הפעם תור החמור להיות למעלה

בשנות השמונים הסתובבו בארץ מלא מכוניות עם הסטיקר "מקסוול תקנה אותי". באותם שנים הסתובב בארץ העשיר הבריטי רוברט מקסוול ונדמה היה שבארנקו טמונה הגאולה. הרבה אנשים קיוו שאולי ירכוש את העסק הקטן או את התאגיד שלהם, וישלח אותם באופן סופי לנירוונה. משהו בהתנהלותו של אותו מקסוול גרם לאילוזיה להיראות אפשרית. כעבור שנתיים, למרבה הצער, הוא קפץ לאוקיאנוס כשעל צווארו כל קרנות הפנסיה של עובדיו. אם עולם האמנות היה מואיל לנקוט באותה ישירות מבורכת, היו מסתובבות פה מכוניות סוסיתא עם המדבקה "תקנה אותי סבג".

את תפקיד המשיח נטלו האספן, האוצר והגלריסטית. האמן הוא החמור הרועה באחו ומוריד דרינקים במסיבות פתיחה

תרבות המערב חיברה את מושג הגאולה עם כסף. המון כסף, אם לדייק. אם תהיה אמן מצליח ותמכור את עבודותיך בהמון כסף, תוכל לשבת וליצור בשקט את אמנותך. הגאולה מתרחשת במקום שבו הכסף מפסיק להיות רלבנטי, כאשר יש מספיק ממנו והוא זורם כמו מים בנהר. במקום הזה נוצרת אמנות יפה, טהורה מאינטרסים. זו כמובן אילוזיה שלעולם לא מתקיימת. כמו להסתבן בסבון מלוכלך ולהתפלא שלא התנקית. רוב האמנים ממשיכים להתפלש במי האפסיים ולקבל על עצמם תפישה היררכית מוזרה. תפישה של מעגלי כוח, שאומרת שהחיים הם כמו קונוס: ככל שתסתכל למעלה, תמצא פחות אנשים ויותר כוח. ככל שתטפס תהיה שולט וקובע יותר, קרוב למעגלי ההכרעה. כמו כל דבר, זה עיקרון נכון אם  תאמינו בו. אבל הקתרזיס שהוא מציע הוא שקרי, משום שהכל מתבסס על יחסות ומדידה. הכל נמדד לפי קריטריונים, ולשכן ממול יש יותר טוב גדול ונעים משלך. בכפוף לתפישת העולם הזאת מתרחשת זירת האמנות כיום. משיחי שקר מקבלים לגיטימציה מטעם האמנים עצמם. האספן מציע את הכסף ומחזיק בידו מפתח לאושר. אוצרים ובעלי גלריות מחזיקים בקשרים הנכונים ויכולים לייצר עבורך חשיפה וקתרזיס רגעיים, שיתדלקו לך את המאניה עד הנפילה הצפויה לעומק הדפרסיה. כולם מייצרים לעצמם עונג על גבו של האמן.

שיח שבוער ואינו אוכל

"Doom Patrol" היא סדרת חוברות קומיקס שנוצרה בידי בוב הייני וארנולד דרייק  מבית DC Comics, והיא מתחדשת ומתבטלת לסירוגין מאז 1963. הגיבורים הם אנשים שעברו תאונות יוצאות דופן ועל סף מותם צברו כוחות פנטסטיים, והעלילה מתרחשת בעיקר על סף האבדון והמוות, על קו הגבול שבין אפוקליפסה לגאולה, ונשזרים בה ריאליזם מכאן ומיסטיקה מכאן. בידי נמצאת חוברת 76 שכתבה רייצ'ל פולק וצייר נפלא טד מק'קיבר. חבורת סטלנים מאמסטרדם מתפתה לשליח הפנטגון ומוטסת לעבוד מתחת לאדמה. חופש הרצון ניטל מהם, הם מופשטים מעורם, נעטפים בתחבושות והופכים לעבדים ושפני ניסוי. הגאולה מתרחשת כשהם פוגשים אדם בעל יכולות מאגיות, ואז הופכות התחבושות העוטפות אותם לאורגניזם חי. מתוך הגוף המיובש והמשועבד שלהם בוקעות רוחות מרהיבות של אמונה ותשוקה. המשיח עצמו מושלך ל"מלון", בית-כלא שאין ממנו דרך החוצה. הוא יוצא משם על-ידי הטלת ספק בחוקי ההיגיון של המקום ושיבוש הפרדיגמות של השפה. המשיח עובר מטמורפוזה, והופך לאשה שעורה שקוף ופנימה עשוי פרחים. כך הוא צועד בבטחה לעבר החוברת הבאה.  התפישה המובילה את האירועים היא שבמקום בו יש חידלון, כשהרקב נראה סופי, דווקא שם עשויים להימצא התשובה והטוהר. המקום שבו נמצא הסיכוי לגאולה הוא קצה התהום המובילה ליום הדין. יש סיכוי להיגאל רק דרך ויתור על כל הקונבנציות המוכרות לנו: גוף, מין, שפה. 

