>

הדיון של הראוואי במציאויות ובדיונות חדשים אלו ,נפרש מעמדה חברתית -פוליטית, פמיניסטית-סוציאליסטית.

הסייבורג היא/הוא, דמות שמייצגת את השילוב ביו האדם והמכונה.

הסייבורג, משמש להראוואי כמודל לתיאור המציאות העכשווית, בה הקשר בין האדם, המכונה והחיה הולך ומתהדק וגם כמטפורה (בדיונית-עתידנית) לניתוח התנאים החברתיים והפוליטיים החדשים, של הכלאות אלו.

שילוב ותנועה מתמדת של הטקסט בין שתי רמות אלו, יוצרת הצהרה בעלת רטוריקה מיוחדת במינה מבחינת סגנונה. היצירתיות ודחיסות ההבעה שהיא מציגה. בסגנונה המיוחד, משקף את ההכלאות והשילובים שבהם הראוואי דנה, והוא יוצא דופן לעומת הטקסטים האקדמיים האחרים של הראוואי.

הראוואי היא חוקרת ותיאורטיקנית חשובה ובעלת השפעה בלימודים עכשווים של מדע וטכנולוגיה. היא עושה שימוש בתובנות החדשות של תחום זה ,ומשלבת אותן עם תפיסות פמיניסטיות סוציאליסטיות בצורה מקורית, בעלת יופי וכוח אינטלקטואלי ואסתטי רב.

מניפסט הסייבורג הוא טקסט , שהופיע לראשונה כמאמר ולאחר מכן כפרק באחד מספריה של הראוואי. התרגום לעברית כולל רק חלקים נבחרים מתוך המאמר. בגלל הקשת הרחבה והמגוון הגדול של ההפניות, אזכורים והקשרים אקדמיים-תיאורטיים, כמו גם היסטוריים, תרבותיים וטכנולוגיים.

התרגום מובא יחד עם הקדמה ומראי- מקום רבים בטקסט, כדי להקל על הקוראים שאינם בהכרח בקיאים בתיאוריות פוסטמודרניסטיות ובתיקווה שהדבר ייאפשר הנאה מהטקסט הנפלא והייחודי הזה.

Donna Haraway,

A Cyborg Manifesto: Science, Technology, and Socialist-Feminism in the Late Twentieth Century

דונה הראוואי,

מניפסט הסייבורג: מדע, טכנולוגיה, ופמיניזם-סוציאליסטי בסוף המאה העשרים

(תרגום של חלקים נבחרים)

הקדמה

אחת מהשאלות החשובות שגיליון זה מעלה הוא עצם המעמד והרלוונטיות של המניפסט בעשורים האחרונים. בעיקר בהקשר של מדעי החברה והתרבות האקדמיים, למניפסט הסייבורג שפרסמה דונה הראוואי הייתה השפעה ניכרת. המניפסט הופיע לראשונה ב-1985, בז'ורנל Socialist Review, ומאוחר יותר, כשנכלל בתוך ספרה החשוב – והמומלץ מאד – של הראוואי, קופים, סייבורגים ונשים: ההמצאה מחדש של הטבע, (Simians, Cyborgs and Women: The Reinvention of Nature, New York: Routledge, 1991), הוא אומץ כאחד הטקסטים המכוננים של לימודי האינטרנט והתרבות הדיגיטאלית שהתפתחו כעשור מאוחר יותר. כמו כן, הייתה לו השפעה על תחומים מגוונים אחרים, כמו פמיניזם ולימודי מגדר, לימודי תרבות וספרות, לימודי מדע וטכנולוגיה, ועל שדה הבי?-ארט (bio-art) העכשווי.

ההגדרה של סָייב?רג היא יצור שהוא בחלקו אורגאני-ביולוגי, וחלקו מכאני. בסייבורג ישנו ממשק – מעגלי העברת אינפורמציה דינאמיים – המקשר בין החלקים האורגנים והמכאניים. תכונה זו של הכלאה (hybridity), מבדילה את דמות הסייבורג בפנתיאון המדע הבדיוני מהרובוט שהוא לגמרי מכאני, ומהאנדרויד (android) שהוא רובוט מכאני בדמות אדם. דמות הסייבורג הידועה ביותר היא "הטרמיניטור" (Terminator, או בשמו המלאCyberdyne Systems Series 800 Model 101 Terminator), בגילומו של ארנולד שוורצנגר בסרט בשם זה שביים ג'יימס קמרון (1984).

אולם הסייבורג כבר מזמן איננו רק דמות בדיונית: אנשים בעלי קוצב-לב מכאני או ברך מלאכותית הם כיום תופעות שגרתיות. לאחרונה הופיעו גם פרוטזות לגידמי זרוע המופעלות על ידי אותות חשמליים של העצבים שהפרוטזה קולטת מהגדם אליו היא מחוברת. אם מותחים קצת את ההגדרה של הסייבורג כך שזו תכיל כל חיבור בין יצור אנושי לאמצעים טכנולוגיים שונים שמשנים או מרחיבים את יכולותיו הגופניות, החושיות, המנטאליות או התודעתיות, אזי חובשי משקפיים, אנשים הנעזרים במקל הליכה, או כאלו הצורכים תרופות או סמים, גם הם סייבורגים למחצה. בהקשר כזה נובע כי "כולנו סייבורגים" כפי שהראוואי מציינת במניפסט שלה. אם התינוק או התינוקת ברגע היוולדה יכולה להיחשב כיצור אורגאני לחלוטין, מרגע זה ואילך היא נתונה להתערבויות טכנולוגיות בלתי פוסקות: מחיסונים ועד לאופני החינוך להם היא נתונה, מהאוכל שהיא אוכלת (הגדל או המיוצר באמצעים טכנולוגיים) ועד טכנולוגיות התקשורת והשידור בהם היא מוקפת. במניפסט הראוואי מרחיבה את מושג הסייבורג אף לקישורים בין האדם והחיה, ומכאן גם לקשרים והכלאות בין חיות, אנשים ומכונות.

כיום, הקו המפריד בין האנושי – במובנו האורגאני-טבעי – ובין הטכנולוגי רק הולך ומטשטש. כך גם לגבי הקרבה והתלות ההדדית בין אנשים וחיות. כתשעים אחוז מהגנים של האדם ושל העכבר, למשל, זהים. תובנות אקולוגיות חדשות רק מדגישות עד כמה האינטראקציות בין בני אדם, חיות וצמחים משפיעות על תנאי המחיה הסביבתיים. בפירושה המורחב כמערכת קישורים והכלאות בין חיות, אנשים ומכונות, משמשת דמות הסייבורג את הראוואי גם כנקודת מוצא למניפסט שלה, וגם כאלגוריה עשירה המעניקה פרספקטיבה חדשה למצב האנושי כיום ולאפשרויות חשיבה מחודשות על החיים העכשוויים, על רוחניות ועל גופניות, על מגדר, ועל תודעה ואפשרויות לאקטיביזם פוליטי וביקורתי.

