‎ יהונתן קלינגר

לשיטתי, בטקסט קצר זה, אטען כי כיום ישנן שתי בעיות: הראשונה היא אוריינות דיגיטלית: כלומר, היכולת של אוכלוסיות מסוימות להשתמש בטכנולוגיה המצויה בידן (או בהישג ידן) לצרכי ניוד חברתי והשפעה חברתית, והשניה היא נגישות: כלומר, (חוסר) היכולת של אוכלוסיות בעלות מוגבלויות להשתמש ברשת, על אף שהיא נגישה להם.

פער דיגיטלי, בקצרה, הינו כמו כל פער חברתי אחר, ומדבר על ההפרשים בין מידת הנגישות של אוכלוסיות שונות לטכנולוגיות מתקדמות כמו גישה לאינטרנט, נוכחות של מחשבים בבתים ואף נגישות לספרי לימוד דיגיטליים. ההנחה היא שנגישות לטכנולוגיות מתקדמות מאפשרות לאוכלוסיות צריכה של תכנים דיגיטליים ושימוש בטכנולוגיה על מנת לרכוש השכלה ועבודה. לדוגמא, ההנחה היא שאדם אשר מחובר בביתו לאינטרנט יוכל לעבוד מהבית, להשתתף בשיחות וידיאו במשרד ולקבל הודעות דואר אלקטרוני הביתה. מנגד, חברו שאינו מחובר לרשת, לא יוכל לעשות זאת ויידרש לנסוע לעבודה מדי יום.

ההנחה היא שחיבור לאינטרנט ושימוש בכלים טכנולוגיים יכולים גם לסייע לניוד חברתי: אדם אשר מסוגל להשתמש במחשבו הביתי לצורך כתיבת ספר, לדוגמא, יכול גם למכור את הספר ברשת, או להקים עסק קטן בביתו, וכך להתנייד בין שכבות האוכלוסיה.

1.
בתחילת שנות ה-2000 דנה הכנסת בנושא הפער הדיגיטלי במסגרת דיון על הפערים בחברה בכלל, והתוצאות היו כי "הפער בין העשירון העליון לעשירון התחתון בשיעור הבעלות על מחשב הוא כמעט פי שלושה (לא נבדקו רמת השדרוג של המחשב והתוכנות הקיימות) ובשיעור המנויים לאינטרנט הוא כמעט פי ‎20"; בשנת 2006 התוצאה היתה כבר מדאיגה פחות, ומ2.5% חיבור לאינטרנט הגענו ל15%; ב-2010 הצטיירה כבר תמונה הרבה פחות מדאיגה, כאשר 38% ממשקי הבית בעשירון התחתון כבר היו מחוברים לרשת. אכן, לא מדובר על סגירת פערים, אבל הנושא של "הפער הדיגיטלי" כבר כמעט ואינו קיים כיום. כלומר, אם בתחילת העשור הקודם הדיון היה על כמה אנשים מחוברים לרשת, אני אטען כי השאלה אינה נכונה, והיא איך אנשים מחוברים.

ואסביר ראשית בקצרה: אכן, תוצאה של 40% חיבור בעשירונים התחתונים אינה תוצאה רצויה אבל היא אינה מעידה על דבר. נכון להיום, המודל השתנה מקצה לקצה בזכות המהפכה הסלולרית בעיקר: כמעט ואין בנמצא בית ללא טלפונים סלולריים; יתר על כן, כמעט ל90% ממשקי הבית בעשירון התחתון יש טלפון סלולרי (אחד או יותר), כאשר טלפון סלולרי משמש היום כאמצעי נייד לחיבור לרשת (לדוגמא, למעלה ממחצית התעבורה ברשת החברתית Facebook מתבצעת באמצעות הסלולרי). כלומר, הנגישות לאינטרנט היום קיימת לפחות ב90% מבתי האב בפוטנציאל (השאלה האם אלה מממשים את היכולת של הטלפון או לא לא נענית), אפליקציה נוספת בשם WhatsApp מאפשרת שליחה של מיליארדי הודעות ביום, וגם היא מותקנת על טלפונים חכמים.

עכשיו, התוצאה של הגידול בחיבור האוכלוסיה נובעת משלל סיבות, החל מירידת המחירים בעשור האחרון, ודרך הפיכתה של הרשת לרכיב מרכזי יותר בחיינו. אין משתנה אחד מובהק שיכול להסביר מדוע הפער הצטמצם, אך הוא הצטמצם. ההנחה היא שטלפון סלולרי שמחובר לאינטרנט לא רק חוסך לבעליו עלויות, אלא גם מגביר את השימוש והתקשורת.

