מרחב ציבורי / הגר קוטף

מרחב ציבורי / הגר קוטף

אנחנו אוהבים לחשוב על המרחב הציבורי כמקום של דמוקרטיה; כאתר דמוקרטי. אבל "דמוקרטיה" אינה צריכה להיתפס פה בהכרח כקיום שליו ביחד. המרחב הציבורי הוא לא רק המקום הזמין, הפתוח, הנגיש לנוכחות שוויונית ואולי אף פעילות ציבורית. הוא המקום בו גופים שונים נאבקים ביניהם על השאלה מיהו הציבור: מי מוכל בתוך או מודר מתוך הגוף הקולקטיבי המדומיין.

אנחנו אוהבים לחשוב על המרחב הציבורי כמקום של דמוקרטיה;  כאתר דמוקרטי. האגורה ביוון הקלאסית או הרעיון שמאחורי "כיכר העיר"; כיכר תחריר, או זוקוטי או רוטשילד של מחאות ומהפכות 2011; הרחוב כנקודת מפגש בין זרים שיכולים בכל רגע להפוך לשותפי גורל אד-הוק – כל אלו הן רק מקצת מהדוגמאות למרחבים ציבוריים הנתפסים הן כתנאי לדמוקרטיה חיה ושוקקת והן כמה שמסמל אותה. כפי שטענה חנה ארנדט, המרחב הפוליטי יכול להופיע רק בתוך ודרך אתרים-ציבוריים בהם אנחנו נעים בין השווים-לנו (או מי שהפוליטי הופך לשווים באופן פיקטיבי, ולו-לרגע), מחליפים רעיונות ופועלים ביחד. אבל "דמוקרטיה" אינה צריכה להיתפס פה בהכרח כקיום שליו ביחד. המרחב הציבורי הוא לא רק המקום הזמין, הפתוח, הנגיש לנוכחות שוויונית ואולי אף פעילות ציבורית. הוא המקום בו גופים שונים נאבקים ביניהם על השאלה מיהו הציבור: מי מוכל בתוך או מודר מתוך הגוף הקולקטיבי המדומיין. המאבק הזה גם הוא מאבק דמוקרטי וההיקבעות החברתית שהייתה משתרשת בלעדיו מאפיינת משטרי גזע או משטרים טוטליטריים (אותם אכן אפיינה ארנדט כמשטרים בהם המרחב הציבורי הוא מרחב של חסימה להבדיל מתנועה). לכן גם המבט על המרחב הציבורי כמקום של מאבק (להבדיל ממרחב של דיאלוג או קיום הרמוני ביחד) מסמן אותו הן כאתר דמוקרטי מובהק, הן כתנאי לקיום דמוקרטי, והן כמה שמסמל קיום זה.

בפסקאות הבאות אני מבקשת לחשוב על המאבק הזה ועל יחסו לדמוקרטיה. אני מבקשת לטעון כי המרחב הדמוקרטי, על החירות שהוא מבקש להבטיח, אינו יכול להיחשב במנותק מהאלימות שמשמשת לו כתשתית. בסוף דבריי אוסיף מספר מילים גם על המקום והזמן הנוכחיים, מעבר לטענה מבנית ועקרונית זו.

המאבק על גבולות המרחב הציבורי הוא מאבק סימבולי—על המילים או המחוות שיכולות להסתובב במרחב ללא סנקציה (חישבו על המילה "כוסית," על שריקות, על התנועה נגד גברים היושבים בפיסוק באוטובוסים), על הדימויים הוויזואליים המותרים בו (למשל: האם דימויים מיזוגניים או גזעניים יכולים להיות מופצים בו באצטלה של פרסומת? ומה נחשב "מיזוגני" או "גזעני"? ומתי הדרישה לאי-פוגענות הופכת בעצמה למשתקת—לעוצרת כל תנועה אפשרית?), כללי לבוש או הופעה (המאבקים באזורים מסוימים בירושלים, בבני ברק, או במכללות חרדיות יכולים להוות פה דוגמא, וכך גם מרד המכנסונים בבתי הספר, אבל גם מאבק הרעלה, למשל, והשאלה מתי סממן הופך לדתי ואילו צורות הופעה יכולות לעבור כ"אוניברסליות" ולכן "לא מאיימות", ולמה בכלל משהו צריך להיות "אוניברסלי" או "דומה" כדי לא להיות מאיים), שמות של רחובות (החלפת השמות הערביים של רחובות, צמתים, שכונות וישובים בשמות יהודיים היא כמובן דוגמא מובהקת). כל אלו הם מאבקים על השאלה מיהו אותו ציבור שבשבילו המרחב הוא אכן "ציבורי"; מי יכולה לנוע בו בחופשיות ומי צריכה להכפיף את זהותה, לעקמה, להתאימה, על מנת שתוכל לנוע במרחב כאילו היה שלה—למרות שאיננו שלה, ואולי על מנת לנכסו מחדש כ"שלה". המתח עליו אני מבקשת להצביע כאן הוא בין הקוטב בו היחיד "נכלל" בציבור, לבין האופן בו ההכלה הזו, או ההתנגדות לה, או המשא-ומתן עימה, משנים את אופיו של הציבור עצמו.

