אלי פטל - מבט כללי על התערוכה

כל מפגש עם אמנות הוא ניסוי בהבנה ובתקשורת. ניתן לומר שהמסורת המודרניסטית התמקדה בערעור תפיסת האמנות כמחווה אנושית-תקשורתית. כלומר, האמנות המודרניסטית חזרה ושאלה עד כמה היא יכולה להרשות לעצמה להיות לא מובנת, עד כמה סדוקה יכולה שפתה להיות. תהליך היצירה המודרניסטי היה, כפי שמדגים אבות ישורון בדרכו האופיינית, רצוף התמודדות עם שאריות ושברים. אימוץ שפה שאינה מצליחה לשגר היגדים חד-משמעיים והרכבת משפטים החושבים את תהליך היווצרותם באותה המידה שבה הם חושבים את תוצרם. כפועל יוצא מכך חוויית ההתבוננות באמנות המודרניסטית והפוסט-מודרניסטית דמתה פעמים רבות להיתקלות – למפגש שמייצר חיכוך, חוסר הבנה ואטימות. בעיות התקשורת פותחו, כפי שנאמר, לדרגת אמנות.

הקצר התקשורתי מתפרש לא פעם בטעות כניכור וניתוק של עולם האמנות מחיי היומיום. במאמרו "מתחת לפני השטח רוחש היסח הדעת" (1)  כתב איתמר לוי על השימוש ב"מנגנוני הגנה" בטיפול פסיכואנליטי בניסיון להתמודד עם תכנים הכרוכים ברגשות מכאיבים, ועל תגובתו של המטפל המשפר ומערער את התקשורת תוך כדי ניסיון עיקש לחתור אל עבר "אותם תכנים אישיים שבדרך כלל אינם מדווחים במישרין בשיחה". את המבוכה שאסטרטגיה זו מתעוררת במהלך הטיפול השווה לוי למבוכה שמתעוררת לא פעם במפגש עם אמנות מודרנית. הוא מדגים כיצד באמנות המודרנית קיימת שאיפה דומה להגיע לתכנים שאינם אופייניים לשיחה יומיומית, תכנים שאינם נכונים פחות או יותר, אלא פחות מאורגנים, אופייניים ומוכרים. בדבריו התמקד לוי לא במשמעותו ה"אמיתית" של המסר האמנותי, אלא במבוכה שמתעוררת בתגובה למסר זה.

במאמר זה אתחקה אחר חווית המפגש שלי עם יצירתו של אלי פטל, ובפרט עם תערוכתו "תשעה באפלה” המוצגת בימים אלה בגלריה דביר. אתבונן בתערוכה ואקרא אותה לאור התובנות שהציע לוי. את תיאור המפגש ביני לבין יצירתו של פטל אפתח במצב הנוכחי בו אני מקבל את המבוכה שהתערוכה מעוררת בי, ומכיר בהיותה תוצאה של טיפול בתכנים לא פשוטים. במילים אחרות, אתחיל ממצב בו אני מאמץ את שפתו של פטל ומתמסר לפואטיות שהוא מציע. לאחר מכן אנסה לבחון על מה מבוססת קבלת השפה, ומדוע אני מוכן לקבל מבוכה וחוסר הבנה ללא כעס ותסכול, ולהכיר בהיותן חלק מן המפגש האמנותי. אנסה לבחון את הבעיות הנעוצות בקרדיט כזה ופתיחות שכזו למושא הביקורת, ולבסוף אחזור ואבחן את תערוכתו של פטל כעבודה המודעת לנקודת מוצא ביקורתית כזו ואציגה כיצירה המודעת להקשר הסובלני הקיים, חורגת ממנו ובודקת את גבולותיו.