בראש ובראשונה, המניפסט של הראוואי קורא לשינוי רדיקלי ביחסן של נשים ושל התנועה הפמיניסטית אל המדע והטכנולוגיה. כתוצאה ממסורות היסטוריות דומיננטיות הקושרות מדע וטכנולוגיה עם הפטריאכיה, התנועה הפמיניסטית רואה אותם באופן מסורתי כתופעה שלילית ומאימת. הטענה המרכזית של הראוואי היא שהמוקד המרכזי החדש של המדע והטכנולוגיה – טכנולוגיות מידע המבוססות על מחשבים – מאפשר ודורש התייחסות שונה לגמרי של תנועת הנשים כלפי המדע והטכנולוגיה ברמה הפוליטית והאסטרטגית. זאת בגלל המעבר במערב מחברות תעשייתיות לחברות פוסט-תעשייתיות המושתתות על אמצעי תקשורת ועיבוד מידע דרך שבבי מחשב זעירים. שינוי זה העביר את המוקד הטכנולוגי מהתעשייה הכבדה – על כל ההקשרים והקונוטציות החברתיים והתרבותיים ההדוקים לגברים וגבריות – לטכנולוגיות "זעירות", "קלות" ו"נקיות", כפי שהראוואי כותבת, אשר עקב חדשנותן ההקשר המגדרי שלהן עוד אינו ברור או מקובע. לפי הראוואי, שינוי היסטורי זה פותח את האפשרות לנשים להיכנס לענפי הטכנולוגיות החדשות האלו ולהשתמש בהן. יותר מכך, מבחינת תנועת הנשים, ברמה של אסטרטגיות פוליטיות, הראוואי טוענת שיש חשיבות עילאית לכך שהתנועה הפמיניסטית תהיה מעודכנת ומודעת היטב לטכנולוגיות החדשות, ושנשים ילמדו ויעסקו בהן, משום שטכנולוגיות אלו הפכו למוקד (שהוא בעצם רשת) בעל חשיבות והשפעה עצומות על כמעט כל היבט של מערכת הקשרים החברתיים והתרבותיים. כמו כן, ברמה התיאורטית והמעשית, טוענת הראוואי, לטכנולוגיות החדשות הללו יש יתרון נוסף ביחס לחוסר שוויון האישה: הן מטשטשות את הגבול בין החומרי והלא חומרי, כיוון שהן מבוססות על תקשורת מקודדת שאינה בהכרח תלויה בחומריות או גופניות (embodiment). הראוואי מרחיבה את הטענה הזו באופן מפתיע ומאיר עיניים. חוסר החומריות ו"הגופניות" של הטכנולוגיות החדשות מציב אותן מעבר לחומריות-גופניות המגדרית המסורתית. לטכנולוגיות הללו אין מגדר מוגדר מראש: הן יכולות להיות בעלות מגדרים שונים, חלקיים, הכלאתיים (hybrid) או חדשים. הגדרות מגדריות במסגרת הטכנולוגיות החדשות הינן נזילות ויכולות להשתנות תדירות. באופן שהוא לא רק מטפורי, הטכנולוגיות החדשות יכולות להתגבר על – או פשוט לעקוף – את המחסום החזק ביותר אולי העומד בפני שוויון מלא בין נשים וגברים: התפקוד הביולוגי-גופני השונה של שני המינים בתהליך הרבייה. על פי הראוואי, הסייבורג יכול להתנתק ממעגל הרבייה האורגאני, על ידי שיכפול או ייצור אוטונומי של סייבורגים חדשים – בדומה לתוכנות מחשב ורובוטים המתכננים ומייצרים את הדור הבא של שבבי מחשב, שיגרמו בתורם לכינון דור חדש של תוכנות ורובוטים.

לכן לפי הראוואי הסייבורג יכול גם לעקוף את או להתנתק משני העוגנים של הקשת הנרטיבית הבסיסית ביותר: ההתחלה והסוף. במיתוסים המבנים את המציאות שלנו, "נקודת המוצא" או "המקור" (origin) מומשגים כשלם/שלמות טהורים ונטולי חסך, ונקודת הסיום מומשגת או כחזרה לאותה שלמות מקורית בעולם הבא, או כאובדן מוחלט בקטסטרופה אפוקליפטית. זהו הנרטיב המתחיל בגן עדן, ומתפתח מתוך השבר של השלם/שלמות עם הגירוש מגן העדן, והמתפתל עד לבוא המשיח. בנצרות (הראוואי גדלה בבית קתולי), כמובן, האפוקליפסה היא נקודת מעבר הכרחית כדי להגיע לאוטופיה של עולם שכולו טוב – עלי אדמות. כאן העמדה הפוסטמודרנית של הראוואי ברורה מאד ביחס ל"נרטיבים הגדולים" ולמושגים של מקור (origin) ותכלית (teleology). היא מבקרת את נרטיב ההיסטוריה המרקסיסטי, כמו גם את נרטיב הביוגרפיה הפסיכואנליטי. בהיסטוריה המטריאליסטית של מרקס, בשלב החברתי הראשוני (שלב "הקומוניזם הפרימיטיבי") אין ניכור בין האינדיבידואל והקבוצה ובין האינדיבידואל לעמלו. כל השלבים הבאים של ההתפתחות האנושית מובנים על-ידי מלחמת מעמדות ולכן כוללים ניכור של האדם מעבודתו ומהחברה, כאשר רק עם התהוותה של החברה הקומוניסטית האוטופית, יתבטל הניכור, והשלמ/ות יחזרו. כך גם בפסיכואנליזה: היחס של שלמות, שאינה חסרה מאום, בין התינוק/ת והאם, נקרע על ידי הדינאמיקה האדיפאלית, שלא רק מפרידה את התינוק/ת מהאם, אלא גם מצמצמת את הארוטיקה בצורת "הפולימורפיות הפרברטית" הרחבה והראשונית של התינוק/ת, וכופה על התינוק/ת מגדר ומיניות ברורים אך חלקיים (זכר או נקבה, הטרוסקסואליות או הומוסקסואליות). ומכאן ואילך כולנו מחפשים לשווא את האחדות האורגנית הראשונית עם האם ואת ההנאה הפולימורפית חסרת הגבולות. לעומת השלם, הראוואי חוגגת באופן פוסט-מודרני אופייני את החלקי, או יותר נכון את האפשריות הבלתי מוגבלות של קישורים בין חלקים הטרוגניים, כמו אלו שמתקיימים בסייבורג.