אולם המאבק הזה הוא גם מאבק קונקרטי, והוא מסמן את המרחב הציבורי—דווקא ובדיוק מפני שהוא אתר של דמוקרטיה—כמרחב של אלימות, מושהית או ממשית. זוהי האלימות שמתבטאת בסגירת המרחב הציבורי בפני גופים מסוימים (מחסומים, משטרי תנועה והפרדה, הקצאה לא שוויונית של אלימות משטרתית), בהפיכתו ללא בטוח לגופים מסוימים, או בהבניה של גופים מסוימים כמי שעצם נוכחותם במרחב חוסמת אותו בפני אחרים. כך, למשל, פליטים
(או מסתננים או מהגרים) מוצגים במקומות ובמעגלים הולכים ומתרחבים כמי שהופכים מרחבים ציבוריים לחסומים, בעקר בפני נשים. אנחנו פוגשים בתפיסה זו בדרום תל אביב, בגרמניה, בהונגריה או בצרפת, ושומעים שוב ושוב את הטענה בדבר מסוכנותם של אותם גברים—תמיד חומים, תמיד לא אירופאים—לנשים, לשלמות גופן ובהשלכה לשלמות החברה כולה. הסילוק האלים שלהם לכן הופך לתנאי-כביכול לאי אלימותו של המרחב, ויכול להיתפס, למשל, כאקט פמיניסטי, כלומר שוויוני או בעד קבוצות מוחלשות (קרי: נשים). את המאבק הזה על המרחב הציבורי יש להבין בתוך המערך הגזעני והפוסט-קולוניאלי שנותן לו משמעות, אך יש להכיר גם בכך שלעיתים הוא אכן גם מאבק פמיניסטי, או בעד קבוצות מוחלשות (ולא רק מאבק המתחזה לכזה).  כלומר: יש להכיר בריבוי צורות הדיכוי ובכך שלעיתים מלחמה באחת היא שיתוף פעולה עם צורות דיכוי אחרות; שלעיתים החירות של אחת היא דיכויו של האחר. אין בכוונתי לקרוא פה לקבלת שיתוף הפעולה הזה כנתון שאי אפשר להיאבק בו. להפך – יש פה קריאה להכיר בשיתוף הפעולה הזה כדי לנסות למצוא צורות ארגון אחרות של המרחב הציבורי – ומכאן בהכרח של גבולות ה"ציבור" עצמו—שמתגברות על שיתופי פעולה ממין זה, שפורמות וטוות מחדש את רשת הקשרים של המאבקים בו.

לפני מספר שנים עברתי לגור בניו יורק, ליד אוניברסיטת קולומביה כלומר בסמוך להארלם. חברים שהתגוררו בשכונה בעבר הגיבו באופנים דומים זה לזה כששמעו היכן אני עומדת להתגורר: "אל תדאגי", הם אמרו (אני לא דאגתי) "זה אזור בטוח עכשיו". ואכן השכונה נראתה בטוחה למדי – או למעשה, בטוחה בשבילי. אמנם כולם הזהירו אותנו לא ללכת דרך הפארק בלילה, אבל הרחובות עצמם היו מרושתים בשוטרים ואנשי אבטחה שהפכו את המרחב הציבורי לזמין לתנועה – יום ולילה. או כאמור: לתנועה שלי ושל כמוני. שכן הפיכת הרחובות לבטוחים בשביל חלקנו היא הפיכתם לבטוחים פחות או נגישים פחות לאחרים – אחרים שהתגוררו בשכונה לפני ושנשארו בה אחרי שעזבתי; אחרים שפגיעותם לאלימות משטרתית בשם אותו ביטחון היא שהציתה למשל, את התנועה Black Lives Matters. בדיווחים של חבריי על השכונה, הביטחון שלי והאלימות שמופעלת על תושביה השחורים של הארלם נדמו כקשורים בהכרח אך גם מודחקים, מוכחשים, ובלתי מדוברים. במרחב הישראלי היחס הזה הוא מוכר למדי – הפיכת המרחב הציבורי הישראלי ל"בטוח" נתפסת כמותנית בהכרח בהגבלת התנועה של פלסטינים והגבלת נוכחותם במרחבים ציבוריים משותפים בפוטנציה. במקום אחר הרחבתי על האופנים בהם החירות והאלימות מתלכדים באותה תופעה פיזית: תנועה במרחב. תנועה היא ההתגשמות המובהקת והמוחשית ביותר של רעיון החופש בחברה הדמוקרטית-ליברלית, אך בהקשרים קולוניאליים, ממוגזעים (racialized) והנוגעים לאי-שקט חברתי (מחאות מעמדיות למשל), תנועה מוצגת כאלימות או אלימות פוטנציאלית אותה יש למשטר, להגביל, ולצמצם. כך, הגוף הנע במרחב הציבורי מהווה פרדיגמה כפולה: של חופש ושל סכנה. ניתן לטעון שמה שמפריד את האחד (חופש) מהשנייה (סכנה) היא זהותו של אותו גוף (שחור/לבן, ערביה/יהודייה, גבר/אישה). אבל ניתן גם לטעון שההפרדה הזו היא מלאכותית ונשענת על נקודת מבט שרירותית.  הנקודה, כך או כך, היא שבמרחב הציבורי חירות ואלימות כרוכות זו בזו כך שהמחשבה האגליטרית הדמוקרטית אינה יכולה להופיע עוד כנטולת מחיר.

