בדברי הימים של הקהילה היהודית מוסלמית שבחצי האי האיברי, שנת 1492 מסמלת נקודת שבר עמוק. עם כיבוש גרנדה בידי המלכים הקתולים, שהביא את השלטון המוסלמי באזור לסיומו, החל תהליך של גירוש ושל הגירה, שהתבטא במסעות רבים לרוחבו של העולם המדיאבלי. באותה שנה נחתם גם צו גירוש יהודי ספרד, שאילץ את בני הקהילה לצאת בהמוניהם לגלות באיטליה, בבלקן ובשטחי האימפריה העות׳מאנית. הטקסט הזה אינו טקס היסטורי ואינו מתיימר לספק עדות מדויקת על העבר. למעשה, הוא נע בין עובדה לבדיה, אורג מילים ודימויים ומחליף נקודות מבט. הקול בגוף-שלישי משתנה למונולוג שמשוטט במרחבי נפשו של הגיבור. אך מיהו גיבור הסיפור? היכן אנחנו פוגשים אותו, וכיצד הגיע לשם?

הילד, שנולד בכפר דייגים קטן תחת השפעתו של כוכב שבתאי, התקשה להתאים את מזגו המלנכולי לקצב הים-תיכוני. בשונה מחבריו, שאולצו לשבת במכתב (Maktab, בית ספר) ולהקשיב לאימאם, השתוקק סולימאן לשאוב תבונה ולזכות בהארה מספרי מלומדים כמו אל-כנדי, אבן רושד או אבן ח׳לדון. הוא ישב ימים שלמים על שפת הים והגה בתנועת הכוכבים ובהשתקפותו של המקרוקוסמוס בעולמות התחתונים של חומר וזמן. הוא היה טרוד כולו בסדקים ובפצעים שמונעים את קיומה של הרמוניה מושלמת. העולם בראשו בנוי מעקבות זעירים ומכתבי קודש עדינים, מערכת סימנים אניגמטית שיוצרת את המציאות הנראית של דברים ושל אירועים. ההיסטוריה הכאוטית נפרשת בפניו כאוסף של אסונות. ספר היצירה מלא בהערות בלתי ניתנות לפיענוח, מגילה דהויה של מחוות מושהות החבויות בקירות נטושים.

אך בזמן שבמערב מגיעה לקיצה תרבותם המשגשגת של יהודים ומוסלמים, בדרום מזרח אירופה, האימפריה העות׳מאנית מתחילה ללבלב. לאחר שבשנת 1453 הביס הסולטן מהמט השני את הצבא הביזנטי וכבש את קונסטנטינופול, הגיע סופה של האימפריה הרומית, והשלטון והתרבות העות׳מאניים התפשטו באזור הבלקן. כפי שקורה תמיד בעתות מלחמה ונפילת משטרים, הכיבוש גזר על מלומדים, תיאולוגים אורתודוקסים ופילוסופים ביזנטים לנוע מערבה. בוונציה ובפירנצה הם יכינו את השטח לגילויין המחודש של התרבות והדת ההלניסטיות. שם גם יתמזגו רעיונות נאופלטוניים במסורות הקבלה והמטפיזיקה של המיסטיקנים המוסלמים הנודדים, שברחו מנחת זרועה של הרקונקיסטה הספרדית.

סולימאן היה רק בן עשר כשאיבד את הוריו בליל סערה שטרף את הספינה שחצתה את מצר גיברלטר מטנג׳יר לטריפה. עם קבלת החדשות, שלח הדוד את היתום לאחוות דרווישים מרוחקת בהרים, שם התמסרו האחים לחיי הגות סגפניים. סולימאן למד בתשוקה את הקוראן ועסק עם אחיו בחוק האלוהי ובמאבק הנצחי בכוחות האופל השוכנים בתהום הבוּרות, החטא והגרגרנות. האחים, שחיו בבידוד והיו מנותקים מהמציאות החברתית והפוליטית, לא השגיחו באבירים הקתולים המתקרבים. אחרי שאלה שרפו את המסגד הישן עד עפר והרגו כמעט את כולם, לא נותר לסולימאן אלא לברוח. בחזיונותיו המסחררים ראה מבנה של כיפת זהב, שהכניסה אליו מאחד השערים שבמזרח אפשרית רק לאחר הגיית שמו המפורש של האל ובאישורו של השומר היושב על כתפו השמאלית.

