שיחה בין גסטון צבי איצקוביץ, צלם, אמן ומרצה, וחוה שורץ, מורת דרך, שמלמדת וחוקרת תולדות האמנות ותרבות חזותית

מבנה קבר רחל, עם כיפה, עומד  בודד,  בנוף הגבעות הפתוח. מאחור, על גבעה, נראית בית לחם הקטנה. איש עומד ליד המבנה ולצד הדרך הנמתחת לאורכו, מטיל צל נמוך וכפוף על הקיר. מימין, בקדמת התמונה, עץ זית הנטוע באדמה זרועת אבנים מסוכך על מבנה הקבר.

התצלום הזה הופיע לראשונה באלבום של מראות ארץ ישראל שהוכן כמזכרת מביקור של קבוצת צליינים מאוסטריה בארץ ישראל משנת 1900 לאחר שנצבע על ידי אמנים שוויצרים בבית ההוצאה לאור "פוטוכרום ציריך". מתחת לתצלום, מופיע הכיתוב "קבר רחל של בית לחם" בגרמנית; בעמוד הסמוך, הופיע תצלום עם מערת הלידה של ישו, בכנסיית המולד בבית לחם.[1]  

תצלומי קבר רחל של המאה ה-19 ומפנה המאה ה-20 הקפיאו בזמן את הדימוי של קבר רחל, כמקום קדוש, על זמני. אלא שהדימוי הזה גם מעיד על שינויי המקום והזמן של מפנה המאה בארץ ישראל העות'מאנית: הוא מתאר את המבנה המזוהה כקבר רחל לאחר הרחבתו ב 1841 בשיפוץ שיזם ומימן משה מונטיפיורי בהיתר השלטונות התורכיים, לאחר שביקר במקום עם אשתו יהודית בדרכם לחברון בשנת 1838. לצד ציון קברה של רחל, החדר הנוסף שנבנה בעת השיפוץ בחסות מונטיפיורי, ובו מחראב לכיוון מכה, שימש כנראה מקום תפילה למוסלמים (ולטיהור מתיהם לפני קבורתם בבית הקברות הסמוך)[2] וליהודים הרבים שפקדו את הקבר, בתוך מתחם שהיה גם יעד לצליינים. קבר רחל היה יעד עלייה לרגל במיוחד לנשים, שרחל היתה עבורן דמות להזדהות, לתפילה על פוריות ולנחמה.[3]

 מבנה קברה של יהודית מונטיפיורי, ולימים גם קברו של משה מונטפיורי, ברמסגייט שבאנגליה, נבנה בצורת קבר רחל.  הזיכרון וההזדהות עם דמותה של רחל הביאו ליצירת העתק של הקבר, כפי שהם קיבעו את הדימוי שנוצר ברגע מסוים בזמן והפכו אותו לעל-זמני.

אלא שמבנה הקבר השתנה ללא היכר. כיום, הקבר הוא חלק ממתחם מבוצר. לאחר סיפוח מזרח ירושלים ב 1967, הקבר שנבלע במרחב העירוני של בית לחם לא נכלל בשטחה המוניציפלי של העיר, אך עם הקמת גדר ההפרדה במהלך האינתיפאדה השנייה, נכלל הקבר בצדה הירושלמי. בסמוך למחסום "מעבר רחל" ("מחסום 300"), נקודת המעבר המרכזית מדרום הגדה המערבית לירושלים, נמצא כביש הגישה אל הקבר המתפתל בין שתי חומות בטון גבוהות, שמצדן השני מצויים בתי בית לחם. ציון הקבר, שניתן להיכנס אליו דרך כניסות נפרדות אל עזרת הנשים והגברים שמשני עברי הקבר והמחיצה, מוסתר כיום מאחורי החומה. בסמוך אליו מבנה ארעי המשמש כבית מדרש ובחלקו האחורי מצויה הישיבה וההתנחלות "בני רחל".

חוה: בספטמבר 2022, הצגת תערוכה בשם ״מפה שונה לגמרי של הארץ״ בגלריית המדרשה בתל-אביב. התערוכה עסקה בדימויים של נוף שצולמו במקומות טעונים פוליטית, לדוגמה מתחם קבר רחל, לצד דימויים של נופים שהוגדלו מתוך תצלומים שעל גבי בולים/תוויות דואר מההיסטוריה הבולאית הפלסטינית או שהודפסו בלבנון ומתייחסים לפלסטין בתחילת שנות ה-70. אחד הצילומים שהצגת שם ושעניינו אותי מאד, היה של בית מאולתר עם דגל ישראל, ולפניו חצר עם דשא סינתטי וקישוטי גינה, על רקע קטע מחומת ההפרדה. כמו בצילומים מהבולים, גם המקום הזה הופיע ללא סימנים מזהים, למרות שהוא נמצא ממש מאחורי אתר מוכר מאד: קבר רחל.

_{קבר רחל, (בית לחם), 2022, צילום: גסטון צבי איצקוביץ}

גסטון: כן

חוה: אתה מסתובב במתחם קבר רחל הרבה בשלוש השנים האחרונות, מה משך אותך לשם? ומה ראית שסיקרן אותך?

