“תערוכת ירושלים" היא אירוע שיזמה גלריה אל מעמל, ומתקיים פעם בשנה בשלוש השנים האחרונות. התערוכה פזורה ברחבי העיר העתיקה ומזרח ירושלים וכוללת יצירות של אמנים פלסטינים ובינלאומיים. מארגני האירוע במוצהר נמנעים מלהציג אמנים ישראלים. את התערוכה הנוכחית, “סינדרום ירושלים", אצרו ג'ק פרסקיאן מגלריה אל-מעמל, ונינה מונטמאן. בערב הפתיחה הצטרפתי לסיור שיצא מהגלריה בליווי שני האוצרים. כקבוצה די גדולה של אנשים שמורכבת פלסטינים, זרים רבים ומעט ישראלים, התקדמנו באטיות ובסירבול דרך הסמטאות הצרות. היצירות הוצבו בקיוסקים, מאפיות, חנויות ריקות ומרכזים תרבותיים שונים (ההוספיס האוסטרי, מרכז לימוד נוצרי שבדי ועוד). סך הכל13 חללים. רוב הישראלים השוו בינם לבין עצמם את האירוע לבינאלה בהרצליה. בשני האירועים פוזרו יצירות ברחבי העיר, פסאז' אפקט הוחלף בפסאז' שליד הNew Imperial Hotel, ובשניהם חווית המקום השאירה רושם רב יותר מאשר היצירות עצמן. אך מלבד נקודות הדמיון הללו שני האירועים מנוגדים זה לזה באופן כמעט סימטרי. האירוע בהרצליה נעדר אידיאולוגיה או זיקה פוליטית ואילו ב"סינדרום ירושלים" האידיאולוגיה והעמדה האפילו על האמנות. האירועים היו מעין גרסאות ביזארו אחת של השנייה, כפי שסיינפלד מגדיר זאת בעקבות סופרמן בפרק "ביזארו ג'רי" – כמעט זהים אך מנוגדים לחלוטין.

למרות שהסיור היה צפוף ותזזיתי והקשה על היכולת להתעמק ביצירות, כמה מהן היו מוצלחות במיוחד. האמן הקנדי קן לום (Ken Lum) הציג יצירה שהשתתפה בבינאלה העשירית באיסטנבול. הוא הדפיס על קיר טקסט קצר בערבית ובאנגלית בכתב ראי. הצופה מביט במראה על מנת לקרוא את הטקסט, ומגלה בדיעבד שהמראה חד צדדית ושניתן ללכת מאחוריה ולהביט בו ובצופים האחרים בזמן שהם קוראים.
במרכז ספורד הוצג הוידאו We Will Win של Mahmoud Hojeij הלבנוני. הוידאו, שהוצג באירועים רבים ברחבי העולם, מתעד מפגש של שלושה גברים פלסטינים וישראלים במגרש משחקים בפריז, מפגש בו מנסים המשתתפים "לפתור" את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשמונה דקות. שלושת הגברים מנסים לשחק ב"חמור", שאחד יקפוץ מעל השניים האחרים כשהם עמודים שפופים, אך המשחק נמנע והגברים משתעשעים מהקנטות ילדותיות. חוסר האמון בין שני הצדדים עולה שוב ושוב כמו חצי בצחוק. הבמאי מתערב ומנסה להשליט סדר במשחק ומעודד אותם להשלים את המשימה שהטיל עליהם.

וידאו נוסף נוצר על ידי הקולקטיב CAMP שהוקם על ידי Shaina Anand, Ashok Sukumaran וSanjay Bhangar. הקבוצה מרבה לעבוד על פרויקטים מתמשכים בשיתוף עם קהילות שונות תוך כדי שהם חוקרים נושאים שקשורים בשימוש ובהיסטוריה של אמצעים טכנולוגיים ומושגים דוגמת "שיתוף פעולה" ו"פיקוח”. הקבוצה התקינה מצלמות במעגל סגור בקרבת בתים שפונו מדייריהם הפלסטינים. המפונים זוכים בהזדמנות להביט/לפקח על ביתם לשעבר. הוידאו מתעד את "שיטוטיהם" בשכונתם תוך שהם מדברים ברקע, מתפעלים מהשינויים, מביעים כעס, ולעתים עונים על שאלותיהם של חברי הקולקטיב. כמעט לכל אורכו מצליח הוידיאו לחרוג מקלישאות ולייצר תמונה מורכבת, מרגשת ואינפורמטיבית. בסופו של דבר, מלבד היצירות הללו, עיקר תשומת הלב הוקדשה לסיור, שבגלל הרכב האנשים שבו, המקומות בו עבר וקצבו, היה מעניין מאוד כשלעצמו.

כשחזרתי לביתי מתערוכת ירושלים הייתי מוטרד ומלא מחשבות. גם אם לא היו אלה העבודות עצמן שהטרידו אותי, הייתה זו העמדה סביבה הן אוגדו – השלם הגדול מסך חלקיו. כישראלי הדבר המבלבל ביותר בסיור היה סיומו החגיגי בקבלת הפנים החגיגית בהוספיס האוסטרי. עולם התרבות הישראלי מניח לעתים קרובות שהתרבות היא ספירה שחורגת מהקיום היומיומי של הסכסוך, אך אירוע זה הדגיש בפני עד כמה מצב זה אינו סימטרי, עד כמה אנו ככובשים, בעלי פריוולגיה, זוכים לבקר בתערוכות פלסטיניות, בעוד שפלסטינים מנועים מלהיחשף לתרבות הישראלית. כך אנו זוכים להשתתף בחגיגות ובקבלות הפנים בצד הפלסטיני, בעוד שאצלנו, גם תערוכות שטורחות לתרגם קטלוגים שלמים לערבית אינן נגישות לקהל פלסטיני. הבעיה שחזרה ועלתה בזמן הביקור בתערוכה לא הייתה כיצד לפעול בדו קיום או ליזום דיאלוג, אלא כיצד לוודא שדיאלוג זה לא ישחזר את הדפוסים האסימטריים של יחסי הכובש-נכבש. בהחלטתם שלא לשתף פעולה עם אמנים או מוסדות ישראלים, התערוכה ומרכז אל-מעמל מעלים שאלות לגבי הדרך בה מתנהל הממסד התרבותי הישראלי. אכן, קשה לדמיין מודל שיתקיים במצב הנוכחי בו, המחוות המפייסות הישראליות לא יראו כצקצוק לריק, ואף אפשר לומר, כמחווה אבסורדית שנידונה מראש אפילו לא להגיע אל נמענה, אך חשיבה מחודשת היא הכרחית. כשאני חושב על חוסר האונים של האמנות אני נזכר בקבוצת Tucum?n Arde שפעלה בזמן המשטר הצבאי בארגנטינה, והתפרקה לאחר שחבריה החליטו לא ליצור עד שהעולם יהפוך למקום טוב יותר. האם לאמנות נותר רק להתאיין מול הפוליטיקה?