מאנגלית: יהושע סימון

1. רעיונות

א'. אינסטינקט המוות ואינסטינקט החיים:

אינסטינקט המוות: הפרדה; אינדיבידואליות; אוונגרד לשם אוונגרד; ללכת בדרך שלך עד המוות – לעשות את הקטע שלך; שינוי דינמי. אינסטינקט החיים: איחוד; השיבה הנצחית; התמדה ותחזוקה של זנים ומינים; מהלכי ומערכות הישרדות; איזון.

ב'. שתי מערכות בסיסיות: פיתוח ותחזוקה.

הקיטוּר הקבוע בכל מהפכה: אחרי המהפכה, מי יפנה את הזבל למחרת?

פיתוח: יצירה אינדיבידואלית טהורה; החדש; שינוי; קידמה; התפתחות; ריגוש; נסיקה או בריחה.

תחזוקה: לשמור שהאבק לא יגע ביצירה האינדיבידואלית הטהורה; לשמר את החדש; לקיים את השינוי; להגן על קידמה; לשמור ולהאריך את ההתפתחות; לחדש את הריגוש; לחזור על הנסיקה; להציג את עבודתך – להציג אותה שוב ולדאוג שהמוזיאונלאמנותעכשווית ימשיך להיות מגניב. לדאוג שהאש בבית תמשיך לבעור.

מערכות פיתוח הן מערכות משוב חלקיות עם מרווח גדול לשינוי.

מערכות תחזוקה הן מערכות משוב ישרות עם מעט מרווח לשינוי.

ג'. תחזוקה זה באסה; תחזוקה גומרת את כל הזמן המזויין, כולל הזמן להזדיין

המוח כואב ומִטמטם מהשעמום.

התרבות נותנת מעמד מחורבן לעבודות תחזוקה = שכר מינימום, עקרות בית = ללא שכר.

לנקות את השולחן שלך, לשטוף את הכלים, לשטוף את הרצפה, לכבס לך את הבגדים, לנקות לך את הבהונות, להחליף את החיתול של התינוקת, לסיים את הדו"ח, לתקן שגיאות כתיבת, לתקן את הגדר, לדאוג שהלקוח יהיה מרוצה, לזרוק את הזבל המצחין, זהירות לא לשים דברים באף שלך, מה כדאי לי ללבוש, אין לי גרביים, לשלם את החשבונות שלך, לא לזרוק דברים על הרצפה, לחסוך, לחפוף את השיער שלך, להחליף מצעים, ללכת לחנות, נגמר לי הבושם, תגידי את זה שוב – הוא לא מבין, לסגור את זה שוב – זה נוזל, ללכת לעבוד, האמנות הזאת מאובקת, לנקות את השולחן, להתקשר אליו שוב, להוריד את המים, להישאר צעירה.

ד'. אמנות:

כל מה שאני אומרת הוא אמנות הוא אמנות. כל מה שאני עושה הוא אמנות הוא אמנות. "אין לנו אמנות, אנחנו מנסים לעשות הכל טוב" (אימרה מבּאלי).

אמנות אוונגרד, שטוענת כי היא מבטאת פיתוח, נגועה בהלכי מחשבה של תחזוקה, פעילויות תחזוקה וחומרי תחזוקה.

אמנות מושגית ותהליכית, במיוחד, טוענות לפיתוח טהור ושינוי, אבל עושות שימוש כמעט אך ורק בתהליכי תחזוקה.

ה'.

תערוכת אמנות התחזוקה, 'טיפול', תתמקד בתחזוקה טהורה, תציג אותה כאמנות עכשווית, ותפעל, בדרך ההתנגדות, להבהרת כמה סוגיות.