דמות הסייבורג וההאדרה של מעשה המרכבה (אסמבלז') ההטרוגני נובעים בראש ובראשונה משדה תיאורטי שיחסית עודנו מוכר מעט מאד בישראל, ואשר בכללו בקושי זלג מתוך האקדמיה אל התרבות הרחבה יותר. הראוואי, יחד עם ברונו לטור (Bruno Latour), נחשבים למוביליו של תחום אקדמי זה, שנקרא בדרך כלל "מדע, טכנולוגיה וחברה" (Science, Technology and Society, או בקיצור: STS). תחום ה- STS התחיל להתפתח בסוף שנות השבעים, ויצר גישות סוציולוגיות ביקורתיות חדשות ומבריקות לניתוח והבנת המדע והטכנולוגיה. תקצר כאן היריעה מלסקור אפילו באופן שטחי את השדה המרתק הזה, אולם יש להסביר בקצרה את הטענה הביקורתית המרכזית של התחום כדי להבין וליהנות מהמניפסט של הראוואי: ה- STS מפריך את הסטאטוס המסורתי של מדעי הטבע. הטענה שמדענים "מגלים" את האמת האובייקטיבית של הטבע, ונותנים לטבע "לדבר ישירות בשם עצמו" ללא שום תיווך או השפעה חברתית, תרבותית, או סובייקטיבית נידחה על ידי אנשי ה- STS כמיתוס או אידיאולוגיה המסתירים את תפקוד המדע במציאות. בסדרה ארוכה של מחקרים אמפיריים, יחד עם אנליזות מושגיות, אנשי ה- STS מתארים את הידע שמדעי הטבע יוצרים כחיבורים או אסמבלז'ים קונטינגנטיים, שאכן מייצגים את הטבע באופן חלקי, אולם כוללים גם הרבה מרכיבים תרבותיים, חברתיים ואף דמיוניים או בדיוניים – אשר עולים מניתוחי תיאוריות ופרדיגמות מדעיות והאופן בו מדענים מתייחסים אליהן. לדוגמה, העמל הרב שמושקע בפירוש ותרגום – פעולות תרבותיות וסובייקטיביות למהדרין – של האינפורמציה המתקבלת בניסויים (למשל, פריסה של נקודות על גרף). אפילו הטכנולוגיות השונות שמדענים משתמשים בהן, כדוגמת חיישנים שונים ומחשבים, אשר התוצאות אותן הן מחזירות נתפסות כאובייקטיביות לגמרי משום שלא ניכרת בהן התערבות אנושית – לא רק שהינן יצירות אנושיות, אלא שלפי גישת ה-STS צריך לראות גם את הטכנולוגיות עצמן כאמצעים של תרגום (למשל הפגיעה של חלקיק כלשהו במחסום מתורגמת לפיקסל מואר על מוניטור). לכן המוסכמה המדעית ש"הטבע מדבר ישירות בשם עצמו" היא חצי-פיקציה. הטבע אכן "מדבר" אך הוא עושה זאת דרך בני אדם (מדענים) ומערכות, קטגוריות ותרגומים תרבותיים רבים. באחד מספריה, הראוואי כותבת שהמדע והטכנולוגיה הם אסמבלג'ים הטרוגניים המורכבים מעצמים חומריים טבעיים ומלאכותיים, סמלים חברתיים ובדיונות תרבותיים. הסייבורג, אם כן, מהווה גם את הדמות המושלמת כדי לייצג את התובנות החדשות לגבי המדע והטכנולוגיה מהפרספקטיבה של STS.

* * * * * * *

דונה הראוואי,

מניפסט הסייבורג

זהו ניסיון לבנות מיתוס פוליטי אירוני הנאמן לפמיניזם, סוציאליזם, ומטריאליזם [. . . .] (1) במרכזה של אֶמונתי האירונית, של חילול הקודש (blasphemy) שלי, עומדת דמותו של הסָייב?רג.

הסייבורג הוא אורגניזם קיבְרְנֶטי (2), הכלאה (hybrid) בין מכונה לאורגניזם, יציר הן של המציאות החברתית והן של הבדיון (fiction). מציאות חברתית היא חוויתם הישירה של יחסים חברתיים. זוהי ההבניה הפוליטית החשובה ביותר שלנו, בדיה (fiction) משנה עולמות. הפמיניזם הבינלאומי הבנה את 'חווית האישה', ובה בעת חשף או גילה את האובייקט הקולקטיבי הקריטי הזה. חוויה זו היא גם הבדיון (fiction) וגם העובדה הפוליטית החשובה ביותר מסוגה. שחרור מתבסס על יצירת מודעות, כמו גם על הבנה יצירתית (imaginative apprehension) של הדיכוי, ולכן גם של אפשרויות התנגדות פוטנציאליות. החומריות של הסייבורג היא זו של בדיון (fiction) ושל התנסות אמיתית, ומשנה את מה שמוגדר כחוויית האישה בסוף המאה העשרים. למרות שזהו מאבק על לחיים ולמוות, הגבול שמפריד בין מדע בדיוני לבין מציאות חברתית הוא רק אשליה אופטית.

המדע הבדיוני העכשווי גדוש בסייבורגים – יצורים שהם בו-זמנית בעלי חיים ומכונות, שמאכלסים עולמות הבנויים על מיזוגים בין הטבעי למלאכותי. הרפואה המודרנית גם מלאה בסייבורגים, בזיווגים (couplings) בין אורגניזמים ומכונות, כאשר כל צד ניתפס כמתקן תקשורת מק?דד, עם אינטימיות וכוח שלא נוצרו מתוך ההיסטוריה של המיניות (3). מין סייבורגי משחזר חלק מהבארוק המיני המשכפל (replicative baroque. . . sex) של שָרָכְים ושל בעלי חיים חסרי חוליות – אמצעי מניעה יפה כנגד הֶטר?סקסיזם. ההתרבות-שכפול (replication) הסייבורגי מנותק ומבותר (uncoupled) מרבייה אורגנית. אמצעי הייצור המודרניים נראים כחלום של עבודת קולוניזציה סייבורגית, חלום שהופך את חלום הבלהות הטיילוריסטי (4) לכמעט אידילי. והמלחמה המודרנית היא אורגיה סייבורגית, המקודדת כ- C3I: פיקוד-שליטה-קומוניקציה-ריגול (command-control-communication-intelligence), עם תג מחיר של 84 ביליון דולר בתקציב הביטחון האמריקאי ב-1984. אני טוענת שהסייבורג הוא בדיון (fiction) הממפה את המציאות הגופנית והחברתית שלנו, ושהוא משאב מחשבתי (imaginative resource) המציע זיווגים פוריים מאד. הביוּפוליטיקה (5) של מישל פוקו היא רק הקדמה רופסת לשדה הנרחב הפתוח של הפוליטיקה הסייבורגית.