גסטון: הגעתי לשם במקרה. במקרה במובן הזה שאל הרבה מהמקומות שאני מגיע לצלם בהם, או להסתכל עליהם, אני מתכנן, באיזשהו אופן, מראש להגיע. במקרה הספציפי הזה הגעתי למחסום  300 הסמוך, ולא זכרתי  ששם נמצא קבר רחל. הסתובבתי באזור של המחסום ומשהו אינטואיטיבי משך אותי לחזור לרכב ולהיכנס לתוך המובלעת.

חוה: ואחר כך חזרת פעם אחר פעם. למה? 

גסטון: אני שואל את עצמי האם אני מגיע לשם בגלל מה שאני רואה או בגלל מה שאני לא רואה. האם זה בעצם המקום הזה שהוא כל כך מוגבל בראייה, או לראייה, לעומת הייעוד של המקום כאתר היסטורי ודתי.

כאדם שעוסק בצילום – וצילום הרי עוסק במבט וראייה – מאד מעסיקה אותי השאלה לא רק מה אני רואה אלא מה אני לא רואה במקום הזה. אם אני שוב חוזר אחורה לפעם הראשונה שהגעתי לקבר רחל, נסעתי לראשונה בין שתי החומות שיוצרות מעין שרוול בכביש המוביל למתחם הקבר והחניתי את הרכב. חשוב לציין את העניין הזה של רכב, כי אסור לעבור את מחסום הכניסה לשרוול ברגל. רק עם רכב פרטי או באוטובוס. ניסיתי כמה פעמים להיכנס ברגל, ואי אפשר. אני הולך לכיוון הכניסה לקבר עצמו ובאופן טבעי כמובן שהשתהיתי שם, כי זה מקום שמגיעים אליו לא מעט אנשים ויש שם דינמיקה שעניינה אותי. מול המבנה של הקבר יש חומה ובקצה שלה פתאום ראיתי טבעת של כדורסל תלויה על החומה שלא הבנתי מה היא עושה שם. זה היה סימן בשבילי שקורה שם משהו. אחרי שנכנסתי למבנה הקבר והסתכלתי קצת, הלכתי חזרה לכיוון הטבעת (שאגב בינתיים הורידו אותה, אבל אפשר עדיין לראות את שני החורים של הברגים על החומה) והגעתי למתחם שיש בו את ישיבת קבר רחל וממש מול הטבעת נמצאת ההתנחלות. זאת אומרת, מספר קרוואנים, שהם בעצם התנחלות מבחינתי לכל דבר, שמתגוררות בהם משפחות. כמובן שאני לא תמים ואני יודע שהקבר נמצא במרחב מאוד מורכב ומאוד פוליטי, אך לא ציפיתי לפגוש את ההתנחלות הזו.

_{קבר רחל, (בית לחם), 2022, צילום: גסטון צבי איצקוביץ}

חוה: שהיא בעצם נמצאת עמוק בתוך המתחם, מאחורי המבנה של הקבר ולרגלי החומה, שזה אולי הדבר הכי משמעותי שם. ההתנחלות, שלמרות שהכרתי את מתחם קבר רחל, לא הכרתי אותה עד שנסענו לשם יחד, היא בעצם מקבץ של בתים שמוקפים בחומת ההפרדה ונמצאים לרגליה, כשמעבר לה גם רואים – אם מביטים – את הבתים של בית לחם.

גסטון: ההתנחלות צמודה לבית לחם. מה שמפריד בין הבתים האלו, או בין הקרוואנים האלו, לבתים של בית לחם זו רק החומה. מעבר לחומה נמצא  בית קברות מוסלמי. אתה מבין שאתה צמוד כי אתה כל הזמן שומע רעשים בסיסיים של עיר, כשאתה נמצא שם בהתנחלות, רעשים מבית לחם. לפעמים אתה יכול אפילו לשמוע אנשים מדברים, קולות, דברים כאלה. וקרה לי משהו מעניין לא מזמן, שמראה כמה זה צמוד, עליתי לצלם על אחד הגגות, על הגג של המבנה של הישיבה, בבית קברות שנמצא מימין התחילה לוויה ובמתחם של קבר רחל, איפה שההתנחלות, היה אירוע/פעילות של אפיית מצות שמורות.

מצד ימין יש לוויה ומצד שמאל אופים מצות שמורות. אולי זה יישמע קצת רומנטי, אבל זה רק מראה כמה החיים צמודים. החיים ממשיכים, כל אחד עושה את הדברים שלו. אבל כמובן, החומה העצומה הזו רק המחישה לי גם את הפערים.

חוה: כן. אני חושבת על ההתנחלות הזאת ועל כך שהיא נמצאת מעבר למה שנתפס כבר מאות שנים בתור מוקד דתי, מוקד פולחני חשוב – וזה הקבר עצמו.

גסטון: זו המילה שחיפשתי קודם – פולחן.

