המונח "דמיון מזרחי", שהופיע באירופה כבר בראשית העת החדשה המוקדמת, הפך בתקופת הנאורות לאחד מן המציינים המובהקים של האחרות האוריינטלית. הוגים אירופים שונים טענו שבעוד שהתרבות המערבית הכפיפה את הדמיון להיגיון, במזרח הפנטזיה היא השלטת. לדוגמה, האינטלקטואלית ואשת החברה מאדאם דה-סטאל (1766-1817), כתבה ש"הדספוטיות האוריינטלית מטה את תודעתם [של האנשים] ליצירות דמיוניות." אך טבעי, כך טענה, שאנשים משוללי כוח פוליטי "ימצאו מקלט בעולם של פנטזיה." נוסעים אירופים רבים זיהו את בית הקפה, על מספרי הסיפורים ומפריחי השמועות שבו, כאתר המובהק ביותר של הדמיון המזרחי הפרוע, מפלט מן המציאות הקשה שבחוץ.
בחינה של מסורת ההאזנה לסיפורים בבתי הקפה באיסטנבול במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, מראה כי בניגוד להנחות אלה, הדמיון לא היה ההפך מן המציאות או בריחה מן הממשי אלא כלי רב חשיבות לארגון והמשגה של המציאות ובפרט של הממדים הפוליטיים שלה. בעולם שבו לאנשים מן השורה לא היתה כמעט גישה לדימויים ממשיים, דמיון היה הדרך העיקרית ל"ראות" תמונות. אם דמיון הוא מיומנות קוגניטיבית, כפי שמציעים מספר חוקרים בשנים האחרונות, ואם, כמו כל מיומנות אחרת ניתן לפתח אותו באמצעות תרגול, הרי שלקוחות בתי הקפה העוסמאנים היו מדמיינים מיומנים ביותר. הם התאמנו בבניית דימויים מנטליים מגיל צעיר, באינספור שעות של האזנה לסיפורים. תגובות המאזינים, כפי שהן מתועדות במקורות ההיסטוריים, מלמדות כי הם היו שקועים בסיפור, ומעורבים בו רגשית במידה שקשה לנו, המופצצים בדימויים מכל עבר, אפילו לדמיין.
מן הרגע שתופסים את העוצמה של חווית הדמיוּן המשותף, קל יותר להבין את הממדים הפוליטיים שלה. במיוחד עבור החיילים בצבא הסולטאן (שכונו יניצ'רים), היתה ההאזנה מכשיר חשוב של גיבוש זהות קולקטיבית לא-אורתודוקסית נפרדת ולעומתית, כנגד השלטון, שבאותה תקופה הוביל שורה של רפורמות שאיימו לפגוע במעמדם של היניצ'רים.
היסטוריה של דמיון?
הדיון האקדמי בדמיון צבר תאוצה מחודשת בשני העשורים האחרונים, כתוצאה ממספר תהליכים, כולל ההצפה של דימויים ויזואליים הזורמים אלינו מאין ספור כרזות, שלטים ומסכים. גם ההפצה הנרחבת של פייק ניוז ותיאוריות קונספירציה באמצעות הרשתות החברתיות תורמים לעניין של חוקרות וחוקרים בגבולות שבין האמיתי למדומיין, ולתפקיד שממלא הדמיון בשדה הפוליטי. המשבר הסביבתי תורם גם הוא לעניין הגובר הזה. הסופר ההודי הנודע אמיטב גוש טען בספרו The Great Derangement כי משבר האקלים הוא גם "משבר של תרבות, ולכן של הדמיון." במהלך המאה התשע-עשרה, כותב גוש, "הדמיון הנרטיבי" שלנו הלך והצטמצם למערכת של מוסכמות ספרותיות ריאליסטיות שכובלות היום את התודעה שלנו ופוגעות ביכולתנו להמשיג את המשבר ולהבין את השלכותיו.