מסעות בחלל
תחילה נכנסתי לחלל ועברתי סביב האובייקטים המונחים על הרצפה, נמשכתי לקמע הלבן הגדול בצדו השני של החדר. הקמע נתלה מן התקרה ובמרחק מה מן הקיר, כך בינו לבין הקיר נותר רווח. זהו ריבוע גדול, לבן ומבריק, כשרצועות של טבעות המחוברות זו לזו ומזכירות קישוטי סוכה יוצאות ממנו. הקפתי את האובייקט. אחוריו חושפים את מלוא קרטוניותו – קרטונים מודבקים וצבועים בצבע תעשייתי (בטח סופרקריל), המדמים את היצירה לקישוט מגוחך ומצחיק, כהגדלה של קישוט חג מצוי שנתלה בכניסה לבית ספר יסודי ממלכתי דתי. הנוכחות הקמעית של האובייקט, שאינו אלא קישוט קרטון, פירקה בפניי את סתמיותו של האובייקט הטקסי-דתי, ובמהלך כפול גם את סתמיותו של האובייקט האמנותי. לנוכח היצירה הפשוטה והחשופה הזו שבכל זאת מצליחה לבלבל אותי, התעוררה בי תחושת מבוכה. הקמעות מטרידים כמו סוד שנלחש בצדו השני של חדר. במקום אחר בחלל מתגלה גלריה מכוסה בקרטון. השפה היא שפת חנויות יצירה, אידיום הסוכה. ליד עומדים פסלי האלומיניום על רצפה שנצבעה בכחול. החלל עבר הזרה וההיגיון שלו נקטע. פסלי האלומיניום הם מעין קרעים גסים שמרכיבים אותיות באופן קלוש. הם נראים קצת כמו זיופי יודאיקה שהופלו על הארץ בחוסר תשומת לב, או לחילופין כמודלים לפסלי חוצות, המורכבים מחומרים זולים וזמינים.  האות ט' לא לגמרי נראית כמו ט', אבל אתה כבר יודע שהיא ט'. אות אחרת נשענת על לבנת בטון כמו הוצבה בהיסח דעת, תוך הנחה שהצופה ימצא בפעולה זו הגיון כלשהו. פסלי האלומיניום גסים ומפתים, הם פועלים כמו שרבוטי פיסול, קיפולים מנייר עטיפה כסוף.

ברגע שמאמצים את שפתו של פטל, את גחמותיו, ברגע שרואים את האותיות שהוא מציע, ניתן לגלות את הפואטיקה שלו: הדיוק של הלבנה המסורבלת, ההברות המעטות שנהגות בתערוכה. לפני הקיר הימני תלוי עוד קישוט – קמע צבוע בשחור מבריק, בבואות המתבוננים משתקפות בו. כשמתקרבים ניתן לדמיין את צדו האחורי, הקרטוני. גם שרשראות הטבעות שתלויות ממנו לא מסתירות את טבען הפשוט, המקורי, כקרטון צבוע ברישול. היצירה מקסימה אותי. צבעה השחור מקנה לה איכות וינילית ומראה אייטיזי אפלולי, ואף על פי כן היא נותרת דימוי אטום של קישוט סוכה. אני חושב על הרצפה הכחולה; פטל כבר הפעיל מניפולציות שונות על חללי גלריות בעבר, בתערוכתו "סגולה" בגלריה קו 16 (תל-אביב 2005), הוא צבע את החלל כולו בסגול. ב"סגולה" הצבע הדהד את משחק המילים, פתח צוהר מיסטי, בין הדי הצחוק, שנדמה בלתי אפשרי. מיסטיות בעידן השעתוק, בשקל, כמו איקונה של הבאבא סאלי. בתערוכתו בסדנאות האמנים בתל-אביב בשנת 2001 הציב פטל העתק קרטון מדויק של מזגן הגלריה. בביקורת על אותה תערוכה מנתה רותי דירקטור את מספר הפעולות המועט שעשה פטל על מנת לחולל בגלריה קסם אמנות, ולפתע מתברר כי בשלוש תערוכותיו הציע פטל מחוות סמויות ואלגנטיות שהסיטו מעט את סמכות חלל הגלריה, מחוות אמנותיות שמשחקות בקלילות אך דורשות נראות ומצביעות על כובד קירותיה ותקרתה של הקובייה הלבנה. מבטו של פטל סורק את כתלי החלל האמנותי ונצמד לפרטים ולהפרעות הניתנות לניצול ולחריגה מסמכות. אם אנסה לפרש את הצבת החלל כולה, לנסח ווקטור של היצירות, הייתי אומר שהן נגוזות במאגיה. המושג מאגיה מאגד את ניצוצות המיסטיקה שעימן מפלרטט פטל, וקושר אותן בטקסיות חלל הגלריה, בקסם שחלל זה יכול לחלץ מתוך הבנאלי, ובייצוג הסמכות והבנאליה. דושאן בחן במחוותיו את מידת קסמה של האמנות, את החלל האמנותי כמקום בעל סמכות מאגית. בעקבות דושאן ורבים אחרים (2), בוחן פטל בוחן אפשרות פעולת החילוץ בימינו, תוך כדי טשטוש בין החלל והחפץ האמנותי. לכאורה נדמה שפטל אינו בוחן את החלל כמבנה של סמכות אלא כיצירה אמנותית, כאסתטיקה. לו היה מגיע מהלך זה לכדי מיצוי היה מצטרף לעיסוק המודרניסטי בחלל הגלריה, אך החריגה של פטל מתבצעת במלואה רק כשהמהלך קורס, כשאשליית הסמכות נחשפת, מתוכה מבצבץ הגיחוך והמבוכה הופכת לערך בפני עצמה – נוכחת תמיד, עירומה וערמומית, פרומה בקצותיה וחשופה.