זמננו שלנו, בסוף המאה העשרים, הוא זמן מיתי. כולנו קָיימֶרות (6) (chimeras), פיתוחים תיאורטיים ומעשיים של הכלאות (hybrids) של מכונות ואורגניזמים – אכן, כולנו סייבורגים. הסייבורג הוא האונטולוגיה שלנו. הוא מספק את הפוליטיקה שלנו. הסייבורג הוא דימוי מרוכז – של הדמיון כמו גם של המציאות החומרית – שני המוקדים המקושרים אחד לשני – שמָבנים כל אפשרות של תהליך שינוי היסטורי במסורת 'המערבית' של המדע והפוליטיקה: המסורת של קפיטליזם גזעני הנשלט על ידי גברים, על ידי רעיון הקידמה, על ידי ניכוס הטבע כמשאב לייצור תרבות, של שיכפול האני דרך השתקפותו באחר. היחס בין האורגניזם למכונה היווה תמיד מלחמה על גבולות. הסכנות והיתרונות הגלומות במלחמת גבולות זו טמונות בשטחי הייצור (production), השכפול החברתי/הרבייה (reproduction), והדמיון. טקסט זה הוא ארגומנט למען ההנאה מן הבלבול והטשטוש של גבולות, ובו בזמן, קריאה לאחריות בקשר לבנייתם. זהו גם ניסיון לתרום לתרבות ולתיאוריה של הפמיניזם-הסוציאליסטי, באופן פוסט-מודרני, במ?דָליות א-נטורליסטית, ומתוך המסורת האוטופית המדמיינת עולם ללא מגדר – שהוא אולי עולם בלי בריאה, אבל גם אולי עולם ללא אחרית הימים. התגלמותו של הסייבורג נמצאת מחוץ להיסטוריה של הגאולה. הוא גם אינו מקצה את זמנו לפי מעגל העונות האדיפאלי, מנסה לאחות את הפילוג המגדרי הכואב דרך אוטופיה אוראלית-סימביוטית, או באפוקליפסה פוסט-אדיפאלית [. . .]. בעולמות הסייבורג, המפלצות הכי מאיימות ואולי גם הכי מבטיחות מגולמות בנרטיבים א-אדיפאליים, עם הגיון אחר של דיכוי, אשר עלינו להבינו כדי לשרוד.

הסייבורג הוא יצור בעולם פוסט-מגדרי. אין לו קשר עם ביסקסואליות, סימביוזה פרה-אדיפאלית, עבודה ללא ניכור, או לפיתויים אחרים של השלם האורגאני הנוצר דרך האינטגרציה המוחלטת של החלקי(ם) לכדי אחדות עילאית. במובן מסוים לסייברוג אין מיתוס בריאה במובן המערבי – אירוניה אחרונה, משום שהסייבורג הוא גם הטֶל?ס (7) האפוקליפטי הנוראי של ההשתלטות העולה של האינדיבידואציה המופשטת, השלמות האולטימטיבית של האני, המנותק מכל תלות, כמו אסטרונאוט בחלל החיצון (8). סיפור בריאה במובנו 'המערבי' ההומניסטי, מתבסס על המיתוס של אחדות מקורית שלמה/מושלמת של אושר ואימה שמייצגת האימא הפאלית (9), אשר ממנה כל בני האדם נידונים להיפרד. המשימה של התפתחות אינדיבידואלית ושל התפתחות היסטורית, שני המיתוסים רבי-העוצמה אשר מובעים בתפיסתנו באופן החזק ביותר דרך הפסיכואנליזה והמרקסיזם [. . .] מתבססים – בהמשגתם את העמל האנושי ואת האינדיבידואציה והתהוות הזהות המגדרית – על נרטיב שבתחילתו ניצבת אחדות ראשונית ואשר מתוכה שוני ואחר?ת (difference) חייבים להיות מיוצרים ומגויסים לתוך דרמה של שליטה הולכת ומתגברת על האישה/טבע. הסייבורג פוסח על פרק הפתיחה של האחדות הראשונית, ועל הזדהות עם הטבע במובנה המערבי. זו היא ההבטחה הממזרית והבלתי חוקית (illegitimate) של הסייבורג, שיכולה אולי להוביל לחתירה כנגד הטֶלא?לוגיה שלו כ'מלחמת הכוכבים'. (10)

הסייבורג מחויב נחרצות לחלקיות, אירוניה, אינטימיות ופרברסיות. הסייבורג הוא אופוזיציוני, אוטופי, ולגמרי חסר תמימות. ללא ההבניה על בסיס הניגוד שבין הציבורי לפרטי, הסייבורג מגדיר קהילה (polis) טכנולוגית המתבססת לפחות בחלקה על מהפכה חברתית בתוך כלכלת הבית. הטבע והתרבות מעובדים מחדש, כאשר כל אחד מהם מפסיק להיות המשאב לניכוס (appropriation) או להכלת (incorporation) השני. היחסים הבונים את השלם מחָלַקים, כולל קוטביות (polarity) ושליטה היררכיות, הם סוגיה פתוחה בעולמם של הסייבורגים. שלא כמו התקווה של מפלצתו של דוקטור פרנקנשטיין, הסייבורג איננו מצפה מאביו שיצילו דרך שיחזורו של הגַן – דרך פיברוקה (fabrication) של בת-זוג הטרוסקסואלית – כדי להגיע לשלמות (11) [. . .]. הסייבורג לא חולם על קהילה המבוססת על מודל המשפחה האורגנית – אפילו לא על כזו שאינה כוללת את הפרויקט האדיפאלי. הסייבורג לא יזהה את גן עדן – הוא לא נוצר מבוץ ולא יכול לחלום על חזרה לאפר ועפר. זאת אולי הסיבה שאני רוצה לראות אם הסייבורג יכול לחתור תחת ולשבש (subvert) את האפוקליפסה של החזרה, כעפר רדיואקטיבי [. . .]. סייבורגים אינם בעלי אמונה ואינם רוחשים כבוד; הם אינם זוכרים את הקוסמוס. הם זהירים לגבי הוליסטיות, אבל תאבים לקשר – נדמה שיש להם חוש טבעי לפוליטיקה קואליציונית ללא מפלגה מובילה (12). הבעיה הראשונה במעלה עם הסייבורגים, כמובן, היא העובדה שהם הצאצאים הממזרים של מיליטריזם וקפיטליזם פטריארכאלי, שלא לדבר על המדינות הקומוניסטית (13). אולם ממזרים, לרוב הינם חסרי נאמנות באופן מודגש כלפי אבותיהם. הרי אבות אינם משהו הכרחי עבור ממזרים [. . . .].

