מוזיאון הטבע בשכונת המושבה הגרמנית בירושלים הוא אחד המקומות שכל ילד ירושלמי אשר גדל בעיר בשנות ה-70 או ה-80 של המאה הקודמת, מכיר. למרות שמו, במוזיאון אין כמעט בעלי חיים. זהו מוזיאון של חיות מפוחלצות; חיות בר, עופות והסברים על גוף האדם. בהתאם לאווירה של שנות השמונים, יש במוזיאון גם חדר על עולם הדינוזאורים והאדם הקדמון.

המוזיאון שוכן בוילה רחבת ידים שנבנתה במאה ה-19 והמבקרים מטיילים בין החדרים ולומדים על הפוחלצים השונים. לילדים ירושלמים רבים, המוזיאון זכור כחוויה מרגשת המזמינה למבט מקרוב על פניו של האריה, האפשרות כמעט לגעת בפרוות דב, או לכל הפחות לעמוד קרוב לעופות וציפורים שונות מבלי שיתעופפו ויברחו. לצד הסקרנות וההתרגשות, הביקור במוזיאון והליכה לצד חיות מתות המביטות בעיניים קפואות, מלווה בפחד ורתיעה מסוימת מאותם פוחלצים חסרי נשמה. למרות שהפוחלצים, כידוע לנו, אינם חיות כלל, הם רק העור והמעטפת של בעל החיים.

מוזיאון הטבע שוכן באחד מבתי המידות המפוארים שנבנו במאה ה-19 בירושלים. בשלט המוצב בכניסה למוזיאון, המידע עליו מסתכם בשורות בודדות: ״המקום נבנה במאה ה-19 על ידי איש העסקים הארמני לזארוס מרגאריאן, ובתחילת המאה ה-20 שימש כבית המושל העות'מאני.״ במשפט הבא מציינים את הקמת מוזיאון הטבע בשנת 1962. זהו כל המידע שיש לציבור על אחד הבניינים המפוארים ביותר בירושלים, ששמר על צורתו המקורית יותר מ 150 שנה ולמשך יותר מעשור שימש כבית המושל העות'מאני עד לשנת 1917. ערך הויקיפדיה על המוזיאון מציין שהמקום מכונה וילה דקאן.

ביקור במקום לא משאיר מקום לספק לגבי עושרו וייחודו. הוילה משתרעת על פני שתי קומות גבוהות וגג רעפים, הוא כולל עשרות חדרים. לוילה יש מבואה מפוארת בקומה הראשונה. הקומה השנייה, מעוטרת בחזית תלת קשתית הנשענת על עמודים. מסביב למבנה ובעיקר בחזיתו, משתרעת גינה רחבת ידיים, הכוללת מזרקה, בריכת דגים ועשרות עצי פרי. כל המתחם מוקף חומת אבן כפי שנהוג היה בבניית בתי מידות בתקופה העות'מאנית. מהמידע הדל שאספתי על המבנה, נראה שהוא נבנה בשנות ה-60 של המאה ה-19, כאשר האזור כולו היה עזוב ומבודד. הבחירה להקים וילה כזו, הרחק מהיישוב, מעידה על תעוזת היזם מתוך הנחה שהוא יצליח להגן על ביתו מפני פולשים ושודדים. יתכן שניתן ללמוד מכך על כוחו הפוליטי והכלכלי של מרגאריאן. 

אולם, למעט המידע הדל וכמה הנחות מבוססות על אופי המבנה, אנחנו לא יודעים הרבה על בעל הבית או מי האדריכל שתכנן והיה אחראי על הבניה. אנחנו לא יודעים מה היו השיקולים לבנות את הבית בשטח העזוב והאם היו לכך סיבות פוליטיות או כלכליות.

אנחנו גם לא ממש מבינים איך בית של איש עסקים ארמני הופך לבית המושל העות'מאני. האם זה קשור ליחס העות'מאניים לארמנים בראשית המאה? האם הבית נקנה? אולי הוא הופקע? אולי לא היו יורשים למרגאריאן? סיפור שלם על ירושלים עומד דומם בלב העיר ומעט כל כך יודעים עליו.

בעשור האחרון, הוילה הארמנית או מוזיאון הטבע בשמו הנוכחי, מושך מיזמים חברתיים שונים שכוללים את טיפוח הגינה הקהילתית והזמנת מרצים על ידי התושבים ל'שבת תרבות'. עיריית ירושלים לא עומדת מנגד ומתכננת להפוך את המקום למרכז למוזיקה או מרכז למורים.

המקרה בו מבנה מרכזי ומיוחד, אפילו בעל ערך היסטורי, שנבנה בתקופה העות'מאנית והופך לבית תרבות/מוזיאון לצרכי הקהילה, הוא תופעה שכיחה בעשרות ערים בארץ. לדעת רבים, הסבת המבנים למתחמי תרבות או אומנות, יש בהם כדי לשמור על המבנה מהריסה. לשיטתם, בדרך זו המבנים מוגנים מפני הריסה והפיכתם למיזם נדל"ני. מנגד, הפיכת מבנים עתיקים למבני ציבור, לאו דווקא מספק מידע על תולדותיהם או תולדות העיר.

דוגמא נוספת לעיר שיש בה מבנים עות'מאניים אשר לא מוצאים את מקומם, או יותר נכון לומר, מבנים עות'מאניים שהעיר לא מוצאת להם מקום, היא לוד. העיר לוד נהרסה כמעט עד היסוד על ידי ישראל בשנת 1956 ורק מספר בודד של מבנים מהתקופה העות'מאנית נשארו עומדים על תילם. המוכרים שבהם – ח'אן אל-חילו, בית הקשתות, בית הבד של משפחת חסונה – מבנים שנמצאים על סף סכנת קריסה שאגרו בעיקר זבל ופסולת רחוב.