חוה: הקבר עצמו גם לא נראה: מי שנוסע לקבר רחל עובר ליד מערכת של גדרות וליד המחסום המרכזי שמוביל מירושלים לדרום הגדה המערבית. בתוך כל המערכת הזו של גדרות ומצלמות,  המבנה של קבר רחל הוא בלתי נראה. כשהיינו שם יחד נכנסתי לעזרת הנשים של הקבר, וכמו בהרבה ציוני קברים בארץ יש שם נשים מתפללות וקוראות תהילים ומתקרבות כמה שהן יכולות לקבר. הן ממשיכות בכך  מסורת של תפילה בציוני קבר של נשים מתוך אמונה בכך שלנוכחות הנקברת ולקרבה האינטימית אליה יש כוח מרפא.[4] כשנכנסתי לתוך חלל התפילה שסביב הקבר, אחד הדברים שתפסו אותי זה שעל הקבר יש כיסוי עם הדימוי ההיסטורי של קבר רחל, בדומה לצילומים מהתקופה העות'מאנית שהזכרנו קודם.  קבר רחל הופך לאתר מרכזי בתרבות הציונית מראשיתה כאתר תנ"כי שמגלם את הזיקה ההיסטורית לארץ ישראל. הדימוי של קבר רחל מופיע באינספור פריטים של תרבות חזותית ציונית, כמו גלויות, איורים לילדים ואפילו קופסאות סיגריות.[5] הוא מופיע גם כדימוי מרכזי ביצירות האמנות של "בצלאל הישן", לעתים קרובות לצד עוד מקומות קדושים בארץ ישראל, או מעוטר בדמויותיהם של יעקב ורחל. הדימוי הזה  משלב בין מבנה לבין טבע, שאפשר לדמיין בו את ההתרחשות התנ"כית של יעקב שקובר את רחל בדרך אפרתה.

_{דובק בע״מ, מתוך האוסף של גסטון צבי איצקוביץ}

גסטון: איך ואיפה מופיע הדימוי הזה בקבר רחל?

חוה: הדימוי הזה חוזר על עצמו, לא רק על הכיסוי של הקבר עצמו אלא גם בתמונות שתלויות על הקיר לצד "תפילת רחל". הקבר עומד כחלק מן המחיצה כך שאפשר לגשת אליו גם מעזרת גברים וגם מעזרת נשים.  הדימוי הזה, של מבנה הקבר לצד עץ, הוא גם חלק מהלוגו של הישיבה באתר, שבו הוא מופיע על רקע ספר תורה פתוח, ומתחת לזה כתוב "שבו בנים לגבולם".

_{ישיבת בני רחל, 2022, צילום: חוה שורץ}

הדימוי הזה עבר גלגול כל כך מעניין מהופעתו בהקשרים דתיים, יהודיים ונוצריים, במפנה המאה ה20, לדימוי ציוני, ועכשיו הוא הופך שוב לדימוי שבו המשמעות הדתית מעורבבת עם זו הלאומית – "שבו בנים לגבולם", וספר התורה.

גסטון: בעצם טבעי שהדימוי הזה יופיע בקבר רחל, לא?

 חוה: כן ולא. כי הדימוי הזה שלכאורה מתאר את האתר שבו הוא נמצא,  עומד בניגוד מוחלט למה שרואים בפועל במקום. יש פער בלתי נתפס בין מה שרואים כשנכנסים למתחם הקבר, לבין הדימוי עצמו שהוא כולו פסטורליה.

גסטון:  אני חושב שמה שאת אומרת זה משהו שבאופן כללי מאפיין את מה שהייתי מכנה פנטזיות דתיות. המתנחלים במקום חיים כשהם סגורים בחומה של כתשעה מטרים, עם חומה אפורה ענקית שסוגרת אותם מכל עבר – ומצד שני החומה הזאת לא הופכת להיות משהו שמטריד אותם, הם נאחזים בפנטזיה, בדמיון, בהיסטוריה, נאחזים בדימוי ההיסטורי הזה ובעצם חיים במעין מציאות אחרת כי הם לא מתייחסים לדימוי המציאותי אלא הם מתייחסים לדימוי הרצוי, המדומיין, ההיסטורי. ואני חושב שאת הדבר הזה אני פגשתי בהסתובבויות הצילומיות שלי בהמון התנחלויות, שבהם אוכלוסייה חיה במקום  מאוד קשה ברמה הוויזואלית ואיכשהו הם מצליחים להתעלם מזה. לפעמים אני שואל את עצמי, ושאלתי גם מתנחלים בקבר רחל, איך הם מצליחים לוותר בצורה כל כך ברורה על המקום האסתטי או על איזושהי שלווה של העיניים? כשאני מאיר להם את זה, הם כבר עוברים לשיחה מאוד פרודוקטיבית. זאת אומרת, מבחינתם הם סוג של חיילים שם, הם בקו החזית. יש להם תפקיד. ברגע שאני ״ממקם״ אותם במציאות שממנה הם כל הזמן מתרחקים, הם כבר מתחילים לדבר על התפקיד החשוב בבניית המקום הזה.

חוה: כשאתה אומר לוותר על העניין האסתטי, אחרי שאמרת שבעצם הם נאחזים בהיסטורי ובאוטופי, נראה שהוויתור על האסתטי הוא במידה מסוימת ויתור על ההווה.