אני רוצה להצביע עכשיו על שלושה מקרי קריסת-גבולות (boundary breakdowns) מכריעים שמאפשרים את האנליזה הפוליטית-בדיונית (פוליטית-מדעית) הזאת. הראשון הוא העובדה שבסוף המאה העשרים, בקהילה המדעית, הגבולות בין אדם וחיה נפרצו באופן יסודי. שרידיהם האחרונים של ייחודיי האדם לעומת החיה כבר מזוהמים (polluted), ואת המרחבים בהם עדיין שורדים ייחודים אלו אין להגדיר אלא כגני חיות ושעשועים. השימוש בשפה, השימוש בכלים, מערכות חברתיות, תופעות קוגניטיביות – דבר כבר אינו יכול לקבוע באופן משכנע את ההפרדה בין האדם לחיה. והרבה אנשים כבר לא מרגישים יותר את הצורך בגבול שכזה. אכן, הרבה מזרמי הפמיניזם רואים בחיוביות את ההנאה מקשרים בין אנשים ליצורים חיים אחרים. התנועות בעד זכויות בעלי החיים אינן תנועות שמכחישות בצורה אירציונאלית את ייחודיות האדם. נהפוך הוא, רעיונותיהן נובעים מהבנה צלולה לגבי הגשרים שחוצים את קו הגבול – שפג תוקפו – בין הטבע והתרבות. בשתי המאות האחרונות הביולוגיה והתיאוריה האבולוציונית, יצרו בו-זמנית את האורגניזמים המודרניים כמושאים של ידע מדעי, ושחקו את הקו המפריד ביו האדם לחיה לכדי עקבה עמומה שניכרת רק בוויכוחים אידיאולוגים או מקצועיים בין מדעי החיים למדעי החברה [. . . .].

[. . .] ישנה כאן אפשרות לפעילות נרחבת לאנשים בעלי מודעות פוליטית רדיקלית, להתערב באופן שבו הגבול הפרוץ הזה מוגדר ומומשג. במיתוסים, דמות הסייבורג מופיעה בדיוק בנקודות הגבול שבהן ההבדל בין האדם לחיה נפרץ. רחוקים מלאותת על בניית חומה מפרידה בין בני אנוש לכל שאר היצורים החיים, הסייבורגים מייצגים זיווגים (coupling) הדוקים, מטרידים ומענגים בין האנושי לחייתי. לחייתיות יש מעמד חדש במעגלי הנישואים והחליפין הללו.

ההבחנה הדולפת השנייה היא זו בין החיה-אדם (האורגניזם) לבין המכונה. מכונות טרום- קיברנטיות היו פרוצות לרוחות רפאים: תמיד הייתה רוח האפשרות של רוח הרפאים בתוך המכונה (the spectre of the ghost in the machine). דואליזם זה היבנה את הדיאלוג בין המטריאליזם לאידיאליזם הפילוסופי, אשר הוסדר על ידי הצאצא הדיאלקטי שקראו לו, על פי העדפה כזאת או אחרת, רוח (spirit) או היסטוריה (14). אולם באופן בסיסי, המכונות של אז לא נעו בעצמן, לא עיצבו את עצמן, ולא היו בעלות אוטונומיה. הן לא יכלו להגשים את החלום הטכנולוגי הגברי, רק ללגלג עליו. הן לא היו גברים במובן של עיצוב עצמם (they were not man, an author to himself), אלא רק קריקטורות של חלום הרבייה הגברי. (15) לחשוב אחרת מזה היה יכול להיתפס רק כפרנואידי. בהווה, כבר איננו בטוחים בכך. המכונות של שלהי המאה העשרים הפכו למעורפלים את ההבדלים בין הטבעי למלאכותי, בין גוף לנפש, בין התפתחות פנימית לבין עיצוב חיצוני, כמו גם הבחנות רבות אחרות ששימשו להבדיל בין אורגניזמים ומכונות. כיום, המכונות שלנו הן בעלות חיוניות מפתיעה, בעוד אנו מוצאים את עצמנו חסרי חיוניות באופן מדאיג.

[. . .] אין ספק שאסטרטגיות פוסט-מודרניות, כמו מיתוס הסייבורג שלי, חותרות תחת וממוטטות שלמויות אורגניות מגוונות מאד, למשל: השיר (poem), התרבות הפרימיטיבית או האורגניזם הביולוגי. בקיצור, הוודאות לגבי מה שנחשב כטבע, כמקור לתובנה ולתמימות, נהרסה, כנראה, באופן קטלני. כך אובדת הלגיטימציה הטרנסנדנטית (transcendent) לפרשנות, ואיתה האונטולוגיה ששימשה כבסיס לאפיסטמולוגיה המערבית. אולם התחליף איננו ציניות או חוסר אמונה, כמו למשל אחת מהגרסאות של קיום (existence) מופשט שמציע הדטרמיניזם הטכנולוגי, שבו 'המכונה' מביאה לכיליונו של 'האנושי' [. . . .]. מה יהיה טיבם של הסייבורגים היא שאלה רדיקלית, והתשובות לכך הן עניין קיומי. גם לשימפנזים וגם לעצמים מלאכותיים (artifacts) ישנה פוליטיקה, אז מדוע לא גם לנו? (16) [. . .].