על פי רוב הקשר הגורדי הזה נותר שקוף. בעוד עצירה לרגע, מבט מעט יותר ממוקד, יובילו להכרה במבנים האלימים המתחזקים את החירות שלנו ואת המערך הדמוקרטי, על פי רוב ההכרה הזו מודחקת, נדחקת לפינה תודעתית על מנת שלא לערער את הזהות האישית והפוליטית שלנו. יכולת ההדחקה הזו היא פונקציה תרבותית והיסטורית והגמישות שלה יכולה להיות מודגמת בהשתאות של אורחים מחו"ל אל מול דרגת הנורמליזציה של האלימות במחרב הציבורי שלנו כאן. החל מנוכחותם של חיילים (במדים או שלא במדים- ועל כן מי שנדמים למתבוננת מהחוץ כאזרחים) עם נשק במרחב הציבורי, דרך כלי מלחמה ישנים המהווים אנדרטות או סתם אתרי משחק בפארקים או בחצר הקיבוץ, ועד האופן בו עקבות ההרס של הנכבה משתלבות במרחב כמעין קישוט אוריינטלי – גדר אבנים, גפן מטפסת, קשת של "בית ערבי". כל אלו—בין אם עקבות של אלימות העבר ובין אם האמצעים של אלימות הווית או עתידית—עברו אינטגרציה כה מלאה למרחב הציבורי שלנו שנוכחותם הופכת לבנאלית וצריכה לעיתים את המבט החיצוני (או להבדיל את מאמץ ההנכחה, כדוגמת זה של  ארגון "זוכרות") על מנת שנוכל לראות את מה שנגד עיננו.

את הסירוב הזה לראות אפשר להבין כהכחשה; כניסיון לבנות מרחב ציבורי שחורג מהאלימות המכוננת אותו וככזה יכול להחוות כמרחב של חירות שאינה מאוימת או לפחות: שיכולה להיות מתוחזקת באמצעות מנגנונים שמצמצמים את כל מה שמבקש לאיים עליה (חומות, סגרים, צנזורה עצמית של כלי תקשורת, בנייה מחודשת של נרטיב בספרי אזרחות וכיוצא באלו). אבל אולי המרחב הזה צריך להיות מובן אחרת; לפחות ברגע ההיסטורי הנוכחי. אולי, להבדיל מאלימות ספקטקולרית, הכחשה ועיוורון מרצון, או תפיסת אלימות כאיזה רע הכרחי, מה שאנחנו רואים במרחב הציבורי כאן היום הוא שהאלימות משתרגת בחיים עד לכדי כך שהיא הופכת לנורמה במובנה הכפול: כנורמלי, כלומר שגרתי ושכיח, אבל גם כנורמטיבי – כלומר ראוי. דמיינו בהקשר זה סצנה טיפוסית מהמלחמה על עזה בקיץ האחרון (2014), כאשר טילי החמאס פגעו באזורים נרחבים של ישראל: בתי הקפה בת"א, מלאים כהרגלם, כאשר האזעקה נשמעת. יושבות בית הקפה לרוב יקומו ממקומן, יתפסו מחסה, ימתינו לשמיעת קולות הנפץ, ואז ישובו לשולחן כעבור דקות ספורות – הקרואסון עוד ממתין, הקפה מוגש במהרה, והמרחב הציבור מתארגן בחזרה ממרחב במצב מלחמה-זוטא (אם אכן זהו צירוף מילים אפשרי) למרחב עירוני נורמלי. במרחב כזה אין עוד צורך למצוא לאלימות מעטפות הצדקה – לירות ולבכות; לירות ולהכחיש. אפשר, בפראפרזה על בנט, לירות וכבר לא להתנצל. אולי לכן אפשר גם לירות יותר. רק ימים יגידו אם השינוי באופן בו אנחנו מייצגים ומדבררים לעצמנו את האלימות בה רווי המרחב הציבורי שלנו ישנה גם את מימדיה, אבל מה שכבר אפשר לראות כעת הוא שהשינוי הזה הופך את המרחב הזה ליותר ויותר חסום – למילים עם תוכן מסוים, לא/נשים בעלי זהות מסוימת, לפעילויות פוליטיות מסוג מסוים.