המבנה בתמונה, הניצב/מתמוטט בעיר הערבית-יהודית רמלה, הוא שרידיו של בית מידות מפואר שנבנה בתחילת המאה ה-18, בתקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל/פלשתינה. משפחת אבו אל הודא הפלסטינית, מן המשפחות העשירות ברמלה, בנתה את הבית למגוריה ונטעה גן גדול לצדו. סגנונו של המבנה היה אופייני לבנייה המוסלמית בת התקופה: כיפה על הגג ועליה עיטור סהר, אבני חול צבעוניות, קשתות מוריות וקישוטי אבלאק ונטיפות. 

כיום עומד המבנה, ריק וחרב, בלב מגרש חנייה ומתפורר לאטו בחזרה אל אדמת החול שהעניקה לעיר רמלה את שמה (ר'מל, رمل, בערבית: חול) בתקופת השלטון הערבי בראשית המאה ה-8. ערמות האשפה מן החנויות והסדנאות הסמוכות מצטברות סביבו, וצחנה ונחילי זבובים סובבים אותו. הרשויות הניחו מצדו האחד של המבנה שלט האוסר על זריקת אשפה ומצדו האחר הציבו שתי מכולות זבל ענקיות. אבל ערמת האשפה גובהת משנה לשנה. הגן הגדול שעמד מצדו המזרחי של הבית ומבנים נוספים שעמדו מצדו המערבי שוטחו מזמן. הנחלה משמשת היום כמגרש חנייה, שכנציג נאמן של פרקטיקה עירונית ידועה ומניבת רווחים משגיח שהשטח העירוני לא ינוצל ומחכה בכניעה ליום שבו מחירי הנדל"ן באזור יעלו והארמון העות'מאני המתפורר יהיה שוב לחול ואבק. אז יתאחד עמו לכדי שממה חרבה הנכונה ל"התחדשות העירונית".  

לשם כך לא נחוץ דבר מלבד זמן. שכן מבנים כאלה כפופים לחוקי שימור רפויים ואינם מוגנים על ידי חוק כלשהו, מלבד האיסור להורסם. מנגד, הם מוגנים על ידי חוק אחר – חוק נכסי נפקדים, שנחקק ב-1950 ומתיר למדינה להפקיע באופן זמני את כל נכסיהם של מי שעזבו את ביתם בזמן מלחמת  1948 ועברו למדינות אויב (כלומר מדינות ערב). מאחר שביולי 1948 כבש הצבא הישראלי את העיר רמלה ותושביה הערבים נצטוו להתפנות ממנה, נותרה הקרקע של בני אבו אל הודא נטושה והועברה לרשותה של חברת השיכון הממשלתית, עמידר (האם יש טעם לשאול איזה עם?), המטפחת שאיפות משלה בנוגע לקרקע. בינתיים מציית המבנה בעיקר לחוק היסטוריית הטבע של ההרס.

עברו העות'מאני של המבנה אינו מסייע לו – נהפוך הוא. ואין זה שאין משמרים חורבות עתיקות בישראל – אדרבה, שרידים של ציוויליזציות שוקעות, כגון האימפריה הרומית, הביזנטית, אפילו הממלוכית והעבאסית, שלא לדבר על התקופה המקראית, נשמרים ומפוקחים היטב, ודמי כניסה נאים נגבים בכניסה אליהם כדי לכסות על עלויות תחזוקתם. עשרות שרידים עות'מאניים הקשורים לתולדות הציונות עוברים שימור קפדני, אך עתיקות מסוג זה, מן הסוג המעיד על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, פחות אהודות על הרשויות. גם כשמשמרים אותן הן אינן הופכות למוזיאונים ולמרכזי מורשת ואינן שומרות על צביונן המקורי – אלא מוסוות כמלונות בוטיק ומרכזי קניות. אבל לרוב הן פשוט מופקרות לגורלן. מה גם שבערים שהן ממוקמות בהן שוכנת בדרך כלל אוכלוסייה גדולה יחסית של פלסטינים-ישראלים, שעלולה להרגיש זיקה אליהם. הערים העתיקות והדו-לאומיות לוד, רמלה, יפו, עכו, חיפה, באר שבע, מנוקדות במבנים כאלה, מין פסיקים היסטוריים מבודדים בלב נרטיב הקדמה המשוטח שמסביבן. 

אך לפעמים פוקעת סבלנותה של האדמה עצמה והיא מתקוממת על הגבולות המדיניים ועל מפעלי האדם. רעידת האדמה הגדולה שהתחוללה בשנת 1927 במזרח התיכון, החריבה בתי מגורים רבים באזור, בין השאר בערים רמלה ולוד, וערערה את המרקם העירוני שהתקיים בהן. השלטון הבריטי בפלשתינה דאז השכיל לנצל זאת כדי להזניח את אזור המגורים הצפוף וההרוס למחצה במשך עשרים השנים הבאות ולהשלים כך את מגמת ההשטחה וההרחבה של ארץ הקודש לכדי מרחב ההולם את החזון האוריינטליסטי של "נוף קדומים". רעידת האדמה האחרונה שהכתה בסוריה ובטורקיה היא אולי תזכורת לאותה התפרצות זעם גיאולוגית. אך נדמה שלא למדנו דבר. גם היום המשטרים האזוריים ששים עדיין – בחסות אסונות טבע ואיומי מלחמה – לקדם מפעלי בנייה מופרכים, הנענים בראש ובראשונה לאינטרסים כלכליים ובד בבד מטפחים חדגוניות לאומית. האם אותן מפלצות בטון בעלות יסודות מוצקים אכן נענות לאתגרי החיים על אדמת החול הבוגדנית?  

בשכונה הצפונית שבה אני גרה בתל אביב נהרס מדי כמה ימים עוד בניין המיועד להתחדשות עירונית. אפילו בשלוש השנים האחרונות – כשנדמה היה כי העולם עומד מלכת – לא פסקה תכונת ההרס והבנייה. בימים שבהם הסתגרו בביתם בני המזל שברשותם בית העומד על תלו נדמה היה לפעמים שרק פועלי הבניין – פלסטינים מן הגדה המערבית, אולי בני משפחות שגורשו מרמלה ולוד בשנת 1948 – נראים ברחוב, בבגדיהם המלוכלכים ובפניהם המוכתמות באבק טיח, בונים בימים את בתי העם האחר, ובלילות – מפאת הסגרים (סגרי מגפה, סגרי גבול) ישנים בין חצאי קירותיהם. רוח הרפאים של הבתים הנהרסים שוב ושוב בכפרים הערבים הלא מוכרים מרחפת מעל הפיגומים. גם תל אביב נבנתה על חולות – אך שלא כמו החורבה העות'מאנית ברמלה, הנאחזת בקרקע זה מאות שנים, בתיה של תל אביב קורסים ונבנים, קורסים ונבנים, וממלאים את האוויר בערפל של חול ואבק בטרם יצמחו מחדש מאפרם כבונקרים יוקרתיים מעוטרים בגינות בטון. 

זה שנים שאנחנו מתנהלים בתוך הערפיח הזה, הפוליטי, הכלכלי, החברתי, שהוא רוח התקופה. אילו היה מתפוגג מעט, אולי היינו יכולים לראות מבעדו את פניו המבועתים של מלאך ההיסטוריה, גבו אל רמלה החרבה ופניו אל תל אביב-יפו הנבנית. 

* טקסט זה פורסם לראשונה באתר:  LCB diplomatique