2.
ניתן להניח, לצורך הדוגמא, כי בכל בית כיום, גם בעשירונים התחתונים, ישנם אמצעים להתחבר לרשת וישנה יכולת טכנולוגית. לגבי היכולת הכספית, ובכן, מדובר בהוצאה לא מבוטלת (שכנראה תשתנה ב-2012 בעקבות מהפכת הסלולר של משה כחלון? למה בעתיד?): ההוצאה החודשית על תקשורת ותחבורה ב-2011 היתה בעשירונים הנמוכים כ13.5%. ניתן להניח שעם ההוזלה שמורידה את מחירי שיחות הטלפון ועוברת לחבילות ללא הגבלה של חברות הסלולר, הוצאה זו תפחת מצד אחד, אבל שאיכות השירותים תעלה. כלומר, בתיאוריה לחלוטין, היכולת של השכבות החלשות לקבל שירותי תקשורת (ונגישות לרשת) תגדל והפער הדיגיטלי (שהצטמצם בעשור האחרון) יקטן עוד יותר. נתחיל, אגב, עם המגמה: העשירונים התחתונים הכפילו פי 20 בעשור האחרון את הנגישות לרשת, והצפי הוא שהוא יתאזן.

3.
במקביל, גורמים ציבוריים עומלים על מנת לרשת את המרחב הציבורי בנגישות לרשת: עיריית תל-אביב תאפשר רשת אלחוטית בחינם בחלק מהעיר, כך גם רכבת ישראל ועוד מספר גורמים. במצב כזה, השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא האם מדובר בהנגשת הרשת רק לעשירים, או שגם לעשירונים הנמוכים יש מה להרוויח מחיבור כזה? האם אדם שאין ידו משגת לרכוש מחשב נייד או טלפון חכם בכלל יכול להנות מקיצורי הדרך שהטכנולוגיה נותנת לו?

לדוגמא, אם לצורך הגישה לרשת האלחוטית של רכבת ישראל יש צורך בטלפון חכם או מחשב נייד, שעולים אלפי שקלים, מה היתרון שיש לאוכלוסיה מוחלשת מכך שהעירייה והרכבת נותנים את הרשת בחינם? האם אדם יוכל להנות מאותה רשת גם בביתו, שנמצא בשכונות הפחות מבוססות בתל-אביב אם הרשת נמתחת רק באיזורי הבילוי? ההנחה היא שלא. לכן, זה נראה כאילו לפחות במקרים כאלה, כאשר הרשויות הציבוריות באות לברך, יוצאות הן כפוגעות באוכלוסיות החלשות, שזקוקות לגישה לרשת.

4.
אבל זו לא השאלה, כמו שאוהב לומר מנהיג פוליטי נערץ, השאלה היא כיצד משתמשים אותן אוכלוסיות ברשת, ומהי מידת האוריינות הדיגיטלית שלהם. אוריינות דיגיטלית, היא בדיוק מה שהיא נשמעת: היכולת של אוכלוסיה להבין את הטכנולוגיה ולהשתמש בה בצורה המיטבית. כשם שאדם שרוכש מאות ספרים לא יוכל לעשות עמם דבר אלמלא ידע לקרוא, כך גם הטכנולוגיה: בעוד שרוב העשירונים נמצאים במרוץ לגבי מי רכש את הטלפון החדש ביותר, הגדול (או הדק) ביותר, המהיר ביותר, עם המצלמה עם הכי הרבה מגה-פיקסל, עולה השאלה מה לעזאזל אותו הציבור עושה עם הטכנולוגיה?

כלומר, כאשר שני ילדים באותו בית ספר מקבלים את אותו מחשב כף יד לצורך שימוש וקריאה של ספרים, השאלה היא מה קורה בבית: האם הילד יכול להשתמש באותו המחשב גם לצורך פיתוח השכלתו הרחבה כי יש לו את ההורים בבית שילמדו אותו כיצד להשתמש במחשב, או שהוא יגיע הביתה, יניח את המחשב וילך לשחק כדורגל? (ולא שיש משהו רע בכדורגל). ההנחה היא שמי שאינו מסוגל לקבל הדרכה נכונה על השימוש במכשירים, עשוי למצוא עצמו עם לבנה חיננית.

5.

לדוגמא, האם הם מנצלים את כוחה של הרשת לספק מידע רב על מנת להפחית את שאר הוצאות הבית על ידי שימוש בכלי השוואת מחירים או בחנויות מקוונות, או שהם משתמשים בה אך כדי ליצור קשר עם קרובים? כלומר, ניתן למצוא ברשת הרבה מאוד סקרים על החשיפה לאתרים מסוימים, אך אלה אינם מפולחים לפי עשירונים (אם זו כלל הדרך לפלח) ואלה אינם מספקים מידע על מהו השימוש. כלומר, העשירונים החזקים יותר מקבלים חינוך וידע, ויודעים כיצד להפחית עוד ועוד את ההוצאה שלהם על תקשורת או על דברים אחרים, ומנגד, העשירונים הנמוכים נתקעים עם הטכנולוגיה הישנה בגלל הפער הדיגיטלי.