ההבדל השלישי הוא תת-שדה של ההבדל השני: הגבול בין חומריות לחוסר חומריות נעשה מאד לא ברור בשבילנו. ספרי מדע פופולאריים על תיאוריית הקוונטים וחוק אי-הודאות [. . .] הם סמן לשינוי רדיקלי בהטרוסקסואליות הלבנה האמריקאית: המסקנות שלהם שגויות, אולם התמקדותם בנושא עצמו נכונה. המכונות העכשוויות הן באופן יסודי (quintessentially) מתקנים מיקרו-אלקטרוניים. הם נמצאים בכל מקום, אבל הם בלתי נראים. הטכנולוגיה העכשווית היא אלוהות חדשה וחסרת אחריות, הלועגת לאוניברסאליות ולרוחניות של האב/האל (the Father). צ'יפ הסיליקון הוא משטח כתיבה שנחרט בקנה מידה מולקולארי, ומופרע רק על ידי הרעש האנרגטי של אטומים – ההתערבות האולטימטיבית נגד סגירת חשבונות במלחמה אטומית. כתב, כוח וטכנולוגיה הם שותפים עתיקים בסיפורם אודות מקורות הציביליזציה המערבית, אולם המזעור שינה את הצורה בה אנו חווים מכניזציה. המזעור, הסתבר, הפך לעניין של כוח, [. . .] לסיכון עילאי, כמו טילי שיוט. [. . . .] המכונות המשוכללות ביותר שלנו עשויות מאור השמש. הן קָלות כמו אור (light) ונקיות, משום שהן מופעלות על-ידי אותות, גלים אלקטרומגנטים, כלומר הן מתבססות על ספקטרום הקרינה והן קלות (light) לנשיאה ולניידות באופן יוצא דופן [. . .]. בני אדם, עם החומריות האטומה שלהם רחוקים מלהיות כה נזילים. הסייבורגים הם אֶתר, זו היא התמצית והמופת (quintessence) שלהם.

התפוצה העצומה וחוסר הנראות של הסייבורגים, היא בדיוק הסיבה שמכונות האור האלו כל כך קטלניות. קשה לזהותן הן ברמה החומרית והן ברמה הפוליטית. הן מכונות של מודעות, או של הסימולציה של מודעות. הן מסמנים צפים (floating signifiers) הנישאים במשאיות על פני אירופה, אשר נחסמים באופן אפקטיבי ביותר על ידי מארג הכישופים של נשות גרינהם (17) (Greenham) המותקות (displaced) והכה לא-טבעיות – אשר יודעות כיצד לקרוא את רשתות הכוח הסייבורגיות באופן כה מוצלח. זאת לעומת איגודי העובדים המיליטנטים עם הפוליטיקה הזכרית (masculinist politics) הישנה שלהם ועם ציבור תומכיהם הטבעי שצריך את מקורות הפרנסה שהתעשיות הצבאיות מציעות. בסופו של דבר המדע 'הקשה' ו'המאתגר' ביותר הוא זה שעוסק בשטחים שבהם טשטוש הגבולות הוא העז ביותר: מתמטיקה טהורה, נפש (spirit) טהורה, C3I [פיקוד-שליטה-קומוניקציה-ריגול], קריפטוגרפיה ושמירתם של סודות רבי-עוצמה. המכונות החדשות הן נקיות וקלות [light] כל כך. המהנדסים שלהם הם עובדי שמש [sun-worshippers] המתווכים מהפכה מדעית חדשה הקשורה לחלום הלילי של חברה פוסט-תעשייתית. [. . . .]

כך מיתוס הסייבורג שלי, הוא מיתוס על הפרתם ופריצתם של גבולות (transgressed boundaries), מיזוגים רבי עוצמה ואפשרויות מסוכנות אשר אנשים פרוגרסיביים אולי יחקרו (explore) כחלק מעבודתם הפוליטית ההכרחית. אחת מהנחות המוצא שלי היא שרוב הסוציאליסטיות/ים והפמיניסטיות/ים [. . .] רואות/ים בתפקידים החברתיים, בנוסחאות הסימבוליות ובחפצים החומריים הקשורים 'לטכנולוגיה גבוהה' ולמדע, את העמקת הדואליות בין גוף לנפש, חיה ומכונה, אידיאליזם ומטריאליזם. מהאדם החד-מימדי של מרקוזה (1964) למותו של הטבע של מרצ'נט (1980) (18), המשאבים האנליטיים שפותחו על-יד הוגים פרוגרסיביים התעקשו על השתלטותה ההרסנית של הטכנולוגיה, בעוד הם קוראים לנו לחזור אל השלם האורגאני המדומיין כדי לשלב את התנגדויותינו הפוליטיות השונות. הנחה נוספת שלי היא שהצורך ביצירת אחדות בין האנשים המנסים להתנגד להשתלטות הגלובלית הריאקציונרית אף פעם לא הייתה כה דחופה. אולם שינוי פרברטי קטן בפרספקטיבה עשוי לאפשר לנו דרכים טובות יותר להיאבק על המשמעות, כמו גם על אופני הכוח והעונג, המתקיימים בחברות בעלות תיווך טכנולוגי אינטנסיבי.

מפרספקטיבה אחת עולם סייבורגי מייצג את התפשטות גריד הבקרה/שליטה (grid of control) על פני כדור הארץ כולו: הוא מייצג את ההפשטה המוחלטת המגולמת (embodied) במלחמת הכוכבים האפוקליפטית, הנערכת תחת השם 'הגנה'. הוא מייצג את הניכוס הסופי של גוף האישה באורגיה הגברית של המלחמה [. . .]. מנקודת המבט השונה, עולם סייבורגי יכול להוות עולם חי של חוויות חברתיות וגופניות, שבו אנשים אינם חוששים מהזיקה (kinship) שלהם לחיות ומכונות, ואינם מפחדים מנקודות מבט שהן חלקיות באופן תמידי, או מנקודות מבט סותרות. המאבק הפוליטי הקריטי הוא לראות בו-זמנית את שתי הפרספקטיבות, משום שכל אחת מהן חושפת השתלטויות כוחניות ואפשרויות התנגדות שאין באפשרותנו לראות מנקודות המבט האחרת. אכן, נקודת מבט יחידה יוצרת אשליות גרועות יותר מראיה כפולה או ממפלצות בעלות ראשים רבים. איחודים סייבורגים הם מפלצתיים וחסרי לגיטימיות, אולם במצבנו הפוליטי הנוכחי, אנו בקושי יכולים לקוות למיתוס בעל עוצמה גדולה יותר של התנגדות, ושל קישורים וזיווגים חדשים (recoupling) כמו זה של הסייבורג. [. . . .].

תרגום, הקדמה והערות: זיו נאמן.

עריכה לשונית: נועם אבידן סלע.