אחד המבנים המרכזיים בעיר הוא ח'אן אל-חילו שנבנה ככל הנראה במאה ה-14 ושימש תחנת מנוחה ומסחר עד אמצע המאה ה-20. בתקופה העות'מאנית התקיים במקום שוק בהמות ומכירת תוצרת חקלאית ולצד הח'אן הוקמו מבני מסחר, בתי מלאכה, ועמדות שמירה. לח'אן היו ככל הנראה שתי קומות, כאשר רוב הקומה השנייה קרסה או נהרסה, למעט מקטע בצד הפתח של המבנה. הקומה הראשונה בנויה מחדרים קמורים המקיפה חצר מרובעת. הח'אן נמצא בלב שכונת רמת אשכול, בעלת רוב תושבים ערבים.

בתחילת שנת 2020 החלה עיריית לוד לפתח את האזור מסביב לח'אן; הוקם חניון, שבילי אופניים וכביש חדש מול חזית הכניסה. לצורך העבודות, הגביהו את מפלס הכביש כך שהח'אן, אשר פעם היה המבנה המרכזי והמרשים ביותר בסביבה, מוסתר מהעין ונמצא בחצי מפלס מתחת לכביש. בכך הוא מאבד מפארו ומרכזיותו.

כחלק מתוכנית הפיתוח ופינוי בינוי של העיר, הוחלט להכשיר כמה מבנים עתיקים לטובת הציבור. כך למשל הוחלט להסב את הח'אן למרכז אומנות ותרבות ומבנה נוסף, הנמצא בקרבת מקום, בית הקשתות, עתיד גם הוא לעבור שימור ולשמש מרכז תרבות. מול ח'אן אל-חילו יוקם מרכז לחשיבה יהודית ומצפון לח'אן יוקם היכל תרבות שיכלול אודיטוריום, אולמות לחוגים, ספריה ועוד.

נדמה שהעיר לוד עומדת לפני מהפכה. לא רק מהפכה אורבנית והוספת אלפי יחידות דיור, אלא גם מהפכה תרבותית. לצד היכל התרבות המתוכנן, גם המבנים ההיסטוריים כדוגמת הח'אן ובית הקשתות יהפכו למתחמי תרבות. אולם, רגע לפני שאמני ישראל עוברים מיפו ללוד ומרכז התרבות הישראלי משנה מיקום מתל אביב היקרה ללוד הענייה, נשאלת השאלה מדוע המבנים ההיסטוריים הבודדים שנשארו בלוד, מוסבים למתחמי תרבות. ויתרה מכך, האם לאחר הפיכתם למרכזי תרבות, יוצבו הסברים המציגים את תולדות המקומות וחשיבותם בתולדות העיר?

כמו שראינו בירושלים, השימוש במבנים מהתקופה העות'מאנית לטובת מרכזי תרבות, מוזיאון או מבנה לרווחת הקהילה, הפך להיות נפוץ. ערים רבות משמרות מבנים עתיקים ומסיבות אותן לטובת הקהילה וקצרה היריעה מלכתוב על כולם. החל מבית הסופרים בבאר שבע, ועד מלונות בעכו שנבנים על שטחי חאנים עות'מאניים. נראה שלוד מצטרפת למגמה; הפיכת מבנים היסטוריים למבני ציבור ו/או תרבות אשר מתעלמים מתולדות המבנה ומחלקו בתולדות העיר. במקרה של ח'אן אל-חילו בלוד מתעלמים גם מהמחקר הארכאולוגי שחשף שרידים מהתקופה הממלוכית (מאה 14 לספירה) ומהתקופה הרומית (מאה שנייה-שלישית). הרעיון להקים מרכז לחשיבה יהודית מול הח'אן בלב השכונה הערבית מעיד על כיוון החשיבה של ראשי העיר ומתכניניה.  אי אפשר להשתחרר מההרגשה שמישהו מכבס את מחיקת ההיסטוריה הפיזית במונח תרבות או מרכז תרבות ואומנות. 

כפי שציינו, הארץ כולה מלאה במבנים עתיקים והיסטוריים. 'ברי המזל' מבין המבנים ההיסטוריים משמשים את הציבור ומצבם הפיזי טוב יחסית. נראה שיותר מדי מבנים היסטוריים, חלק גדול מהם מהתקופה העות'מאנית, מוסבים למבני ציבור ובכך כמעט ונמחק סיפור תולדות המקום, מה היתה חשיבותו לעיר, ומה ניתן ללמוד מהם עלינו כיום. השלט במוזיאון הטבע מסכם בצורה מדויקת את היחס לעבר המפואר והמוסתר של הארץ: 'בית אמידים שהוסב לבית מושל ועכשיו משמש כמוזיאון'. בכך נדמה שהשימור בארץ מזכיר את בעלי החיים המפוחלצים. מוציאים את הנשמה ומשאירים רק את המעטפת. במקרה של בעלי החיים זה העור או הנוצות ובמקרה של המבנים אלו הקירות. הם כשלעצמם מספיקים כדי לרגש את הציבור. כדאי לזכור שהמבנים העות'מאניים מציעים לנו הרבה יותר מאשר אכסניה להצגת תערוכות או חוגי ילדים. הם מציעים לנו מפגש מסקרן, מעורר את הדמיון ומלמד על תולדות המקום בו אנו חיים. אפשר רק לקוות שבניגוד לפוחלצים, המבנים הללו, יזכו למחקר, שימור והצגה כפי שראוי להם ולכל מי שלימוד תולדות הארץ חשוב לו.