אירית חמו - קולאז' על נייר, 60.5/90.4, 2009

ספריית בית-הכלא –
אני קוטף פרח
ממגדיר הצמחים *

זהו שיר הייקו שכתב אואסאקה, איש יאקוזה בן ימינו, בבית סוהר ביפן.  איך קוטפים פרח מתוך דף בספר? כשקראתי את השיר לראשונה, הבנתי אותו כתיאור של הוצאה מדומיינת של הפרח מן הספר. אבל כשהתבוננתי בעבודותיה של אירית חמו לקראת התערוכה הבנתי שאפשר לקרוא את השיר בפשטות רבה יותר: אואסאקה גוזר את הפרח במספריים ונוטל אותו לעצמו, אל תאו.

זוהי גם הפעולה הבסיסית של העבודות בתערוכה הזו: "קטיפה" של פרחים וצמחים מתוך דימוי מודפס; קטיפה שאין בה רכות רומנטית אלא חיתוך, ניתוק והפקעה, שבאופן מוזר מעניקים לצמחים ולפרחים חיים חדשים, חיים שאחרי המוות. העיר הגדולה היא מקום שהטבע הפראי, הגדול, קיים בו בשתי דרכים עיקריות: בצורה מוקטנת, מעוקרת ותחומה – פארקים, גינות ציבוריות, אדניות קטנות על חלונות, איי תנועה מכוסי צמחייה – או כדימוי משועתק. האופן היחיד שבו הטבע יכול לבוא אל העיר במלוא הדרו הוא דרך מסננת הדימוי: סרטי טבע, מגזינים כמו "נשיונל ג'אוגרפיק" וסיפורי מסעות. באופן פרדוקסלי, כדי שהטבע "יופיע" בעיר הוא חייב להפוך לניגוד חריף של עצמו – הוא חייב להפוך ללא-טבעי. שהרי הדימוי הוא חיסול הטבעי שבטבע. הדימוי הורג את הטבע, מקטין אותו, מעקר ממנו את ריחותיו, את תנועתו, את השתנותו, את חייו. ובעיקר, הדימוי הופך את מה שהוא חלק פיזי של ה"אני" – לאובייקט: הדימוי הופך את הסביבה שלנו, שהיא למעשה חלק מאִתנו – למשהו שאנו מתבוננים בו מבחוץ, מבלי שנוכל להיות בה, לנשום אותה. לעיין במגזין טבע זה כמו לקיים יחסי מין עם תמונה של דוגמנית ב"פלייבוי". רק כטבע שהוקפא, שסורס, ובעיקר שהופרד ונותק מהאדם, יכול הטבע ה"גדול" לשוב ולהופיע על מסך הטלוויזיה או במגזין הכרומו. פרה יכולה להיכנס אל העיר רק כאומצה, כתב ולטר בנימין; הטבע בגדולתו יכול להיכנס אל העיר כשריד של עצמו או כדימוי, כלומר כטבע דומם, טבע מת – natura morta במלוא מובן המילה.

ז'ורז' סרא, רוחצים באנייר, 1884, שמן על בד, 300x201 ס"מ, הגלריה הלאומית, לונדון

עבודותיה של אירית חמו אינן מנסות להכחיש את המצב הזה שבו נתונה הציוויליזציה שלנו. הן אינן מאמינות בחזרה "פשוטה" וישירה להתבוננות בטבע ולקיום בתוכו. ההתבוננות המסורה בטבע, שאפיינה ציירים לאורך מאות שנים היא התבוננות שהמהפכה התעשייתית הרסה לבסוף גם עבור האמנות העכשווית. אני נזכר בארובות העשנות בְּאופק ציורו הפסטורלי הנפלא של ז'ורז' סרא "רוחצים באנייר" ובכובע הפסטורלי הצופה אליהן, יחידי במבטו המודאג לצד המתרחצים; כיום אנו רואים את הטבע מכיוון הארובות הללו, שהתקדמו כביכול אל קדמת התמונה, אלינו. חמו יודעת שהארובות נמצאות כאן. אבל היא אינה מוותרת על הד מובלע של הכמיהה האנושית הבסיסית למגע בטבע. גם אם היא מוהלת את הכמיהה הזו בהרבה אירוניה קרה כמספריים של ברזל, ביודעה שמגוון כזה של פרחים בתל אביב קל יותר "לקטוף" ממגדיר צמחים או ממגזין בוטני.

