בשלוש השנים האחרונות מצלמת אורית ישי מקלטים במרחב הפריפריאלי של מדינת ישראל (1), מקרית שמונה בצפון ועד אופקים בדרום. במלאכת מחקר, סריקה, איתור וצילום הִבנֵתה ישי גוף עבודות של מקלטים, ריקים מאדם ומצלמת את פני השטח החומריים שלהם. הקריאה לתוכם, כפי שאציע במאמר, מצביעה על האופן שבו משתקפים מנגנוני המדינה בנוף ובמרחב הציבורי וכיצד מובנים בתוכם יחסי-הכוחות המערכתיים – לאומיים, פוליטיים, מגדריים, תרבותיים, חברתיים ואחרים. סימולם החיצוני משקף תודעה והלכי-רוח קולקטיביים וקוגניטיביים, וחיבורם הטיפולוגי מאפשר לבנות טקסט חזותי, המצביע על יחסים אלה ועל תבניות תרבותיות ומנטליות המוטבעות בחברה הישראלית.

המקלטים – יחידות מבטון שנבנו מתחת לקרקע למטרות מיגון בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים – מכילים כניסות עיליות ונמצאים בשכונות וביישובים הישנים (2). הם נבנו באחריות המדינה ועל-ידי הרשויות המקומיות, במרחבים ציבוריים בלב השכונות, כדי לתת מענה להגנת הציבור בעורף מפני מתקפה צבאית. המקלטים שירתו את כלל הציבור – אנשים שהתגוררו בבתים פרטיים ובבתים משותפים וכן עוברי אורח מזדמנים. במהלך השנים הפכו המקלטים הציבוריים לבלתי-נחוצים ונשארו שתולים בנוף הישראלי כנטע זר. התפתחות אמצעי הלחימה הִצריכה קיצור המרחק הפיזי בין האזרח למרחב המוגן. לפיכך חל תהליך הדרגתי של התכנסות פנימה – המיגון לאזרחים עבר מהמקלט במרחב הציבורי למקלט או לחדר המדרגות של הבית המשותף ולמרחבים מוגנים שהוקמו בשטחים הפרטיים, בתוך הדירות עצמן (ממ"ד) (כהן ועמיר 2007). הארכיטקטורה הביצורית של המקלטים שנשארו מפוזרים בשטחים הציבוריים, הבטון החשוף ונטיעתם הכמו-אקראית בשכונות, במרחבים האורבניים ובנוף, מזכירים את האִיוּם המתמיד ואת הסכנה האורבת בפתח, אשר סביבם מתארגנים החיים במדינת ישראל. ישי מתעדת את המקלטים – רובם באזורי הגבול ובפריפריה (למשל בשדרות, באופקים, בקרית שמונה, בשלומי, במעלות, באביבים ובאזור בית שמש) – שנצבעו מחדש על-ידי תושבים כדי לטשטש את נוכחותם הכבדה, הקשה והאלימה ולהפכם "ידידותיים לסביבה". הסדרה מלמדת על האופן שבו מבקשים גורמים אזרחיים לפרק את ייצוגי המיליטריזם הנוכחים בתוך המציאות הישראלית היומיומית, ולהסוות את המטרה שלשמה נוצרו. התוצאה היא מבנים הזויים, סהרוריים, המופקעים מתפקידם הביטחוני ומנסים לשאול זהות אחרת. הצבעים העזים שבהם נצבעים המקלטים על פי רוב, הדימויים הילדותיים (פטרייה, חיפושית) וציורי הקיר הנאיביים-פיגורטיביים, לעיתים בעלי הקשרים דתיים, מנסים לבנות למקלטים תדמית של "עליסה בארץ הפלאות". אופיים הברוטליסטי של המקלטים – שנטמעו בחללים הציבוריים, הצטרפו למגמה האדריכלית של בנייה בבטון חשוף שהייתה רווחת בשנות החמישים והשישים והדגישו את צבע הבטון או כוסו בלבן– נעלם, והצבעוניות העזה מבדילה ומדגישה אותם. פעולת הצביעה/ההסוואה התפקודית לא רק שאינה מטשטשת את נוכחותם אלא מעצימה אותה, והופכת אותם למטרד סביבתי משולל חן אשר נוכחותו מובלטת. תופעה זו אינה ייחודית למקלטים אלא אופיינית גם לאובייקטים ביטחוניים נוספים, הנשתלים בנוף הישראלי האזרחי ובמרחב האורבאני – למשל, המיגוניות שהוצבו בדרום הארץ לאחר הנסיגה מרצועת עזה או גדר ההפרדה, שקטעים ממנה נצבעו וצוירו כחלק ממגמה להצניע את תפקידם ומהותם ולטשטש את נוכחותם הצבאית. גם השאלת המקלטים למטרות קהילתיות ואחרות, כמו מקלטי האמנות בתל-אביב, נולדה מתוך שאיפה – מודעת או סמויה – להפעיל את מנגנוני ההסוואה וכדי לנטרל מנטלית את תפקודם הבטחוני. תהליך ההסוואה מתרחש גם בממ"ד הפרטי. האזרחים עושים רבות כדי להדחיק את האיום והחרדה הגלומים בנוכחותו, ומפתחים פתרונות יצירתיים לטשטוש האלמנטים הכוחניים הגלויים של הממ"ד (דלת ביטחון, חלון משוריין או היעדר חלון, חוסר-אפשרות לתלות תמונות על קירות הבטון ועוד).