ככה בדיוק אני מדמיין את המשיח

הציורים של רוברט קומבס מצחיקים. שופעת מהם תאוות הציור. אין בהם שום חידה או מסר סמוי. יש בעיקר תת-מודע שצף ועולה אל פני השטח. לפעמים מדובר בגרעפס, ואז מופיע ציור מינימליסטי למדי, תמיד פנטסטי. נערה סינית מתחת לפלפלים חריפים ענקיים, פנטזיה מקסימה שמשרה תחושה של רוגע. לפעמים מדובר בשחרור עצירות של שבוע, ואז נראה הבד כמו חמישה ציורים שהונחו זה על זה ומעליהם דף מיומנו של נער מתבגר. עושה רושם שקומבס יוצר ללא הפסקה, והוא עושה זאת כאקרובט של צבע וחלל.

קומבס הוא צייר משיחי. האנרגיות שלו מזכירות לי את ואן גוך. הוא ילד מגודל שאינו מנסה לאלף את הציור, אלא מאושר מהכישרון שיש בידיו. יוצר עוד ועוד, כמעט ללא הפסקה, מקרין תחושה של שליחות ונחיצות, משפריץ כריזמה, גואל את עצמו ואת צופיו בכל ציור מחדש. את חתימתו הוא מסגנן בענק. לצד התאריך, היא תופסת שטח לא קטן. התחושה היא שיש לו מה להגיד, ושהוא מאמין בעצמו ללא סייגים. בשורתו מתבטאת בחוסר האמצעיות שהוא נוקט ביחס לציור. התחושה היא שהוא עומד מול הבד ומדבר אליו. ככה בדיוק אני מדמיין את המשיח: אימפולסיבי, מוכשר, דובר אמת וחסר בושה, חשישניק לא קטן.
רוברט קומבס הוא צרפתי, היוצר באינטנסיביות מתחילת שנות השמונים. בצרפת הוא נחשב גיבור לאומי. בזירת האמנות הבינלאומית הוא אאוטסיידר. ההקשר המיידי של ציוריו הוא של פופ-ארט. משהו מקית הרינג, ובעיקר מן השבטיות של בסקיאט. שלא כתוצרים של הזרם האמריקאי, שנמשך לשכלתנות המנוכרת של עידן השעתוק, הפופ הקומבסי הוא עממי ושמח, ואינו מתבייש להיות ציור. הוא אוהב את העולם שבו הוא חי, אך בניגוד לתפישה הרומנטית, המזהה גאולה עם שלמות הטבע, עולמו של קומבס אינו מיופייף. הדמויות והרקע נוזלים זה לתוך זה ללא הפרדה. רגשות ומאוויים שטים באוויר שבין האנשים. בציור אחד נראים אנשים הלוחצים ידיים ובחלל ביניהם עפים סכינים ואקדחים. האלמנטים היציבים היחידים בעולם הזה הם סימבולים ומבנים גיאומטריים. משולשים וריבועים קשוחי מראה, דגלי לאום עם שיניים. המין האנושי, לעומת זאת, מצ'וקמק, נוזל ומבורדק. העולם הציורי  מבולגן ועסיסי, תאוותני, מלא חיות והומור. זהו החלל האורבני המוכר לנו. זה שכמעט תמיד מוצג כמושחת ומדכדך. קומבס מוצא בו המון חן. הוא מוצא אפשרות לנשום בתוך המחנק, יופי בג'יפה. יושב הצייר באטלייתו, מכחול מטונף בידו האחת ובשנייה בוף מלא חשיש אלג'יראי. מעל ראשו תלוי ענף של פלפלי ענק. הוא נושף טבעות של עשן מתוק ומסריח ואומר כך: "הגאולה כבר כאן".