כביכול, אנחנו פה, בכאן ובעכשיו, ובעצם אנחנו כל הזמן עם המבט אחורה וקדימה. הרי הדימוי של קבר רחל הוא דימוי שהוא בו בזמן דימוי היסטורי, אבל הוא גם דימוי אוטופי, כי זו ההיסטוריה שאנחנו שבים אליה.

גסטון: אבל גם מורי "בצלאל הישן" תיארו אוטופיה, לא? במה הדימויים החדשים שונים מאלו של בצלאל, שגם שם היתה אוטופיה?

חוה: כן, בתיאורי קבר רחל בבצלאל הישן היה משהו אוטופי אבל זו הייתה אוטופיה ציונית, שאמנם היתה רוויה ביסודות דתיים, אבל היא התגלמה בתמונת הנוף הפסטורלי כשלעצמו: האוטופיה היא השיבה אל ארץ התנ"ך. הדימוי של קבר רחל העכשווי מופיע עם אלמנטים נוספים כמו בלוגו של הישיבה שם הוא עטוף בספר תורה ובפסוק "ושבו בנים לגבולם", כלומר, אנחנו שבים למקום וסוגרים מעגל היסטורי מכוח רצון אלוהי. בעלונים שמופצים באתר מופיע אותו הדימוי של מבנה הקבר ליד עץ אבל מעליו אור זוהר שבוקע מהשמיים וציפורים. זו איקונוגרפיה רווחת, בהקשרים דתיים מגוונים בעולם, של דימויים גאוליים. בניגוד לדימויים של בצלאל הישן, הדרמה היא לא רק באדמה אלא בשמים.

_{כרטיס לתפילה בקבר רחל (מופיעה מעברה השני של התמונה)}

הדימוי הזה הוא אולי סוג של תשובה לשאלה ששאלת: איך אתה יכול ולמה אתה בוחר לחיות מתחת לחומות בטון? אבל המבט הוא לא לשם, המבט הוא אל העבר שמוקרן על העתיד המדומיין.

והמגורים שם הם סוג של צעד לעבר החזון הזה.

גסטון: כן. את יודעת שעל החומה, במתחם של ההתנחלות, הם תלו לאחרונה כמה כרזות עם תצלומים שמתארים את מתחם ההתנחלות ומראים את שלבי ההתפתחות שלו, כשהשלב האחרון הוא עד 2028.

גם בדימויים האלה אני כל הזמן מתרשם מהאחיזה הזו בדימוי, ולא במציאות העכשווית, במה היה ובמה יהיה.

חוה: ובתווך מדלגים על ההווה. לדלג על ההווה זה לא רק התעלמות מהתנאים שבהם אני חיה כרגע, זה גם לדלג על המחיר של מה שבחרתי לעשות.

כמה מטרים משם נמצא המחסום, שבו מדי יום עוברים פלסטינים רבים מהגדה לירושלים בצפיפות ובדוחק.[6] הסמיכות בין קבר רחל למציאות של המחסום, ובין האוטופיה שמיוצגת בדימוי של ההתנחלות לדיסטופיה של המחסום, היא ניגוד חריף. מצד אחד, המבט אל האוטופיה, שהדימוי של קבר רחל מבטא אותו, הוא אולי אחד האמצעים שמאפשרים לישראלים במקום לא לראות את ההווה: לא של הפלסטינים במחסום, ולא של אלו שחוסים בצל הדימוי הזה, של המתנחלים עצמם שחיים בקרוואנים מתחת לחומה. מצד שני, שנינו ראינו את הניסיונות לביית את המקום. למשל, ראינו שלרגלי החומה הילדים של ההתנחלות ציירו שם, במה שתיאר לנו אחד מדיירי המקום כפעילות נחמדה לילדים, דשא ופרחים.

בתוך ההתנחלות יש דשא סינתטי, גן משחקים וקצת גינון מחוץ לבתים. בתוך הפינה הקטנה הזאת יש ניסיון ליצור משהו שהוא ביתי ואולי קצת מתנגד לחוסר האסתטיקה הכל כך מופגן של החומה מסביב. הרי בסוף אנשים לא יכולים באמת לוותר על ההווה ועל תחושת הבית, לא רק הבית השלישי שבחזון אלא גם זה שחוזרים אליו כל יום ומגדלים בו ילדים.

_{קבר רחל, (בית לחם), 2022, צילום:  גסטון צבי איצקוביץ}

גסטון: אפשר לראות את מתחם ההתנחלות של קבר רחל כחלק משיטה קבועה, שבה לוקחים מקום עם מטענים היסטוריים או דתיים ומשתמשים בהם כדי להרחיב את הגבולות, את הטריטוריה, כדי להיכנס למקום חדש, במקרה הזה לבית לחם. כשאתה נמצא שם אתה מתרשם שיש שמה סוג של איזה אדריכל-על שחושב על הדברים האלה – אנחנו נמצאים פה, אנחנו כרגע חיים פה ובתנאים האלה, ואנחנו מקריבים את החיים שלנו כי בעצם הלגיטימציה שלנו להיות שם בגלל סיבות דתיות היא זו שתאפשר לנו גם לגדול ולהתרחב ולהיכנס לגור בבית לחם. אם אני חוזר לשאלה הראשונה, מה כל כך מושך אותי להיות במקום הזה, זה שכשאני מגיע לשם אני כל הזמן רואה את המפגשים בין ההיסטורי לבין העתידי, אני מזהה את האמביציה, איך הם היו רוצים שהמקום הזה יגדל ויתפתח.