2. תערוכת אמנות התחזוקה: 'טיפול'

שלושה חלקים: אישי, כללי ותחזוקת כדור הארץ

א'. חלק אחד: אישי

אני אמנית, אני אשה, אני רעיה, אני אמא (סדר אקראי)

אני עושה המון כביסות, נקיונות, בישולים, תיקונים, תמיכה, שימור וכדומה. כמו כן, (עד כה בנפרד, אני "עושה" אמנות. כעת, אני פשוט אעשה את פעולות התחזוקה היומיומיות האלה, ואשטוף אותן במעלה התודעה. אציג אותן כאמנות. אני אחיה במוזיאון ואני אעשה את השגרה של בעלי והתינוקת שלי, למשך התערוכה. (מתאים? ואם לא תרצו אותי למשך הלילה אני אבוא בכל יום) ואעשה את כל אותם דברים כפעילות אמנותית ציבורית: אני אטאטא ואשטוף את הרצפות, אאבק הכל, אשטוף את הקירות (ז"א "ציורי רצפה, עבודות אבק, סבון-פיסול, ציורי קיר") אבשל, אזמין אנשים לאכול, אאגור ואפרוש כל אשפה שימושית.

יתכן ואיזור התערוכה יראה "ריק" מאמנות, אבל הוא יתוחזק בנראוּת מלאה לציבור.

העבודה שלי תהיה העבודה

ב'. חלק שני: כללי

כולם עושים המון עבודת תחזוקה מטמטמת. החלק הכללי של התערוכה יהיה מורכב מראיונות משני סוגים.

1. ראיונות אישיים קודמים, מודפסים ומוצגים.

מרואיינים יבואו ממשהו כמו חמישים מעמדות ועיסוקים שונים הכוללים התנהלות של תחזוקה: מ'איש', עוזרת בית, 'איש' תברואה, 'איש' דואר, 'איש' איגודים, עובד בנייה, ספרן, 'איש' חנות מצרכים, אחות, רופא, מורה, מנהל מוזיאון, שחקן בייסבול, 'איש' מכירות, ילד, פושע, נשיא בנק, ראש עיריה, כוכב קולנוע, אמן וכדומה, וישַאלו:

- "מה אתם חושבים שזה תחזוקה?;

- מה אתם מרגישים ביחס לחלקים מחייכם המוקדשים לפעולות תחזוקה?;

- מה היחס בין תחזוקה וחופש?;

- מה היחס בין תחזוקה וחלומות לבין החיים?

2. חדר ראיונות – עבור צופים בתערוכה:

חדר עם שולחנות וכיסאות ובו מראיינים מקצועיים (?) יראיינו את הצופים בתערוכה ברוח השאלות מהראיונות המודפסים. התשובות צריכות להיות אישיות.

הראיונות יודפסו ויוצגו באזור התערוכה.

ג'. חלק שלישי: תחזוקת כדור הארץ

בכל יום, ישלחו למוזיאון מכולות עם סוגי הפסולת הבאים:

- תכולת משאית זבל אחת;

- מכולה של אוויר מזוהם;

- מכולה של מי נהר האדסון מזוהמים;

- מכולה של אדמה חרבה

ברגע שתגיע למוזיאון, כל מכולה תטופל:

תטוהר, תנוקה מזיהום, תשוקם, תמוחזר ותשומר בעזרת מגוון תהליכים טכניים (ו/או טכניים-כביכול) שיבוצעו על יָדִי או בידי מדענים.

תהליכי טיפול אלה יבוצעו שוב ושוב לאורך משך התערוכה.