כהן ועמיר טוענות כי תהליך התכנסות מעגלי ההגנה והוויתור על המרחבים הממוגנים הקולקטיביים – ששיאו בבניית הממ"דים בבתים הפרטיים – בא אמנם לתת מענה להתפתחויות הטכנולוגיות שהביאו לקיצור זמן הפגיעה ונחיתת הטילים, אך מבטא בעיקר את השינויים שעברה החברה ישראלית בעשורים האחרונים, מקולקטיביזציה לאינדיבידואליזם (שם). במקום ההתכנסות הקולקטיבית במקלטים הציבוריים, והשיתופיות והתמיכה הקיימות במצבי הלחץ והחרדה והדאגה ההדדית – כל אזרח סגור כיום בדלת אמותיו, מתמודד לבד עם מצוקותיו. המקלטים המשותפים או המשפחתיים ממומנים על-ידי השוק הפרטי ועלותם מגולגלת לפתחו של האזרח, כמו גם אחזקתם והאחריות לתקינותם (שם). לצד הפרטת החרדה הקולקטיבית, מנוקה הסביבה מאלמנטים מזכירי חרדה, והם הושתלו כסוכן זר ומאיים בתוך הדירות פנימה. הסרת האיום מהעין הציבורית עלתה במחיר החיים לצד ובתוך הממ"ד, תוך העצמה בלתי מודעת של החרדה האישית.

ישי מצלמת את המעטפת החיצונית של המקלטים, ונמנעת מלחדור לקרבם. היא מתארת אמנם את גושי הבטון המונוליתיים, אך מאפשרת לחוויית המקלט המוטבעת בהוויה הישראלית לפעפע בעדם ומצביעה על המימד ההכרתי הנוכח בהם (ר' גם קימרלינג 1993, 129 – (3)). העובדה שמרבית המקלטים נעדרים את קִטלוגם הטקסטואלי – "מקלט" – מלמדת אף היא כי סימונם הובנה בהוויה הישראלית, והם הפכו – בצורה גלויה או סמויה – למבנה הטרוגני בחיינו, "מובָנים מאליהם". חווית המקלט, זכרונות ילדות – שינה שנקטעה, סלי הפלסטיק עם מלאי מזון שהוכנו ליד הדלת מבעוד מועד, ריצה מבוהלת, חוסר-האונים מול דלת המקלט הכבדה שאינה נפתחת והתלות במבוגר כדי לפותחה, ריח הטחב המכה בכניסה למקלט, הירידה המהירה באפלולית, השינה הצפופה לצד ילדי זרים ולצד נשים וקשישים, חוסר-הוודאות, המחסור בחמצן, התחזוקה הגרועה של המקלטים; רחשי החרדה – מקום שפועל על הגוף וחורץ בו פחדים וזיכרונות; טריטוריה נפרדת ודיכוטומית – מגוננת וכולאת, מצילה, ובו-בזמן שולטת וממגדרת (חזק/חלש, מגן/מוגן). סכנת המוות מעל פני האדמה מתחלפת בחיים רוחשים בלב האדמה, חיים בטריטוריה הקשורה באובדן ובמוות (4).