1. הערת מתרגם: סוגריים מרובעים מציינים השמטות קצרות מהטקס האנגלי המקורי בתרגום העברי. סוגריים מרובעים עם שלוש נקודות: [. . .] מציינים פסיחה על חלק ממשפט בודד בטקסט המקורי, סוגריים מרובעים עם ארבע נקודות: [. . . .] מציינים פסיחה על משפט או מספר משפטים שלמים

2. קיבְרְנֶטיקה (Cybernetics) הוא המדע העוסק בתקשורת ומששקי אינפורמציה, כדוגמת מערכות משוב (feedback), בבני אדם, במוח, במכונות, בעלי חיות ואורגניזמים אחרים. המילה 'סייבורג' (cyborg) עצמה, נוצרה מהחיבור של המילה cybernetics והמילה אורגניזם - organism (cybernetics + organism = cyborg) כדי לתאר אנשים או בעלי חיים שחלקן מכאני, כאשר ממשק אינפורמציה דו-כיווני מקשר בין החלק הביולוגי לבין החלק המכאני. (ראה גם את הערה מס' 8).

3. ההפניה היא להיסטוריה של המיניות של מישל פוקו.

4. טיילוריזם (Talyorism) הוא תורה של ניהול עבודה תעשייתי, שנועדה להגדיל את התפוקה התעשייתית. המהנדס האמריקאי, פרדריק ווינסלו טיילור (Frederick Winslow Taylor) פיתח אותה בראשית המאה ה-20. שיטתו התבססה על בחינה מדוקדקת של עבודת הפועל לאורך כל תהליך הייצור, ולאחר מכן, חילוק העבודה של כל פועל למטלות קטנות ספציפיות חוזרות ונשנות. לשיטה הייתה השפעה עצומה על התעשייה האמריקאית והעולמית במחצית הראשונה של המאה ה-20. פועלים שנאו את השיטה כיוון שהיא התייחסה אל העובדים כמעט כמו מכונות, וקבעה תפוקה מחייבת לכל פועל - חזרה על אותה הפעולה - שהייתה גבוהה מאד.

5. ביוּפוליטיקה (biopolitics) הוא מושג שטבע מישל פוקו כדי לציין את הניטור וההתערבות ההולכת וגוברת של מדינות הלאום המודרני על האספקטים ביולוגים ורפואיים של אזרחיה, כמו למשל שיעור הילודה והתמותה.

6. מקור המילה chimera ( המבוטאת 'קָאי-מֶרה') הוא מהמיתוסים היווניים העתיקים, שבהם הקָיימֶרה הייתה מפלצת בעלת ראש של אריה, גוף של עז, וזנב של נחש. עם התפתות ההנדסה הגנטית בעשורים האחרונים, מושג זה מציין את הקטגוריה של אורגניזמים, צמחים ובעלי חיים שנוצרים מהכלאות גנטיות בין אורגניזמים שונים. למשל דוגמה שהראוואי דנה בה באחד מספריה, היא יצרתו של זן עגבנייה העמיד בפני קרה, על-ידי הכנסת גנים מסוימים מדג הס?ל, החיי במים הקפואים של תחתית האוקיאנוס האטלנטי, המייצרים מעין חוסם-התקרחות (anti-freeze) טבעי, לתוך הגנום של זן עגבנייה רגילה. זו דוגמה אמיתית, מני רבות, ולא המצאה מדע בדיונית.

7. טֶל?ס ו-טֶלא?לוגיה (telos, teleology) הן מושגים שמקורם בפילוסופיה היוונית העתיקה. משמעותם: היא התפתחות המוגדרת על ידי היעד הסופי, או הסברתן של תופעות על-ידי גורמים סופיים (final causes).

8. גם השם וגם המושג סייבורג, הומצאו והופיעו לראשונה במאמר של צמד חוקרים שעבדו באותה עת בסוכנות החלל האמריקאית- NASA (D. Manfed Clynes and Nathan S. Kline, "Cyborgs and Space", Astronautics, Sept., 1960 ). המאמר דן באפשריות של מסעות חלל ממושכים של בני אדם, בקנה מידה של מספר שנים. כיוון, שטיסות חלל ממושכות יוצרות בעיות רפואיות שונות, המדענים הציעו לחבר לאסטרונאוטים מכשירים שונים שינתרו וישמרו על מצבם הבריאותי. להכלאה כזאת בין האנושי למכונות הם קראו סייבורג - מילה ומושג חדש שנוצרו מחיבור של המילה - cybernetics והמילה - אורגניזם - organism (ראה הערה מס' 2 ). חשוב לציין שבמשך המלחמה הקרה, תוכניות החלל האמריקאי היוו מרכיב חשוב במרוץ החימוש ביו ארה"ב וברה"מ, מכיוון שהייתה חפיפה טכנולוגית חזקה בין פיתוח הטילים לשיגור אנשים לחלל ופיתוח טילים בליסטים גרעיניים.

9. על-פי הגותו של פרויד, עד סביבות שנתם השלישית, התינוק/ת מאמינים שכל האנשים הם בני אותו מגדר, שהוא זכרי, לכן הם מניחים שלאימם יש פין גברי - ומכאן מקור המושג "האם הפאלית" במשנה הפסיכואנליטית. בשביל התינוק/ת, האם הפאלית מייצגת דמות של שלמות. אולם כשהם מגלים שלאם אין פין אלא וגינה - תגלית שהיא טראומטית מאד על-פי פרויד - הם מפרשים זאת כאילו פין האם סורס על-ידי האב, ומנקודה זו מתחיל תסביך אדיפוס.

10. הכוונה כאן היא לא ישירות לסדרת הסרטים המפורסמת, אלא לתוכנית הגרנדיוזית של נשיא ארה"ב, רונאלד רייגן, בתחילת שנות ה-80 לבנות מערכת של לוויינם ומתקנים קרקעיים כדי ליירט טילים בליסטיים גרעיניים רוסיים. מדענים רבים העריכו אז, שטכנולוגיות שהתוכנית דרשה כלל היו אפשריות או לא מפותחות דיים כדי למלא את יועדתם בתוכנית. השם הרשמי של התכונית היה: "יוזמה אסטרטגית הגנתית" (Strategic Defense Initiative), אולם בגלל אופיה הדמיוני, כמעט מהרגע הראשון כולם -כולל המדיה והפוליטיקאים - קראו לתוכנית "מלחמת הכוכבים" על השם הסרט המפורסם.

11. ברומאן המקורי, של מרי שלי (Mary Shelley), מ-1818, לאחר שהמפלצת, מעשה ידיו של ד"ר פרקנשטיין, נהפכת למלנכולית וזועמת בעקבות השנאה והדחייה של שתושבי הסביבה מפגינים כלפיה, הוא דורש מד"ר פרקנשטיין ליצור לו בת-זוג, אולם הד"ר מסרב לבקשתו.

12. הכוונה כאן היא לדוקטרינה מרקסיסטיות מסורתיות, שראתה רק את המפלגה הקומוניסטית כמסוגלת ורואיה להוביל את המהפכה.