האם אכן, כפי שרומז אמיטב גוש, יש לדמיון היסטוריה? האם ניתן לתעד ולעקוב אחר האופן שבו חברות מבנות את הדמיון של יחידים? ענף חדש יחסית של המחקר ההיסטורי המכונה "היסטוריה קוגניטיבית", עשוי להציע מספר כיווני חקירה אפשריים. היסטוריונים והיסטוריוניות של קוגניציה מנסים לברר, אם לצטט את החוקרת איילת אבן עזרא, לא רק מה אנשים חשבו, אלא בעיקר איך הם חשבו. בניגוד לדיסציפלינות אחרות שמתעניינות בתהליכי חשיבה, היסטוריה קוגניטיבית עוסקת במחשבה לא במונחים מופשטים (כפי שזו נידונה בדרך כלל על ידי פילוסופים), או במונחים חומריים לחלוטין, כפי שמתייחסים אליה חוקרי מוח, אלא כפי שהיא מעוצבת ב"חיים האמיתיים." עבור היסטוריונים של קוגניציה, תהליכי חשיבה לעולם מתקיימים במוחותיהם של אנשים ספציפיים, והם מאורגנים לפחות בחלקם על-ידי הרגלים מוקנים. אדריכליות ושרברבים, עורכי דין ותלמידי ישיבה רוכשים הרגלים שונים. תהליכי חשיבה, אם כן, אינם אוניברסליים אלא דיפרנציאליים, תלויי זמן ומקום, ומעוצבים על-ידי מעמד, מגדר, השתייכות דתית וכן הלאה. יתר על כן, בהתחשב בכך שמיומנויות קוגניטיביות מסוימות משתפרות באמצעות אימון, ומכיוון שגם הגישה לאימון כזה נקבעת על ידי נסיבות חברתיות, גם פיתוח מיומנויות כאלה הוא משתנה היסטורי, ולא אוניברסלי. לבסוף, יש לציין כי החשיבה שלנו משתרעת מעבר למוח האישי שלנו, וכוללת אינטראקציות עם מוחות ואובייקטים אחרים. התהליך הקוגניטיבי מתפתח בתוך המוח שלנו, אך גם מחוצה לו. אנחנו חושבים באמצעות שיחה, באמצעות שרטוט, שרבוט וכתיבה. עזרי חשיבה שונים, מעפרונות ועד מחשבים, משנים את אופן החשיבה שלנו, וגם הם משתנים עם הזמן ומתפלגים בצורה דיפרנציאלית בין אזורים וקבוצות חברתיות.
לדפוסי חשיבה, אם כן, יש היסטוריה. כך גם לדמיון. הכוונה אינה לכך שאנשים הבינו דמיון באופן שונה, אלא שהם דמיינו באופן שונה. מבט אל בתי הקפה של איסטנבול בתחילת המאה ה-19 עשוי להדגים זאת.
בתי קפה של הדמיון
ראשית המאה ה-19 התאפיינה בחתירה של הסולטאנים ואנשיהם לרפורמות שעיקרן ריכוז הכוח בידי הארמון והידוק הפיקוח על קבוצות סוררות מבחינה חברתית, דתית ופוליטית. הרפורמות כללו גם תיקונים בתחומי המנהל, המיסוי והצבא, כולל הקמה של צבא חדש, לצדו של חיל היניצ'רים הוותיק. מגמות אלה נתקלו בהתנגדות עיקשת, במיוחד של אותם יניצ'רים שחששו שהצבא החדש יחליף אותם. המיסוי שהטיל השלטון על מנת לממן את הרפורמות הפכו אותן לשנואות על המעמדות הנמוכים, אליהם השתייכו גם רוב החיילים היניצ'רים. יתרה מזאת, היניצ'רים היו קשורים במסדר הסוּפי הבּכּטאשי, מסדר לא-אורתודוקסי עם השפעות שיעיות חזקות שהעלה על נס את עלי בן אבי-טאלב, בן דודו וחתנו של הנביא, שנחשב לאבי תורת הסוד באסלאם ובעיני השיעים, ליורש הלגיטימי האמיתי של מוחמד. הבכטאשים לא קיימו כמה מן המצוות והאיסורים הבסיסיות של האסלאם הסוני האורתודוקסי. לדוגמה, הם שתו אלכוהול והתפללו נשים וגברים במשותף. ככל שהשלטון העוסמאני הפך ריכוזי ויותר סוני-אורתודוקסי במחצית הראשונה של המאה ה-19, הפכו הבכטאשים חשודים יותר והממד הדתי הוסיף למתיחות הפוליטית והמעמדית שבין היניצ'רים לעלית השלטונית.
בתי הקפה היו אתרי ההתכנסות והבילוי החשובים ביותר של היניצ'רים, וקבוצות אחרות מן המעמדות הנמוכים של איסטנבול שהיניצ'רים העניקו להן, או כפו עליהן, חסות. כדי לתת מושג מספרי, בשלהי המאה ה-18, כשאוכלוסיית איסטנבול מנתה כ- 300 או 400 אלף תושבים, היו בעיר 1,654 בתי קפה. על-פי אחת ההערכות, המבוססת על נתונים של השלטון העוסמאני עצמו, אחת מכל שמונה חנויות באיסטנבול, הייתה בית קפה. בשנות ה-40 של המאה ה-19, הגיע מספר בתי הקפה ל-2,500.