המקלטים הציבוריים שנשארו בלב השכונות, היישובים הקהילתיים, המושבים והקיבוצים בפריפריה, או כאלה שנבנים בשכונות ישנות שאין בהן פתרונות מיגון אחרים, משמשים איבר מזדקר – עדות למרחב האלים והמאיים ולאופן שבו חלחלו היבטים מיליטריסטים להוויה האזרחית בישראל. המציאות הישראלית משופעת באלמנטים כוחניים רבים, רובם בעלי הקשר צבאי – תוצאה של מהלכים צבאיים או שיקולים פוליטיים ומדיניים המביאים להחלטות הפוצעות את הנוף או משחיתות אותו, או לביטויים סביבתיים המשקפים את חדירת הזירה הצבאית לזירה האזרחית. עבודתן של כהן ועמיר על תהליך הפרטת המיגון האזרחי מהווה דוגמה לאופן שבו מוליד המבט המגדרי ביקורת מרובדת, והיא מצטרפת לעבודותיהן של אמניות וחוקרות העוסקות בשנים האחרונות בייצוגי הכוח הצבאיים והביטחוניים הממלאים את המרחב האזרחי, ומצביעות על החללים הציבוריים כבמה לפעולות וליחסים חברתיים-לאומיים. כך למשל, האנדרטאות לחיילי צה"ל, אשר הוקמו ברחבי הארץ בשנות השישים והשבעים בידי פסלים גברים וביטאו את השתלטות המבט הגברי הקולקטיבי על השכול, נחקרו בראשית על-ידי אסתר לוינגר (לוינגר, 1993) ואחר-כך על ידי הפסלת דרורה דומיני והצלמת פראנס לבה-נדב (דומיני ולבה-נדב, 2002). גם הטקסטים על אודות הכפרים הפלסטינים, אשר שקקו חיים לפני מלחמת 1948 והתרוקנו מתושביהם בעקבות המלחמה ונוכחים היום בצידי הדרך ובשולי התודעה הישראלית, נכתבו בידי חוקרות ישראליות (סלע 2006, קדמן 2008) וצולמו על ידי מקבולה נאסר. עבודות ומחקרים אלה מבטאים את חוסר-הנכונות של יוצרות וחוקרות להיות מוכפפות למנגנוני הכוח המוסדיים הלאומיים ואת האופן שבו הן מערערות על ייצוגי המיליטריזם בעלי הסממנים הגבריים במרחב הציבורי.

לצילום בישראל היסטוריה ארוכה של תיעוד מרחבים אלימים או ביטויים מיליטריסטיים שהשאירו סימן בנוף ושהחברה הישראלית למדה לחיות לצידם בהרמוניה ותוך עצימת עין (5). בין אלה אפשר למצוא מבנים ומתחמי צבא נטושים או פעילים, ששימשו – או עדיין משמשים – כשטחי אימונים בשטחים בנויים, "קריות מתים ישראליות" (גלעד אופיר [סלע 1995], רועי קופר [סלע 2001]), השומרות ביישובים החקלאיים (אסנת בר-אור 1996), המחסומים בדרכים (צלמים רבים), המבנים שהוצבו במתחמי מעברי הסחורות בין ישראל לגדה כחלק ממנגנון כוחני (ינאי טויסטר – (6)), המבנים בהתנחלויות (גסטון צבי איצקוביץ 2007), סדרת התצלומים של שמות הרחובות שנקראו על שם מבצעים צבאיים, חטיבות בצה"ל וכדומה בפסגת זאב, המלמדים על האופן שבו אימצה השפה היבטים של כוח והחְדירה אותם לחיי היומיום (מאיר גל 1996-1995, [סלע 2007]), גדר ההפרדה (צלמים רבים – למשל, רונה יפמן ומיקי קרצמן), המקלטים (ישי) והמיגוניות בעוטף עזה (יובל טבול [דביר2009]).