6.
דוגמא מובהקת ומעניינת (אם כי לא חוקית) היא הCord-Cutter הקלאסי. ניקח את מערכת הכבלים והלווין: היום, ההוצאה החודשית המשפחתית על טלויזיה היא סביב ה250 ש"ח לחודש; עכשיו, אם אותו אדם, משכיל, מוכן (לעבור על החוק ו)להוריד סרטים וסדרות מהאינטרנט באמצעות טכנולוגיות שיתוף קבצים, אז הוא חוסך לעצמו את העלות הזו; כלומר, 3,000 ש"ח בשנה חוסך לעצמו אותו מנתק כבלים, ומנגד, העשירון התחתון שאינו מכיר את הטכנולוגיה, אינו יודע לרתום אותה לרשותו, מוציא יותר. כך נוצר מצב אבסורדי, בו מי שיש לו יותר מוציא פחות כי הוא מכיר את כללי המשחק.

7.
כך גם יכולים להיחסך ספרי הלימוד (הוצאה של כמה מאות שקלים בשנה): ספרי לימוד דיגיטליים עשויים להיות בקרוב חלק מתכנית הלימוד, כאשר עלות הספרים היא נמוכה יותר בלפחות 40% מהספר המודפס. מה הדבר אומר? שהורה שקונה לילד שלו מחשב כף-יד בכמה מאות שקלים (מהעשירון העליון), חוסך את עלות המחשב באמצעות רכישה זולה יותר של ספרים. עכשיו, העשירון התחתון אינו מודע לכך: הוא חי בקונספציה אחרת, של לחיות מיום-ליום, מלשמור על המצב הקיים, ומבחינתו רכישה כה יקרה רק תגרום לו נזק.

8.
בתיאוריה, הכנסה חד-פעמית של מוצרי מחשוב והשכלה עליהם היא השקעה משתלמת לעשירון התחתון: אם ניתן לחסוך לפחות עוד משכורת חודשית אחת בשנה (על הוצאות תקשורת) על ידי התנתקות משירותי הכבלים ומעבר לשידורים ברשת, ואם ניתן לחסוך מאות שקלים על ספרי לימוד בשנה, מדוע הם לא עושים זאת? ובכן, הבעיה היא אוריינות דיגיטלית: לא אי נגישות אלא אי ידע. כיום, החלופות הטכנולוגיות לנגישות ברשת זולות דין; בתים משותפים יכולים לחלוק חיבור רשת אחד לכל הבניין, משפחות יכולות לרכוש מחשבים בכמה מאות שקלים בודדים, ומחשבי כף יד לא עולים יותר מאשר 500 ש"ח (אם אינם ממותגים). אך כל זאת לא מספיק: המטרה של הטכנולוגיה היא ניוד חברתי. זאת אומרת שעל מנת להשתמש בה בצורה חכמה, העשירונים התחתונים צריכים לרתום אותה לצרכי הניוד: לקבלת מידע, לקבלת שירותים זולים יותר ולצרכי פיתוח.

9.
כלומר, אם אנחנו רוצים ניוד חברתי אמיתי, כזה שיאפשר לנו להשתמש בטכנולוגיה כדי לעבור בין העשירונים, צריך לקדם הכשרה טכנולוגית בבתי הספר: ללמד את הילדים כיצד להשתמש בטכנולוגיה באמת, כיצד לכתוב ערכים בויקיפדיה, כיצד לפתח אפליקציות וכיצד להתקדם עם השוק; הדרך הנכונה שבה הם יוכלו לעשות זאת היא על ידי הטכנולוגיה, שהיא כור ההיתוך בין כולם; עד שלא נעשה זאת, העשירים ימשיכו להשתמש בטכנולוגיה כדי להוציא פחות כסף, והעניים ישתמשו בה כדי להוציא יותר. זה לא פלא שבמדינת ישראל האוכלוסיות החלשות עניות מדי כדי לרכוש חבילות 'ללא הגבלה' כיוון שהן חושבות שמדובר במותרות, ולא בדרך לניוד חברתי, ועניות מדי כדי לקבל שירותי תקשורת טובים.

יהונתן קלינגר הוא עו"ד, חבר הנהלה בעמותת אשנב, אנשים לשימוש נבון באינטרנט.