חוה: כלומר למרות שלמקום הזה יש את המוזרויות שלו, בעצם יש כאן דפוס. למשל בעיר דוד, גם שם בתהליך ההתרחבות מהאתר הארכיאולוגי לסביבה שלו בתוך סילואן, מעבר לכל העניינים המשפטיים והמנגנונים שאפשרו את זה, חלק  מהעניין הוא בעצם גם היצירה של הדימוי שמגלם תמונת עבר ועתיד.

בעיר דוד רואים את זה מאוד חזק; לא רק המקום אלא הדימוי של המקום כפי שהוא היה בימי דוד ושלמה או כפי שמי שמייצרים אותו היו רוצים שהוא ייראה. כך, למשל, המפות התיירותיות של האתר הן ערבוב של הטופוגרפיה הקיימת עם זו המדומיינת. בחסות הדימוי הזה אפשר להתרחב, הוא מעביר את המסר שמה שקיים כאן כרגע זה המצב המצוי, אבל במהות שלו הוא אחר, בעבר שלו הוא אחר, והוא התמונה הראויה של המקום, שאליו אנחנו שואפים. הדימוי יוצר סוג של איזה תמונה מנטאלית, מה היינו רוצים לעשות, לאן היינו רוצים ללכת. אבל מה שמאוד מעניין בדינמיקה של קבר רחל ואתרים אחרים שהזכרנו הוא שהדימוי לא אומר רק "בוא נעזוב רגע את ההווה ונראה איך צריך להיות פה", אלא שהוא מביט חזרה אלינו בדמות התכנית של המקום.

כשאנחנו רואים את הדשא הסינתטי הזה ואת הפרחים שמצוירים על החומה זה ניסיון, אולי, להדביק את הפער שבין המציאות הברוטלית לבין הדימוי האוטופי. כמו בעיר דוד שהזכרנו קודם, לא רק הדימוי גדל, אלא הפסטורליה של האתר הולכת וגדלה לאור הדימוי: נוטעים עצי זית ושמים מוזיקה כביכול של כינור דוד. בעצם הדימוי לא רק מייצר תמונה חלופית למציאות אלא גם מכתיב מה צריך להיות. ומה שצריך להיות שם זה תיקון של ההווה הכביכול מקולקל.

ומה שמקולקל בקבר רחל זה שיש שם חומה. בית לחם הפלסטינית זה גם סוג של קלקול, בראייה הזו שצריך לתקן. והתיקון הזה יגיע על ידי המעשים האלה שאנחנו עושים כאן בהווה, שבעצם בהדרגה יצרו נוכחות יהודית ישראלית בתוך בית לחם על חשבון הנוכחות הפלסטינית.

בתוך הדפוס הזה, הדימוי החזותי וההתרחבות שמתפתחת לאורו היא על חשבון ההווה במובן זה  שהיומיום של האנשים עצמם נעשה לחלוטין משני לתמונה הגדולה, "לסיפור הגדול".

גסטון: מעניין אם גם בצד השני של החומה, שפונה לבית לחם אפשר לזהות פערים בין המציאות לדמיון, לפנטזיה.

חוה: מעבר לחומה,  בצד שפונה לבית לחם וכחצי קילומטר ממזרח לקבר רחל, אפשר לראות  ניסיון אחר לנסוק מעל המציאות בדמות מי שידועה בתור "המדונה של החומה" (Our Lady of the Wall), ליד מנזר עמנואל. זה ציור של איקונה של מריה אם ישוע שנעשה ב 2010 על ידי אמן האיקונות הבריטי איאן נואלס (Ian Knowles) שיש לו סדנת איקונות בבית לחם, בהזמנת הנזירות ונוצרים מקומיים. מרים מתוארת בדמותה המסורתית כאם האלוהים, עם הילה וגלימה, ומאחוריה שדות בית לחם. מאמינים מקומיים ועולי רגל ספורים – בשל הפחד להתקרב למקום שנחשב למסוכן – מגיעים למקום ושרים בו מזמורים המוקדשים למרים אם ישוע כשבידיהם מחרוזות תפילה.[7]

הדמות של רחל מצד אחד של החומה, כמעין אמא שבאים להתפלל אליה, ושל מרים מהצד השני של החומה, גם כמעין אמא שבאים להתפלל אליה ומשקיפה על אותם תושבי בית לחם שמעבר לגדר. גם כאן הדימוי המוזהב, שלצדו כתובות גראפיטי, שכמו הדימויים של קבר רחל בצד השני, עומד בניגוד קיצוני לחומה ולגדרות ולמצלמות ולכל יתר סממני הכיבוש המקיפים אותו; בצל שלל אמצעי השליטה, האיקונה מהווה אמצעי לטענת שייכות ובעלות על המקום.[8]

גסטון:  נכון. ומצד שני, הדימוי לכאורה של רחל הוא ללא רחל. אין דימוי אנושי של רחל בצד הירושלמי של החומה, אלא דימוי של קבר.