כאמור, הקריאה הזו, הניסיון שלי למשמע את תערוכתו של פטל, מותנית בהתמסרות הראשונית שלי לשפתו. בעבר דחיתי את שפתו מעלי. כשראיתי את "הטבע המקורי", וכן את תערוכת פרס רפפורט “סוף היום”, לא הצלחתי לחלץ משמעות מין היצירה. תחושת המבוכה נותרה בעינה אך לא שויכה לחוויה האסתטית. אני זוכר את תחושת הבלבול, שלאחריה באו הפסילה והוויתור. מה נשתנה? הפסילה הראשונית הייתה יכולה לחזור גם הפעם. הייתי נכנס, מסתובב בחלל ומוותר על התמסרות לבנאלי, פוסל את ההתייחסות למחוות הסמויות כטרחנות, חושב על צביעת הרצפה כמחווה מתחכמת. לא הייתי רואה את הפואטיקה של האותיות כי הייתי מסרב לשפתו על הסף. קרעי האלומיניום היו נותרים גולמיים מכדי שאבחין ביופיים. אפילו הקמעות היו נותרים בגדר מחוות הרמטיות, לא נדיבות ומתגרות. כלומר, הקריאות השונות נותרות על תילן ומגובות למעשה רק על ידי קדם-ההחלטה להאמין/לא להאמין. זו החלטה לא מודעת לקבל את המבוכה כמהלך אמנותי או להיסגר מולה, לוותר. חוסר האמונה בתערוכה זו או אחרת אינו יכול להסתמך אלא על האמונה עצמה. ואיזו מין קטגוריה היא האמונה? האם זו קטגוריה טרנסצנדנטית חדשה? האם שוב חזרנו לאין-מוצא מטאפיזי? האמונה אינה אלא בנייה שכבתית של הבנה לקראת נכונות להתבוננות קשובה. אני מאמין לקרעי האלומיניום של אלי פטל בגלל שדפדפתי בקטלוג שלו, עקבתי אחר מהלך שלם ומתישהו המרתי את הבנת המבוכה כחוויה חוץ-אסתטית במבוכה כרגש נוסף בארגז הכלים הביקורתי. שני הקטלוגים של תערוכותיו, שאת שניהם דחיתי בזמנו, הצליחו לחלחל אלי, לקרב אותי למרחב של מובן. לעומת המסורת הדושאנית שמאלפת את המתבונן להאמין ולסור לסמכותו של החלל הגלריה המודרניסטי, מהלכו של פטל מחביא את האובייקטים בחלל בגלריה, מטפל בחלל עצמו וקורץ החוצה. פטל מכונן את סמכות יצירתו מתוך התחביר הקלוקל שהוא מייצר, מתוך שברי המילים הוא יוצר שיר. כדאי לצופה לאמץ את שפתו של פטל, לקבל את שברי האותיות שלו ולהתמסר אליהן, ולאחר מכן, כמו בתהליך הטיפול, לשכב על הספה ולחשוב.