ימים ארוכים הלכתי, כשאני נם לא יותר מדקות ספורות בכל פעם כדי להישמר מחיות פרא ומפושעים המתחבאים ביער ואורבים לטרפם. בכל פעם שנגה זורח והאופק התחיל לזהור, אני ממשיך בדרכי מזרחה. אללה מוליך את צעדיי ומגן עלי מפני רוחות רעות השוכנות בצמתים שבפינות נשמתי. ההליכה נעשית לתפילתי. היא מקרבת אותי לאור ולשחר הנצחי, שם אשיל את שרידי הגוף הזה. אני נמצא בארץ לא נודעת. בעוד חמש מאות שנים המקום הזה יוכר כגבול שבין סרביה למקדוניה, אזור שגם אותו ישסעו מלחמה ומאבקים מתמשכים על דת ועל זהות. המסגד ניצב בלב השדה. בשנת 1380 הקים אותו קוג׳ה מהמט בג, והוא נחשב למבנה הסוני העתיק מסוגו בבלקן. בינתיים, התמוטט גגו של צריח המסגד. אפשר להביט למעלה ולראות במסגרת העגולה את העננים הזזים ואת תנועת הכוכבים. אני הולך במורד ויה אגנטיה, הדרך העתיקה שחיברה בין רומא וקונסטנטינופול.     

במקום מסוים, באמצע הדרך, הדרוויש הגולה מגיע לליכנידוס, עיר האור. 365 כנסיות שסובבות את האגם וכמה מסגדים זיכו אותה בכינוי ״ירושלים של הבלקן״. ליד עץ הדולב העתיק, שם בילה את הלילה בצום ובתפילה לאור הירח המלא, ייבנה במאה ה-16 טקה (Tekke, בית פולחן סופי) ע״ש זיינל אבדין פשה. הוא יהפוך למרכז של האחווה הדרווישית של הח׳לוותיה ויישמש כאתר עליה לרגל מרכזי במשך מאות שנים. מייסד האחווה, שייח׳ מהמט הייאטי, בנה טורבה (Türbe, מוזולאום) שבו הוא קבור עם שאר מנהיגי האחווה. כיום, במיוחד בימי שישי כשהשמש נמצאת בנקודה הגבוהה ביותר בשמים, אפשר לשמוע את קולו של האימאם קורא לתפילה.

אני חסר מנוחה, כמו הכוכבים ברקיע. אני ממשיך לנוע. בעקבות הספר ״תורת חובות הלבבות״ אני חוצה את ההרים ואת הים. אחרי כל כך הרבה שנים שאני הולך בעקבות חזיון האור הזהוב, אני עומד להגיע למחוז חפצי. משלושת האחים היחידים ששרדו את השמדת הטקה שלנו בספרד ושאיתם יצאתי לגלות, נותרתי אני לבדי. לפעמים אני הולך לאיבוד במדבריות תשוקתי, אך ריקוד הרפאים שלהם בשחקים משיב אותי אל דרך הישר. עוניי שמיימי. מלבושי המרוט והמרופט מקרב אותי אל הגאולה.

כשהגיע לירושלים, חומות העיר טרם נבנו, אך סולימאן הגדול כבר ביסס את השלטון העות׳מאני ביהודה בשנת 1517. הדרוויש נכנס אל העיר דרך שער דמשק בשבת סוערת. אף על פי שמעולם לא היה כאן, הוא מנווט בקלות בין רחובותיה הצרים של העיר העתיקה. היא מזכירה לו את עיר הולדתו שממנה נאלץ לברוח לפני שנים רבות, ולפתע הוא מוצף בתחושה מלנכולית של ארעיות, כמו עמדו החיים מלכת, והעבר שב כדימוי שברירי נטול מסגרות. התחושה מתעצמת כשהוא מגיע לבית הקברות המוסלמי מחוץ לחומות. נזיר פרנציסקני מכנסיית הקבר הקדוש אמר פעם שבית הקברות הזה נבנה כדי לחלל את האתר הקדוש וכדי למנוע את בואו של המשיח. אך הוא טעה, המשיח אינו מציב גבולות ואינו מכיר טריטוריות.

לפני זריחת השמש, אני מוכן לעלות למקדש הזהב. במהלך תפילת הבוקר, שני מלאכים יורדים משבעת הרקיעים. כמו בחלום יעקב, הם עולים ויורדים בסולם המחבר את האדמה לספירות הגבוהות שבהן שוהות הרוחות לאורו של האינסוף שמעל הכתר. כל אותם לילות של נדודים, בקרים צוננים אבודים בערפל, וצהריים לוהטים של צמא ושל צעדים נטושים הובילו אותי לכאן, לאתר התפילה הרחוק ביותר. השמש תזרח בלאט, לתפארת יום השוויון האביבי. היום משתווה ללילה בקוטביות הנצחית בין הטלה ומאזני הצדק. על המזבח, הכהן הגדול שוחט טלה שחור. טיפות הדם נוטפות על הקרקע הצחיחה בהדהוד מצמרר שמתערבב בקול שירת הציפורים במסגד. רוח דרומית נושבת ונושאת איתה את ריחן הארגמני של נשמות אבודות בגולה. אנחנו נושאים את שמן בתפילה ומתמלאים באור האינסופי הקורן מהתפארת.

אנדריי מירצב, כמו למעלה כך למטה

תרגמה לעברית נועה שובל