עזרא אוריון (1934–2015) נולד בקיבוץ בית אלפא וגדל בקיבוץ רמת יוחנן. בתחילת שנות החמישים למד בבצלאל ובמחצית השנייה של שנות השישים המשיך את לימודיו בסנט מרטינס וברויאל קולג' בלונדון. עם חזרתו לישראל, בשנת 1967, עבר להתגורר במדרשת שדה בוקר. שם הקים את הגלריה לפיסול מדברי, לימד ויצר עד ראשית שנות האלפיים. לצד עבודת הפיסול היה אוריון משורר והוגה דעות, וכן ייסד וערך את כתב העת סביבות.

בתקופת לימודיו התמקד אוריון בפיסול בברזל ואבן בגדלים המותאמים לגלריה, אך לאחר סיום לימודיו והמעבר לשדה בוקר החל לחשוב על פיסול שאינו מוגבל עוד למידותיהם של הגלריה והמרחב העירוני: פיסול שיעטוף את הצופה, יכיל אותו ויחולל בו חוויה רוחנית קיומית. מרגע זה ואילך החל אוריון לייצר סיטואציות, רגעים וסביבות האמורים לשמש "אתרי שיגור" לתודעה האנושית. השאיפה לייצר חוויה המעמידה את האדם מול הנשגב והיקומי היתה להיגיון החותך ומתעצם לאורך יצירתו של אוריון. שדה הפעולה שלו עבר למרחב המדברי, לתנועות ולשינויים בפני כדור הארץ, ובהמשך לחלל החיצון. התערוכה סקרה את התפתחותו היצירתית של אוריון החל בשלב הפיסול האדריכלי, עבור בפיסול הטקטוני ובפרויקט מאדים, וכלה בפיסול הבין-גלקטי. כל אלה נבחנו באמצעות עבודות מקוריות לצד מסמכים מארכיון האמן. ניתן למתוח קו ברור מן הרישומים המוקדמים של אוריון בשנות השישים ועד פרויקטי החלל שלו. לשיטתו, כולם היו בגדר ניסיון לחולל יחס מיוחד של צפייה אנושית ואישית.

יצירתו של אוריון מתקיימת בין שני שדות פעולה: אמנות האדמה והאמנות הקונספטואלית. מחד גיסא, יצירותיו המדבריות מתקשרות לאמנים כמו ריצ'רד לונג ורוברט סמית'סון (גם אם פעולתו שונה מזו של האמנים היוצאים מן הכְּרַך אל הטבע, כפי שכבר נטען בעבר, שהרי היא מתחוללת מתוך חייו שלו במרחב המדברי ובקצה הסְפָר). מאידך גיסא, ובעיקר בכל הנוגע לעבודות הקשורות בחלל החיצון, אוריון מתגלה כאמן מושגי מבחינת האופן שבו מנוטרל בכמה מיצירותיו ההיבט האסתטי החזותי וכן מבחינת החוויה המנטלית שיצירות אלה מבקשות לייצר.

ההיגיון הרומנטי והמודרניסטי של אוריון מעמיד אתגר אוניברסלי ויחיד ומבטל במחי יד כל שאלה זמנית ומקומית ביחס לפעולת האמנות. זו עמדה מרשימה ביומרתה, הנראית לפרקים גם נאיבית ומצומצמת: אוריון מבטל את חשיבות ההקשר של פעולתו כאמן גבר-ישראלי-יהודי הפועל במקום הזה ובזמן הזה, את ההקשרים ההיסטוריים והצבאיים שבהם התפתח – ואשר פורצים מלשונו בכל תיאור של פעולה פיסולית – ואת הקשריו של מעשה כיבוש המדבר. במקומם הוא מציע שפה של התעלות ושל מבט מלמעלה. שפה כלל-אנושית, על-זמנית, נטולת מקום. בהקשר זה מעניין לבחון את המכתבים הפוליטיים שכתב למנהיגים ישראלים, ובהם הוא מוטרד מענייני הארץ ומציע להם פתרונות כוללים, בראשי פרקים, תוך שהוא מתעלם מכל וכול מן התשוקה ומן היצר המניעים את המאבקים המתחוללים על פני האדמה הזאת.

פעולתו של אוריון במרחב החוץ-גלרי, המדברי והחללי מרשימה במידותיה, ביומרתה ובצורתה גם כיום, ואילו היקפה של יצירתו הופכת אותו לאמן ייחודי, שלא זכה להערכה מספקת במהלך חייו. התערוכה התמקדה בהצעות, סקיצות ורעיונות של אוריון מתוך ניסיון לחקור ולהעמיק בהיגיון הפעולה ולא רק בתוצריה. כעת, ממרחק הזמן, ההתבוננות ביצירתו היא גם הזמנה לבחון את בני התקופה ואת ההקשר המקומי שעליו ביקש להתגבר במבט ממעל, ולהבין את ההיבטים הפוליטיים של הפעולה האמנותית ואת גבולות הדמיון בכל הנוגע למרחב שבו הפעולה מתרחשת ולאנשים שעליהם היא פועלת.

אוצרים: אודי אדלמן ויעל מסר
סיוע מחקרי: עמרי שפירא
עריכה: אסף שור
תרגום לאנגלית: מרגלית רוג'רס

תודתנו לאנשים שהקדישו מזמנם ועזרו במחקר, בסיפורים ובהשגת חומרי הארכיון: דפנה חורב, אברהם חי, יגאל צלמונה, אמנון ברזל, מיכה לוין, נוגה ראב"ד, דני ששון, דורון פולק

תודה מיוחדת: אלון אוריון