חוה: נכון. יש אולי דימוי מנטלי שלה.

גסטון: ושוני נוסף הוא יחסי הכוחות השונים, החומה הוצבה כעובדה מוגמרת על ידי ישראל ויש לה השפעה עצומה על החיים הפלסטיניים ולכן גם המשמעות של הדימוי היא אחרת. מרים נראית כאן כסמל פלסטיני של הישרדות, היא מעין קדושה מעונה.

חוה:  האיקונה היא גם מעין מחווה של אמן מערבי שבא לגור בבית לחם, והאיקונה של מרים על גבי החומה עם פניה לפלסטינים היא מעין מסר של תקווה וחמלה.

בצד הישראלי, קבוצה של מתנחלים שפועלת יד ביד עם מוסדות ישראליים שמאפשרים את החיים שלהם שם ושומרים עליהם, הדימוי הזה הוא לא דימוי של חוסר אונים, אלא להיפך, הוא דימוי של  כוח ועוצמה. דימוי שאומר אנחנו מעצבים את המציאות.

אבל אני חושבת שצריך גם להפריד כאן בין אנשי הישיבה לבין המתפללות והמתפללים בתוך קבר רחל. אולי ההינדוס של התנועה לשם הוא גם אקט של כוח, אבל לנשים שבאות להתפלל ליד קבר רחל אני חושבת שיש סנטימנט דומה,  הנוכחות של רחל היא נוכחות של אמא מגוננת וקשובה למצוקות החיים של המתפללות.

גסטון: בדיוק, מה שאת אומרת מראה את הזליגה העדינה מהגעה למקום מסיבות של פולחן להגעה למקום הפוליטי, גם ליד האיקונה וגם בקבר רחל.

אותה מתפללת מגיעה כי היא רוצה שתפילותיה יישמעו אבל כשהיא מגיעה לשם, לא היא כאדם, כאינדיבידואל בעולם הזה, כל ״הסט״, אפילו הויזואלי, מוביל אותנו למקום הפוליטי.  הגעתי לפה בשביל האיקונה, אבל יש מעבר לאיקונה וזה שוב לוקח אותי למציאות, לחיבור הכל כך דרמטי שיש במקומות כאלה בין מציאות דתית למציאות פוליטית.

חוה: אני לא חושבת שזה מיד אחר כך, אני חושבת שזה בד בבד.

גסטון: במקביל.

חוה: במובן הזה יש כאן דינמיקה אופיינית לעליות לרגל שתמיד הייתה גם משהו פוליטי: גם "מלמטה" – התנועה והתפילה בקבר רחל או בקבר מרים בירושלים הם גם ביטויים לתחושות שייכות או אפילו ניכוס, וגם "מלמעלה", על ידי מי שיש לו אינטרס בעלייה לרגל, בתנועה הזו.[9]   כך גם תיירים שמגיעים לאתר, לכאורה כי המקום המסוים הזה מעניין אותם, אבל ברור שיש מי שגם רוצים לפתח את המקום הזה מטעמים כלכליים או פוליטיים. ההבחנות היום בין תיירות לבין עלייה לרגל הן מהסיבה הזו מאוד מטושטשות ומקובל לעתים קרובות לראות בהן קטגוריה אחת. גם כאן, המתפללות, מרצונן או שלא מרצונן, הן חלק מתנועה שיש לה משמעות פוליטית אדירה של נירמול האתר שבין חומות וגדרות ומאבטחים.

ולכן תגבור התפילה היהודית במקום והאוטובוסים והאירועים והמיתוג של האתר הם חלק מניסיון להטמיע את האתר, שהוא מחוץ לגבול המוניציפלי של ירושלים  – בשטח הגדה ולמעשה בתוך בית לחם, כחלק בלתי נפרד מישראל. זה גם ניכוס האתר ליהדות בלבד ובכך הוא דומה למקומות קדושים נוספים כמו מערת המכפלה וקבר דוד בהר ציון שהתקיימה בהם נדידה של מסורות לאורך השנים, לעיתים הם תפקדו כמרחבים משותפים, והופכים כעת לאתרים שמנוכסים כאתרים יהודים-ישראליים בלבד.

גסטון: אבל יש לו גם היסטוריה של פולחן נוצרי ומוסלמי והדימוי הזה מופיע גם על בולים פלסטינים, כסמל לאומי פלסטיני. [10] מדובר על סדרה שמופיעים בה דימויים של מקומות קדושים, לדוגמא כיפת הסלע, מגדל דוד וקבר רחל.  בעקבות הסכמי אוסלו הרשות הפלסטינית הקימה רשות דואר והתחילה להדפיס בולים, אחת הסדרות המעניינות מאותה תקופה מתבססת על אותה סדרה מהתקופה המנדטורית, הפלסטינים לוקחים את הדימוי של הבול המקורי של קבר רחל לדוגמה ומדפיסים אותו על בול חדש כבול פלסטיני.

