“תערוכת ירושלים" היא אירוע שיזמה גלריה אל מעמל, ומתקיים פעם בשנה בשלוש השנים האחרונות. התערוכה פזורה ברחבי העיר העתיקה ומזרח ירושלים וכוללת יצירות של אמנים פלסטינים ובינלאומיים. מארגני האירוע במוצהר נמנעים מלהציג אמנים ישראלים. את התערוכה הנוכחית, “סינדרום ירושלים", אצרו ג'ק פרסקיאן מגלריה אל-מעמל, ונינה מונטמאן. בערב הפתיחה הצטרפתי לסיור שיצא מהגלריה בליווי שני האוצרים. כקבוצה די גדולה של אנשים שמורכבת פלסטינים, זרים רבים ומעט ישראלים, התקדמנו באטיות ובסירבול דרך הסמטאות הצרות. היצירות הוצבו בקיוסקים, מאפיות, חנויות ריקות ומרכזים תרבותיים שונים (ההוספיס האוסטרי, מרכז לימוד נוצרי שבדי ועוד). סך הכל13 חללים. רוב הישראלים השוו בינם לבין עצמם את האירוע לבינאלה בהרצליה. בשני האירועים פוזרו יצירות ברחבי העיר, פסאז' אפקט הוחלף בפסאז' שליד הNew Imperial Hotel, ובשניהם חווית המקום השאירה רושם רב יותר מאשר היצירות עצמן. אך מלבד נקודות הדמיון הללו שני האירועים מנוגדים זה לזה באופן כמעט סימטרי. האירוע בהרצליה נעדר אידיאולוגיה או זיקה פוליטית ואילו ב"סינדרום ירושלים" האידיאולוגיה והעמדה האפילו על האמנות. האירועים היו מעין גרסאות ביזארו אחת של השנייה, כפי שסיינפלד מגדיר זאת בעקבות סופרמן בפרק "ביזארו ג'רי" – כמעט זהים אך מנוגדים לחלוטין.

עבודה של קן לום

(המשך…)

המאמר הזה התבשל אצלי זמן מה. התחלתי לחשוב עליו בזמן שקראתי את ספרו של "האנס אולריך אובריסט (Hans Ulrich Obrist) היסטוריה קצרה של האוצרות (A Brief History Of Curating). כתיבתי התעכבה ובינתיים התפרסמו במארב ובעיתונות מגוון כתבות ומאמרים על אוצרות ועל אוצרים. לבסוף המאמר הפך לתגובה לשאלות השונות שהועלו, תוך כדי היסמכות על היסודות שאובריסט מציע בספרו.

בראיון עם מעין שלף, שאלה מבקרת האמנות של "הארץ", אלי ערמון אזולאי את פלג מה דעתה על מעמדו הנשחק לכאורה של האוצר. מובן שעצם העניין שהביע עיתון יומי מהגדולים במדינה באוצרת צעירה, והפרסום של כתבת פרופיל ארוכה עליה, מוכיח את העיסוק הגובר באוצרות (כאמור, מאז כבר פורסמו מספר כתבות נוספות בעניין). ניתן לומר שבארץ תפקיד האוצר אינו מאויש על ידי "מקצוענים" ומופקר פעמים רבות בידיהם של אמנים או אינטלקטואלים מזדמנים. בנוסף קם לו דור צעיר של אוצרים לעת מצוא שמשווים למקצוע מראה אפנתי ושטחי. מצב זה גרם לאזולאי לטעון שמעמדו של האוצר נשחק. במעין כתב הגנה/מניפסט כתבה על תופעה זו האוצרת הצעירה מיטל רז במאמרה "מות האוצר", שהתפרסם במארב, והציגה את תופעת "האוצרות החדשה" כתופעה חיובית (טפיחה קטנה על שכם עצמנו מעולם לא הזיקה). לטענתה, "אין ספק כי האוצרות (…) פרצה את השיח הביקורתי-אקדמי והפכה פופית ועכשווית יותר". לקראת סוף המאמר היא מוסיפה ש"אין ספק כי ישנה תחושה של הצפה בתערוכות ואירועי אמנות – מעניינים יותר ומעניינים פחות. העובדה שמדי שבוע נפתחות עשרות תערוכות חדשות היא עדות לקלות הרבה שבה יכול כל אחד לאצור תערוכה, אך מצד שני, גם לחופש, לפתיחות ולזמינות שמאפשרת האמנות. האוצרות החדשה – מעט חובבנית, אולי, ולא תמיד מתיימרת לייצר שיח ביקורתי – היא אנטיתזה מוחלטת לשיטת האוצרות הישנה, הריכוזית והשמרנית, שבה מספר מצומצם של שחקנים שולטים ביד רמה ברשת החברתית וקובעים את סדר היום האמנותי”. (המשך…)