היפה בעבודתה הוא שפעולת ה"קטיפה" החותכת הזו מצליחה, כנגד כל הסיכויים, לגאול את הפרח שהומת, ולשתול את גווייתו מחדש בקרקע של מצע התמונה ולאפשר לה חיים בתודעת המתבונן. על צד ההיגיון, דימוי שנחתך, הופקע מהקשרו והודבק לצד דימויים אחרים, אינו יכול לשוב ולפרוח. הוא יכול רק להפוך לדימוי "הרוס", כלומר למשהו שהוא אף "פחוּת" מדימוי. והנה, זה לא קורה. החיתוך והסידור מצליחים להבקיע מבעד לדימוי המת, לערער עליו ולהצמיחו בכל זאת מחדש, ולוּ באופן אשלייתי. הדימוי המת הופך מ"סוף פסוק" למשהו שמונשם לרגע הנשמה מלאכותית ומוחזר לחיים: שהרי עלי הכותרת והעלים, מרגע שנחתכו, חוזרים לצורתם הטבעית שהדימוי חמס מהם: עלה מודפס במגזין הוא חי פחות מעלה גזור מפני שעובי הנייר מאפשר למגזרת העלה לרשרש, לנוע, להתקיים כביכול באוויר, בנפרד מסביבתה ולא על מישור-דף אחד אִתה. בהיותם גזורים הם מופקעים מהשטיחות ומקבלים, כביכול, "צד אחורי", "עובי", "סביבה". לכן חיתוך הפרחים והצמחים וצירופם כמוהם כטקס "הזכרת נשמות" של הפרח החי. מובן: פרח גזור לא יצמח עוד, לא יראה את אור השמש; אבל מבטנו, שנאטם מזמן אל מול גודש הדימויים של "טבע", עשוי לזכות בתזכורת למקורם החי.
כך יש להבין, לדעתי, את ה"חפירה" השחורה, התהום הענקית (ענקית ביחס לממדי העבודה!) בתמונה הפסטורלית לכאורה, או את ה"קימוט" של שביל בתוך תמונה אחרת. זהו ניסיון פיזי לחתוך או לפרום את המארג הצפוף והעקר של הדימוי ה"טבעי" ובכך להצביע על קיומו של "צדו ההפוך"; ניסיון להטריד את הדימוי, לא להניח לו לחיות במנוחה.

אותו "צד הפוך" של הדימוי המצולם הוא אולי הצד של האסון האקולוגי, שגודש דימויי הטבע המבריקים עשוי להסתיר. במילים אחרות, בעולם שבו הטבע עצמו עומד בסכנה קיומית, ייתכן שהדימוי הטבעי היחיד שיכול להתקיים מבלי להסתכן בשקר רומנטי הוא דימוי המבוסס על דימויים, לא דימוי המבוסס על ממשות חיה. הרגע שבו אתה מביט בעבודות האלו ומבין עד כמה גדול האובדן שבניתוק מקיום פשוט בתוך טבע חי, הוא הרגע המכריע בהתבוננות בעבודות האלו. כלומר העבודות הללו מסמנות בראש ובראשונה את היותן רחוקות מן הטבע ורחוקות מאמנות-טבע, כמו הרישום הנודע של דירר: 

אלברכט דירר, העשב הגדול, 1503, צבע מים וגואש על נייר, 32x41 ס"מ, מוזיאון אלברטינה, וינה