בית קפה עממי על קו המים באיסטנבול, שנות השלושים של המאה ה-19. איור של W. H. Bartlett. מקור: Jualia Pardoe, The Beauties of the Bosphorus (London, 1838)
האזנה לסיפורים הייתה פעילות הפנאי הרווחת ביותר בבתי הקפה בשעות הערב. הסיפורים סופרו על ידי מספרי סיפורים מקצועיים, או על ידי חובבים שהקריאו כתבי יד זולים שהושאלו תמורת סכום צנוע מדוכנים של מוכרי או כורכי ספרים. מאות רבות של עותקים כאלה שרדו, ועל גביהם, אלפי הערות של קוראים ומאזינים. אלה מאפשרות לנו לדעת ממקור ראשון כיצד הגיבו לסיפורים השונים. לצד ההערות האלה, עשרות עדויות של נוסעים אירופיים מאפשרות לנו ללמוד משהו על אופיין של אותן הקראות קבוצתיות ומחזקות את הרושם שמדובר היה בחוויה אינטנסיבית מאוד.
רפרטואר הטקסטים שהיו מוקראים בבתי קפה היה רחב יחסית, וכלל לעיתים כרוניקות, או ביוגרפיות עממיות של דמויות מוכרות מהעבר האסלאמי. רווחת יותר היתה ההאזנה לסיפורים, חלקם ישנים מאוד למשל סיפורים מאלף לילה ולילה, סיפורי כלילה ודימנה, פרהאד ושירין, או וריאציות עליהם; אך גם סיפורים חדשים, ריאליסטיים יותר שרבים מהם התרחשו ברחובות איסטנבול. אהובים במיוחד היו סיפורי הרפתקאות של גיבורים לוחמים כמו אלה שעומדים במוקד המאמר הזה.
מתח גבוה
מה אפיין, אם כן, את ההאזנה לסיפורים בבתי הקפה של היניצ'רים? ובכן, מאפיין אחד היה רמת הריכוז הגבוהה. נוסעים רבים הופתעו מן השקט ששרר בעת הקראת סיפורים ומתשומת הלב הגבוהה של המאזינים. לדוגמה, הכומר והרופא האירי רוברט וולש כתב ש"הקהל ישב בדממה כאילו היה בתיאטרון." הגיאולוג הקנדי ג'ון אולג'ו תיאר גם הוא את "הדממה העמוקה" כלשונו, ששררה בבית הקפה בעוד המספר נערך לתחילת הסיפור. "כולם," כך כתב, "היו דרוכים, נכונים לתפוס כל מילה שתצא מפיו." רבים אחרים ציינו את ההקשבה הדרוכה של המאזינים, ואין זה עניין של מה בכך. על-פי מחקרה של אליף סזר-איידינלי, הקראות בבתי קפה בתקופה הנידונה נמשכו בדרך כלל בין שעה וחצי לארבע שעות ואף יותר. נסו לדמיין עשרות מבוגרים יושבים היום ומקשיבים לסיפור במשך כמה שעות בעניין. רובם הרי היו מתעסקים בסלולרי ומעלים תמונות לאינסטגרם עם אימוג'ים של שעמום.
בבתי הקפה באיסטנבול, כך על-פי התיאורים, הקהל היה שקוע לחלוטין ומעורב רגשית. זהו המאפיין השני שראוי להדגיש. המאזינים עודדו את הגיבורים ולעתים נשאו תפילה עבורם. היו שקיללו באותה הדבקות ממש את הנבלים בסיפור. לעתים קרובות נשאו תפילה וקראו את סורת אלפאתחה מן הקראן לכבוד. השומעים חיוו דעתם על הסיפור והתווכחו על טבען של הדמויות או מהלך העלילה. מספרי הסיפורים חתרו להעצים את המתח והמעורבות, ואז, כשהקהל שלהם היה שקוע לגמרי, היו קוטעים את הסיפור, אוספים שכרם ויוצאים במהירות מבית הקפה. תיאורים של נוסעים שונים מעידים שהיתה זו טכניקה מקובלת שתכליתה להבטיח שהמאזינים יחזרו למחרת בערב, וישלמו שוב כדי לשמוע את המשך הסיפור. כמו בסדרות בנטפליקס. זה, כזכור מה ששהרזדה עושה באלף לילה ולילה, כדי שהמלך שהריאר לא יהרוג אותה. רק כדי לתת מושג, המחזור המלא של סיפורי אבו מסלים נקרא על פני 27 לילות. לשמירה על המתח הייתה אפוא תמריץ כלכלי ברור לבעלי בתי קפה ולמספרי סיפורים כאחד.