רוב הצלמים העוסקים בהיבטים של כוח, צבא ואלימות הנוכחים במציאות הישראלית, עובדים בצורה טיפולוגית ומבקשים לדבר על יחסי כוח דכאניים בין האדם למדינה – יחסים המקבלים ביטוי בנוף ובסביבה. תהליכי האיסוף, הניתוח והמיון של סביבות וחללים חומריים המעורבים בהיבטים של כוח, יוצרים מודלים המעמתים את הצופה עם ייצוגיו של הכוח ובונים תובנות ביקורתיות-חברתיות, תרבותיות ופוליטיות. פול ויריליו (Virilio) היה הראשון שעסק באופן טיפולוגי בארכיאולוגיה של מיגון. ויריליו, מתכנן ערים, תיאורטיקן של התרבות ופילוסוף, צילם את "הקיר האטלנטי" – כ-1500 בונקרים, שנבנו במהלך מלחמת העולם השנייה לאורך החוף הצרפתי, החוסמים ומשתלטים על נופי הים ונראים כרוחות רפאים. ויריליו ביצע מחקר היסטורי, אדריכלי ופילוסופי אודות הבונקרים, המסמלים את ההרס והדיכוי שחוותה צרפת בזמן המלחמה (Virilio 2008[1975]).

המיון הטיפולוגי מאפיין את עבודתם של צלמים ישראליים שהושפעו רבות ממסורת הצילום הטיפולוגי הגרמני (מיימון, 1998). אך בעוד מיימון טוענת כי זוהי תופעה חדשה, הצילום הטיפולוגי הסדרתי נראה בעבודתם של אליה ואייל און, ששידכו כבר באמצע שנות השמונים את הצילום הישיר של נופים אורבניים ושל הבנייה החדשה שצצה אחרי מלחמת ששת הימים להיבטים ביקורתיים המכילים ערכים אינדקסליים. און היו הראשונים שעסקו בארץ בשלושת העשורים האחרונים במיון טיפולוגי בצורה שיטתית ומודעת. אפשר גם לפרש את עבודתן של האחיות מאייר מחיפה, שצילמו את הבנייה היהודית מאמצע שנות השלושים עד אמצע שנות החמישים תוך הדגשת היבטיה הכוחניים, כביקורת על האידיאולוגיה הציונית (סלע 2000 [ב]).

ישי מתארת את מה שעתיד להיעלם, אתרי "רפאים", צל של מציאות קודמת, מוסווית. גישתה הצילומית של ישי אינה חמורה וקפדנית כמו זו של הצילום הגרמני דוּגְמת הזוג בכר (Becher) או תומס רוף (Ruff), והיא יוצרת שפה הנסמכת על היבטים חזותיים ואסתטיים. הצילום הפרונטלי והצילום הצידי יוצרים אצל ישי במרבית המקרים הטעייה ועיוות של פני המצולם (הקטנה או הדגשה), ומולידים נקודת מבט דואלית – מפתה וביקורתית. לעיתים היא יוצרת תקריבים ולעיתים היא מתרחקת ומאפשרת לסביבה לחדור אל הפריים המצולם ולרבדים נוספים של תכנים ומשמעויות להתגלות. ישי אינה מארגנת את התצלומים על-פי צופן צורני קבוע ונוקשה (גריד) – אין מרחק קבוע מהאובייקט, אין בחירה אחידה של נקודת צילום, אין יחסי גודל קבועים ואין חלוקה קבועה של הפריים. מטרתה אינה בנייה של אנציקלופדיה מארגנת ומסדרת אלא בניית מאגר של רצפים הממיינים או מקטלגים תופעה לפי צופנים מרובים. המבנים הכמו-סכמתיים, שנוכחותם הוויזואלית מודגשת, אינם עוסקים רק בדבר עצמו – המקלט – אלא מאפשרים קריאה לתוך רבדים נוספים של התבוננות, ומעוררים דיון במהלכים החברתיים והמנטליים שעברו על החברה הישראלית בעשורים האחרונים.