תערוכות ציור נראות לי תמיד כמו אתגר מיוחד. קשה לצייר ציור, ואולי אף קשה יותר לאצור ציור. ייתכן שאלו סתם משקעים אישיים שלי, מתחים ישנים שאינם מרפים ממני, אך לדעתי יש משהו מעבר לכך. ציור, כמדומה, על אף שלל התהפוכות המבניות שעברו עליו, פירוקים וההרכבות, נותר כסוג של מאובן, כמוזיאון בתוך המוזיאון. המיצב ו"הרדי מייד”, הצילום והדפוס הדיגיטלי, התפתחו והפכו למזוהים עם אמנויות זמננו. הפיסול גיבש צורות רבות הראויות למאמר נפרד. האם ניתן לומר שהציור נותר מקובע? זו תהיה אמירה פזיזה במקצת, במיוחד לנוכח השינויים הרבים שלא פסחו על המדיום במאה השנים האחרונות. אך אנסה לבחון אותה מזווית אחרת: הציור אמנם הופשט, הורד מהמסגרת, נקרע, מוסגר בצורות, הודפס באופן מתועש, הונח על הרצפה, נערם וכו', אך הוא לעולם נשאר ציור. מעמדו בעולם נותר כשהיה – אובייקט מיוחס. בזמן בו האמנות מנסה להתמזג עם החיים עצמם הציור נשאר אמנותי בעל כורחו. בעוד לצילום מעמד אונטולוגי ייחודי והפיסול נוגע בחיים עצמם דרך תנועתו מן האובייקט אל הארכיטקטורה, הציור נותר שקוע במסורת האמנותית, נוהג תמיד בייחס לקיר עליו הוא אמור להיות תלוי, לחלל הרליגיוזי אותו הוא אמור לשרת (1). במובן מסוים הציור מעולם לא חולן. אך זו רק נקודת מוצא, וממנה כמובן שחורגים. במובן הזה ריבוי תערוכות הציור במוזיאון תל-אביב משמש אימון מצוין בהתבוננות. את החלל המרכזי אכלסו בשנים האחרונות נורית דוד, יאן ראוכוונגר, איציק ליבנה ציבי גבע ולבסוף אבנר בן-גל (בחללים נוספים במוזיאון הציגו בין השאר נטעלי שלוסר, אלי פטל, מאיה גולד ויוסף קריספל). אך על אף כל הדברים הללו, ואולי בגללם, תערוכת ציור טובה היא חוויה מרשימה במיוחד. ציור מוצלח מכיל את מתחי ההווה ואת המסורת, ושואל שאלות מרכזיות באשר ליצירה המודרנית בכל פעם מחדש.

אבנר בן-גל - תחנת כח

(המשך…)

“אני לא מגיע לשיר אף פעם. ללחשושים וזעזועים אני מגיע, ולמלים סדוקות ומרוסקות. עד שקרה עצם אל עצמו, ריסוק אל ריסוק, והמלים עושות פסוקים וזה עושה שיר. אני לא יודע איך לקחת דיו ועט ולכתוב שיר”. אבות ישורון, חדרים 6 עמ' 151

אלי פטל - מבט כללי על התערוכה

כל מפגש עם אמנות הוא ניסוי בהבנה ובתקשורת. ניתן לומר שהמסורת המודרניסטית התמקדה בערעור תפיסת האמנות כמחווה אנושית-תקשורתית. כלומר, האמנות המודרניסטית חזרה ושאלה עד כמה היא יכולה להרשות לעצמה להיות לא מובנת, עד כמה סדוקה יכולה שפתה להיות. תהליך היצירה המודרניסטי היה, כפי שמדגים אבות ישורון בדרכו האופיינית, רצוף התמודדות עם שאריות ושברים. אימוץ שפה שאינה מצליחה לשגר היגדים חד-משמעיים והרכבת משפטים החושבים את תהליך היווצרותם באותה המידה שבה הם חושבים את תוצרם. כפועל יוצא מכך חוויית ההתבוננות באמנות המודרניסטית והפוסט-מודרניסטית דמתה פעמים רבות להיתקלות – למפגש שמייצר חיכוך, חוסר הבנה ואטימות. בעיות התקשורת פותחו, כפי שנאמר, לדרגת אמנות. (המשך…)