הרופא הסקוטי אלכסנדר ראסל, שחי בחלב בשנות הארבעים של המאה ה-18, מציין בספר שכתב מאוחר יותר גם את ההקשבה הדרוכה של המאזינים בבית הקפה, וגם את האכזבה שלהם כשהמספר קטע באחת את הסיפור ועשה דרכו ליציאה. היו שממש ניסו למנוע ממנו לצאת כמו רצו להישאר בעולם הדמיוני שברא עבורם. למעשה הם נשארו בעולם הזה גם לאחר עזיבתו של המספר. על-פי עדותו של ראסל ושל אחרים, המאזינים היו לעיתים קרובות שוקעים בדיונים ואף ויכוחים סוערים על הסיפור. הנוסע הסקוטי דונלד קמפבל היה גם הוא עד לסצנה שכזו ומצא אותה מגוחכת לחלוטין. הוא ייחס את כובד הראש שבה דנו המאזינים בסיפור לאי-הרציונליות של האוריינטלים. היה זה דווקא חבר צרפתי שלו, תושב איסטנבול, ששכנע אותו שהמעורבות העמוקה הזו, והדעות שנשמעו היו מעין ביקורת ספרותית בזמן אמת.
הרשמים האלה, המתעדים הקשבה דרוכה ומעורבות רגשית עמוקה זוכים לאישוש גם באלפי ההערות והשרבוטים שהשאירו קוראים ומאזינים בשולי כתבי היד הללו לאורך עשרות שנים של הקראות קבוצתיות. גם כאן אנו מוצאים קללות לנבלים, דברי שבח ומילות תפילה להצלחתם של הגיבורים, ולעתים הערות על רמתם של הסיפורים או המספרים. כמה הערות מתעדות ויכוחים שהידרדרו לקטטות של ממש, כאשר קבוצות שונות של מאזינים התייצבו מאחורי גיבורים שונים בסיפור.
לתרגל את הדמיון
ההקשבה הדרוכה, ההזדהות העמוקה והמעורבות הפעילה של המאזינים הם כולם ביטויים למה שחוקרי ספרות מכנים "טרנספורט", כלומר, מצב שבו בני אדם שוקעים בעולם דמיוני עד כדי כך שהם מאבדים מודעות למה שקורה סביבם, בעולם האמיתי. עוצמת החוויה הזו מפתיעה למדי בהתחשב בחולשה היחסית של הדמיון האנושי. למרות שאנו נוטים לייחס לדמיון כוחות עצומים, כשהוא אינו מונחה, הוא נחות בחיותו ובחיוניותו מן התפיסה החושית שלנו. מדען המוח ג'ואל פירסון מציע שדמיון הוא "כמו צורה חלשה של תפיסה." עם זאת, סיפור יכול להנחות את הדמיון העני שלנו ולהפעיל אותו באפקטיביות כזו שעוצמת החוויה מתקרבת לזו של תפיסה חושית. מחקרים חדשים במדעי המוח מראים שהמוח אכן מתנהג כאילו המאזין או הקורא חווה את החוויה בעצמו. במקרה של בתי הקפה העוסמאנים, החוויה היתה משותפת לכל הנוכחים. כולם נעו דרך אותם מקומות ונופים, חוו את ההרפתקאות והתמודדו עם אותם אתגרים. זה עוזר להסביר את המעורבות החזקה ואת התגובות והמחלוקות הסוערות.
הרעיון שעם תרגול מתאים ניתן לשפר כישורים קוגניטיביים שונים הפך זה מכבר לקלישאה. כולנו יודעים לומר ש"המוח הוא שריר." האם ייתכן שדמיון גם הוא מיומנות שניתן לשפר, למשל, באמצעות הקשבה לסיפורים? השערה זו נתמכת בחלקה על ידי מחקרים קיימים במדעי המוח. לדוגמה, מחקר של ציפי הורביץ קראוס מן הטכניון, יחד עם חוקרים נוספים, הראה כי הקשבה לסיפור (ללא גירוי ויזואלי) קשורה למעורבות גדולה יותר של רשתות קשב חזותיות במוח, בהשוואה לצפייה בסרטונים. לפחות על סמך התגובות החזקות של יושבי בתי הקפה באיסטנבול, יש יסוד להנחה שהם חוו את ההרפתקאות הדמיוניות כפי שתוארו להם, בעוצמה גדולה.