1: מעטים מבין תצלומי המקלטים הצבועים הם ממרכז הארץ, למשל משכונת נוה עמל בהרצליה. ניתן להצביע על תופעת המקלטים הצבועים כתופעה המאפיינת בעיקר את הפריפריה.
2: 2 בכל השכונות והיישובים החדשים שנבנו החל משנות השבעים, נמצאים על פי רוב אמצעי מיגון חדשים יותר, כפי שיפורט בהמשך(ר' גם כהן ועמיר 2007).
3: קימרלינג היה הראשון שתבע את המושגים "מיליטריזם תרבותי" ו"מיליטריזם אזרחי". הוא הראה כי "המיליטריזם התרבותי" מוצא ביטוי במרכזיותו של הצבא בחוויה ובזהות הקולקטיבית, בהיותו מסמליו המרכזיים של הקולקטיב (קימרלינג 1993, 127). בחמש-עשרה השנים האחרונות נכתבו מחקרים נוספים על המיליטריזם התרבותי והאזרחי בישראל. ביניהם – בן-אליעזר 1995, ולוי 2003.
4: פאול ויריליו, שצילם את הבונקרים שנבנו במהלך מלחמת העולם השנייה לאורך החוף הצרפתי ושבהם אדון בהמשך, מדבר על המימד של המוות הכלוא בבונקרים, המזכיר את ה-Mastaba (הקברים המצריים העתיקים), את הקברים האיטלקיים האטרוסקית, או את המבנים האצטקים ((Virilio 2008[1975]), 11 .
5: על היבטים אחרים בדיון אודות צילום הנוף הישראלי, ר' חייקין, 2006.
6: טויסטר מצביע על מנגנון כפול של פחד – זה של הצבא מפני מחבלים וזה של האוכלוסייה הפלשתינית מפני הצבא. גם המבנים הללו נצבעו בצבעים עזים.

ביבליוגרפיה

איצקוביץ, גסטון צבי, 2007. תחומים. רעננה: אבן חשן.

בן-אליעזר, אורי, 1995. דרך הכוונת: היווצרותו של המיליטריזם הישראלי, 1936 – 1956. תל-אביב: דביר.

דביר, נועם, 2009. "אדריכלות הביצורים של עוטף עזה אחרי שמונה שנות קסאמים". מוסף הארץ (27.02)

דומיני, דרורה ולבה-נדב, פראנס, 2002. כל מקום, נוף ישראלי עם אנדרטה. תל-אביב: חרגול.

חייקין, נעמה, 2006. בין גבולות המרחב לגבולות המקום, שיח צילומי על נוף הארץ. המוזיאון הפתוח לצילום.

כהן, שלי ועמיר, טולה, 2007. " ממקלט ציבורי לממ"ד: הפרטת ההגנה האזרחית". צורות מגורים, אדריכלות וחברה בישראל. תל-אביב: חרגול ועם עובד.

לוי, יגיל, 2003. צבא אחר לישראל, מיליטריזם חומרני בישראל. תל-אביב: ידיעות-אחרונות.

לוינגר, אסתר, 1993. אנדרטות לנופלים בישראל. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

מימון, ורד, 1998. מרחב מחיה. ישראל: מוזיאון הרצליה לאמנות.

סלע, רונה, 1995. גלעד אופיר, חומות קיקלופיות. תל-אביב: מוזיאון תל-אביב לאמנות.

————, 2000. בעקבות צלמות עלומות, על צלמות מתקופת הצילום הציוני", סטודיו 113 (מאי)
———–, 2000 [ב]. צילום בפלסטין/ארץ-ישראל בשנות השלושים והארבעים. ישראל: הקיבוץ המאוחד.
———–, 2001. רועי קופר, תפוחי זהב, נקרופוליס. ישראל: מוזיאון הרצליה לאמנות.

———-, 2006. "כפרי פלסטין הנפקדים-נוכחים". טרמינל 28.

———-, 2007. שישה ימים ועוד ארבעים שנה. ישראל: מוזיאון פתח-תקוה לאמנות.

קדמן, נגה, 2008. בצידי הדרך ובשולי התודעה, דחיקת הכפרים הערביים שהתרוקנו ב-1948 מהשיח הישראלי. ישראל: נובמבר.

קימרלינג, ברוך. "מיליטריזם בחברה הישראלית". תיאוריה וביקורת ( 4). ירושלים: מכון ון-ליר.

Virilio, Paul, 2008 [1975]. Bunker Archeology. New York: Princeton Architecture Press.

מאמרה של רונה סלע מופיע בקטלוג התערוכה "רשות הציבור" של אורית ישי. גלריה החדר, אוקטובר 2009.