תרגום: יפתח בריל

כל יום שלישי בשמונה וחצי בערב, פלוס-מינוס, פולשים אל הפּלַסֵטה דה סָן פרַנסֵסק בבּארי גוֹטיק בברצלונה כמה כיסאות ולפעמים שולחן קטן. על הכיסאות מתנחלים שכנים שזה עשר שנים פוקדים את המקום בשביל "לא לעשות כלום" בצוותא. הכלום הזה אומר לשתות תה, או לעשות פופקורן על האש, או לארגן מסיבה, או לסרוג קרושֶה, או לקפוץ בחבל, אבל לעתים קרובות הוא לא אומר יותר מאשר לשבת במעגל ולדבר (ולפעמים גם לא לדבר). מה שמיוחד כל כך בקרוּאִיֶיס (Cruïlles) – ככה נקרא היש החמקמק הזה – היא העובדה שאין לו שום מבנה פורמלי. לא קבוצה, לא אגודה, לא ועד מנהל ולא תהליכי קבלת החלטות, לא פנקס חברים ולא תקנון. כל מה שיש הוא מועד ומקום. אין אפילו הגדרה גיאוגרפית שקובעת מיהו "שָכֵן". כתובת מעל חנות אחת בפלסֵטה מבארת: "שכנ/ה זה מי ששוכנ/ת" – למען תדעו שלשכון זה פועַל, ושאתם זכאים להיות שכנים אפילו אם אתם לא מכאן. בפסקאות הבאות אני רוצה לתאר על קצה המזלג איך הצליחו השכנים האלה לייצר, בעצם נוכחותם הקבועה בחלל ציבורי, סוג של כוח שכונתי עממי. אני מקווה שהקוראים ישימו לב איך הפרקטיקה הזאת גם מחוברת אל השטח, וגם פתוחה ומגיבה לחלוטין להפתעות. ואחרון חביב: אשמח מאוד אם מי מכם אי-שם יצטרף אליי כדי לפתח יחד, בהשראת הסיפור הזה, מודלים חדשים של כלכלה עממית.

* * *

פלסטה דה סן פרנססק צמודה לאֶסקוּדֵיֵירְס בּלָנקְס, סמטה קטנה באחד הרובעים המתוירים בעיר. היא סובלת מתיירים שיכורים ב"סיבובי בארים" שעוברים, צועקים ומשתינים ברחוב. מוכרים בה סמים ושערוריות פורצות כל שני וחמישי. ובתוך כל הבלגן, מדי שלישי בערב, כבר עשר שנים לפחות – כמה שכנים יוצאים לפוש.

כדי להבין יותר את הייחוד של המפגש הזה, כדאי להיעזר בשלוש דוגמאות מהעבר.

 דוגמה ראשונה: רשות

    יום אחד, כשהשכנים של הקרואייס היו שקועים בסידור הכיסאות באזור הקבוע, ניגש אליהם שוטר עירוני. "יש לכם היתר?" היתה כמובן השאלה הראשונה. "מדובר כאן בשימוש אינטנסיבי במרחב ציבורי". בצל האיום בקנס השכנים נאלצו לסגת. למחרת היום שיגר ר', אחד השכנים, פסקה קצרה לרשימת הדיוור הארוכה שלו. אותה פסקה התפרסמה גם בחינמון המקומי. בראש הידיעה נכתב: "מפגש השכנים הוכרז בלתי חוקי". רצה הגורל ובאותו הזמן בערך, פעילים חברתיים בסביבה זימנו מפגש פסגה של כל הקבוצות במרכז ברצלונה. הקרואייס קיבלו הזמנה, וד', שמתמיד להתייצב מדי שבוע, הלך למפגש. כששאלו אותו אחר כך איך היה, הוא ענה: "לא עניינה אותם כל כך הפעילות שלנו. אבל הגניב אותם שהוציאו אותנו מחוץ לחוק". מחשש שיזכו להילה נשגבת של פושעים, ובאקט של התרסה נגד המוסכמות האקטיביסטיות – השכנים הרימו טלפון למועצה וביקשו היתר למפגשים, וההיתר ניתן.

כעבור כמה שבועות נתקלו זה בזה ברחוב שלושה מעמודי התווך של הקרואייס בדיוק בנקודת המפגש השבועית, אבל ביום אחר. הם התחילו לדבר, לדבר, וכעבור שעה קלה התברר להם שהם מנהלים באופן פרוביזורי "מפגש" לכל דבר. "אסור שהמפגשים יהיו מוגבלים ליום שלישי בשעה זאת וזאת", אמר אחד מהם, "צריך לתת למפגשים להתפתח ספונטנית ברגע שהם קורים". מקץ כמה ימים שוב מצלצל הטלפון במועצה. השכנים ביקשו וקיבלו היתר לעשות כל מה שבא להם באיזה זמן שבא להם.