13. הכוונה היא לכך שטכנולוגיות קיבְרְנֶטיות וסייבורגיות פותחו באופן כמעט אקסקלוסיבי במהלך המלחמה הקרה במסגרת מרוץ החימוש בין ארה"ב וברית המועצות (ראו הערה מס' 8).

14. הראוואי מדגישה כאן באופן אירוני ("על-פי העדפה כזאת או אחרת") דווקא על ההמשכיות וההשפעה של הפילוסוף הגרמני הדגול הֶגל על הגותו של מרקס. במשנתו של הגל, "הרוח" (באנגלית - Spirit, בגרמנית - Geist) היא הכוח המניע את התפתחותה של התודעה והתרבות האנושית - כולל צדדיה החומריים. לעומתו מרקס ראה ב"היסטוריה המטריאליסטית", (התנאים חומריים, שכוללים גם את היחסים החברתיים) את הגורם המכריע בהתפתחות התודעה והתרבות האנושית, כולל התפתחותה הרוחנית. לכן, מרקס כתב שהוא "הפך את הגל על ראשו". אולם, מעבר השימוש בדיאלקטיקה המתוחכמת שמרקס אימץ מהגל, מפרספקטיבה עכשווית יותר, יש דמיון לא מועט בניסיון של השניים להסביר את כל התרבות וההיסטריה האנושית דרך גורם מכריע אחד ואחיד, כמו גם במיתוסים ההיסטוריים של שניהם, שמתחלים ומסתיימים בשלמות טלאולוגית.

15. מחקרים פמיניסטים רבים מראים כיצד הקנאה של גברים ביכולתם הבלעדית של נשים להוליד ילדים, תורגמה ו"מצאה נחמה" מטפורית, על-ידי המשגתו התרבותית של הגבר - כמגלה או כממציא מדעי-טכנולוגי - כ"אב", והמשגת גילויו או ההמצאות הטכנולוגיים-מדעיים שלו כ"ילדיו".

16. בטקסט המקורי האנגלי יש הפניה למחקריהם של פרנס דה וואל (Frans de Waal) ולנגדון ווינר (Langdon Winner). דה וואל הוא חוקר קופים נודע מאד שמחקריו הראו בבירור את היחסים חברתיים המורכבים והפוליטיים של קהילות קופים, למשל בחיפוש ובחלוקת מזון ובסיום עימותים. ווינר הוא היסטוריון של המדע שבמאמר מפורסם האם לחפצים (artifacts) יש פוליטיקה?, הראה באופן משכנע שאכן יש לטכנולוגיות פוליטיקה, – כיצד שיקולים פוליטיים תמיד מתערבבים בהחלטות טכנולוגיות ועל-ידי כך חפצים טכנולוגיים הופכים לחפצים בעלי פוליטיקה. הדוגמה המפורסמת ביותר שלו היא בנייתו של כביש מהיר בין ניו-יורק ופארקים וחופי רחצה מצפונה בשנות ה-50. כאשר בנו את הכביש הוחלט על גובה מסוים ואחיד לגשרים הרבים שנבנו מעל הכביש החדש. גובה הגשרים לא היה מספיק כדי לאפשר מעבר של אוטובוסים, אלא רק של מכוניות פרטיות. על-ידי כך, נמנעה גישה קלה לפארקים ולחופים ממעמד העובדים ומיעוטים שחורים והיספאנים שבראשותם לא היו הרבה מכוניות באותה תקופה. לעומת זאת, הדבר עודד את מעמד-הביניים הלבן, שהיו בעלי המכוניות ברובם הגדול, להשתמש בכביש החדש.

17. נשות גרינהם (Greenham) היו קבוצה של אקטיביסטיות פמיניסטיות בריטיות אשר הפגינו נגד הצבת טילי שיוט אמריקאים בבסיס צבאי בריטי בגרינהם בין השנים 2,000-1981. הצבת הטילים הייתה חלק מהתוכנית של נשיא ארה"ב, רייגן להציב טילים גרעיניים מתקדמים יותר במספר מדינות אירופיות. נשות גרינהם הקימו "מחנה שלום" ליד הבסיס, ובעזרת הפגנות יצירתיות, עקבו את הצבת הטילים, משכו את תשומת הלב של המדיה הבריטית והעולמית. בהשפעתן קמו מעל ל-10 "מחנות שלום" נוספים בבריטניה ומדינות אירופאיות אחרות נגד הצבת הטילים. פעולותיהן הצליחו להגביר את דעת הקהל הבריטית ואירופאית נגד הצבת הטילים החדשים. אפילו שהטילים בסופו של דבר פונו מהבסיס ב-1991, במסגרת הסכמים בין רוסיה וארה"ב לצמצום מאגרי הנשק האטומי שלהן, לאחרי התפרקותה של ברה"מ וסיום המלחמה הקרה, הן המשיכו את הפגנותיהן עד שהן זכו לאישור להקמת מצבת זיכרון באתר "מחנה השלום" שלהן בשנת 2,000.

18. ספרו של הרברט מרקוזה, האדם החד-מימדי (Herbert Marcuse, One-Dimensional Man ), היה אחד מספרים המשפעים ביותר על דור שנות ה-60 באירופה ובארה"ב. מרקוזה היה אחד מאינטלקטואלים הבכירים של אסכולת פרנקפורט עוד משנות ה-30. בספר הוא ביקר את הקפיטליזם מערבי ואת הקומוניזם הרוסי, וטען שמערכות דיכוי שכללו את הטכנולוגיה, הבירוקרטיה, המדיה, תרבות הצריכה ועוד, גורמים להיעלמותה של חשיבה ביקורתית ופעולה המהפכנית, ויוצרים עולם חשיבה חד-מימדי. בספרה של הפילוסופית והיסטוריונית האקו-פמיניסטית, קרולין מרצ'נט, מותו של הטבע (Carolyn Merchant, The Death of Nature), היא טוענת, שהשורשים של בעיות האקולוגיות העכשווית, מתחילים עם המפכה המדעית שהחלה במאה ה-17. לפני כן, הטבע במערב, נחשב לנדיב ולפעמים מאיים, אך היווה בסיס לקוסמולוגיה אורגנית שלא פיצל את האדם מהטבע. עם המהפכה המדעית, שמטרתה הייתה "לחשוף את סודות הטבע", נוצר נתק בין האדם לטבע, ומאז התרבות המערבית רק מגדילה את שליטתה, ניצולה והריסתו של על הטבע באמצעים מדעיים וטכנולוגיים.