מדמיינים ביחד
החוויה החזקה הזו פעלה, לפחות במקרים מסוימים, לחיזוק הזהות הקולקטיבית היניצ'רית-בכטאשית. איורים ושרבוטים שהשאירו מאזינים בשולי כתבי היד חושפים את האופן שבו דמיינו את הדמויות הראשיות בסיפורים, את בגדיהם, את הנשק שנשאו, ועוד. האיורים שהותירו מאזינים יניצ'רים, שהתכנסו בבתי קפה מסוימים, מראים כי הם נטו לדמיין את הגיבורים של הסיפור בדמותם שלהם. שרבוטים שונים מציגים את גיבורי הסיפור בלבוש האופייני ליניצ'רים, וחמושים בנשק ששימש את היניצ'רים. השפם הארוך והמחודד בקצותיו שהי המאפיין הבולט ביותר של היניצ'רים מעטר גם את דמויותיהם של הלוחמים הבדיוניים.
ואם המאזינים דמיינו את גיבורי הסיפורים בדמותם שלהם, הם ראו עצמם, כצאצאיהם של אותם גיבורים שנלחמו הן כנגד הכופרים והן כנגד שליטים מוסלמים עושקים. אסתפק בדוגמה אחת: באחד הקטעים שבהם מתוארת היציאה של אבו מסלם ואנשיו לקרב כתב מישהו את השיר הבא:
אנו בניו של עלי בתקופה זו
אנו האחרונים שבאחרוני עבדיו, האחרונים.
קללה על הרוע של מרואן ויזיד
אנו הראשונים שבין ראשוני אויביו, הראשונים.
הקרבנו ראש ונפש למען דרך האהבה
אנו המטפחים של שושלתו, המטפחים.
כשהשיר הזה נכתב בשולי כתב היד בשלהי שנות השלושים, אחרי כחמש עשרה שנה של ניסיון למחות את זכרם של היניצ'רים ולחסל את המסדר הבכטאשי, הבעה כזו של הזדהות עם עלי ושושלתו היתה כמובן חתרנית מאוד. הזדהות עמוקה עם בית עלי ניכרת גם בשרבוטים רבים אחרים. למשל, על רבים מכלי הנשק המאוירים בשולי כתבי היד מופיעים כתובות בשבחו של עלי, כמו הנוסחה הרווחת "אין גיבור מלבד עלי; אין חרב מלבד ד'ו אל-פקאר [חרבו המפורסמת של עלי].”
לסיכום, במציאות של מתח גובר בין הארמון והעילית הרפורמיסטית והאורתודוקסית, לבין היניצ'רים הבכטאשים והשכבות העניות של איסטנבול, היו הסיפורים שסופרו מדי ערב בבתי הקפה של העיר הרבה יותר מאסקפיזם, או בריחה לעולם של דמיון. אומרים שתמונה שווה אלף מילים. בעולם שבו תמונות ממשיות היו מועטות מאוד, גם תמונות מנטליות היו שוות לא מעט. כוחו של הדמיון, כוחם של הסיפורים, המשתקף בבירור בתגובות המאזינים כפי שהן מתועדות במקורות, פעל להידוק הסולידריות, לחיזוק הזהות הקבוצתית הנבדלת של היניצ'רים לא רק כלוחמים הממשיכים מסורת דורות של לוחמים מוסלמים, אלא כבכטאשים, נאמנים למסורת עם השפעה שיעית מובהקת. הזהות הנבדלת הזו, הלעומתית והביטחון לבטא אותה בבתי הקפה, בשולי כתבי היד שהסתובבו בכל העיר, התבטאה בסופו של דבר גם בהתקוממויות של היניצ'רים בתחילת המאה ה-19, ובתביעתם לקחת חלק פעיל בפוליטיקה. בקצרה, דמיון ומציאות אינן קטגוריות נבדלות המוציאות זו את זו אלא ממדים שונים השלובים עד לבלי הפרד, ממדים שהאינטראקציה ביניהן מבנה את ההוויה.
*מאמר זה מבוסס על מחקר במימון הקרן הלאומית למדע, מענק מס' 997/22.