_{מימין לשמאל: קבר רחל על בול פלסטיני ובול בריטי, אוסף פרטי של גסטון צבי איצקוביץ}

חוה: במובן הזה יש כאן היסטוריה של ניסיונות ניכוס לאומיים למה שהתקיים לפרקים כמרחב משותף.

גסטון: מה שאת אומרת  לוקח אותי לתחילת השיחה, כשאמרתי מה אתה לא רואה שם?  אתה לא רואה את המבנה ההיסטורי, את הקבר עצמו, את הכיפה הכל כך מזוהה עם המבנה ההיסטורי, אתה לא רואה שום אוכלוסייה חוץ מאוכלוסייה יהודית,  ושוב ההפרדה הזו. בהשוואה לחברון, המצב "מתקדם" יותר, כבר הקימו את היישוב היהודי, מצד שני, מערת המכפלה הוא מקום שמשמש את המוסלמים ואת היהודים, ובקבר רחל המקום משמש רק את היהודים. זאת אומרת, באיזשהו אופן, חברון היא מודל להתנחלות בקבר רחל וקבר רחל עצמו…

חוה: הוא דגם למערת המכפלה ולישוב היהודי בחברון.

גסטון: בחזון הם כבר התקדמו, הצליחו לנתק אותו מדתות אחרות, בעזרת החומה, בעצם הם כבר הצליחו לעשות את הניכוס המלא.

חוה: כן. אז בעצם קבר רחל משרטט לנו תמונת עתיד לא רק במובן האוטופי אלא גם במובן של הכיוון שאליו הצעדים הפוליטיים האלה מובילים. והכל נעשה באמצעים חזקים ומכמה כיוונים: צבאיים, ביטחוניים והתיישבותיים, דתיים וחזותיים. המון אפיקים שמוציאים לפועל את החזון של ארץ ישראל השלמה.

גסטון: אני חוזר למקום של הצילום והמבט. בעצם זה לא רק המקום של הצילום שמתוכו אני מסתכל על האתר בצורה רחבה יותר, אלא גם בזיקה שבין מבט למקום פולחן, מקום דתי, מקום של תפילה הוא מקום שאמור להיות חסר גבולות, סמל לאינסופי. מצד שני, ברגע שאתה מגיע למתחם או אפילו לפני, כשאתה עובר את עמדת השמירה ופונה ימינה בסוף דרך חברון אתה מיד חש מוגבל. כלומר אתה לא נמצא באינסוף. הדבר הזה מאוד משפיע עליי, זאת אומרת, הפער בין המקום הספיריטואלי שאמור לאפשר לך סוג של אינסופיות לבין העובדה שאתה נמצא במקום עם גבולות ברורים וקשים.

זה מזכיר לי שיום אחד, לפני כשלוש שנים, נסעתי על דרך חברון לכיוון מחסום 300. כשאתה נוסע עד הסוף, יש שער גדול שמשמש את הצבא כשהוא נכנס לבית לחם. זה בעצם סוף דרך חברון, אני רגיל שכשאני מגיע לסוף, אני רואה את המרחב הסגור והאטום.

באותו יום, עוד בזמן הנסיעה, אני מבחין שהשער קצת פתוח! אני ממש זוכר את ההרגשה במובן הפיזי, פתאום הרגשתי שיש קצת אוויר, אני זוכר שחשתי תחושה אחרת, לא מוכרת. לזה  אני מתכוון כשאני אומר שיש כאן חוויה קלסטרופובית. אני שואל את עצמי איך אפשר לחוות כזו קלסטרופוביה ולהיות במצב של תפילה, של אינסוף.

_{סוף דרך חברון, שער מספר 22, 2021, צילום: גסטון צבי איצקוביץ}

חוה: כן. אבל אולי דווקא זה הולך ביחד – התפילה של פלסטינים אחרי שעוברים במחסום בבוקר, בעומס הבלתי נתפס והתפילה של יהודים בקבר רחל במובן הזה דומים במובן אחד; דווקא הסגירות הזאת שמגלמת את מרחב התמרון המוגבל מאד שיש לך במציאות הממשית, היא גם זאת שהופכת את התפילה לאוויר לנשימה.

גסטון: כן, אבל יש הבדל.

 פועל פלסטיני, שנמצא מלכתחילה במצב הישרדותי, מתעורר בשעה שלוש וחצי, ארבע בבוקר ויוצא לדרך לכיוון המחסומים, מתחיל את המסע המפרך  שכולל הליכה, נסיעה, עמידה, בידוק ושלא נדבר על דברים קיצוניים יותר ואחרי כל זה הוא מתפלל . ואולי בגלל כל מה שעובר עליו התפילה היא הרגע שאולי מצליח לשחרר אותו מהמציאות. לעומת מתפללי קבר רחל שבשבילם ההגעה אל המקום היא נוחה ובטוחה, לא אחרי עמידה במחסום, לא בהתגנבות. ההתמסדות של המקום מייצרת מציאות בטוחה ונוחה למתפלל היהודי שלא כמו בעבר.

חוה: נדמה לי שהדבר הרחב הדומה, שמאד ניכר במרחב המבוצר הזה, הוא שבתפילה ובתפיסה הדתית שבזכותה נאחזים במקום הזה יש משהו שמזנק אל מעבר למציאות הממשית ולתנאים הפיזיים שלה.

