג

סביר להניח שזו סתם אשליה שלי שפעם היו מבקרים טובים, שפעם למושג/מוסד "ביקורת" היה סטאטוס כלשהו. אולי אני בכלל מחפש במקומות הלא נכונים – מעט המגזינים, העיתונים והאתרים שמלכתחילה מכוונים "גבוה" דווקא שומרים על סטנדרטים ראויים יחסית, למרות הכל. בכל אופן, הגיבור שלי הוא המבקר של המאה ה-21, זה שכל הידע ההיסטורי, כל התוצרים התרבותיים וכל המידע הכי עדכני נמצא בין קצות אצבעותיו, זה שאיבד את מיקומו כשומר סף תרבותי ובמקום לסיים את עבודת האבל על אובדן זה, הוא מבזה את זכרו ומבטל את עתידו. פריצת כל הגבולות הטכנולוגיים והתפיסתיים לגבי מהו טקסט אמורה הייתה לדרבן את המבקרים, את מוסדות הביקורת. במקום זאת, אנו המבקרים הפכנו ברובנו המוחץ והמכריע לדחלילים אימפוטנטיים – את ייחודיות הקול והסמכות וההד בשיח שאבדו אנו מנסים להחליף ב"פואטיות" או ב"ביקורתיות", שתיהן לרוב מבוססות על הצטיינות בשיעורי הבעה או ספרות (בהתאמה) בתיכון.
מי אמר ששומרי סף זה דבר רע? אני בוודאי מתגעגע אליהם, השאלה היא האם שומרי הסף של שומרי הסף מסוגלים לעמוד בקצב של המתרחש משני צידיו של הסף עצמו.

הדתיים הדחויים / דוד שפרבר

נושאים יהודיים מודרים לעתים קרובות משיח האמנות ההגמוני הישראלי, והיהדות, על גווניה ומופעיה השונים, מופיעה בשיח זה כמעט אך רק תחת מסגרת בקרה קפדנית וטהרנית המתאימה ומכפיפה את תכניה לשיח המקובל. תכנים אחרים, שאינם כפופים לשיח זה, מודחקים לרוב אל עבר השוליים.
לאחרונה הדגים ההיסטוריון אמנון רז-קרקוצקין את הנתק שבין יהדות לאמנות בבואו לבחון את הביקורת שקיבלה תערוכתו של ז'וזף דדון במוזיאון פתח-תקווה ב-2007 (אוצרת: דרורית גור אריה). לטענת רז-קרקוצקין, הביקורת שהוטחה בתערוכה מדגימה "חרדה עמוקה המובילה להתלהמות". לטענתו החרדה נובעת, בין השאר, מהאיום שמטיל הערעור על ההבחנות המקובלות בין דתיות לחילוניות, בין יהדות למזרחיות ובין אמנות לדת.
בחינת היצירה הדתית העכשווית המתחדשת מגלה עולם מורכב. ההבדל בינה לבין השיח החילוני הקנוני אינו מתאפיין באבחנות הדיכוטומיות המקובלות שבין חופש והתרסה לאישור ואישוש המסורת או בין יצירה "עם הכיפה" לכזו הנעשית בעקבות הסרתה. ההבדל המהותי בין העולמות הללו קשור לנקודת המבט השונה בשאלת הדיאלוג ההיסטורי עם החילוניות.
הדיאלוג הזה נע על שני צירים – של דמיון מחד, ושוני מאידך. היצירה הדתית העכשווית היא בראש ובראשונה שדה חתרני תוסס, וזאת בדומה לטיפול המחלל הנפוץ של האמנות הישראלית הקנונית בתימות יהודיות. מאידך, בעוד השיח החילוני ההגמוני מתמקד בשאלת תוקפה של המסורת ומייצר מתוך כך פעמים רבות אמנות התרסה, הענף הדתי המתחדש מסיט את הדיון ומסב את תשומת הלב לשאלות הנוגעות בעיצובה של המסורת מעבר לשאלת תוקפה.
האמנות המתחדשת מבית המדרש של הציבור הדתי מייצרת עולם דימויים הבוחנים את הדת והיהדות לעניפיה והסתעפויותיה בעין ביקורתית, אך מתוך אהבה וזיקה עמוקה. "אהבה שאינה מקלקלת את השורה" יכולה לאתגר את השיח ההגמוני שאימץ תפיסות מודרניסטיות שבהם האמנות נתפסת כשדה ש"דבר אין לו עם הדת".