מירל יוקליס נולדה בדנבר קולורדו ב-1939. ועברה לעיר ניו יורק שם למדה אמנות במכון פראט. היא אמנית, פמיניסטית, פעילה סביבתית וחברתית. שלושת ילדיה חיים היום בישראל. אחרי שנולדה בּתהּ הראשונה ב-1968, יוקליס הפכה לאמא/עובדת תחזוקה ונאלצה לנטוש את מקומה בעולם האוונגרד. מתוך תחושת זעם ותסכול, היא חיברה את המניפסט לאמנות תחזוקה 1969! בו נתנה מקום שווה לבית, לעבודות שירותים ותחזוקה שונות, עבודות תברואה ותמיכה בהמשך קיומו של כדור הארץ, והכריזה על עבודות הבית כאמנות. מבחינתה המניפסט מבטא "ראיית עולם וקריאה למהפכה של עובדי ההישרדות שמסוגלים, אם יתארגנו, לשנות את העולם". לצד ביקורת ממסד האמנות, המניפסט מצטייר כתגובה להתפתחות אמנות אדמה בארה"ב. היום, כשהעבודות של רוברט סמיתסון נידמות מודל לגרוטסקה של דובאי, אלה של ריצ'רד סרה מוגדלות בחומת ההפרדה ואלה של גורדון מטא קלארק משמשות השראה ללוחמה בעצימות נמוכה של צבאות כיבוש בגדה המערבית ובעירק, עבודתה של יוקליס, המתרכזת בשאלות של סביבה וכלכלת שירותים, נדמית יותר רלוונטית משל בני תקופתה שזכו ליותר תהילה. בעקבות המניפסט יצרה יוקליס שבע עשרה עבודות שונות ובהן "סדרת מיצגי אמנות תחזוקה" (1973-1974), שכללו שטיפת רצפות במוזיאון ומחוץ לגלריות וניקוי מוצגים במוזיאון, ו"אני עושה אמנות תחזוקה שעה אחת כל יום" (1976) שכוללת תיעוד של עבודות בית – הלבשת הילדים במעיל ופשיטתם. מאז 1977 יוקליס משמשת אמנית הבית של אגף התברואה של העיר ניו יורק. משרה שהיא עצמה יצרה. כך, כשהעיר כולה היא אתר עבודתה. יוקליס הצליחה ליצור אמנות מבוססת-תברואה שכוללת וידאו, מיצגים ומיצבים. את השנה וחצי הראשונות שלה בגף התברואה, בילתה יוקליס בהיכרות עם אלפי עובדי המחלק, וחקרה את ההיסטוריה של ניהול הפסולת בעיר. העבודה הרשמית הראשונה של יוקליס במחלק היתה "מיצג לגעת בתברואה" (1978-1980), יצירה בעלת שני מוקדים: טקס לחיצת ידיים, שכלל ביקור בכל אחד מחמישים ותשעה המרכזים האזוריים של מחלק התברואה ולחיצת ידים עם כל אחד מ-8,500 העובדים במחלק ובירכתם במלים: "תודה שאתה מחזיק את העיר ניו יורק בחיים"; ו'ללכת בעקבותיך', שכלל חיקוי של תנועות עובדי התברואה בעוד אלה מפנים פחי אשפה. במשך השנים הבאות התהדקו קשריה עם המחלקה. ב-1983 היא יצרה את "המראה החברתית" – אוטו זבל מצופה מראות שנסע ברחובות ניו יורק לפני שנתיים. ב-1984 יוקליס חנכה מיצג באחד מאתרי האיסוף בעיר ובלֶט של דוברות אשפה על נהר ההאדסון. באותה שנה יוקליס חיברה את "מניפסט התברואה" ובו טענה כי תברואה יכולה להיות מודל לאמנות ציבורית: "כולנו, בין אם נרצה בכך או לא, קשורים לתברואה, תלויים ומושפעים ממנה – אם אנחנו רוצים שהעיר ואנחנו נשרוד יותר ממספר ימים. אני, ביחד עם כל יתר האזרחים שחיים, עובדים, מבקרים או עוברים בשטח הזה – מפיקה-שותפה של מוצרי תברואה. במקביל להיותי צרכנית של עבודות תברואה. בנוסף, מאחר וזו מערכת ציבורית – אני, אנחנו, כולנו בעלים משותפים ויש לנו מלה בכל העניין. אנחנו, כל אחד לחוד וכולנו יחד, כרוכים בתברואה, במגבלות". במהלך שנות התשעים יוקליס פיתחה פרויקט אדיר מימדים בשם "עיר זרימה" שאמור לשמש מרכז מיחזור פתוח לקהל, שמודל שלו הוצג ב-PS.1. היא היתה שותפה בשיקום אתר הפסולת בסטטן איילנד – האתר יציר כפי אדם הגדול בעולם – והפיכתו לפארק. אחת מיצירותיה האחרונות היא בלֶט למפלסות שלג, בו הועלה המחזה 'רומיאו ויוליה' בגירסת דחפורים.

יהושע סיימון