יציקות ברונזה של טיון דביק.
הטיון הוא אחד הצמחים הראשונים שצומחים במרבית חלקי הארץ כאשר האדמה מופרעת על ידי האדם ולכן משוייך לחברת החלוץ הבוטנית. הוא בעל תכונות אלולופתיות (הרכב כימי מסוים) שמונע מצמחים אחרים לגדול בקרבתו.
חוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858 נחקק כחלק מרפורמת התנזימאת של אמצע המאה ה-19 – רפורמה נרחבת שכללה שינויים משמעותיים בתחום המשפט והשיפוט ונועדה לחזק את השליטה של המרכז באיסטנבול על שטחי האימפריה המרובים, התמודדות עם הלחץ של אימפריות המערב ומענה למצוקה כלכלית הולכת וגוברת.
חוק הקרקעות התבסס על חוקים קודמים ובעיקר על הקאנון (החוק הסולטאני) שנטען במשמעויות חדשות. הקטגוריות של אדמה פרטית (מוּלְכּ) ואדמת מדינה (מירי) שהתקיימו לפני 1858 כמושגים גמישים הפכו לביטויים של בעלות אינדיבידואלית בלבד. בעלות זו הפכה ליחסים החוקיים היחידים בין האדמה לנתיני האימפריה ולא השאירה מקום לזכויות להכנסה ממסים, זכויות עיבוד וחזקה שבעבר לא נקשרו בהכרח עם בעלות על הקרקע. הסדרת חוקי הבעלות והמיסוי שינו את היחס הכלכלי לקרקעות עצמן מהתמקדות בתוצרת ותנובה חקלאית למוצר צריכה ממוסה.[1]
חוק הקרקעות העות׳מאני קבע חמישה סוגים של קרקעות שתיארו סוגים שונים של יחסי בעלות, עיבוד ומיסוי: 1. מולכ – קרקע בבעלות מלאה שהיתה נדירה ביותר ונמצאה בעיקר באזורים עירוניים. 2. מֶווקוּפה – קרקע שהוקדשה בהקדש דתי. 3. מֶתְרוּכּה – קרקע שנועדה לצרכי הציבור כמו שטחי מרעה או מרחב ציבורי. 4. מירי – קרקעות חקלאיות בבעלות המדינה 5. מוואת – אדמות לא מעובדות (אדמות מתות), נטושות ומרוחקות מכל יישוב.
חוק הקרקעות הישראלי מבוסס על חוק הקרקעות העות׳מאני והמדינה עושה בו שימוש תכוף במאבק המתמשך שלה באוכלוסייה הבדואית בנגב. שני מונחים נמצאים בלב המאבק, אדמת מאוות ואדמת מושעא:
"מוואת" מתייחסת לאדמות מתות, לא מעובדות או לא מיושבות. בהקשר של סיווג קרקעות וחוק הקרקעות העות'מאני, סוג קרקע זה נכלל בקטגוריה של "קרקע מחלול". אדמת מחלול כללה קרקע נטושה או חסרת בעלים שיכולה להינתן על ידי המדינה ליחידים או לקהילות לצורך עיבוד או פיתוח. המונח "מוואת" משמש לעתים קרובות לתיאור קרקע שאינה יצרנית או שאינה מנוצלת למטרות חקלאיות או אחרות. סוג זה של אדמה יכול להיות מוקצה ליחידים או לקבוצות כדי להביא אותו לעיבוד ולהפוך אותו ליצרני וחייב במס.
"מושעא" מתייחס לסוג של בעלות על קרקע או מערכת קביעות במשפט האסלאמי שבו רכוש נמצא בבעלות משותפת של מספר יחידים או משפחות. בהקשר של סיווג קרקעות ובעלות על פי חוק הקרקעות העות'מאני, אדמות המושעא ייכללו בקטגוריות שונות בהתאם למאפיינים הספציפיים והשימוש בהם. אם אדמת מושעא הייתה מעובדת ויצרנית באופן פעיל במשך עשור, היא עשויה להיות מסווגת כ"קרקע מירי", שהייתה קרקע בבעלות המדינה הנתונה למיסוי. ההכנסות מהקרקע יתחלקו בין הבעלים המשותפים, והם ישלמו ביחד מיסים למדינה. אם הקרקע של המושע הייתה בבעלות פרטית של הבעלים המשותפים, היא עשויה להיות מסווגת כ-"מולכ", שייצגה קרקע בבעלות פרטית עם זכויות בעלות מלאות. הבעלים המשותפים יכלו לקנות, למכור, להחכיר או להוריש את חלקם בקרקע ללא התערבות המדינה.[2]
[1] Huri Islamoğlu, "Property as a Contested Domain: A Reevaluation of the Ottoman Land Code of 1858", in New Perspectives on Property and Land in the Middle East, ed. Roger Owen (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 200), 5-7
[2] אורן יפתחאל, סנדי קדר ואחמד אמארה, "עיון מחודש בהלכת 'הנגב המת': זכויות קניין במרחב הבדווי", משפט וממשל, יד' (תשע"ב).