שליחות שטרם הושלמה או הפי אנד? סיום פרק בגלריה "אנטיאה" – ירושלים, אוקטובר 2009 / נעמי טנהאוזר

גלריה "אנטיאה" הוקמה בשנת 1994 על ידי קבוצת אמניות בתוך המרכז הפמיניסטי "קול האישה", מתוך אידיאולוגיה של העלאת תכנים פמיניסטיים ורב תרבותיים לשיח האמנותי הישראלי. כיום, כאשר מכללות רבות חורטות על דגלן את שילוב המילים, "אמנות וחברה" וגלריות שיתופיות צומחות כפטריות לאחר הגשם ניתן לשכוח את תפקידה החלוצי.
בימים אלו עומדת על הפרק שאלת חיוניותה של גלריה מסוגה של "אנטיאה". מעורבותו הרבה של שוק ההון בשדה האמנות שומטת למעשה את השטיח מתחת לתפקידה של האמנות כמצע לדיון אידיאולוגי. לצד זה גוברת תחושת החירום סביב תכנים חברתיים בלתי פתורים. בנוסף לאלו נשאלת השאלה האם מספרן הגדול של אמניות בשדה האמנות העכשווי מהווה הוכחה לכך שגלריות פמיניסטיות ופעילות סוציו-אמנותית פמיניסטית השיגו כבר את מטרותיהן. לחילופין, האם גלריה מסוג זה היא הדרך המתאימה כיום לדיון בתכנים הללו או שהפמיניזם צריך לגייס לעצמו אסטרטגיות מתוחכמות יותר?
ריטה מנדס-פלור ואנוכי, שהובלנו את פעילות הגלריה ברוב שנותיה, פורשות עתה לאחר 15 שנות פעילות ו-56 תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. הנושאים שעלו לדיון בתערוכות שאצרנו במקום עסקו בתכנים כגון דימוי גוף נשי, ההבנייה התרבותית של היופי, חניכה פמיניסטית, אלימות נגד נשים ופוליטיקה של הייצוג. בשנה האחרונה סיכמה "אנטיאה" שלב פעילות זה בסדרת התערוכות "אמנית חונכת אמנית", אשר בדקה את מערכת התמיכה וההעצמה בין אמניות ותיקות לבין אמניות בתחילת דרכן. אין ספק כי ישנם נושאים רבים שעוד זקוקים לליבון ודיון, אך האם תמצאנה מתוך האמניות הצעירות ממשיכות לשליחות זו או שגלריה "אנטיאה" תישאר תופעה חד פעמית, חלק מההיסטוריה?

חברות / רועי צ'יקי ארד

התופעה התרבותית המרכזית של סוף העשור היא חזרת החברות בגדול, עקב הצלחת הרשתות החברתיות. הרבה רואים בהן סמל לניכור, דבר שקשור גם לשנאת ההווה שלוקים בה רבים, אבל אני רואה בפייסבוק ובשאר ההמצאות כלי להקלת החברות ולקידום יחסי המין – שני דברים חשובים (סקס, מלבד היתרונות הידועים, הוא דרך מעולה למצוא ידידים). בזכות הארים האלה, יותר קל לדבר עם חברים רחוקים, ולהיזכר בחברים ישנים. גם יותר קל לקבוע ללכת לים, מאשר פעם כשהיה צריך להתקשר. זו המצאה שהופכת את רוב ההמצאות של המין האנושי, כמו האייפוד למשל, שמרחיק אותך מאנשים. או מיקרוגל ודיסק שסוגרים אותך בבית. כולם רואים במחשב דבר חדש, אבל אלמנטים רבים שבו מחזירין אותנו לבסיס התמים.
אני חושב שהחברות היא אחד הדברים החשובים ביותר, והיא מנצחת כל דבר. מה יותר טוב מחבר טוב? ישראלים, גרמנים ולבנונים יחד, זה מתחת לזה, זה מעל לזה, ירוקים כולם.

Public Space With A Roof / Endless Installation / נועה רועי

כשעדי הולנדר ותמונה צ'בשווילי הקימו את Public Space With A Roof בשנת 2003 באמסטרדם, הולנד, הן קיוו ליצור מקום שבו ניתן יהיה לדון בשאלות שקשורות לשיתוף הפעולה בין אמנות לציבור הצופים. הן גם רצו ליצור מרחב עבודה ותצוגה לאמנים מתחילים. בחלל הגלריה הקטן של PSWAR שהיה גם סטודיו וגם חלל תצוגה, בסקווט-לשעבר OT301 במרכז העיר (מבנה ענק, שהכיל בנוסף עוד הרבה חדרי עבודה ויצירה, מסעדה טבעונית, ואולמות הקרנה), הוצגו לאורך השנים תערוכות אורח רבות אבל השם והמוניטין של הקבוצה התחזק משנה לשנה בזכות ה- "PSWAR Projects" ששילבו מיצבים עם הרצאות ודיונים והעלו שאלות על טיבה של המחשבה האמנותית ואפשרויות של הצגתה בצורה שיתופית ופורה. החל מ-2006 הצטרפה ל-PSWAR גם וסנה מדזוסקי (סרביה 1976).