שאלת איך אפשר בכלל ליישב את הסתירה הזאת בין המקום הכל כך מוגבל פיזית,  מגודר, לעומת האינסופיות. ואולי  יכול להיות שיש כאן סוג של תשובה. אחד מהדברים שצרמו לי או הפתיעו אותי כשהיינו שם זה שחוץ מדימויים יש גם את הפסוקים על מות רחל, קבורתה, ועל הקמת המצבה על קברה על ידי יעקב, "היא מצבת קבורת רחל עד היום" (בראשית ל"ה, 20). הפסוקים האלה שמזהים את המקום כמקום תנ"כי, קדוש, כתובים על גבי שלט דמוי מגילת קלף בעברית באותיות של סופר סת"ם, ומתורגמים גם לאנגלית. ההצגה של הטקסט המכונן על קירות האתר היא ההוכחה, האופיינית למקומות קדושים, שזהו המקום. הניגוד החזק בין חומת הבטון לבין הפסוקים התנ"כיים, מגלם בתוכו את הניגוד של כל האתר הזה בין המציאות של השליטה הצבאית לבין האתוס הדתי שמצדיק אותו.

חוה: ובנימה זו… [צוחקת]

גסטון: נדליק משואה.

חוה: כן [צוחקת].

גסטון: לא נתנו לך השנה?

---

[1] Aus Dankbarkeit und zur Erinnerung von den Obersterreicher Pilgern in das Heiligen Land.

גיל וייסבלאי, "עדות מצולמת: 100 שנה של היסטוריה בקבר רחל", הספרנים: בלוג הספריה הלאומית 25.6.2017

[2] שרגאי, נדב שרגאי, נדב, על אם הדרך: סיפורו של קבר רחל, הוצאת שערים לחקר ירושלים, תשס"ה. עמ' 52-60

[3] Glenn Bowman, "A Weeping on the Road to Bethlehem: Contestation over the Uses of Rachel’s Tomb", Religion Compass, vol. 7, issue 3, 2013.

[4] האנתרופולגית נורית שטדלר דנה בקבר רחל כשייך לטיפוס של מקומות מקודשים נשיים, כמו למשל קבר מרים אם ישוע בעמק יהושפט וקבר רחל אשת רבי עקיבא שהם דמויי רחם, מעין womb tomb.

Nurit Stadler, “Appropriating Jerusalem through Sacred Places: Disputed Land and Female Rituals at the Tombs of Mary and Rachel,” Anthropological Quartely, n.d., 725–58.; Nurit Stadler and Nimrod Luz, “The Veneration of Womb Tombs Body-Based Rituals and Politics at Mary’s Tomb and Maqam Abu al-Hijja (Israel/Palestine),” Journal of Anthropological Research 70, no. 2 (2016); Stadler,  Nurit,Voices of the Ritual: Devotion to Female Saints and Shrines in the Holy Land, Oxford University Press, 2022

[5] יורם אלמכיאס, ""בשדמות בית לחם": בית לחם וקבר רחל בתודעה הציונית", מחקרי יהודה ושומרון, כ"ו 1, תשע"ז, 101-120

[6] המחסום  המצוי בקצה הצפוני של בית לחם (בשמו הרשמי "מעבר רחל"), מאויש 24 שעות ביממה על ידי הצבא, שוטרי מג"ב וחברות אבטחה פרטיות. הוא מוגדר כטרמינל ומורשים לעבור בו, מכיוון בית לחם לירושלים, תושבי מזרח ירושלים ופלסטינים מן הגדה המערבית שברשותם היתרי כניסה לישראל וכן אוטובוסים ישראליים המובילים תיירים מורשים. (על פי אתרי האינטרנט של ארגוני "מחסום  "Watchו"בצלם"). https://machsomwatch.org/he/node/52652 https://www.btselem.org/hebrew/freedom_of_movement/checkpoints_and_forbidden_roads

[7] Stadler, Voices of the Ritual, 120-124. ראו גם על האיקונוגרפיה של האיקונה והריטואל בסמוך אליה כביטוי של תקווה, אמונה, קשר לאדמה, התנגדות, תקוות לפירוק החומה ולשלום: ,Stadler 125-8

[8] על פי נורית שטדלר, "From the perspective of the ritual, the icon of Mary is another form or public space to claim the lands", Stadler, 125

[9] Stadler, Voices of the Ritual.

[10] חדר המבוא לקבר רחל מזוהה על ידי מוסלמים גם כ"מסגד בלאל אבן רבאח", על שמו של עבד אתיופי ששירת בביתו של הנביא מוחמד כמואזין הראשי ונהרג במלחמות האסלאם בסוריה. לפי נדב שרגאי, זיהוי זה שימש את הרשות הפלסטינית לאחר מהומות הכותל ב 1996 לניכוס מתחם הקבר ובהמשך לטענות לאקסקלוסיביות מוסלמיות על קבר רחל. שרגאי, נדב, על אם הדרך: סיפורו של קבר רחל, הוצאת שערים לחקר ירושלים, תשס"ה. עמ' 231-249

---