הפרחים האלו קרובים יותר לז'אנר ההולנדי של ציורי הפרחים: מקבצים של פרחים, כמעט תמיד בחושך, מנותקים מן העולם; פרחים שלא יכולים היו להצטייר מהתבוננות ישירה בטבע, בהיותם פרחים של עונות שונות (כלומר פרחים שהצייר לא יכול היה לראותם בזר אחד)** ; פרחים שהגודש האנתולוגי המופרז שלהם – עוד פרח אחד, כך נדמה, והמבנה יקרוס – כבר מרמז לריקבון, להתפרדות ולקמילה: לניתוק מן הטבע. אלו פרחי vanitas, פרחים גולים, עקורים, שזמנם קצוב, והם כבר נושמים נשימות אחרונות. אלו פרחים המצביעים – כדברי נורמן ברייסון – על מעשה האמנות, ופחות על מקורם בטבע. המלאכותיות ניצבת בחזית, ואת ריאותיו של המתבונן בעבודות אלו לא ממלא אוויר צח של חיק-טבע, אלא אוויר דחוס של חלל סגור, מואר בחושך או באור מלאכותי, שאין בכוחם להחיות את הפרחים.

בלתזר ון דר אסט, פרחים באגרטל עם קונכיות וחרקים, 1630, שמן על עץ, 37x47 ס"מ, הגלריה הלאומית, לונדון

בתמונה של ון דר אסט, כמו ברבות אחרות הדומות לה, מונחים צדפים בסמוך לפרחים – גולים מיָם רחוק, חלולים, מתים ומעוטרים – יצורי מעמקים שהפכו לדקורציה שולחנית, ממש כמו אחיהם שבאגרטל. ולמרות זאת, למרות המוות והאפלה, למרות המרחק הגדול מן המקור (השדה, הים, האור), הם מצליחים לשיר, ואפילו למשוך אליהם את החרקים המעופפים ואותנו.
עבודות אלו הן אלגיה כפולה, אלגיה שמהולים בה טונים אירוניים. זו אלגיה על מצבו הנוכחי של הטבע, אבל יותר מכך על עצם המרחק מן הז'אנר האמנותי של תמונת הטבע. כלומר, ביסודו של דבר התערוכה היא אלגיה על הפסטורלי, וכך גם יש להבין את העבודה המרכזית בתערוכה – ייצוג של צמיחה באבק. הטבע בעבודה זו מוצג כתמונת עתיד נוראה: כ"שלב הבא" של עולם שירקוּתו הפורחת הומרה בדימויי נייר.
כדאי לנסות להביט בעבודות המגזרת הצבעוניות ובציור האבק כבשתי הקצנות של אותו נעדר – הטבע (כממשות) והפסטורלי (כז'אנר). מכאן – ניסיון שחזור אבסורדי ו"עודף", ומכאן – תמונת עתיד מלנכולית, עתיד שבו החומר הצומח כבר מפורק כאבק. ציור האבק הזה הוא "כאבק פורח" ***,  בשתי משמעויות המילה "פורח": "נעלם" ו"מלבלב". כמה יפה וכמה עצוב ששתי המשמעויות הסותרות הללו מופיעות ביחד, תקפות באותה מידה, ביצירת אמנות אחת.

אירית חמו - קולאז' על נייר, 35/27.5, 2008

* השיר תורגם בידי יעקב רז, בנספח לספר מאצואו באשו, הדרך הצרה לאוקו, חרגול/עם עובד 2006, עמ' 134. שירים נוספים של אותו משורר נמצאים בספר אחי, היאקוזה, אף הוא מאת יעקב רז, בהוצאת מודן, 2004.
** Norman Bryson, Looking at the Overlooked, Reaktion Books 1990, p. 105.
*** הצירוף מוכר מן הפיוט "ונתנה תוקף": "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר. בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר. כחציר יבש. וכציץ נובל. וכצל עובר. וכענן כלֶה. וכרוח נושָבת. וכאבק פורח. וכַחֲלום יעוף". הפיוט מיוחס לר' אמנון ממגנצה (המאה ה-11?).

אירית חמו – יום קצר בלוסטאנג'לס
גלריה עינגע, הרכבת 2 ת"א
26.2-4.4.09