מה שנשמע לגמרי מופשט וארטילאי קיבל צורה במיצבים והתרגם למילים בהרצאות אמן. כך לדוגמא אחד הפרוייקטים האחרונים של PSWAR, שהוצג ב-2009 מחוץ לגלריה שנסגרה בינתיים. הפרוייקט Endless Instalation: A Ghost Story for Adults יצר נקודת מפגש פיקטיבית בין שלושה הוגים ויוצרים שלא נפגשו מעולם: ההיסטוריון אבי וורבורג (1866-1929), הארכיטקט פרידריך קיסלר (1890-1965) ומבקר האמנות מאיר אגסי (1947-1998). כל אחד מהשלושה עבד בצורה לא קונוונציונלית עם הדיסציפלינה אליה הוא היה שייך וחשב מחדש את גבולות המדיום שלו – בין אם מדובר בכתיבה, אוצרות או עיצוב חלל. PSWAR ביקשו להעיר את רוחות העבר ולנהל אתן דיאלוג עכשווי.

המיצב התפרס על פני ארבעה חללים חופפים. שלושת החללים הראשונים היו מלאים בצילומי זירוקס שקופים למחצה, תלויים על מבני עץ, שהכילו את המחשבות,הרעיונות, וההשראות של שלושת ההוגים כמו גם של שלושת היוצרות. עמוסים במידע ויזואלי ואודיטורי, אבל ללא תחושת מחנק או עומס, החללים הללו יצרו תחושה של הליכה בתוך חלום של מישהו אחר. החלל הרביעי, המרתק ביותר, הכיל מבנה שתפקד בו זמנית כספרייה וחדר הרצאות. כדי להשתתף בהרצאה או דיון, היה צריך לטפס אל תוך המבנה, בעצם להכנס אל תוך המיצג, והמיקום נתן להרצאות עצמן נופח אחר, שיתופי ומעורב. כמכלול, Endless Installation היתה חוייה מרתקת, מבחינה אסתטית ואינטלקטואלית, שענתה על הצורך לחשוב ביחד על המשמעות הגלומה בהשראה, ביצירה, באוצרות במחשבה על אמנות. PSWAR נמצאות כעת בפאריז ומציגות גם בוינה, וקהל המעריצים הלא קטן, אבל די מקומי שלהן מחכה בקוצר רוח לפרוייקט הבא. מידע נוסף ניתן למצוא באתר: www.pswar.org

אני לא מפגין, אני רק מדבר דרך מגפון" / אודי אדלמן

העשור האחרון ובמיוחד השנה האחרונה סימנו פריחה של אמנים/אקטיביסטים המשתמשים באמנות המתיחה והתעלול כטקטיקה של פלישה למרחב הציבורי. נודעים מבין אלו, בצורות שונות, ה-Yes Men וסאשה ברון כהן עם הדמויות בוראט וברונו – בשנת 2009 יצא סרטם השני של ה-Yes Men, כמו גם הסרט 'ברונו' של ברון כהן, המביך בנמיכותו. לצד אלו זה היה גם עשור בו הופיע הכומר בילי (Reverend Billy) והופיעו גם התארגנויות שונות של פלאש מוב (Flash mob). טקטיקה דומה של פעולה אפשר לאתר כבר אצל אבי הופמן ואנדי קאופמן בשנות השישים והשבעים באמריקה אבל את המקורות הרעיוניים של התנועה המפוזרת הזו אפשר לזהות עוד קודם אצל הדאדא והסיטואציוניזם.