 דוגמה שנייה: אמנות

כשהשכנים מגיעים לפלסטה הם מוצאים אותה לא פעם סתומה בהררי אשפה ופסולת בניין. נוהל רגיל במצבים כאלה הוא להתקשר להתלונן בעירייה. הקרואייס נמנעים מזה בדרך כלל. אבל לפני שנים מספר, במשך כמה חודשים, הם הפכו את תלי הפסולת האלה למשחק. ראשוני המגיעים שהיו נתקלים בתלים בימי שלישי הפשילו שרוולים ובנו מהאשפה מיצבים אמנותיים. הם היו עורמים את הזבל, בהתאם למצאי, ומסדרים אותו מחדש במבנים שמעלים על הדעת אָרטֵה פּוֹבֵרה, או יצירות מסוימות של איש ברצלונה אנטוני טפּיאֵס. ההתעסקות בזבל יצרה מפגש מפתיע עם מקור בלתי צפוי. מפגש החוצות בין אמנות מזדמנת (found art) לאמן מזכיר מבחינה מסוימת את דושאן. אבל חשוב להדגיש שני דברים. הראשון והברור הוא שהפרקטיקה הזאת מתערבבת במקרה שלנו בברדק של הרחוב הברצלונאי וחשופה לתיירים שעוברים על פניה (לרוב עיוורים לחלוטין למתרחש). בניגוד לסיטואציות שבהן מאדירים את האשפה ומכניסים אותה להיכלי אמנות אקסקלוסיביים, כאן, אף על פי שהאשפה משנה את צורתה, היא מצהירה על אמנותיותה בתוך בית הגידול האשפתי שלה. אבל מעניין לא פחות: הגישה הדיאלוגית לא מוגבלת במקרה שלנו לאשפה. מפגשי פתע כאלה הם חלק מהדי-אן-איי של הקרואייס בכל יום שלישי. עוברי אורח זוכים לקבלת פנים חמה בדיוק כמו האשפה. זה סוד העובדה שמשהו תמיד קורה בקרואייס ואין יום שלישי אחד משעמם. השכנים רואים במפגשי הפתע האלה את המשאב העיקרי שאפשר למצוא ברחוב.

דוגמה שלישית: חור המסתורין

באחד הקירות של בניין נטוש ברחוב היה מין חור. סוחרי סמים אהבו להחביא בו חומר, אבל הייתה לו נטייה כללית להתמלא בזוהמה מכל סוג ותואר. השכנים של הקרואייס היו מנקים אותו מדי שבוע וכהרף עין הוא היה מתמלא מחדש. באחד השבועות, כשיצא ר' מביתו, הייתה לו התגלוּת: הבתולה מרים הופיעה לפניו בחזונו מגיחה מתוך החור (זה מה שהוא סיפר, בכל מקרה). למן היום ההוא והלאה, לאורך שבועות רבים, ננעלו כל המפגשים בתהלוכה עם נרות וסרטים של השכנים אל החור, שנתכבד בשם "חור המסתורין". כל שבוע היו מנקים ומייפים את החור בדרכים חדשות ומפתיעות בהתאם לחומרים שנמצאו בהישג יד. העוברים ושבים חשבו מן הסתם שמדובר במסורת דתית ברצלונאית עתיקת-יומין, ולא במאבק סאטירי על חזותו של המרחב הציבורי.

 החלקיקים האלמנטריים של הכלכלה המותססת

לסיפור הזה יש פואנטה. גם אם הקרואייס הם דוגמה יוצאת דופן, אני ממליץ להסתכל בה מקרוב. מה אנחנו רואים כאן? ישנו אירוע חוזר שלעולם לא חוזר על עצמו. ישנו דבר אחד פשוט שהופך את כל המפגשים למפתיעים ומקוריים: פתיחוּת להפתעות. ישנה גישה מקבלת ודיאלוגית כלפי האחר שמעשירה את הזיקה העמוקה למרחב הגיאוגרפי. המתכון הפשוט הזה מצליח למצות את הטעם המיוחד של פינה בעיר שהייתה נראית לרובנו מוזנחת. המתכון הפשוט הזה גורם לכוח-השכנוּת לתסוס, כמו שמרים, ולבעבע מלמטה. והבסיס של כוח-השכנות טמון לא במגורים של השכנים במקום זה או אחר, אלא בעצם העובדה שהם שוכנים ביחד.

לפני סיום אני רוצה לזרוק לכם עוד מחשבה אחת: מה אם הניסיון שתיארתי יכול ללמד אותנו משהו על דרכים אלטרנטיביות לעשות משהו, לא חשוב מה? בייחוד אני סקרן לדעת אם אפשר להתסיס כּלכּלות "מלמטה" באותו אופן. מה אם רוח של פתיחוּת להפתעות תקל עלינו לגלות משאבים שהתחבאו לנו מתחת לאף? מה אם יש דרך להחליף את "הכלכלה" באקולוגיה הטרוגנית של כלכלות פתע שיבצבצו מכל פינת רחוב? כל קוראי השורות האלה מוזמנים לנסות, ואני מציע שניפגש שוב לדבר על זה בעוד עשר שנים.

אם אתם מעוניינים לשוחח על כלכלות פתע או על נושאים שקשורים הרגישו חופשי לכתוב ל: opensourcepants@gmail.com