לתוך רשת סבוכה זו של אירועים וטקטיקות תעלול אפשר לשזור גם את "הכל בסדר" (everything is OK) של דני וצ'רלי. "הכל בסדר" או "משטרת האהבה" מסתובבים בשנה האחרונה ברחובות לונדון, במרכזי הקניות ואתרי הבילוי, עם מגפון ומצלמת וידאו. הצמד אשר פועל דרך מניפולציות ומשחק על צורות של הפגנה במרחב הציבורי מציע אתגר של ממש לכוחות שמירה ושיטור באמצעות ערבוב ובלבול בין תכנים וצורה. מה שנראה כמו הפגנה משמיע דווקא קולות של השלטון. כנגד מי שמנופף בשלט עליו כתוב "Everything is OK" קשה יותר לטעון להפרת הסדר הציבורי – קשה אבל לא בלתי אפשרי כפי שמראים הסרטים שוב ושוב. בדיבור שוטף שנע בין קריקטורה של הממסד או הסכמת יתר לבין ויכוח עם נציגי החוק הם מבקשים להזכיר לקהל העוברים והשבים שמאחורי הסדר יש בעלי אינטרסים והגיון כלכלי. שלטון הפחד מתגלה פעם אחר פעם כאשר השומרים המקומיים משתמשים בביטוים כמו טרור וסכנה לשלום הציבור כשלמעשה אין הצדקה אחרת לפעולתם. האירוע הופך מעניין עוד יותר כשמופיעים נציגי החוק או נציגי התאגיד – "הכל בסדר" תמיד מנסים להסיט את הזיהוי שלהם כמפרי סדר ולשנות את סוג האינטראקציה המתרחשת בינם לבין נציגי הסדר. במקום מאבק בין מי שמפר את הסדר למי שמנסה להסדירו מחדש, הם מבקשים ליצור יחס אינטימי ואנושי, כמעט נאיבי, בינם לבין השומר המקומי. במקום להיעצר או להתפנות מהמקום הוא מבקשים לחלק חיבוקים לשומרים ולגלות לרגע את בני האדם שמתחת למדים.
לקט עבודות של "הכל בסדר", ערוץ הוידאו של צ'רלי מ"הכל בסדר".

להפוך את הקראפט לאמנות / מירי פליישר

בשבילי המשפט "להפוך את הקראפט לאמנות" מאגד בתוכו הן את הצורך (שלי) לעסוק ולהתייחס לקראפט באהבה ובכבוד, והן את הצורך להעלותו לרמת אמנות לא רק בשליטה הטכנית ובביצוע אלא גם במקום התרבותי בו אני שואפת לראות את הקראפט. כמו אותו אומן של פעם, אנונימי לחלוטין, העובד על פיסת תבליט עץ ידנית בשביל הקיסר בעיר האסורה בסין, מתמרד לו לפתע ואומר, רגע, יש לי את המיומנות, ומעכשיו אומר את מה ש ל י יש לומר, לא עוד בשרות הקיסר, או גם לצורך הפמיניזם שבי, שלא פס מן העולם כדברי איזבל איינדה אותם אצרף בהמשך, להעלות את האנונימי, המשרת, המדוכא לבמה.
לאחרונה ראיתי את תערוכתה של טליה טוקטלי "נאום החפץ" בגלריה של האוניברסיטה הפתוחה. טליה מציגה יצירות יחידניות שלה, סיכום עשור שכזה, המתייחס לאובייקטים שהיו בבית הוריה. כביכול נאום החפץ אבל נאום החפץ בשרות האמנית, בתערוכה מעודנת ושברירית, כרגיל אצל טליה.
אגב, למרות הפמיניזם שעל פני השטח, יש גם משהו מתחתיו. אבי למד נגרות כשהיה נער בעליית הנוער. בגלל איטיותו הרבה לא ששו להעסיק אותו במקצוע והוא הפך לשוטר. הסאדיזם המודחק והלא מודחק שלו מצאו ביטוי לא רע בשבתות במגרשי הכדורגל בקרית אליעזר בחיפה. הוא אהב את העץ ואני זוכרת את סירת המפרש והקורקינט שבנה לי, רק בשבילי, וגם סוס נדנדה ועגלה עם גלגלים ולול. הקבוצה האחרונה של הרהיטים לגידול ילדים נבנתה עבור בתו הראשונה אחותי ואני ירשתי אותם מבלי דעת. זוכרת איזו תחושה חמימה של מגע, בעצם אוהב, מאז.
שנים רבות רצה לשכנע אותי להיות בעלת מלאכה ממושמעת. פקידה שמתייצבת בזמן לעבודה, קרמיקאית שמייצרת מוצרי צריכה, ואני סירבתי למשמעת הייקית התובענית שלו, אף שבחרתי בתחום שלא היה רחוק כל כך. בחלק מעיסוקיו הרבים עבד גם בבית החרושת "קדר" בחיפה. הוא שימש ככמחליק פינות חדות בחדר התבניות – עיסוק מרתק כשלעצמו מבחינה רעיונית.
אז על הרקע שלו ועל הרקע של אמי השותקת והסרגנית (סריגה אצלינו במשפחה היא סוג של תנוחת גוף שבה את מכונסת בתוך עצמך,סורגת בשביל אחרים ושותקת ושותקת), ועל רקע הפמיניזם הזועם שפיתחתי כנגדו, בעדה, בעדי והשדה יודעת מה, אני עוסקת בחומר ונותנת לעצמי ביטוי באמצעות הקראפט.